ע.ה. נ' המוסד לבטוח לאומי

1.ערעור לפי סעיף 10 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, על החלטת ועדה רפואית לעררים לעניין גמלת ניידות, מיום 24.9.15, הפועלת מכח ההסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המשיב (להלן ובהתאמה – החוק; הוועדה; הסכם הניידות). 

הוועדה קבעה שהליקוי הרפואי ממנו המערערת סובלת אינו ניתן ליישום לפי רשימת הליקויים המזכים בגמלת ניידות, כפי שמפורט בנספח א' להסכם הניידות.

2.לטענת המערערת, הוועדה לא ערכה לה בדיקה אורתופדית ולא נבחנה השאלה אם מצבה מתאים לאחד הליקויים של הגבלת כושר התנועה או קישיון. המערערת התייצבה לוועדה עם כיסא גלגלים והוועדה לא הסבירה עובדה זו ולא קבעה דבר בעניין. אין הסבר מניח את הדעת בהחלטת הוועדה מדוע אין ליישם על מצבה של המערערת, המרותקת לכיסא גלגלים, את אחד מסעיפי הליקוי.

3.לטענת המשיב, דין הערעור להידחות מחמת התיישנות לאור המועד בו הוגש. לגופו של עניין, הערעור אינו מעלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, כיוון שלא הועלו בפני הוועדה טענות לגבי הגבלת כושר התנועה או קישיון. כמו כן, לא צורפו מסמכים רפואיים המלמדים על הגבלות תנועה במפרקים או קישיון, אלא מסמכים הקשורים לדימום מוחי, ונערכה בדיקה בתחום הנוירולוגי.

4.בתשובה לטענת ההתיישנות, המערערת טענה שאין למנות את התקופה שלאחר הפנייה ללשכה לסיוע משפטי.

דיון והכרעה

5.לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ושקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, בין בשל התיישנות ובין לגופו של ערעור. להלן יפורטו הנימוקים למסקנה זו.

התיישנות

6.החלטת הוועדה נשלחה למערערת ביום 14.10.15.

ביום 6.12.15 המערערת פנתה ללשכת הסיוע המשפטי. באותו היום, נשלח למערערת מכתב הלשכה לסיוע משפטי ובמסגרתו נדרשה המערערת להמציא מסמכים על מנת שניתן יהיה לטפל בפנייתה. עוד הובהר במכתב זה, כי מחובתה של המערערת להגיש ערעור לפי מכתב הדחייה וכי פנייה ללשכה לסיוע משפטי אינה דוחה את מועד הגשת הערעור. לטענת המערערת, לא קיבלה את המכתב.