אלזיאדנה ואח' נ' מדינת ישראל - פסקדין

פסק דין

1.ביום 28/4/13 חתם יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז הדרום על שני צווי הריסה מנהליים ביחס לשני מבנים – שהיו אותה שעה בשלבי בנייה במתחם אל-זיאדנה (צפון מזרח לרהט). הצו הראשון היה ביחס למבנה בשטח כ- 90 מ"ר, בנוי בלוקים ועליו גג מפח ("המבנה הראשון"). הצו השני היה ביחס למבנה בשטח של כ- 80 מ"ר בנוי מפח ותקרת בטון.

ביום 8/5/13 ביקשה המדינה את בימ"ש השלום להאריך את תוקף צווי ההריסה, ובהחלטה מיום 13/5/13 נעתר ביהמ"ש לבקשה והאריך המועד לביצוע צווי ההריסה עד ליום 21/08/2013.

2. ביום 18/6/2013 הדביקו פקחי המשיבה על שני המבנים, נשוא הצווים הנ"ל, את מסמכי בקשות המדינה להארכת המועדים לביצוע הצווים ואת העתקי החלטתו של בימ"ש השלום (מיום 13/5/13) בה הוארך תוקף הצווים עד ליום 21/8/13.

בעקבות כך, פנו שני המערערים ביום 27/6/13 בבקשות (נפרדות) לבימ"ש השלום לביטול החלטתו מיום 13/5/13 להארכת תוקף הצווים המנהליים, לקביעה כי משלא בוצעו הצווים המקוריים (מיום 28/4/13) תוך המועד הקבוע לכך בחוק (דהיינו – 30 ימים) פקע תוקפם של צווים אלה, ולביטול הצווים המנהליים לגופם.

המערערים הוסיפו וטענו כי הצווים המקוריים לא הודבקו על גבי המבנים – כדרישת סעיף 238 א (ה) לחוק התו"ב, כי בקשת המשיבה את בימ"ש להאריך את תוקף הצווים הוגשה בחלוף המועד הקבוע לכך בתקנות – וכי דבר הצווים והארכת המועד לביצועם הובא לידיעתם רק ביום 18/6/13 שעה שנמסרו להם העתקי הבקשה להארכת תוקף הצווים והחלטת בימ"ש לעניין זה (מיום 13/5/13) – וגם אז – ללא שצורפו למסמכים אלה העתקי הצווים.

לטענתם, אי הדבקת הצווים (כקבוע בסעיף 238 א (ה)) לחוק מהווה מחדל מהותי העולה כדי פגם המאיין את תוקף הצווים מעיקרא. לחלופין טענו המערערים כי במועד בו הוצאו הצווים (28/4/13) כבר הושלמה בניית המבנים והם היו כבר מאוכלסים – על כן דין הצווים להתבטל גם מטעם זה.

3.הדיון בבקשות המערערים התקיים בבית משפט השלום ביום 31/7/13 .

שני המערערים (המבקשים) נחקרו נגדית על תצהיריהם, הוצגו בפני ביהמ"ש תמונות של המבנים שצולמו ע"י פקחי המשיבה (בתאריכים 8/4/13 ו- 18/6/13), ומטעם המשיבה העיד המפקח בן חיים אודות שני ביקוריו הנ"ל במקום, וביקור נוסף באזור ביום 1/3/13.

בנוסף הוגש בהסכמה תצהירו של המפקח הנוסף מר ח. כהן.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

ביום 1/9/13 ניתנה החלטת בימ"ש השלום (כב' השופט י' עטר) ובה נדחו טענות המערערים לעניין בטלות הצווים (מחמת אי הדבקתם ומחמת האיחור הנטען בהגשת בקשת המדינה להארכת תוקף הצווים). בימ"ש השלום ניתח בפירוט את הראיות שהובאו בפניו ודחה טענות המערערים כי במועד הוצאת הצווים כבר הושלמה בניית שני המבנים והם היו מאוכלסים.

לאור זאת – דחה ביהמ"ש את בקשת המערערים לביטול צווי ההריסה המנהליים קבע כי הצווים בתוקפם והורה על הארכת המועד לביצועם עד ליום 1/11/13.

4. בפני ערעור שהגישו שני המערערים (ביום 13/10/13) על החלטת בימ"ש השלום ובו משיגים הם על כל רכיבי ההחלטה – וביתר פירוט:

כי מחדל אי הדבקת הצווים, מלכתחילה, איין את תוקפם.

כי האיחור, הנטען, בהגשת בקשת המדינה להארכת תוקף הצווים, גם הוא איין תוקף הצווים.

כי לגופם של דברים, המבנים נשוא הצווים, בשעה שהוצאו, הושלמה כבר בנייתם והם היו מאוכלסים.

ב"כ הצדדים טענו טענותיהם לעניין ערעור זה בישיבת 28/10/13 – ומכאן לפסק דין זה ובו אתייחס לטענות כסידרן.

5. אפתח בטענה לעניין אי "הדבקת הצו" – ולמשמעות דרישה זו שבסעיף 238 (ה) לחוק.

ראשית – "הדבקת הצו על קיר חיצון של הבניין", כנאמר בהוראת החוק הנ"ל, אינה נמנית, מטבע הדברים, על הדרישות המהותיות בדבר עצם תוקפו של צו ההריסה המינהלי.