אברהם נ' חגיאין

פסק דין

פתח דבר

זוהי תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת, בתשלום הסך של 4,450 ₪, בגין איחור במסירת מושכר, ונזקים שנגרמו בגין איחור זה.

לטענת התובע, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היה הבעלים של דירה ברח' ירושלים בבית שאן (להלן: "הדירה"), אותה השכיר לנתבעת לתקופה של שנה, בשכירות חודשית של 1,800 ₪, בהתאם לחוזה שכירות מיום 10.08.11 (להלן: "החוזה").

לטענת התובע, בתום תקופת החוזה, פיגרה הנתבעת ב – 30 יום, במסירת הדירה חזרה, וזאת ללא כל הודעה מוקדמת אליו, וללא תשלום בגין החזרת הדירה מעבר ליום מסירתה, והשתמשה בה עד ליום 01.10.12.

עוד טען התובע כי, בהתאם להוראות החוזה, על הנתבעת לשאת בתשלום הסך של 100 ₪ בגין כל יום איחור במסירת הדירה. לטענתו, ככל והנתבעת שילמה 1,800 ₪ בגין האיחור במסירת הדירה, אזי עליה לשאת בתשלום נוסף בסך של 1,200 ₪.

בנוסף טען התובע כי על התובעת לשאת בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאיחור במסירת הדירה, ועד למציאת שוכרים חדשים, בסך של 3,250 ₪.

מנגד, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה. הנתבעת אישרה כי החזיקה בדירה מעבר ליום מסירתה המוסכם, אלא טענה כי הדבר נעשה בהסכמת התובע. הוסיפה הנתבעת וטענה כי, בתקופה הנ"ל, היא לא התגוררה בדירה, אלא השאירה בה ציוד וריהוט, כאשר אף על תקופה זו שולמה דמי שכירות.

עוד טענה הנתבעת כי בתקופה הנוספת, בה החזיקה בדירה, עסק התובע בשיפוץ הדירה, והציגה בפני שוכרים פוטנציאליים, כך שלא נגרם לו כל נזק.

לטענת הנתבעת, התובע מעולם לא פנה אליה בדרישה לפינוי הדירה.

הנתבעת מבקשת להורות על דחיית התביעה, וחיוב התובע בהוצאות.

דיון ומסקנות

ביום 08.12.13 התקיים דיון בפניי, אליו התייצבו התובע והנתבעת, וחזרו על טענותיהם. מטענות הנתבעת ניתן ללמוד כי הנתבעת מודה בעובדת כתב התביעה, אך ממשיכה וטוענת כי הדבר נעשה בהסכמה.

טענותיה הנ"ל של הנתבעת הינן בבחינת "הודאה והדחה", כאשר במקרה זה, נטל ההוכחה עובר לכתפיה של הנתבעת, להוכיח הסכמה זו. משמעותה של הגנה זו, היא כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע בפרשת תביעתו, אך מחמת עובדות נוספות המפורטות בכתב הגנתו, אין התובע זכאי לכל חלק מן הסעד המבוקש ... לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידו, נטל ההוכחה הוא עליו ומשלא ירים נטל זה יינתן נגדו פסק דין (ע"א 642/61 זאב טפר נ' שלמה מרלה, פ"ד כרך ט"ז (2) 1000). הנתבעת עמדה בנטל זה, כפי שיפורט להלן.

בדיון בפניי אישר התובע את טענות הנתבעת בכתב ההגנה, לפיהן הגם שתקופת השכירות הסתיימה, אלא שהוא נעתר לבקשת האחרונה למסירת הדירה בשלושה שבועות נוספים. יוצא אפוא, במצב בו אישר התובע לנתבעת החזרת הדירה מעבר לתקופת השכירות המוסכמת, אזי אין לומר כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום "קנס" כלשהו בגין איחור במסירת הדירה.

זאת ועוד, הנתבעת טענה כי לאחר סיום החוזה, שילמה בגין שני חודשי שכירות, ואף צירפה מסמכי בנק בדבר ביצוע העברות לתובע בסכום הנ"ל, זאת לאחר שבסוף תקופת השכירות, לא הצליחה למצוא דירה. התובע לא הכחיש עניין קבלת הסכומים הנ"ל.

הגם שהתובע טען כי פנה לנתבעת בכתב בהזדמנויות שונות בדרישה לפנות את הדירה, אלא שבכתב ההגנה וכן בדיון בפני טענה הנתבעת כי, לא קיבלה מכתבים אלו, ככל ובאותה תקופה התגוררה בקריית שומנה. חשוב לציין כי התובע לא צירף כל אסמכתא לפיה הנתבעת קיבלה את מכתבי הדרישה לפינוי הדירה, מתאריכים 10.09.12 ו- 21.10.12, כאשר טענתה כי בזמנים הרלוונטיים לא התגוררה בכתובת אליה נשלחו המכתבים, הדירה נשוא כתב התביעה, לא נסתרה.

במצב דברים בו טענה הנתבעת מחד, כי הגיעה להסכם עם התובע להארכת תקופת השכירות, והעבירה בגין הארכה זו שני תשלומים לנתבע, בסך של 3,600 ₪, כאשר מנגד, לא הכחיש התובע הסכמה זו, כאשר טענתו כי ההסכמה הנ"ל היתה לתקופה מוגבלת לא הוכחה על ידו, מה גם שלא הצליח התובע להוכיח כי מכתביו לפינוי הדירה הגיעו לנתבעת, אזי אין לומר כי על הנתבעת לשלם לתובע סכום כלשהו בגין איחור במסירת הדירה.

לא אסיים לפני שאומר כי טענותיו של התובע בדבר נזקים נוספים שנגרמו לו כתוצאה מאי השכרת המושכר בתקופה הנ"ל, נטענו בעלמא, ולא נתמכו בראיות כלשהן, לרבות בעדות של שוכרים פוטנציאליים אשר בדקו את הדירה, מה גם שבתקופה זו, קיבל התובע מהנתבעת תשלום בגין שני חודשי שכירות.

סוף דבר