א.ט. נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

1.התובע היה מעורב בתאונת דרכים ביום 27.6.2010. על-פי עדותו, טרקטורון ועליו שני אנשים התנגשו ברכבו, ואחד מהם נהרג בתאונה. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר פרחאת כמאל, קבע לתובע 10% נכות נפשית צמיתה בגין התאונה.

התובע כניזוק עיקרי וכניזוק משני

2.הנתבעת טענה כי מאחר ונכותו של התובע בעקבות התאונה היא נכות נפשית, ונכות נפשית זו נגרמה מכך שצפה במראות קשים של פגיעתו הפיזית של אדם אחר, התובע הוא בבחינת ניזוק משני; ומאחר והוא אינו עומד בתנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990)), אין מקום לפצותו על נזקו הנפשי. בהחלטה מיום 31.1.2017 דחיתי טענה זו. המומחה מטעם בית המשפט העיד כי נזקו הנפשי של התובע נובע הן מהמראות הקשים בהם צפה, הן מרגשי אשמה שלו על כך שהוא גרם לאבדן (ראו שם פס' 7). קבעתי, תוך הפניה ת-ת"א (שלום ת"א) 150131/09 המוסד לביטוח לאומי – ויצמן נ' פניקס הישראלי בע"מ – חברה לבטוח, פס' 15-16 (18.10.2010), כי העובדה שנזקו הנפשי של התובע אינו נובע אך מהיותו עד לפגיעתו של אחר, אלא נובע גם מרגשות אשמה שלו כמי שהיה מעורב (פיזית) בתאונה, משמעה שהוא אינו אך ניזוק משני; הוא גם ניזוק עיקרי. עמדתי על שאלת חלוקת נזק נפשי שנגרם לניזוק הן כניזוק עיקרי הן כניזוק משני (ראו את הערת האגב ב-ת"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651, 654-655 (1996)). עמדתי על פסיקה לפיה אין מקום לעסוק בחלוקה מלאכותית בין החלק של הנכות הנפשית שמקורו במעמדו של תובע כניזוק עיקרי והחלק שמקורו במעמדו כניזוק משני. הבעתי דעתי לפיה השאלה אם ניתן להפריד את החלקים של הנכות הנפשית היא בראש ובראשונה שאלה שברפואה. מאחר והמומחה והצדדים לא התייחסו עד אותו שלב לשאלת חלוקת הנזק הנפשי כאמור, הוריתי למומחה מטעם בית המשפט לחוות דעתו בענין.

3.המומחה מטעם בית המשפט חווה דעתו, בחוות דעת משלימה, לפיה אין אפשרות לחלק את החלק של נכותו הנפשית של התובע הנובע מרגשות האשם שלו לבין החלק הנובע מכך שצפה במראות הקשים. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה על חוות דעתו המשלימה. בהעדר אפשרות לחלק את הנכות הנפשית של התובע בין החלק שנגרם לו כניזוק עיקרי (רגשי אשמה) והחלק שנגרם לו כניזוק משני (צפיה במראות קשים), זכאי התובע לפיצוי בגין מלוא נכותו הנפשית (ראו ע"א 813/81 ציון חב' לבטוח נ' עזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל, פ"ד ל"ח(4) 785 (1985); ת"א (קר') 636/04 חסן נ' בן אריה (11.6.2009); ראו והשוו ת"א (שלום י-ם) 12631/94 כרמי נ' אברהם, פס' 7 (9.1.2000)). דא עקא, וכפי שיבואר, הגעתי למסקנה לאחר בחינת הראיות בענייננו של התובע שבפני, לגופה של שאלת קיומה של נכות נפשית (במובחן משאלת חלוקתה), כי אין מקום לקבוע כי נותרה לתובע נכות נפשית צמיתה.

הנכות הרפואית

הגבלה בכושר העבודה מהווה תנאי לקביעת נכות לפי תת-פריט 34(ב)(2)

4.כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע אחוזי נכות נפשית צמיתה בשיעור 10%, לפי תת-פריט 34(ב)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. פריט זה קובע 10% נכות, בגין המחלות המפורטות בתת-פריט 34(ב), במצב של "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה". ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי פריט 34 דורש כדרישה מצטברת סימנים שארתיים והגבלה על כושר העבודה (פרוטוקול 25.1.2017 ע' 16 ש' 26-27). מעדותו של המומחה ניתן היה להבין שהוא אינו רואה הגבלה בכושר עבודה כתנאי לנכות לפי תת-הפריט: (ראו ע' 2 ש' 26 – ע' 3 ש' 2; המומחה השיב כי חייבים למצוא איך המצב הנפשי משפיע על העבודה (ע' 3 ש' 9-11); אולם הוא העיד כי גם אם יסתבר כי התובע חזר לתפקוד מלא, יש מקום להכיר בחלק מאחוזי הנכות (ע' 3 ש' 22-24; ש' 26-27; ע' 4 ש' 8-9; ש' 22-23)). לדעתי, טענת ב"כ הנתבעת לפיה הגבלה בכושר עבודה מהווה תנאי לקביעת הנכות לפי תת-פריט 34(ב), היא טענה נכונה. תת-פריט 34(ב) קובע: