א.א. ארזי שמירה בע"מ ואח' נ' בנק למסחר בע"מ (בפרוק)

פסק דין

זהו ערעור על פס"ד של בימ"ש השלום בב"ש (כב' השופטת ע. קויפמן), שניתן ביום 27/11/12 בת"א 1395/08.

התקבלה, חלקית, אך ברובה, תביעת מפרק המשיבה, שהוגשה בגין יתרת חובה בחשבון המערערת 1 (חברה העוסקת בתחום האבטחה והשמירה) אצל המשיבה (להלן גם: "הבנק"), סכום שעמד על 183,795 ₪ (נכון ל 10/07), ואשר ערבו לו המערערים 2 עד 5.

השאלה המרכזית שהועמדה לדיון היתה, השלכות ונפקות אירוע קריסת הבנק ביום 26.4.02, עקב מעילת ענק של עובדת מסוימת, על חובת המערערת 1 לסלק את יתרת החובה שבחשבונה, ובדבר השלכות אפשריות של היקלעות הבנק למשבר ולקריסה, על השיהוי בתשלום יתרת החובה, ומכאן –

ההשלכות על שיעור הריבית שבו יש לחייב סכומי הפיגור.

המערערים טענו כי, כתוצאה מקריסת הבנק חוללו שיקים שהמערערת 1 סיחרה לסניף שבו התנהל חשבונה, ונוצרה יתרת חוב. הם טענו שבמשך כשמונה חודשים ממועד המפולת לא עדכן הבנק אותם בדבר השיקים שחוללו, ונמנעה האפשרות מהמערערת 1 להסדיר חובה על ידי קבלת שיקים חלופיים מלקוחותיה. עוד טענו המערערים שאין לחייבם בריבית חריגה, אף מעבר לאותם שמונה חודשים, שכן קריסת הבנק הינה הפרת הסכם בין הצדדים. נטען עוד, שיש לקזז מכל חוב כספים שהמשיבה חייבת למערערת 1 על מתן שירותי שמירה ואבטחה, מכוח הסכם אחר שהיה קיים בין הצדדים. טענת קיזוז זו על סך 8,424 ₪ התקבלה על ידי בימ"ש קמא, ואינה נושא לערעור נגדי כעת.

לאחר שמיעת הראיות, ניתן פסק הדין, על ידי בימ"ש השלום, על בסיס עובדות מסוימות שנקבעו ככאלה שאינן שנויות במחלוקת. בין אלה היה מועד סגירת שערי הבנק בשל המעילה האמורה, ומדובר ביום 26.4.02, כאשר כונס הנכסים הרשמי מונה כמפרק זמני ביום 2.5.02, וצו פירוק ומינוי מנהל מיוחד נעשו ב 2.9.02. לעת מתן הפסקת השירותים הבנקאיים, היו מופקדים בבנק 576 שיקים בסכום כולל של כ- 389,000 ₪ כנגד אשראי בגובה 335,000 ₪, שהיה מובטח גם בתוכניות חיסכון של המערער 4. מתוך השיקים הנ"ל, חוללו 270 שיקים בסכום כולל של כ- 205,000 ₪, ו 306 שיקים בסכום כולל של כ – 184,000 ₪ כובדו. נעשה הסדר בין הצדדים ולפיו המערערים יפעלו לקבלת שיקים חלופיים מהלקוחות, וחלק מהם אכן פעלו כך, וסכום נוסף של כ 79,500 ₪ נגבה מהם בדרך זו, והועבר למשיבה.

נותר פער בחשבון שלא שולם על ידי המערערת 1 ועם חלוף הזמן נצברה עליו ריבית פיגורים. העובדות הצריכות למחדל לפרוע החוב, ולסיבות שהובילו לכך, שנויות במחלוקת.

המערערים טענו כי הסיבה לחילול כה מסיבי של שיקים נעוצה בקריסת הבנק, כאשר לפי חישוביהם 47% מהשיקים המופקדים חוללו בעטיו של אירוע זה, אל מול שגרה של חילול לא יותר מ- 2-3 אחוז בתקופה רגילה. טענתם המרכזית היתה, אפוא, בכך, שהפער הנותר בין האשראי שהתקבל ובין הכספים שהופקדו, נוצר שלא באשמה ומרצונה של המערערת 1, אלא בשל האירוע החיצוני שהאחריות לו רובצת על המשיבה דווקא.

בית המשפט, בפסק הדין נשוא הערעור, לא קיבל טענה זו במלואה. נפסק, שלא הוכחה גרסת המערערים על כי נקטו פעולת חירום בעקבות אי הוודאות שבקריסת הבנק, ולפיה פנו ללקוחות כדי לבטל השיקים שנמסרו והיו מופקדים בבנק, ולקבל שיקים חלופיים. לא הוכח "הקשר הסיבתי" בין קריסת הבנק לשיעור ההחזרות השיקים הגבוה כפי שהוצג. בהינתן הפער שבין יתרת האשראי בבנק אל מול הביטחונות (שיקים ותוכניות חיסכון כאמור), שעמד על כ – 75,000 ₪ בלבד, לא סופק הסבר להנחת דעת ביהמ"ש מדוע, אף לשיטת המערערים, הם פנו ללקוחות לביטול שיקים בהיקף גבוה יותר של כ- 97,000 ₪. הם לא עמדו בנטל להוכיח כי מדובר בפניה יזומה, ממוקדת ומידתית, שבאה רק לנסות לנטרל את השלכות קריסת הבנק.

אשר לטענה כי הבנק לא עדכן במשך חודשים ארוכים בדבר חילול השיקים ומנע אפשרות מהמערערת 1 לגבות הכספים מלקוחותיה, נפסק, כי היה על המערערים לדעת היטב על היוותרות החוב כאשר הם טענו כי חילול השיקים בא ביוזמתם ולבקשתם, ואף נקבע, כאמור, שממדי הביטול שהתבקש היו מעבר לצריך, אף לשיטתם.

בימ"ש השלום קיבל את טענת הבנק כי מעת העמדת אשראי למערערת 1, קיים הבנק את התחייבותו. הוכח שביום 15.12.02, נשלחה למערערת הודעה על קיום החוב, וממועד זה ואילך יש לחייב המערערים בשיעור הריבית המירבית שאושר על ידי בימ"ש המחוזי שדן בהליך הפירוק. אולם, לגבי התקופה שמיום קריסת הבנק ועד להודעה על החוב, התרשם ביהמ"ש קמא, שלא ניתן מידע מספיק למערערים, והתראה על הצורך בסילוק החוב והיקפו, ועל כן, בגין תקופה זו יחויבו רק בריבית ההסכמית הרגילה ולא בריבית מרבית.

עוד נדחתה טענת המערערים, שהיו בגדר ערבים, על כי הם מופטרים מערבותם עקב הפרת ההסכם על ידי הבנק. נקבע שאין בקריסה להפקיע את ערבותם לגבי אשראי שניתן למערערת 1 עובר למועד המפולת, ובהינתן שמדובר בערבים שהם בעלי עניין בנתבעת 1, ואף לא נטען שהם לא ידעו את כל שהמערערת 1 ידעה, אין לקבל הטענה שמצבם שונה ממצבה של המערערת.

לאור מסקנות אלה, ולאחר שסכום נוסף קוזז, כאמור, מהחוב, בשל שירותי השמירה שניתנו לבנק, ולאחר שנקבע שלא פורט ולא הוכח כל נזק נוסף למערערים שניתן וראוי לקזזו מהחוב, כפי שטענו בהגנתם, ניתן פסק הדין האופרטיבי המחייב את כל המערערים לשלם לבנק את יתרת החוב, בנתון לכך ששיעור הריבית פוצל בחתך של התקופות כמפורט לעיל, ומהנימוקים שצוינו.

המערערים חויבו, בנוסף, בהוצאות המשיבה, בסכום כולל של 15,000 ₪, וזאת כאשר ביהמ"ש התחשב גם בעובדה כי התקבלה חלקית טענת המערערים בהתייחס לריבית, וביחס לקיזוז שירותי השמירה.

ליבת טענות המערערים כיום בפני, הינה בכך שהיה על ביהמ"ש לקבל את התיזה שלפיה העליה הדרמטית בשיעור חילול השיקים נבעה מקריסת הבנק, וכי אחר כך נעשה ניסיון משותף ובתום לב מצד שני הצדדים לשתף פעולה בגביית חובות הלקוחות על ידי המערערת 1, חלף השיקים המחוללים, ולהזרמת הכספים לסגירת יתרת החובה. משהניסיון הזה ערך זמן רב, ונועד לפתור סיטואציה משברית שבאה באשמת המשיבה, אין זה מוצדק שלא להכיר בכל התקופה הארוכה שחלפה מאז קריסת הבנק ולאורך ניהול ההליך המשפטי, ככזו שאין לחייב בגינה את המערערים בריבית פיגורים. הוזכרו דוקטרינות של "אשם תורם" שיש להטיל על כתפי הבנק, ופסיקה המאפשרת ישומה גם על תחום דיני החוזים, והמערערים גם ביקשו להחיל על הנדון דיני תום הלב בביצוע הסכמים, על מנת לקבוע שאין לאפשר לבנק "ליהנות" מחלוף הזמן הרב ולגבות ריבית פיגורים מירבית על השנים הארוכות שבהן התעכב פירעון יתרת החוב בחשבון, שלא מחמת אשמה ומחדליה של המערערת 1, כי אם בשל האירוע הטראומתי שהתרחש דווקא אצל המשיבה.

ניתן לומר, בתמצית, שהגם שהמערערים לא כפרו בהיוותר יתרת חוב נומינאלית בחשבון, שעליה אין חולק, ושהיה צריך להזרימה לבנק, הרי, טוענים הם שמוצדק וראוי לפוטרם, בין לחלוטין, ובין קרוב לכך, מחיובי ריבית החורגים מהריבית ההסכמית הרגילה והשגרתית. הם רואים שגגה רבתי שנפלה אצל בימ"ש קמא בכך שנמנע לאמץ טענה זו וליישמה, ואך הורה על הפחתת הריבית ביחס לחודשים ספורים בלבד, עד מועד מתן ההודעה המסודרת מטעם המפרק אודות קיום החוב והיקפו.

יאמר מיד - בהשלמת הטיעון הכתובה, שעליה הוריתי לקראת מתן פס"ד זה בערעור, העלו המערערים טענה נוספת וחדשה, הנשענת על פסק דין תקדימי של ביהמ"ש המחוזי מרכז, שניתן לאחרונה, ובעקבותיו הם מבקשים לראות בריבית המירבית משום פיצוי מוסכם הקבוע בהסכם ניהול החשבון, למקרה של הפרת החוזה, ועל כן, רשאי ביהמ"ש להתערב בשיעורו ולהפחיתו על פי הדין הרלוונטי ובנסיבות המתאימות ( ת.א 26401-10-09, זאבי תקשורת בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ, כב' השופט ב. ארנון, מיום 21/7/13, פורסם ב"נבו"). טענה זו לא הועלתה, לא התלבנה, ולא נדונה בהליך נשוא הערעור, ואף שהמערערים טוענים כי מדובר בטיעון משפטי בלבד, שאין מניעה להוסיפו אף בשלב זה, נראית לי עמדת המשיבה כי אין הדבר ניתן להיעשות. מדובר בסוגיה שהיתה מזקיקה קביעת מסד עובדתי ספציפי, הן לעניין המערך ההסכמי, הן לעניין ה"נזק הצפוי" על ידי הצדדים, בשעתו, וכיוצא בכך, ואף לו מדובר היה על שאלה משפטית "טהורה", אך כזו המשליכה על הגרעין הקשה של המחלוקת- צריך היה להעלותה בפני הערכאה הדיונית, לאפשר דיון והכרעה בה שם, ובוודאי שאין ערכאת הערעור יכולה לשמש הפורום הראשון להצפת הסוגיה ולהכרעה בה.

המשיבה, התומכת בפס"ד קמא, מנימוקיו, ואף קובלת על כך שבימ"ש השלום עשה חסד עם המערערים, כהגדרתה, בפטור החלקי והמינורי שניתן מריבית הפיגורים לחודשים אחדים, שטחה בפני טענות רבות ומגוונות להצביע על כך כי אין מדובר במערערים תמי לב, שחשבונם נקלע לסיטואציה משברית שלא באשמם, ושעשו כל הניתן להפחית את הנזק ולהשלים את פער האשראי, אלא עסקינן, במערערים ש"ניצלו הזדמנות" ומבקשים להתחמק ולהשתמט מתשלום החוב.

איני רואה להיכנס לפירוט הטיעונים, מצד המערערים, וטיעוני הנגד מצד המשיבה, כאשר המערערים מביאים לתימוכין פסיקה ברוח עמדתם, מקום שהתקבלו טענות להפחתת ריבית פיגורים בשל שיקולי צדק ותום לב, והמשיבה, מנגד, מנסה לאבחן את הפסיקה ולהציג טיעון משפטי נגדי, וזאת, באשר, כפי שאבאר להלן, דין הערעור להידחות מטעמים הנוגעים להנמקה העובדתית – ראייתית, שניתנה בבימ"ש השלום, ואשר מייתרת המשך הליבון וההתעמקות.