מדינת ישראל נ' מטטוב

מה דינה של בקשה לפסיקת הוצאות במקרה בו בוטל כתב האישום, בעקבות בחינה מחודשת שערכה המאשימה לאור טענות שהעלתה ההגנה?

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין עבירה של נהיגה במהירות מעל המהירות המותרת (211 קמ"ש במקום 90 קמ"ש), בניגוד להוראות תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). זאת ביום 21.5.25, בשעה 19.52, בכביש 44 ק"מ 39 ממערב. העבירה הנטענת תועדה בצילום (א/3).

    

2. בהליך נערכו שלושה דיונים. בראשון ,שנערך בפני מותב אחר ביום 9.2.26,, הודיע ב"כ הנאשם על כוונתו לכפור בעבירה המיוחסת. ב"כ המאשימה עמד בדיון על הצורך בהתייצבות הנאשם וההליך נדחה לישיבת הקראה נוספת תוך קביעת חובת התייצבות לנאשם.

   לדיון השני, שנערך בפני מותב זה ביום 28.5.26, התייצב הנאשם, הוסבר לו על ידי המותב תוכנו של כתב האישום, הנאשם אישר כי הבין את תוכנו של כתב האישום וב"כ הנאשם ביקש דחיה לצורך בדיקת טענותיו ע"י המאשימה. בהסכמת המאשימה, נדחה הדיון לישיבת הקראה נוספת.

   בדיון השלישי, שנערך ביום 7.7.26, הודיעה המאשימה על בקשתה לחזור בה מכתב האישום בהתאם להוראות סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) ב"כ הנאשם עתר להשתת הוצאות לטובת הנאשם ובית המשפט הורה על ביטול כתב האישום לפי הוראות סעיף 94(א) לחסד"פ כמו גם על סיום ההליכים כנגד הנאשם. במהלך הדיון, טענו ב"כ הצדדים לגוף הבקשה לפסיקת הוצאות.

   כעולה מעיון במערכת נט המשפט, בין הדיון הראשון לשני נדחתה הישיבה בהליך ביוזמת בית המשפט לאור מצב החירום. לאחר מכן ביום 20.4.26, ניתנה בפתקית החלטה הדוחה את הדיון שנקבע למועד זה וזאת לבקשת ב"כ הנאשם שהתייצב באולם בית המשפט. כעולה מתוכן ההחלטה, נתינתה בפתקית נבעה מתקלה ששררה במערכת נט המשפט.

    

    

3. במסגרת טיעוניו בנוגע לפסיקת ההוצאות המבוקשת, מסר ב"כ הנאשם שהמאשימה חזרה מכתב האישום לאחר בחינה מחודשת של חומר הראיות והגעה למסקנה כי הרכב שמהירותו נמדדה לא היה רכבו של הנאשם, אלא אופנוע שנסע בנתיב אחר. לגישת ב"כ הנאשם משמעות הדבר הנה שלא היה מקום להגשת כתב אישום כנגד הנאשם באשר סיום ההליך נבע מהכרת המאשימה בכך שהמבקש לא ביצע את העבירה שיוחסה לו ולא בשל קושי ראייתי שהתגלה במהלך המשפט. באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, הדגיש ב"כ כי במשך חצי שנה נאלץ להתמודד עם אישום חמור על כל ההשלכות הנובעות מכך בעוד שעברו נקי, הוא חי בתחושת פחד כשמעליו עננה של אישום פלילי, נאלץ להתייצב לדיונים וחווה עוגמת נפש. עוד הוסף כי המבקש שכר את ב"כ לצורך התמודדות עם האישום שהוגש נגדו והכל כתוצאה מטעות שלא בשליטתו.

    

4. המשיבה התנגדה לבקשה וב"כ הסביר בצמוד להודעה על חזרתה מכתב האישום כי החזרה נערכה מייד לאחר שב"כ הנאשם העלה את טענותיו בפניה, הטענות נבחנו והחזרה מאישום נערכה בהזדמנות הראשונה. לאחר שמיעת טענות ב"כ המבקש, הסביר ב"כ המשיבה כי במערכת מסוג א/3 קיים חיישן לכל נתיב, החיישן הרלוונטי קושר לנתיב 4 ולא לנתיב 3, בתמונה לא ניתן להבחין באופנוע בבירור ולכן שגה המפענח בזהות הרכב מבצע העבירה.

    

5. ב"כ המבקש מסר בתגובה שמדובר בטעות בתום לב. בהסכמת ב"כ הצדדים, נמסר למותב על ידי המשיבה חומר הראיות, גרסה מוגדלת של תמונה שהופיעה על גבי כתב האישום ותמונת סטילס, שתיהן נערכו להבנתי על ידי ההגנה. ב"כ המבקש מסר גם העתק של תיעוד ממערכת הצמודה לרכב.

    

6. עיון במסמכים שנמסרו על ידי ב"כ הצדדים מעלה כדלקמן.

   עיון בהעתק הודעת התשלום, מגלה כי ע"ג ההודעה נסרקו שתי תמונות. את תוכנה של אחת התמונות קשה ביותר לזהות. בתמונה השניה ניתן לזהות בבירור את מספר הרכב נשוא הודעת התשלום.

   עיון בגרסה מוגדלת של אחת התמונות שהופיעו ע"ג הודעת התשלום, מאפשר לזהות באופן ברור לחלוטין את מספר הרכב האמור.

   עיון בגרסת סטילס של תמונה (אפשר שהתמונה שתוכנה קשה ביותר לזיהוי על גבי העתק הודעת התשלום), מעלה כי רכב, ככל הנראה רכב מהסוג המצויין כסוג הרכב נשוא הודעת התשלום, נסע במסלול השני משמאל (המסלול השלישי מימין, למיטב הבנתי), כשאין לידו רכבים נוספים בכיוון נסיעתו. מהכיוון הנגדי, המופרד על ידי אמצעי שנראה כגדר בטיחות נוסעים שלושה רכבים, אחד מהם סמוך למיקום מקביל למיקום נסיעתו של רכב המבקש.

    

   עיון במסמך הנושא את הכותרת "לוג מיקום מערכת פוינטר" מעלה כי הוא מתייחס לרכב נשוא הודעת התשלום. בחינת 7 מקטעים שסומנו על גבי המסמך, מלמד כי ביום 21.5.25, בשעה 19.52, נע הרכב ב"אזור דרך השבעה" או ב"אזור דרך השבעה, 44". במהירויות שבין 79-89 קמ"ש.

   עיון במסמך הנושא את הכותרות "מפרט טכני" ו – "מפרט אבזור" ובעיקר במסמך בו מופיע באופן מוגדל ביותר חלק מה"מפרט הטכני" מעלה כי המהירות המירבית של הרכב נשוא המפרט עומד על 190 קמ"ש.

    

    

    

   דיון והחלטה

7. הסעיף הרלוונטי לבקשה הנו סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") הקובע: 

   (א)משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או

   שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

   (ב)שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

   (ג)החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים." (

    

8. דומה כי על מנת לבחון את הבקשה יש לבחון שתי שאלות. הראשונה מתייחסת לתחולת סעיף 80 לחוק העונשין למקרה שבפני. השניה, ככל שתימצא תחולה, הנה האם מזכות נסיבות המקרה את המבקש בתשלום הוצאות?.

    

9. סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), מורה כדלקמן

   "(א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום.

   (ב )בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם

   (ג) אישום שבוטל, לפי סעיף קטן (ב), לא יוגש מחדש אלא באישור היועץ המשפטי

   לממשלה ומטעמים שיירשמו."

    

10. על "תנאי הסף" לתחולתו של סעיף 80 בהתייחס להוראות סעיף 94 לחסד"פ עמד בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל (פ''ד נז(2) 550): " "מתוך שסעיף 80(א)לחוק העונשיןדובר בנאשם שזוכה או שאישומו בוטל לפיסעיף 94(ב)לחוק סדר הדין הפלילי, למדים אנו כי אין הסעיף חל במקרים שהתביעה חזרה בה מן האישום בטרם מסר הנאשם את תשובתו לאישום. הסעיף חל מקום שחזרת התביעה מן האישום הביאה לזיכוי הנאשם, וכן מקום שבוטל האישום, בהסכמת הצדדים, לאחר תשובת הנאשם. נוסף על שני המקרים האלה, דןסעיף 80(א)גם במקרה של זיכוי מטעמים אחרים, למשל על^-פי הראיות שבאו במשפט.ו

    המסקנה היא אפוא כי זיכוי או ביטול אישום בשל חזרה מאישום שבאה לאחר מתן תשובת הנאשם, וכן זיכוי מטעמים אחרים – כל אחד מאלה, לבדו, די בו כדי לשמש תנאי סף לתחולתו שלסעיף 80(א)לחוק העונשין. המערער שלפנינו עמד בעילת הסף שעניינה זיכוי נאשם. משחזרה בה התביעה מן האישום לאחר מתן תשובת המערער, זוכה המערער בדינו ובכך צלח את המשוכה הראשונה שמציבסעיף 80(א)לחוק העונשין.נ""

11. ב - ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל ( פ''ד נו(3) 73 קבע כבוד השופט חשין: "חזרה מן האישום יכול שתהא לפני תשובת הנאשם לאישום או לאחר מכן. אם קדמה לתשובת הנאשם, יבטל בית-המשפט את האישום. אם באה לאחר מכן, יזכה בית-המשפט את הנאשם מאותו אישום, אולם בהסכמה של התובע ושל הנאשם רשאי בית-המשפט, גם באותו שלב, לבטל את האישום.סעיף 80(א)לחוק העונשיןדובר בשתיים מן התוצאות האפשריות של חזרה מן האישום, ובשתיהן מדובר בחזרה מאישום לאחר מתן תשובת הנאשם: האחת, חזרה מן האישום שהביאה לזיכוי הנאשם, והאחרת, חזרה מן האישום שהביאה, בהסכמה, לביטול האישום, אף שבאה רק לאחר שכבר ניתנה תשובת הנאשם. נוסף על שני המקרים האלה, דןסעיף 80(א)גם במקרה של זיכוי מטעמים אחרים, למשל על-פי הראיות שבאו במשפט."

     

12. במסגרת עפ 6137/05‏ ‏ רובשן שלומוב נ' מדינת ישראל (פורסם, 8.1.07) הבהיר בית המשפט העליון" "בכך יש ביטוי לנוסחת האיזון המהווה את ליבת סעיף80. מקרה בו חזרה התביעה מהאישום לפני התשובה – הפגיעה בנאשם, לכאורה, מינימאלית. לפיכך, הוא אינו עובר אפילו את הסף בדרך לבחינת האפשרות לפצותו. לעומת זאת,יחולסעיף 80כאשר זוכה הנאשם מטעמים אחרים, למשל על פי ראיות."

     

13. על פניו, מאחר ובעניינו של המבקש הודיעה התביעה המשטרתית על חזרתה מכתב האישום לפי סעיף 94(א) לחסד"פ ובהחלטתי הוריתי על ביטול כתב האישום לפי הוראות הסעיף האמור-ביטול החל במקרה בו חזרה התביעה מכתב האישום, בטרם ניתנה תשובת הנאשם- הרי שאין כלל תחולה להוראות סעיף 80 ודין הבקשה להידחות על הסף.

     

14. לעניין זה יוער כי מאחר ובהתאם לפסיקה שהובאה חל סעיף 94(ב) רק לאחר מתן תשובת הנאשם לכתב האישום וב"כ הצדדים לא הזכירו בטיעוניהם את הסעיף האמור, הרי שלא ניתן להבנתי את האישום כמבוטל בהתאם להסכמות בין המאשימה להגנה כנדרש בסעיף האמור.

     

15. עם זאת, קיים להבנתי צורך בבחינת נכונות ההחלטה להורות על ביטול כתב האישום תחת וזיכויו של הנאשם. זאת על מנת לוודא שלא ימנע בשגגה קיומו של דיון בבקשה באופן שיפגע בזכויותיו של המבקש.

     

16. כאמור בסעיף 94(א), יורה בית המשפט על זיכויו של נאשם מקום בו מסר את תשובתו לכתב האישום. כן יחול סעיף 80 במקרה בו בהתאם להוראות סעיף 94(ב) לחסד"פ, בוטל כתב האישום בהתאם להסכמת המאשימה וההגנה.

17. במקרה שלפני, במסגרתו בדיון הראשון, במסגרתו לא נכח כאמור הנאשם, מסר ב"כ הנאשם שבכוונת ההגנה לכפור באישום. בדיון השני, זוהה הנאשם על ידי בית המשפט, כתב האישום הוסבר לו והוא אישר כי הוא מבין את כתב האישום. בדיון השלישי, הודיעה כאמור המאשימה על חזרתה מכתב האישום.

     

18. באשר לפרשנות המונח "תשובת הנאשם לאישום", יש לפנות ראש וראשון להוראות סעיף 152(א) לחסד"פ הקובע:

    "לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובלבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תגובת הנאשם יכול שתיעשה על ידי סניגורו.,

     

19. סעיף 143 לחסד"פ דן בהקראת כתב האישום לנאשם:

    "בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול."

     

20.  על מהותה של ההקראה עמד בית המשפט העליון במסגרת עפ 1523/05  פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם, 2.3.06) (להלן: "עניין פלוני") "ההקראה כרוכה בתשובת הנאשם לכתב האישום. תשובת הנאשם לכתב האישום ניתנת לאחר ההקראה ואני סבורה כי יש לראותה, יחד עם ההקראה, כשני חצאים של אותו שלם. תשובת הנאשם קובעת במידה רבה את גדרי המחלוקת בין הצדדים (סעיף 154לחוק סדר הדין הפלילי). התשובה לכתב האישום יכולה להינתן  מייד לאחר ההקראה.,

    ולפני כן

    לכאורה, שתי הפרשנויות הלשוניות – הן זו הרואה את הדיון במשפט הפלילי כנפתח עם הקראת כתב האישום בפני הנאשם, הן זו הרואה בהקראה ובדיון נקודות שונות על ציר הזמן של ההליך הפלילי - אפשריות הן. כשלעצמי, אני סבורה, כי לשון החוק תומכת בראיית ההקראה כפותחת את הדיון בהליך הפלילי. זאת נוכח מכלול ההוראות המתייחסות לשלב זה ומלמדות על טיבו.

     

21. במסגרת בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל (פורסם, פ''ד נז(2) 869) נקבע "מקובלת עליי עמדתו של בית-המשפט המחוזי כי את המושג "תחילת המשפט" יש לפרש פירוש מהותי-תכליתי ולא בהכרח פירוש טכני דווקני העלול להחטיא את מטרת ההליך ולהביא לתוצאות דרקוניות העומדות בסתירה למגמות הסדר הדיוני.

    הוראת סעיף 143, המחייבת כי בית^-המשפט יקרא באוזני הנאשם הלא מיוצג את כתב^-האישום, ובמידת הצורך יסביר לו את תוכנו, נועדה להבטיח כי הנאשם יהיה מודע למהות האישומים נגדו ויבין אל נכון את תוכן ההליך הפלילי המתנהל נגדו. מודעות זו מתחייבת כדי לאפשר לו להתגונן כראוי ולמצות את מכלול זכויותיו הדיוניות. דרך כלל הגשמת תכלית זו מצריכה כי בית^-המשפט ימלא בקפדנות אחר דרישות החוק ויקרא באוזני הנאשם את כתב^-האישום ויוודא כי הוא הבין את תוכנו. "

     

22. מהאמור בפסיקה שהובאה, מסתברת חשיבותו של הליך ההקראה כמהלך שפותח את הדיון בהליך הפלילי, אך כמהלך שאינו כרוך בהכרח במתן תשובת הנאשם לכתב האישום.

     

23. אפשר כי נפלה שגגה בידי, אך לא עלה בידי לאתר בפסיקה הגדרה למונח "תשובת הנאשם לאישום". עיון בפסיקה מעלה התייחסות באשר לאופיה/הרכבה הצורני של ה"תשובה".

    כך למשל במסגרת עפמק (ת"א) 74793-01-26  יריב לוין נ' מדינת ישראל (פורסם, 10.6.26) קבע בית המשפט המחוזי בת"א: "משמעות הימנעות ממתן תשובה מפורשת לכתב האישום,

    נדונה בפסיקה ופורשה ככפירה. בית המשפט העליון התייחס למצב הדיוני האמור בפסק הדין ברע"פ 1499/22שמואל יוסף נ' עיריית באר שבע(14.3.2022)‏‏ ופסק כך:

    "זכות השתיקה אינה מתעוררת בשלב ההקראה, ועל נאשם תחילה להשיב לכתב האישום, להודות או לכפור במיוחס לו. ככל שנאשם בוחר לשתוק בשלב זה, יראוהו ככופר בעובדות (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים: חלק
    שני – הליכים שלאחר כתב אישום כרך א 1367-1366 (מהדורה מעודכנת, 2009)"

     

    בעפת (מרכז) 6105-05-23  הני אבו מערוף נ' מדינת ישראל (פורסם, 25.6.23) (להלן: "עניין אבו מערוף") נפסק בבית המשפט המחוזי מרכז: " בנסיבות אלה, כאשר המערער באמצעות באי כוחו, לא טען מעודו לכפירה בעובדות כתב האישום, ובכללן נהיגת הרכב – כך אףבטיעונים לעונש-  הרי שניתן היה לראות בדברים שנמסרו משום הודאה במכלול עובדות כתב האישום."

     

     

24. דומני כי במקרה שבפני, לא בחר הנאשם "לשתוק" כנגד האישום שהוגש נגדו והבירור לגביו נערך בין בא כוחו לנציגי המאשימה.

     

25. על מהותה של "תשובת הנאשם לאישום", ניתן ללמוד מסעיפי המשנה הנוספים של סעיף 152 לחסד"פ, העוסקים, בין השאר בהימנעות הנאשם ממתן תשובה לאישום או לשאלות בית המשפט (סעיף קטן ב), בטענת אליבי (סעיפים קטנים ג ו –ד), בזכותו של הנאשם לחזור מההודיה ואי העברת נטל חובת הראיה מהמאשימה. כן ניתן לפנות להוראות סעיף 153 לחסד"פ העוסק באפשרות לחזרת הנאשם מהודאתו, ללשון סעיף 154 הדן בדינה של עובדה בה הודה הנאשם ולסעיף 156 שענינו בסדר פרשת התביעה מקום לא ניתנה הודאת נאשם.

     

26. מלשון סעיפי החקיקה הסמוכים לסעיף 152(א) לחסד"פ, מפסיקת בית המשפט העליון בעניין פלוני לפיה " תשובת הנאשם קובעת במידה רבה את גדרי המחלוקת בין הצדדים" ומפסיקת בתי המשפט המחוזייים שהובאה, ניתן להקיש להבנתי שתשובת הנאשם צריכה להיות מפורשת, ברורה ויכולה להימסר במנותק מהקראת כתב האישום.

     

27. לאור האמור לעיל, הרי שלהבנתי אין לראות בנאשם כמי שנתן "תשובה" לכתב האישום כשאישר בדיון השני שנערך בהליך (הראשון בו נכח כאמור) שהבין את תוכנו של כתב האישום. לא נעלמו מעיני דבריו של ב"כ הנאשם במהלך הדיון הראשון באשר לכוונתו לכפור בעבירה המיוחסת, אך כפירה כאמור לא נמסרה בהמשך ההליך. יתר על כן, בהחלטה שבסיום הדיון בו נערכה ההקראה, נדחה ההליך לישיבת הקראה נוספת, דבר המלמד אף הוא שטרם נרשמה תשובת הנאשם לכתב האישום.

     

28. התוצאה הנגזרת מכך הנה שביטול כתב האישום מכוחו של סעיף 94(א) בדין נערך ולפיכך אין תחולה להוראות סעיף 80 מכוחו הוגשה הבקשה.

     

     

29. עם זאת, לאור האפשרות לחוסר דיוק במסקנתי זו, תיבחן בקשתו של הנאשם גם באספקלריה של הפסיקה הנוהגת באשר לסעיף 80 לחוק העונשין. זאת כשהדיון באופן תיקון שגגה, ככל שנפלה, בהחלטתי לבטל את האישום תחת זיכויו של הנאשם, יתקיים ככל שהדבר יהא רלוונטי.

30. דוגמא לרלוונטיות אפשרית של בחינה זו נלמדת לאור קיומה של דרך חלופית לראות את התנהלות ההגנה כ"תשובה לכתב האישום". יתכן שניתן ללמוד על דרך השלילה מהאמור בעניין אבו מערוף, במסגרתו נראו דברים שנמסרו (ודומה כי אף דברים שלא נאמרו) משום הודאה. כי דברי ב"כ הנאשם לפיהם בכוונתו לכפור במיוחס לו מהווים למצער מאין "ראשית תשובה" , אף אם אינם עומדים במדויק בהוראות סעיף 143 לחסד"פ ביחס להקראה שנערכה בפני ב"כ הנאשם.

31. משמעות להבחנה בין ביטול כתב האישום לזיכוי הנאשם, עולה גם מאפשרות המאשימה, בנסיבות מסויימות, להגיש מחדש אישום שבוטל, אך לא אישום ממנו זוכה הנאשם על ידי בית המשפט (ראה סעיף 94א(ג) לחסד"פ).

     

32. באשר למהותו של סעיף 80 לחוק העונשיi נפסק בבית המשפט העליון במסגרת עפ 6670/23 ‏ ‏ פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם, 30.9.25): "זכותו של נאשם שזוכה, לפי סעיף 80לחוק העונשין, הינה זכות יחסית. כקבועבסעיף 80לחוק העונשין, פיצויים והוצאות מכוחו יינתנו בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, ורק בתנאי שהוכח קיומה של אחת משתי העילות החלופיות הקבועות בו: העילה הראשונה, לפיה "לא היה יסוד להאשמה"; או העילה השנייה, כאשר ראה בית המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (ע"פ 8724/23פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לפסק דינו של השופטד' מינץ[נבו] " (24.6.2024)

     

33. ביחס לעילה הראשונה המתייחסת לחוסר יסוד לאשמה קבע בית המשפט העליון ב - עפ 1986/22 ‏ יהונתן רבינוביץ נ' מדינת ישראל - תביעות עיריית תל אביב‏ (פורסם בנבו ‏15.11.2022) (להלן: "עניין רבינוביץ") כי "לשם עמידה בנטל זה נדרש הטוען להראות כי כתב האישום הוגש ללא בסיס, כלומר בשל זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או אי-סבירות מהותית ובולטת".

     

34. הרחבה בנוגע למהות המבחן ניתן למצוא במסגרת עפ 5097/10 ‏ ‏ גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל (פורסם, 15.1.2013) המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן "להפעיל" אתסעיף 80לחוק העונשין(דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה". בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה- , היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (עניןדבש, בעמ' 89;ענין בן ברוך, בפיסקאות 9-8 לפסק דינה של הנשיאה, השופטתד' ביניש). הקריטריון המנחה כאן הוא "סיכוי סביר להרשעה" (ראו:בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550 (2008). הנה כי כן, על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר (השוו:עניין דבש, בעמ' 106,עניין בן ברוך, שם). מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, אואי סבירות מהותית ובולטת (ראו לגבי החלופה האחרונה:רע"פ 4121/09עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל(2.3.2011); (להלן:ענין שגיא)). בהכריעו בנושא זה – בית המשפט יתן דעתו לכלל הנסיבות, לרבות אלו הנוגעות: לחקירה, להתנהלות התביעה ולהליך המשפטי עצמו. בית המשפט יתחשב בהקשר לקיומה של העילה האמורה, גם באופן זיכויו של המבקש במשפט, לשלב בו זוכה ולהנמקות שניתנו בהחלטות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו ובהארכות המעצר שניתנו לגביו. מטבע הדברים התממשות עילה זו צפוי להיות נדיר (לפחות יש לקוות שאכן זה הוא המצב).

     

35. במסגרת ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו 1.12.2004), התייחס בית המשפט העליון לאופי זיכויו של הנאשם "העילה בדבר היעדר יסוד להאשמה רלוונטית בעיקר במצבים שבהם זוכה הנאשם באופן מוחלט ופוזיטיבי."

     

36. ביישום האמור באשר לעילת חוסר היסוד לאשמה על המקרה הנדון, הרי שכאמור בסעיף 7 להחלטה, העלה עיון בחומר הראיות כי בתמונה שנסרקה ע"ג הודעת התשלום ניתן לזהות בבירור את מספר הרכב נשוא הודעת התשלום.

    עיון בגרסה מוגדלת של התמונה, מאפשר לזהות באופן ברור עוד יותר את מספר הרכב והעלה כאמור כי אין לידו רכבים נוספים הנוסעים בכיוון נסיעתו, אלא מספר רכבים בכיוון הנגדי. מדברי ב"כ הצדדים בדיון שנערך עולה, כאמור כי הגדלת התמונה נערכה על ידי ב"כ הנאשם.

    כאמור בסעיף 5 הסביר ב"כ המשיבה כי במערכת מסוג א/3 קיים חיישן לכל נתיב, החיישן הרלוונטי קושר לנתיב 4 ולא לנתיב 3, בתמונה לא ניתן להבחין באופנוע בבירור ולכן שגה המפענח בזהות הרכב מבצע העבירה. יוסף כי לא עלה בידי להבחין באופנוע הנוסע בסמיכות לרכב המבקש אותו הזכיר ב"כ המשיבה. זאת אף לא בתמונה בגרסתה המוגדלת.

     

37. בהתאם לפסיקה הרלוונטית, נראית כאמינה המערכת במסגרתה תועדה העבירה הנטענת (א/3). ראה לעניין זה לדוגמא את דברי בית המשפט העליון ב - עפ 2983/19 ‏ ‏ סאלח פחמאוי נ' מדינת ישראל (פורסם, 18.6.2019) וכן את פסיקת בית המשפט המחוזי בב"ש במסגרת עפת (ב"ש) 62436-12-22  חסן נאססרה נ' מדינת ישראל (פורסם, 4.7.23).

     

38. לעניות דעתי, עולה מהאמור, שלא ניתן לקבוע כי חומר הראיות שהיה בידי התובע האמון על הגשת כתב האישום, היה רעוע ביותר, לא הניח בסיס ראשוני לכתב האישום והגשת כתב האישום בנסיבות אלו לקתה" בחוסר סבירות מהותית ובולטת".

     

39. דומה כי ביטול כתב האישום נבע מעבודה מאומצת ומקצועית לעילא של ההגנה, שביצעה מלאכתה נאמנה בהפרכת האשמה שיוחסה לנאשם. דווקא המאמץ המוצלח שהושקע על ידי ההגנה לצורך "קיעקוע" חומר הראיות, מלמד כי ההחלטה על הגשת כתב האישום לא עמדה בקריטריונים המזכים נאשם בפיצוי. מסקנה זו מתחדדת לאור האמינות המיוחסת למערכת א/3, לאורה רשאי להבנתי נציג המאשימה להתבסס עקרונית על תוצאות הבדיקה שנערכה באמצעות המערכת האמורה.

40. יוסף לעניין זה, כי הנתונים שהוצגו באשר למהירותו של הרכב, הובאו על ידי ההגנה בשקידה ראויה לדיון ואין לצפות שיהיו בידי המאשימה עובר להגשת כתב האישום.

41. יובהר כי אין במסקנתי זו בכדי להפחית מחובת נציגי התביעה המשטרתית לבחון את חומר הראיות המובא בפניהם ולהימנע מ"יד קלה" בהגשת כתבי אישום, וודאי מקום בו מיוחסת לנהג נהיגה במהירות כפי שיוחסה למבקש שבפני.

     

42. בכל הנוגע לעילה הנוספת הרלוונטית לקבלת החלטה על פי סעיף 80 לחוק העונשין, נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי, ניתן לפנות להתייחסות בית המשפט העליון במסגרת עפ 1986/22 ‏ יהונתן רבינוביץ נ' מדינת ישראל - תביעות עיריית תל אביב‏ (פורסם בנבו ‏15.11.2022) (להלן: "עניין רבינוביץ"): "בפסיקה הוטעם כי את ה-"נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצויים או הוצאות משפט מכוח סעיף 80 לחוק, ניתן לחלק לשלוש קטגוריות:  נסיבות הנוגעות לאופן ניהולו של ההליך המשפטי עצמו, כגון משכו של ההליך המשפטי ואורך תקופת המעצר; נסיבות הקשורות לטיב זיכויו של הנאשם; ולנסיבותיו האישיות של הנאשם"

     

43. במסגרת עפ 5851/19 ‏ ‏ מדינת ישראל נ' אהוד אברג'ל (פורסם בנבו ‏2.2.2020) נפסק: "לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני משנה, וביניהם: התנהלות המשטרה והתביעה (למשל, האם התנהלו באופן זדוני או רשלני); התנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך משפט (למשל, האם הנאשם שיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה וחומרתה והעונש לו הנאשם היה צפוי אלמלא זוכה (ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (26.2.2013); עניין מור, פסקה 13)."

     

44. הרחבה ביחס לתוכן שנוצק לשלוש המבחנים העיקריים ניתן למצוא בעפ 853/19 ‏  ‏מרדכי (מורדי) מור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ‏7.11.2019) (להלן:" עניין מור").

    "אופן ניהולו של ההליך המשפטי – בהקשר זה, נבחנות שאלות הנסבות, למשל על משכו של ההליך המשפטי ואורך תקופת המעצר (ראו למשל: עניין ע"פ 1986/11, בפסקה 10).

    אופי וטיב הזיכוי – כאן יש רלוונטיות לשאלה האם הזיכוי הוא "פוזיטיבי", קרי שנעשה תוך קביעה שהנאשם לא ביצע את העבירה שיוחסה לו, האם הזיכוי הוא מחמת הספק, או האם הזיכוי נעשה מטעמים פרוצדורליים שאינם מבוססים על בירור ראייתי, כתוצאה למשל ממוות או היעלמות של עדי מפתח, או מהתיישנות (ראו: עניין דבש, בעמ' 98; עניין שיבלי, בפסקה י"ג).

    נסיבות אישיות – כאן נבחנות נסיבות החיצוניות למשפט עצמו, כגון פגיעה בבריאותו, בשמו הטוב או במשפחתו של הנאשם (ראו: ע"פ 11024/02‏ מנצור נ' מדינת ישראל, פ''ד נח(1) 436, 448 (2003) (להלן: עניין מנצור); עניין כהן, בפסקה 13).

     

     

45. דומני שאת גישת בית המשפט העליון בנוגע לרכיב "הנסיבות האישיות" ניתן לאפיין באמור במסגרת עפ 6137/05‏ ‏ רובשן שלומוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו8.1.07) " נסיבות אלה כוללות את השפעת ההליך על הנאשם הספציפי. למשל: הפגיעה בבריאות ובתא המשפחתי שלו ובנזק הכלכלי שנגרם לו. ההתחשבות בנסיבות הללו נובעת ממידת הרחמים אשר שוכנת לפנים משורת הדין."

     

46. יחסו של בית המשפט העליון לסוגיית הנסיבות האישיות בפרט ולסוגיית והחזר הוצאות משפט במקרה של עבירות תעבורה בכלל, בא לידי ביטוי במסגרת רעפ 7452/13 ‏ ‏ נפתלי פלס נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ‏13.1.2015) "המבקש הואשם בעבירת תעבורה, מהסוג שאיננו נושא עמו סטיגמה פלילית, וההליכים שנוהלו לא גררו פגיעה ממשית בזכויותיו של המבקש (עניין בן ארויה, בעמ' 719), מה גם שזיכויו של המבקש לא התבסס על ממצאים פוזיטיביים בדבר העדר אשמה. המבקש זוכה, בסופו של יום, מסיבה "טכנית" בלבד, וכלל הנסיבות במכלול אינן מצדיקות פיצוי המבקש או שיפויו (עניין בן ארויה, בעמ' 719-718). "

47. לדברים אלו ניתן להוסיף את קביעת בית המשפט העליון בכל הנוגע לאינטרס הציבורי הקיים בהעמדה לדין בעבירות תעבורה במסגרת רעפ 4121/09   עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ‏2.3.2011) "דומה כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם עבירת התעבורה בה הואשם המבקש נתפסת כקלת ערך באופן יחסי, ואינה גוררת עימה, בדרך כלל, פגיעה חמורה בזכויותיו. כמו כן, אף הפגיעה בקניינו של המבקש לצורך ניהול הגנתו אינה משמעותית, בשים לב שהמבקש הינו עורך דין במקצועו. מאידך, הטענה כי הטלת פיצוי במקרה דנן עלולה לפגוע באינטרס הציבורי בתפקוד רשויות התביעה ובהתנהלותן העתידית, אינה טענה בעלמא, ויש לה בסיס, בשים לב לאופיין הייחודי של עבירות התעבורה. בהשאלה ממבחני האיזון בגדרי עקרון המידתיות, ניתן לשאול האם היחס בין התועלת הצומחת מפיצוי המבקש במקרה דנן לבין הנזק האפשרי לאינטרס הציבורי הוא מידתי? לטעמי מתן פיצוי במקרה דנן, על נסיבותיו המיוחדות, ואופי העבירה נשוא כתב האישום, אינו עומד ביחס ראוי לנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי."

     

48. ביחס לקשיים הנגרמים לפרט כתוצאה מההליך הפלילי והצורך לשאת בהוצאות בגינו ניתן לפנות לפסיקתו של כבוד השופט כשר במסגרת עפ 6670/23 ‏ ‏ פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם, 30.9.25) ולפיה:

    "העמדתו של אדם לדין חושפת אותו לפגיעות שונות, הנלוות לניהול ההליך הפלילי בעניינו (ע"פ 310/14ודיע נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינה של השופטתע' ברון[נבו] (17.6.2015)). נפסק זה מכבר כי: "יהיו תוצאות ההליך אשר יהיו, עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר – גם בחירותו"(ע"פ 5923/07שתיאווי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק דינה של השופטתע' ארבל[נבו] (6.4.2009) (להלן:עניין שתיאווי)).בנוסף, ההליך הפלילי כרוך לא פעם בעלויות כספיות ניכרות, לצד ובנוסף לפגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, במהלכו ולעיתים גם אחריו (שם). פגיעות אלה נתפסות כ-"רע הכרחי" של ההליך הפלילי, שהוא בלתי נמנע, בשל היותו תוצר לוואי של מילוי חובתה של המדינה לאכוף את חוקיה ולהעמיד לדין את אלו המפרים אותם. יפים לעניין זה דבריו של השופטא' גולדברג, בפסק הדין בענייןרייש:

     

    "נקודת המוצא הראויה היא כי האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו, מחייבים העמדתו לדין של מי שיש כנגדו ראיות מספיקות כי פגע בנורמה הפלילית. בהגשמת אינטרס זה נחשף הפרט, כהכרח בל יגונה, לפגיעה בזכויותיו. הסיכון כי נאשם ייחשף לפגיעות הכרוכות בניהול ההליך הפלילי נגדו, ולבסוף יצא זכאי בדין, הובא בחשבון מראש, והינו בגדר סיכון מחושב. סיכון כזה מתחייב מטיבו של המנגנון הפלילי, שרק בסופו מכריע בית-המשפט באשמתו, או בחפותו, של הנאשם. השלמת החברה עם סיכון כזה הינה תולדה של אינטרס ציבורי גובר, הוא הצורך באכיפת החוק, כדי לקיים חברה תקינה" (ע"פ 7826/96רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 490 (1997) (לעיל והלן:עניין רייש))."

     

     

49. יישום כל האמור למקרה שבפני, ובעיקר הקביעות במסגרת עניין מור מלמד כי כאמור מעלה נערכו בהליך לכל היתר ארבעה דיונים. בדיון הראשון, עדכן ב"כ המבקש כי בכוונתו לכפור בעבירה המיוחסת, בדיון השני עתר לדחייה, בדיון השלישי ביקש דחיה לצורך בדיקת טענותיו על ידי המשיבה ובדיון הרביעי חזרה המאשימה מכתב האישום. ארבעת הדיונים נערכו בתקופה של כחמישה חודשים. מעיון מערכת נט המשפט מסתבר שכתב האישום הוגש כשישה חודשים עובר לדיון הראשון שנערך בהליך, כחודשיים וחצי לאחר האירוע הרלוונטי.

     

50. מהאמור עולה להבנתי כי ענינו של המבקש התנהל בצורה נאותה ובלוחות זמנים סבירים. כחודש וחצי לאחר שמסר ב"כ המבקש כי המשיבה תבחן את טענותיו ובמסגרת הדיון העוקב בהליך, הודיעה האחרונה על ביטול כתב האישום תוך הפניה לבחינת טענות ב"כ המבקש. אפשר שב"כ המבקש שטח את טענותיו בפני המאשימה עובר לדיון השני או השלישי שנערכו בהליך, אך הדבר לא נטען ומידיעתו השיפוטית של בית המשפט בדבר העומס בו היו נתונים נציגי המשיבה בתקופת מצב החירום, אין בכך בהכרח לעמוד לחובת המשיבה.

     

51. כנסיבה העומדת לזכותו של המבקש, עומד אופן סיום הפרשה בעניינו, שאומנם הסתיים כאמור בביטול כתב האישום ולא בזיכויו, אך עולה ממנו בפירוש חוסר אשמתו בעבירה שיוחסה לו.

     

52. ביחס לנסיבות אחרות, הרי שאין ספק בכך שכתוצאה מההליך נגרמה אי נוחות משמעותית למבקש שנאלץ לשאת בהוצאות. עם זאת בהתחשב בפסיקה שהתייחסה לסוגיית הפיצוי בעבירות תעבורה (בעניני פלס ושגיא) והאמור בפסיקת בית המשפט עליון בעניין פלוני, הרי שאין מדובר להבנתי בקשיים המצדיקים היענות לבקשה. לא נעלם מעיני כי העבירה שיוחסה למבקש כלל אינה מהקלות בדיני התעבורה והסנקציות להן היה חשוף משמעותיות, אך אין בכך כדי לשנות את מסקנתי. זאת בעיקר לאור מהות ההליך הפלילי כ"רע הכרחי" כאמור בעניין פלוני והאופן בו התנהל ההליך. ודוק, אף לעניין זה יוער כי אין במסקנתי משום מתן פטור לתביעה המשטרתית מהצורך בבחינת חומר הראיות המובא בפניה, בעיקר במקרה של מהירות כזו שיוחסה לנאשם.

     

53. לאור כל האמור לעיל, הרי שאין בידי להיענות לבקשה. זאת בין אם משום שאינה נכנסת בדלת אמותיו של סעיף 80 לחוק העונשין ובין אם לאור בחינת השיקולים הכרוכים ביישום הסעיף האמור.

     

     

    זכות ערעור כדין

     

     

     

     

    ניתנה היום, כ"ב אלול תשפ"ו, 04 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.