פלוני נ' מ. מ. סאג'ור

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מנפילתו באחד מרחובות כפר סאג'ור כתוצאה ממפגע. הצדדיםחלוקיםבשאלות החבות, האחריות והנזק. בהתאם לתקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, פסק הדין יכלול פירוט קצר של המחלוקות, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות, השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, ההכרעה ונימוקיה באופן תמציתי.

המחלוקת ועיקר טענות הצדדים 

1. התובע יליד 1988 ומורה במקצועו. על-פי הנטען בכתב התביעה "ביום 13/07/2020, סמוך לשעה 21:00, נפגע התובע עת מעד בעודו הולך רגל באחד הרחובות הפגומים בכפר סאג'ור כתוצאה מבור, אשר גרם לתובע לעקם רגל שמאל וגם גרם לו נזקי גוף". המפגע הנטען תועד בתמונות שצורפו כנספח ב' לכתב התביעה.

    

2. לטענת התובע, ברחוב היה מפגע מסוכן שנגרם כתוצאה מרשלנות הנתבעת, אשר חבה חובת הזהירות מושגית וקונקרטית בתור רשות מקומית האחראית על תקינות הרחובות עבור הולכי הרגל. נטען, כי הנתבעת אחראית בין היתר על תחזוקת הכבישים והמדרכות וכי עליה להסיר מפגעים כדי למנוע סכנות לציבור. על כן, ומשלא תיקנה הנתבעת את המפגע (הבור ברחוב) ו/או לא סימנה אותו ו/או הציבה גידור או תאורה, הרי היא הפרה את חובותיה על-פי הוראות הדין.

    

3. התובע הוסיף בסיכומיו כי הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה, לא הביאה מהנדס המועצה, ולא הציגה מסמכי תחזוקה והסתפקה בהכחשות כלליות לטענות התובע. בנוסף, נטען כי הנתבעת מחזיקה דו"ח חוקר פרטי שלא הוגש לבית המשפט, דבר אשר פועל לרעת הנתבעת. התובע ביקש לדחות את טענות הנתבעת בדבר אשם תורם עת נפל בשעות הלילה בבור נסתר ולא צפוי.

    

4. אשר לשאלת הנזק, התובע טען כי נקבעו לו 10% נכות צמיתה בברך שמאל ונמצאה הגבלה בתנועה ודלדול שרירים. לטענת התובע מדובר בפגיעה המשפיעה על תפקודו כמורה. התובע עתר לקבלת פיצוי בסכום מעוגל של 500,000 ₪, הכולל: הפסדי שכר בעבר בסך 50,000 ₪; הפסדי שכר ופנסיה בעתיד בסך 279,967 ₪; עזרת צד שלישי בעבר בסך 25,000 ₪; עזרת צד שלישי בעתיד בסך 60,000 ₪; הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 35,000 ₪; וכאב וסבל בסך 50,000 ₪.

    

5. הנתבעת כופרת מכל וכל באירוע התאונה ולטענתה הפגיעה נגרמה בנסיבות אחרות לגמרי ולא כפי שנטען על ידי התובע; לדבריה התובע בדה סיפור כדי לזכות בפיצוי. לפיכך מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

    

6. לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה ולא הציג ראיות למקום התאונה, ובהתאם לא הוכח כי מדובר בשטח ציבורי שנמצא באחריות המועצה. נטען כי העדות היחידה היא עדות התובע בלבד, ללא עדים נוספים ואף אחיו שהגיע למקום לא העיד.

    

7. עוד נטען, כי קיימות סתירות רבות בגרסאות התובע ולמעש לתובע יש שלוש גרסאות שונות לגבי האירוע הנטען: במרכז הרפואי טר"ם - ציין התובע כי הרגיש "קליק" ברגל תוך כדי הליכה, ללא נפילה וללא בור; אצל אורתופד יום לאחר האירוע – ציין כי נפגע בזמן הליכה על מדרכה; ובבדיקת בית חולים נהריה – ציין כי מדובר בפציעה במהלך העבודה. לטענת הנתבעת, הסתירות האלו פוגעות במהימנות התובע. עוד ביקשה הנתבעת להדגיש כי התובע טען שנפל אחורנית, למרות שלטענתו הלך קדימה ונכנס לבור וכי קיים פער זמן לא מוסבר בין מועד התאונה הנטען (21:00) לבין ההגעה לטיפול רפואי (22:05) ובכל מקרה לא הובאו עדים שיכלו לתמוך בגרסתו, זאת ועוד, התמונות של הבור שכביכול צולמו לא הוגשו כראיה.

    

8. אשר לשאלת הנזרק, הנתבעת טענה כי הנזק הוא נמוך ממה שטען התובע. נטען כי התובע לא הוכיח הפסדי שכר, ואף הודה שקיבל שכר מלא בתקופת המחלה, וכי מאז התאונה הוא ממשיך לעבוד באותו מקום ובאותו שכר. נטען כי התובע לא הוכיח הוצאות רפואיות או עזרת צד שלישי. לכן, אם ייפסק פיצוי – הוא צריך להיות רק בגין כאב וסבל ויש לנכות ממנו אשם תורם בשיעור 50%.

9. כאמור, בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית ביחס לנסיבות האירוע. בצד זאת, הצדדים חלוקים גם בשאלת הנזק. בהקשר זה אציין כי מומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע לתובע 10% נכות רפואית צמיתה עקב האירוע הנטען.

    

10. מטעם התביעה העיד בפני התובע עצמו. מטעם ההגנה לא זומנו עדים. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב וניסיון נוסף להביא את הצדדים להסכמות לא צלח, ולכן בשלה אפוא העת למתן פסק הדין.

     

11. בשים לב למחלוקת העיקרית בין הצדדים, אפתח בהכרעה עובדתית לגבי עצם אירוע התאונה ונסיבותיה: האם בתאונה שהתרחשה עסקינן או בבדיה שקרית? אבחן שאלת האחריות של הנתבעת והאשם התורם. בהתאם לכך, אדרש לשאלת הנזק.

     

    דיון והכרעה

     

12. לאחר עיון בכתבי הטענות על נספחיהם, בראיות ובמוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט, שמיעת התובע והתרשמות ישירה ובתלי אמצעית מעדותו, ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים המלומדים, ובשים לב למכלול הנסיבות העובדתיות והמשפטיות בתיק זה, אקבע כי עלה בידי התובע ברמה הנדרשת במשפט אזרחי לבסס טענותיו בדבר קיומו של מפגע וכן לבסס אחריות הנתבעת בנזיקין לאירוע נשוא התביעה וחלק מנזריו. על כן- דין התביעה להתקבל. להלן הנימוקים;

     

    גרסת התובע לאירוע נשוא התביעה

     

13. בטרם נבחן וננתח את חומר הראיות, חשוב לזכור ולהזכיר כי עסקינן בהליך אזרחי, ועל כן די בכך שהגרסה העובדתית העולה מדברי עדי התביעה קרובה יותר לאמת מזו העולה מהגרסה לה טוענת הנתבעת. קרי: שמאזן ההסתברויות נוטה לטובת גרסת התובעת. ודוק, "בהליך האזרחי אין התובע נדרש להוכיח את תביעתו מעבר לספק סביר אלא להוכיח כי גרסתו, העולה מן העובדות אותן הציג, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הנתבע. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות, בית המשפט אינו מנוע מלקבוע כי בעל דין פלוני עמד בנטל השכנוע, במידה הדרושה להוכחת טענתו" [ראו והשוו: ע"א 1278/15 מחמוד עבאס נ' מועצה מקומית ג'ת (30.08.2016), פסקה 37].

     

14. בין הצדדים להליך זה קיימת מחלוקת עובדתית של ממש באשר לנסיבות קרות התאונה: הן לעצם התרחשות הנפילה במועד ובאופן הנטענים והן לעצם קיומו של מפגע או מחדל הקשור סיבתית לאותה נפילה המצדיק הטלת חבות בנזיקין על הנתבעת בנסיבות העניין.

     

15. כבר עתה יירשם כי לגבי נסיבותיו של האירוע כפי שהוצגו על ידי התובע במהלך עדותו בפני- נתתי אמון. גרסתו של התובע באשר להתרחשות התאונה הייתה עקבית, ניתנה בפשטות, ללא תחכום כלשהו, ובאופן כללי עוררה אמון. מה גם, שעדותו בכללותה בנושאים המהווים את ליבת ההליך שבפניי לא הופרכה על ידי הנתבעות במסגרת החקירה הנגדית והדברים יפורטו.

     

16. בנוסף לכך קיימים תימוכין חיצוניים למהימנות גרסתו ובהם תמונות ומסמכים רפואיים. אך מן העבר השני הנתבעת הפנתה ללא מעט מסמכים רפואיים ובעיקר ראשונים המצביעות על נפילה ו/או פגיעה בנסיבות אחרות. לא אכחד, מלאכת ההכרעה בתיק זה אינה מן הקלות, אך בסופה של התלבטות, הגעתי למסקנה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו לפי מאזן ההסתברויות במשפט אזרחי והוכיח כי גרסתו לפיה הוא נפל במקום לו הוא טען היא גרסת אמת. להלן אפרט את נימוקיי.

     

17. גרסת התובע שבכתב התביעה הובאה לעיל. בעדותו לפני הוא ציין את הדברים הבאים: "באותו יום הלכתי לאיזור בני הדודים שלי הרחק מהבית. היה חושך. בעת הליכה רציתי לעבור כביש ונתקלתי בבור ונפגעתי ברגל שמאל. הייתי לבד. האירוע התרחש בשעות הלילה ב- 21:00. לאחר מכן ישבתי בצד הכביש והתקשרתי לאחים. אח שלי הגיע ולקח אותי לטרם. עברתי טיפול וחזרתי הביתה ולאחר מכן המשכתי בטיפולים ועשיתי ניתוח.." (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 16/11/2026) במהלך חקירתו הנגדית, הדגים התובע בפני את מהלך נפילתו.

     

18. בתמונות שצורפו לכתב התביעה כנספח ב' ניתן להבחין במפגע (בור) שליד מכסה מברזל ובאותו מקטע של אספלט שבור. באחת התמונות ניתן להבחין באיזור הרחב ובתמונה האחרונה ניתן לראות שני שלטים ירוקים הכוללים שמות הרחובות הצמודים לזירת האירוע.

     

19. מטעם התובע לא הובאו עדים כלשהם. התובע טען כי היה לבד בעת האירוע. מטעם הנתבעת גם לא זומנו עדים, אלא שהתברר כי לאחר המקרה, בוצעה חקירה מטעם הנתבעת אך לא הוגש דוח חקירה ולא זומן החוקר לבית המשפט.

     

20. הנתבעת ביקשה להפנות למסמכים הרפואיים לפני האירוע ולאחר האירוע. התובע נחקר בחקירה נגדית ביחס לבעיות רפואיות בעין לפני התאונה והוא אישר כי הרשום באותם מסמכים ולא ראיתי בכך השלכה "לרעה" על עדותו. אשר לנסיבות האירוע, התובע אישר בחקירתו הנגדית כי ביקש לעבור מצד אחד לכביש לצד השני בעת הליכה בשעות הלילה וכי נתקל בבור ליד שוחת ביוב באמצע הכביש (עמוד 7 לפרוטוקול)..

     

21. נוכח דברים אלו, עלינו להכריע האם לבכר את גרסת התובע או לתת משקל יותר לסתירות שנטענו על ידי הנתבעת שעלולים "להפוך את הקערה" על פיה ומטים את הכף לחובתו עד כדי דחיית התביעה .

     

22. הנתבעת הפנתה בעיקר לשלושה במסמכים רפואיים שלטענתה מלמדים על שלוש גרסאות שונות. במסמך הראשון של "טרם" (מוצג רנ/4) נרשם: "היום שהלך בכביש התעקם ברך שמאל נשמע קליק מאז קשה לדרוך". במסמך נוסף למחרת האירוע (מוצג רנ/5) נרשם: "לדבריו אתמול תוך כדי הליכה על מדרכה, נתקבע בבור ונפצע בברך שמאל". במסמך שלישי מיום 02/09/2020 של המרכז הרפואי לגליל (מוצג רנ/6) נרשם: "בן 35 בריא בד"כ. סובל מכאבים ברגל שמאל לאחר פציעה במהלך העבודה".

     

23. עיינתי שוב ושוב במסמכים הנ"ל וגם במסמכים רפואיים נוספים ובחנתי את עדותו של התובע שבפני ולא השתכנעתי כי יש לפסול את גרסת התובע. נהפוך הוא, ניתן אף לסבור כי בשלושת ההזדמנויות התובע טען לפגיעה ו/או לפציעה ברגל שמאל. אמנם בהודעה השלישית נרשם "במהלך העבודה", אך התובע טען כי הדברים שנרשמו בכלל לא נכונים (שורה 10 בעמ' 8 לפרוטוקול).

     

24. אציין כי לא ראיתי כי במסמכים נוספים נרשם כי התובע נפגע במהלך העבודה, כך שרישום הדברים של פגיעה בעבודה במסמך בודד, אינו נוטל מגרסת התובע את מהימנותה. בנוסף, המסמך שנרשם בו "במהלך העבודה" הוא מסמך שנערך לאחר כחודשיים מהתאונה ולא בסמוך לתאונה שם לא נרשם עניין זה. כידוע, לדברים הראשוניים שמתועדים במסמכים רפואיים במיוחד כאלה שנערכים בסמוך לאחר קרות התאונה יש משקל ראייתי (ע"א 8388/99 הסנה חב' לביטוח בע"מ נ' בן ארי פ"ד נו(4)689, 689 (2002); דבריו של כב' השופט גרוניס כתוארו אז בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פ"ד נח(2) 583 (2004); ת"א (מחוזי חיפה) 1130/05 אבו סבית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2008); ע"א (מחוזי ירושלים) 9592/06 עאצי נ' עאצי (פורסם בנבו, 6.9.2007; ע"א (ירושלים) 57421-05-11 פרידמן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל (פורסם בנבו, 11.10.2011).

     

25. ודוק, ניסיון החיים מלמד כי לא ניתן לצפות תמיד את התנהגותם והתבטאויותיהם של אנשים בסיטואציות שונות, ואין לשים את הדברים בתבניות קבועות מראש. הדברים נכונים ביחס למסמכים הרפואיים שלפני האירוע וגן ביחס למסמכים שלאחר האירוע.

     

26. בהקשר זה אינני מקבל את הגישה שמציגה הנתבעת לפיה קיימת סתירה חדה בגרסת התובע כך שהתאונה לא התרחשה ברחוב כנטען אלא בנסיבות אחרות. יש לבחון את הדברים בפריזמה של מכלול הראיות שהונחו לפניי. זהו בדיוק לב תפקידו של בית המשפט וזוהי מהות שיקול הדעת.

     

27. התובע העיד כי היה לבד בעת האירוע. אמנם מדובר בעדות יחידה. ברם, במסגרת הפעלת שיקול הדעת בהתחקות אחר ההתרחשות לאושרה, אין להתעלם משאר הנסיבות הקשורות לאירוע.

     

28. ודוק, היות ועדות התובע בכל הנוגע לנסיבות התאונה הייתה עדות יחידה של בעל דין אין בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לגרסתו של התובע בדבר נסיבות קרות התאונה. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות יחידה של בעל דין ולנמק מה הניעו להסתפק בה. בענייננו וכפי שציינתי, עדותו של התובע הייתה כנה, מהימנה ומפורטת ומצאתי לקבלה במלואה (ראו והשוו: ת"א (עכו) 38810-10-20 פלוני נ' א. תקתוק מובילים בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.2022).

     

29. התרשמותי היא כי התובע סיפר את אשר אירע ללא שניכר רצון מצדו להתאים את גרסתו לטובת טענותיו המשפטיות. התובע תיאר באופן בהיר ועקבי את אופן התרחשות התאונה ומצאתי את עדותו אמינה הן במהלך החקירה הראשית והן במהלך החקירה הנגדית והן במהלך הדגמת נפילתו. גרסת התובע אודות נסיבות התאונה כפי שהובאה במסגרת עדותו אינה סותרת לחלוטין את גרסאותיו במסמכים הרפואיים ובמסמכים שהוגשו מטעם הצדדים. באותם מסמכים יש תיאור קצר וחלקי של נפילה ברחוב/מדרכה במובחן ממסירת גרסה עובדתית השונה מן העדות שתיאר במסגרת ההליך דנן. משכך, אין במסירת גרסה חלקית זו כדי להטיל ספק בדבר אמינות עדותו של התובע בכל הנוגע לדרך קרות התאונה. אין גרסה אחת מוציאה את השנייה ואין בדברים משום סתירה. הווי אומר, אין עסקינן במצב בו תובע מוסר בגרסה מוקדמת תרחיש נסיבות חבלה אחד ואילו בגרסה מאוחרת הוא מתאר תרחיש נסיבות אחר ושונה. אשר למסמך שנרשם בו כי מדובר בפגיעה בעבודה וכפי שציינתי לעיל הרי מדובר במסמך בודד שכל הנראה נפלה בו טעות רישום בתום לב.

     

     

30. מכאן, בניגוד לטענת הנתבעת, אין במסמכים הרפואיים עליהם הצביעה הנתבעת ובמסמכים רפואיים נוספים כדי לקעקע את גרסת התובע, לפיה נפל ממפגע ברחוב. בד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4) 441, 459 (1991) ציין בית המשפט העליון דברים אלו: "נסיון החיים והנסיון השיפוטי מלמדים שגם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מתבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו. הסינון וההפרדה בין חלקים אלו הם מן המלאכות המקובלות על בית המשפט..." .

     

31. אם כן גרסת התובע הייתה מפורטת ואמינה ולא התרשמתי כי נסתרה באמצעות ראיות ניטרליות וכמובן לא באמצעות עדים מטעם ההגנה משלא זומנו כלל וכלל עדים ואף לא החוקר מטעם הנתבעת.

     

     

    אחריות הנתבעת

     

32. התביעה מבוססת בעיקרה על עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ובפקודת העיריות.

     

33. עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין והיא מורכבת משלושה יסודות: חובת זהירות, התרשלות ונזק. בבחינת חובת הזהירות (מושגית וקונקרטית) - על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, במקרה נתון, את צמצום היקף האחריות הנזיקית. יסוד ההתרשלות דן בשאלה אם הופרה חובת הזהירות. גם יסוד זה אינו נבחן באמת מידה פיסית בלבד, אלא במסגרתו על בית המשפט לבחון, בין היתר, מה היא העמדה הערכית הראויה שיש לנקוט כלפי מעשה או מחדל של הפרט. נוסף ליסודות לעיל ויסוד הנזק, יש להוכיח גם קיומו של קשר סיבתי בין יסוד ההתרשלות לבין יסוד הנזק [ראו והשוו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)).

     

34. בפסיקה מאוחרת, הוצע מודל שונה לסדר בחינת יסודות עוולת הרשלנות, כאשר לפי מודל זה, במקרים שהם בליבת דיני הנזיקין, מניחים קיומה של חובת זהירות כללית ובוחנים תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, ורק לאחר מכן את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות ששוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות [ראו והשוו: ע"א 3521/11 דניאל וגנר נ' מזל עבדי (22.06.2014)).

35. עוולת הפרת חובה חקוקה מוסדרת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, והיא מיוסדת על חמישה: חובה המוטלת מכוח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החיקוק.

     

36. לענייננו - כבישים ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות, מפגעים או תקלות כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שמדובר במאות קילומטרים של כבישים שנעשה בהם שימוש על-ידי אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו (ראו והשוו: ע"א (י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עירית רמת גן (21.01.1998)).

     

37. עם זאת, ומכח הוראות הדין, על הרשות המקומית מוטלות חובות שונות ומסורות לה סמכויות נרחבות, לאספקת שירותים ציבוריים מגוונים לתושבי העיר מכוח סעיפים 249-235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] תשכ"ד-1964, כאשר מימוש חובות וסמכויות אלו מצריך מימון, הנשען על הכנסות עצמיות ותקציבים ממשלתיים.

     

38. הסמכות הסטטוטורית ועל אחת כמה וכמה החובה הסטטוטורית, מהוות אינדיקציה משמעותית לעניין סטנדרט ההתנהלות של רשות סבירה וממילא יש בהן כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות מתוך הנחת מוצא כי בעל הסמכות יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצדו בקיום חובותיו הסטטוטוריות תגרום נזק (ראו: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.05.2006)).

     

39. ההוראה הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] בפרק החובות המוטלות על העירייה (אשר חלה על רשות מקומית), וזו לשונה:

    "בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

    (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;

    (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

    (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;

    (4) .....

    (5) תנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות"

     

40. מהאמור לעיל עולה, כי רשות מקומית אחראית על תקינות הרחובות והמדרכות שבתחומה המוניציפאלי זאת בהתאם להוראות פקודת העיריות. כפועל יוצא מכך, הרשות המקומית אחראית לבטיחות העוברים והשבים שבתחום שיפוטה, ולכן חבה היא בחובת הזהירות המושגית כלפי העוברים והמשתמשים ברחובותיה וכבישיה. חובה זה מטילה על העירייה את החובה להסיר כל מכשול מדרכים ציבוריות המצויות בתחום אחריותה על מנת לדאוג לשלומם של הנזקקים לדרכים אלו. הבעלות והחזקה במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרת חובת זהירות מושגית כלפי מבקר, ומכאן חובתה של רשות מקומית למנוע נזק מפגמים בדרך וסיכונים בלתי סבירים כלפי מבקרים ומשתמשים ברחוב (ראו: ע"א 862/80 עירית חדרה נ' אהרון זוהר, פ"ד לז(3), 757 (1983)).

     

41. במקרים מסוימים, מוטלת על רשות חובת זהירות קונקרטית, אך לא בכל המקרים. יש לזכור כי חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. יוצא אם כן, לא כל סיכון שהתממש מצדיק הטלת אחריות והוא בר-פיצוי.

     

42. בעניינו, קיימת חובת זהירות מושגית מכוח הוראת סעיף 235 לפקודת העיריות כאמור לעיל. כעת, יש לבחון את קיומה של חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת בנסיבות הייחודיות של המקרה. חובת הזהירות הקונקרטית אינה חלה כדי למנוע כל סיכון, אלא אך ביחס לסיכון בלתי סביר אשר יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנעו. כמו כן, יש לבחון את עמדו הצדדים בנטלים המוטלים עליהם להוכחת טענותיהם.

     

43. כאמור, הכלל הוא כי נטל ההוכחה מוטל על המוציא מחברו, כאשר התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו.

     

44. יחד עם זאת, בהליך האזרחי אין התובע נדרש להוכיח את תביעתו מעבר לספק סביר אלא להוכיח כי גרסתו, העולה מן העובדות אותן הציג, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הנתבע. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות, בית המשפט אינו מנוע מלקבוע כי בעל דין פלוני עמד בנטל השכנוע, במידה הדרושה להוכחת טענתו. יתרה מכך, הנושא בנטל השכנוע יכול לעמוד בנטל זה גם אם הביא רק ראיות לכאורה, וזאת כאשר יריבו לא הביא ראיות להפריך ולאזן את מאזן ההסתברויות.

     

45. זה המקום לציין כי הגם שהנטל להוכיח כי הנתבעת התרשלה מוטל על התובע, הרי מעמדה של רשות מקומית אינו כשל נתבע רגיל. הידע בדבר אופן טיפולה של הרשות המקומית בכבישים שבתחומה נמצא בידי הרשות, ומשום כך יש להחיל על הרשות המקומית את "כלל הידיעה המיוחדת", לפיו מקום בו המידע נמצא בידיעתו הייחודית של הנתבעת – הרשות המקומית, די בכך שהתובע עומד בנטל קל של הבאת ראיות ראשוניות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל שכם הצד השני. ככל שהרשות לא תביא ראיות לגבי אותן עובדות הנמצאות בידיעתה הייחודית, הדבר יביל לקביעת ממצא לחובתה (ראו והשוו: תא"מ (עכו) 13993-04-17 סאלחה חסן נ' שלמה נינאי (פורסם בנבו, 22.07.2018).

     

46. יישום העקרונות דלעיל במקרה דנן, לאחר בחינת התשתית הראייתית שהוצגה בפניי, מוביל אותי למסקנה, כי התובע הוכיח כי ברחוב המסור לטיפולה של הנתבעת נתקל הוא במפגע בדמות בור ונפל ונחבל, בעוד שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שהיא לא התרשלה.

     

47. במקרה דנן, התובע הוכיח קיומן של נסיבות, אשר יש בהן כדי להצביע על רשלנות לכאורה מצד הנתבעת. מסקנתי זה מבוססת על גרסת התובע האמינה כאמור לעיל, מסמכים רפואיים ותמונות.

     

48. משהתובע הצביע, לכאורה, על רשלנות מצד הנתבעת, עובר אליה הנטל להבאת ראיות לסתור כדי שלא תחוב בנזיקין. זוהי הסיבה הראשונה להעברת נטל הבאת הראיות. סיבה שנייה להעברת הנטל נעוצה בידיעתה הייחודית של הנתבעת על הנעשה בכבישים, אשר על הטיפול בהם היא מופקדת. ודוק, המידע, השליטה והפיקוח באשר לאיכותם ולמצבם של הכבישים מצויים בידי הרשות המקומית מתוקף סמכויותיה על פי דין. היא, אפוא, הגורם שבידיו האמצעים הטובים ביותר להכרת מצב הכבישים המצויים בתחום שיפוטה והיא מונעת הנזק היעילה ביותר. בשל כל אלה, יכולה וצריכה רשות מקומית סבירה לצפות כי התרשלות מצידה בביצוע הפעולות הנדרשות להקמה, לתחזוקה ולתיקון של הכבישים, לרבות על דרך של מחדל, עלולה לגרום נזקים למשתמשים באותם כבישים. סיבה שלישית להעברת נטל הבאת ראיות נעוצה בהוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין שעניינו בתובענה שהוגשה על נזק שנגרם על ידי דבר מסוכן. הואיל והנזק שנגרם לתובע הוא תוצאה של מפגע בדמות בו שהוא "דבר מסוכן", הרי שנטל ההוכחה עובר כאמור אל כתפי הנתבעת (ראו והשוו: תא"מ (נצ') 28556-02-14 ענאן טורעאני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (15.03.2015)).

     

49. יוצא אפוא, כי התובע הצליחו להעביר אל כתפי הנתבעת נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע, ועל הנתבעת הרוצה בכך החובה להחזיר ולאזן ביניהן.

50. הסבריה של הנתבעת כפי שעלו מכתב ההגנה וסיכומיה, אין בהם כדי להביא לידי איזון כאמור. יוטעם, כי הנתבעת לא הציגה כל תשתית ראייתית. הנתבעת לא הגישה את הנוהלים הקיימים ביחס לפעולות המנע בהן נוקטת על מנת למנוע או להסיר מפגעים. כמו כן, הנתבעת לא צירפה דוח של סיורים או בדיקות שגרתיות ואף לא דוח של מוקד עירוני הרלוונטי למועד ומקום התאונה אשר עשוי ללמד על קיומו (או העדר קיומו) של מפגע במקום. כמו כן, לא זומן למתן עדות עד כלשהו העובד ברשות המקומית שיתן גרסה "אחרת" לקיומו של מפגע לרבות מהנדס המועצה.

     

51. זאת ועוד, ולמרות קיומה של חקירה מטעם הנתבעת ודוח חקירה, הנתבעת נמנעה מלהציגו לבית המשפט ללא כל נימוק או הסבר משכנע.

     

52. בנסיבות אלו שבהן הנתבעת לא הביאה ראיות בדבר האמצעים שנקטה לאיתור מפגעים מעין אלו ובעיקר דוח מוקד עירוני או עדות של עד כלשהו או דוח חקירה, יש להפעיל כלפי הנתבעת את החזקה בעניין אי הבאת ראיה רלוונטית, והדבר פועל לרעתה.

     

53. זאת ועוד, מאחר שבחינת שאלת האחריות בנזיקין כנגד רשות מקומית היא עניין מורכב המצריך בדיקתם של נתונים ועובדות, מצופה במקרה בו מיוחסת רשלנות לרשות מקומית להציג בפני בית המשפט תשתית ראייתית רלוונטית מלאה ומקיפה ככל האפשר, ומשלא עשתה כן לא הרימה את הנטל כאמור.

     

54. לאור האמור לעיל, לא מצאתי לקבל טענתה של הנתבעת, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, לא קמה לה חובת זהירות קונקרטית. משלא הוכח באמצעות מסמכים המצויים בידי הנתבעת, כי לא הייתה מודעת למפגע ו/או נקטה באמצעי זהירות סבירים כדי להסיר את המפגע הקיים ברחוב, הרי הפרה בכך את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובע, ולכן חבה היא בנזיקין לפצות את התובע על נזקיו.

     

55. לפני סיום פרק זה מצאתי לציין, כי בנסיבות המקרה המיוחדות, אין לקבל את טענת התובע בדבר אי זימון עדים מטעם התובע מאחר ואף אחד מהם לא נכח בעת התרחשות האירוע אלא לאחר מכן.

     

     

     

     

     

    סיכום ביניים

     

56. סיכומם של דברים שאני קובע כי התאונה ארעה כפי שהתובע תיאר. כלומר הוא הלך ברחוב, נתקל במפגע בדמות בור וכתוצאה מכך נפגע ונחבל בברך שמאל. אני קובע עוד כי מצאתי שעל הנתבעת מוטל חובת זהירות מושגית וקונקרטית.

     

57. אשר לשאלת האשם התורם – בנסיבות מקרה זה יש לייחס אשם תורם בשיעור משמעותי על התובע. שיעור האשם התורם נגזר משני נימוקים מרכזיים. הראשון, העובדה כי התובע החליט לעבור אל הקצה השני של הרחוב ליעדו תוך שהוא יורד מהמדרכה ו"חותך" את הרחוב. ניכר מהתמונות כי המקום בו התכוון התובע לחצות את הרחוב אינו מסומן להולכי רגל. יתרה מכך, עולה מהתמונה כי ניתן היה להמשיך בהליכה ולהגיע אל היעד המבוקש ממקום יותר בטיחותי. הנימוק השני נטוע בנסיבותיו של המקרה. לפי עדות התובע, התובע דרך במקום המפגע מבלי שיתן את דעתו לתנאי הדרך ולמקום בו דרכה רגלו.. עולה אפוא כי דעתו של התובע הוסחה מסיבה כלשהי, דרך על המפגע ונפגע. בשים לב לשיקולים אלו, אני סבור שיש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 35%.

     

    הנזק

     

58. נתונים כללים: התאונה ארעה ביום 13.07.2020. התובע יליד X.X.1988, היה כבן 32 ביום התאונה וכיום בן 38. בזמן אירוע התאונה היה התובע שכיר וקיבל שכר בסך כ- 10,000 ₪ (משוערך).

     

59. הפגיעה והטיפול הרפואי: לאחר התאונה פנה התובע ל"טרם" שם נבדק ואובחן בפגיעה ובחבלה בברך. בהמשך היה התובע במעקב רפואי וקיבל תרופות נגד כאבים והיה בהגבלת תפקוד. בהמשך הטיפולים עבר התובע בדיקת הדמיה MRI והומלץ לו על ניתוח. התובע חבר ביום 02/09/2020 ניתוח בברך ואושפז עד למחרת. התובע המשיך במעקב רפואי והומלץ לו על פיזיותרפיה.

     

60. הנכות הרפואית – התובע הגיש חוות דעת מטעמו של ד"ר עסאף מיכאל לפיה כתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועות ברך שמאל עם נעילות וקרע במניקסוס. הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת של ד"ר אברהם משיח לפיה לתובע לא נותרה נכות כלשהי.

     

    בית המשפט מינה את המומחה ד"ר פאדי חאזן. ד"ר חאזן קבע כי הנכות הרפואית של התובע היא בשיעור של 10% לצמיתות בגין מצב אחרי כריתה חלקית של המניקסוס המדיאלי בברך שמאל ובשל דילול שרירים, שינויים ארטרוטים קלים והגבלה בתנועות. המומחה מטעם בית המשפט המליץ על נכות זמנית בשיעור 100% עד 30.09.2020 ונכות זמנית בשיעור 50% לעוד חודש ונכות זמנית בשיעור 20% לעוד 6 חודשים.

     

61. נתוני תעסוקה – כאמור התובע עבד בתקופה הרלוונטית כמורה והמשיך לעבוד לאחר התאונה באותו תפקיד ואותו שכר.

     

62. הנכות התפקודית – התובע נחבל בברך שמאל ונגרמה לו פגיעה לא קלה שהותירה מגבלה אצל התובע. המומחה מטעם בית המשפט קבע כי התובע סובל מכאבים והגבלה בתנועות. הפגיעה שאונתה לתובע היא באיבר חשוב ומרכזי, עליו נשען כל משקל גופו; מדובר באחת הגפיים שפגיעה בה מקשה על התפקוד בתחומי החיים השונים. נוכח מהות הפגיעה, השפעתה על התובע ולאור יתר הנתונים – יש להעמיד את הנכות התפקודית בשיעור של 10% בהתאם לנכות הרפואית (השוו: ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה (פורסם בנבו, 25.07.2010); ע"א 4919/09 עיסא נ' בר (14.6.2011)).

     

63. נזק לא ממוני – בשים לב למהות הפגיעה ממנה סבל התובע ותוצאותיה; בשים לב למגבלה שהותירה הפגיעה בתובע; לאור שיעור הנכות הרפואית (10%) וגילו של התובע; ולאור הטיפולים הרפואיים שהוא עבר לרבות הניתוח והאשפוז– אני סבור כי יש להעמיד את הנזק הלא ממוני בגין כאב וסבל על סך של 33,000 ₪ נכון להיום.

     

64. הפסד שכר לעבר ולעתיד – לגבי הפסדי השכר לעבר: עסקינן בנזק מיוחד שטעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל (3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). התובע לא הביא ראיות להפסדי שכר בעבר ולא הוכיח כי הוא עבד והפסיק לעבוד או שהשתכרותו בפועל נפגעה בעקבות התאונה מאחר והוא קיבל דמי מחלה.

     

    התובע העיד בחקירה ראשית כי באותה תקופה עבד כמורה בבית ספר, היה בימי מחלה (כ- 67 ימי מחלה) והעבודה שילמה לו דמי מחלה. הוא העיד עוד כי היום הוא ממשיך לעבוד באותו מקום ומקבל אותו שכר (עמ' 6 לפרוטוקול).

    לגבי הפסד השכר בעתיד – לאור נתוניו האישיים של התובע, גילו, השתכרותו והנכות התפקודית ובעקבות יריקה בהכנסותיו, אני רואה לפסוק בגין הפסד השתכרות לעתיד (כולל הפסד פנסיה) 50% מחישוב אקטוארי מלא ובמעוגל עבור העבר והעתיד סך של 135,000 ₪.

     

65. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – התובע לא אושפז בעקבות התאונה, אך הומלץ לו על מנוחה ואי דריכה כלל על הרגל. לאחר מכן, סבל התובע מכאבים ומגבלות ברגל ועבר ניתוח. על רקע מגבלות אלו, ניתן לקבוע כי התובע נזקק באופן מוגבר לתמיכת ועזרת בני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות בסמוך לאחר התאונה ולאחר הניתוח, ולאחר מכן במידה מועטה יותר. ניתן לקבוע כי גם בעתיד יזדקק לעזרה כזו לביצוע פעולות יום יומיות. עם התקדמות גילו של התובע יהיה צורך בעזרה יותר אינטנסיבית בפעולותיו. העזרה לה יזדקק לה התובע היא במידה שהיא מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית ועל כן התובע זכאי לעזרת צד ג'. אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנא בסך של 8,000 ₪.

     

66. הוצאות לעבר ולעתיד – התובע לא הגיש מסמכים המעידים על תשלום הוצאות. עם זאת סביר להניח ולקבוע כי התובע נזקק בעבר ויזדקק להוצאות נוספות בעתיד בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, רכישת ציוד רפואי הוצאות שונות אותם אני מעריך בסכום גלובלי של 4,000 ₪.

     

67. סיכום: הפיצוי המגיע לתובע מסתכם אפוא בסכומים כלהלן: נזק לא ממוני – 33,000 ₪; הפסד שכר לעבר ולעתיד – 135,000 ₪; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 8,000 ₪; הוצאות לעבר ולעתיד – 4,000 ₪. סה"כ – 180,000 ₪. מתוך הסכום הנ"ל יש לנכות אשם תורם בשיעור של  35%, לפיכך התוצאה היא – 117,000 ₪.

     

     

    התוצאה

     

68. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 117,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל מע"מ ע"ס 23,000 ₪, וכן בתוספת הוצאות הכוללות: אגרת בית המשפט, שכר המומחה מטעם התובע וחלקו של התובע בשכר מומחה בית המשפט (כנגד הצגת חשבוניות).

     

69. הסכומים בפסק הדין ישולמו לתובע באמצעות ב"כ התובע תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין והמסמכים נשוא ההוצאות לידי ב"כ הנתבעת, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

     

70. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק במערכת.

     

     

    ניתן היום, כ"ה אדר תשפ"ו, 14 מרץ 2026, בהעדר הצדדים.