קניון העיר תל אביב בע"מ נ' סי.אי. אנד איי. או. תעשיות מתכת בע"מ ואח'

מדובר בתביעה ע"ס 2.5 מיליון ₪ ותביעה שכנגד ע"ס 802,724 ₪, בהמשך להסכם שכירות שבמסגרתו שכרה הנתבעת 1 מהתובעת, חנות בקניון האופנה TLV בתל-אביב.

רקע

1. תביעה זו הוגשה לבית המשפט המחוזי בחודש נובמבר 2021 והועברה לבית משפט זה רק שנה לאחר מכן, בחודש דצמבר 2022, לאחר הקטנת סכום התביעה ב-5,000 ₪ והגשת כתב תביעה מתוקן ע"ס 2.5 מיליון ₪, תוך ביטול הליכים אחרים שהוגשו בזמנו על ידי הצדדים האחד כנגד משנהו והכללת את שנתבע בהם כאן.

    

2. ביום 1.7.15 נחתם הסכם שכירות בין התובעת, שהיא בעלת קניון האופנה TLV בתל-אביב ולבין הנתבעת 1, שעוסקת בייצור תכשיטי יוקרה ושיווקם תחת שם המותג YVEL.

    

3. ההסכם נחתם עוד לפני שהקניון נפתח ולאחר שהנתבעת 1 החליטה לשכור שטח בקניון לצרכי ניהול חנות לתכשיטי יוקרה, תחת המותג הנ"ל. הנתבעת 2, אחת מבעלי המניות של הנתבעת 1, חתמה על ערבות אישית להבטחת התחייבויות הנתבעת 1 לפי ההסכם.

    

4. בהתאם להסכם, שכרה הנתבעת 1 חנות בקומה שנייה של הקניון בשטח של 49.45 מ"ר ברוטו. תקופת השכירות נקבעה לחמש שנים, שתחילתה פתיחת הקניון, יום 24.3.17, וסיומה אפוא ביום 23.3.22, עם אופציה להארכה של חמש שנים נוספות.

    

5. עוד נקבע בהסכם כי דמי השכירות היסודיים יעמדו על 500 ₪ + מע"מ לחודש, לכל מ"ר ברוטו של המושכר, קרי, 28,298 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן. כן נקבע כי בכל חודש שבו 9% מהפדיון של החנות עלה על דמי השכירות היסודיים הנ"ל, תשלם הנתבעת 1 גם את ההפרש שבין דמי השכירות היסודיים ולבין דמי השכירות על בסיס פדיון. בנוסף התחייבה הנתבעת 1 לשלם דמי ניהול לפי עלות + 15%, אולם בתקופת השכירות הראשונה (שלפני תקופת האופציה), בכל מקרה לא יותר מסכום של 100 ₪ לכל מ"ר, בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן.

    

6. עוד התחייבה הנתבעת 1 להמציא ערבות בנקאית בסכום של 86,043 ₪ + מע"מ צמוד למדד וכן שטר חוב על סך 172,086 ₪.

    

7. ביום 24.3.17 נפתח הקניון לקהל הרחב ובעלי עסקים אשר קודם לכן כבר חתמו על הסכם שכירות עם התובעת, כגון הנתבעת 1, החלו אט אט לאכלס את החנויות.

    

8. ביום 21.3.18 שלחה הנתבעת 1 מכתב לתובעת בטענה להפרת מצגים שניתנו לפני חתימת ההסכם. לטענת הנתבעת 1, ניתנו מצגים לפיהם הקניון יאוכלס על ידי חנויות יוקרה בתחום האופנה, בעוד בפועל, ולאחר זמן, הקניון החל להיות מאוכלס בקהלים חדשים, שלא עומדים במצג שהובטח, כגון דוכני מזון מהיר, דוכני ממכר לתכשיטים זולים וכו'. הנתבעת 1 הלינה במכתב הנ"ל על הנזק הרב שנגרם לה עקב כך ודרשה פגישה להסדרת הנושא.

    

9. בעקבות כך, העניקה התובעת לנתבעת 1, לפנים משורת הדין, הנחה בדמי השכירות לתקופה יולי 2018 עד יוני 2019, כך שדמי השכירות יעמדו על 15% מהפדיון, במקום מה שנקבע בהסכם (דמ"ש בסיסיים בסך של 500 ₪ + מע"מ למטר וההפרש שבין דמ"ש הבסיסיים ל-9% מהפדיון החודשי של החנות, ככל שיהיה הפרש כזה).

    

10. בחודש יולי 2019 סוכם על המשך הנחה עד 30.6.20 בדמות תשלום בסך 320 ₪ + מע"מ במקום 500 ₪ + מע"מ. ההנחה הותנתה בכך שכל הפרה של הסכם השכירות תביא לביטול ההנחה, לרבות רטרואקטיבית. עוד הוסכם כי ההנחה ניתנת בכל מקרה לביטול בכל עת לפי שיקול דעתה הבלעדי של התובעת בהתראה של 30 יום.

     

11. התובעת נתנה ביום 5.2.20 הודעה לנתבעת 1, לפיה ההנחה תסתיים בסוף חודש בפברואר 2020 וכי החל מיום 1.3.20 דמי השכירות יהיו לפי ההסכם.

     

12. דא עקא, בחודש מרץ 2020 פרצה מגפת הקורונה במדינת ישראל. בעקבות כך, ביום 15.3.20 שלחה הנתבעת 1 אל התובעת דוא"ל, בו ציינה כי עקב התפרצות המגפה וסגירת הקניונים ואיסור התקהלויות, הגיעה הנתבעת 1 למצב שלא תוכל להמשיך את פעילותה השגרתית בארץ וכי היא מנסה להעריך ולהבין כיצד להיערך.

     

13. עוד נרשם כי כדי שניתן יהיה להמשיך את הפעילות בעתיד, החליטה הנתבעת 1 על צמצום מידי של הפעילות ובפרט סגירת מרבית פעילות הייצור של החברה וכל הסניפים ברחבי הארץ ובהם גם את הסניף בקניון התובעת, שנסגר באותו היום, לאחר שכל העובדים של הנתבעת 1 נשלחו לחופשה ללא תשלום של 30 יום.

     

14. עוד נרשם כי עד להתבהרות המצב, הנתבעת 1 עוצרת את כל התשלומים ומפסיקה לאלתר את פעילותה. אין חולק כי הנתבעת 1 גם ביטלה את הוראת הקבע במקביל לשליחת הדוא"ל הנ"ל, אם כי הדבר לא צוין בדוא"ל.

     

15. התובעת ראתה בהודעה הנ"ל משום הפרת ההסכם מצד הנתבעת 1.

     

16. עם זאת, אין חולק כי הקניון היה סגור לחלוטין בתקופה 15.3.20 עד 6.5.20 כתוצאה מהסגר הראשון שהוחל עקב המגיפה.

     

17. זאת ועוד - ביום 7.5.20 שיגרה התובעת לשוכרים בקניון תכנית חזרה לשגרה הנוגעת לפתיחת הקניון מחדש באותו היום והמתייחסת לתשלומים עבור התקופה 15.3.20 ועד חודש יוני 2020.

     

18. התכנית נשלחה והוצעה גם לנתבעת 1. לטענת התובעת, הדבר נעשה לפנים משורת הדין וחרף הפרת ההסכם מצד הנתבעת 1 שבאה לידי ביוטי בהודעה שלה מיום 15.3.20.

     

19. התכנית כללה בעיקר זיכוי מלא בגין דמי שכירות לתקופה 15.3.20 עד 6.5.20, זיכוי של 50% דמי שכירות לתקופה 7.5.20 עד 31.5.20 וזיכוי של 30% לתקופה 1.6.20 עד 30.6.20, לרבות זיכוי 100% דמי ניהול לחודש אפריל 2020 וזיכוי 50% דמי ניהול לחודש מאי. התכנית גם כללה הטבות נוספות שעניינן דחיית תשלומים ללא ריבית.

     

20. התכנית הותנתה בחתימת השוכר על הוראותיה, בתשלום חובות עבר ככל שישנן ובעמידה בכל הוראות הסכם השכירות.

     

21. ביום 11.5.20 הגיבה הנתבעת 1 על התכנית, ציינה שאינו מתאים לה והציעה מתווה שונה, לפיו תשלם דמי שכירות בשיעור 15% מהפדיון שלה, ללא תשלום דמי שכירות או ניהול מינימליים.

     

22. כן ציינה הנתבעת 1 כי אם לא ניתן יהיה לחרוג מהמתווה שהציעה התובעת, הנתבעת 1 תאלץ לתאם מול התובעת את פינוי החנות.

     

23. ביום 2.6.20 חזרה הנתבעת 1 על עמדתה בקשר למתווה החזרה לשגרה וביום 10.6.20 ביקשה הנתבעת 1 לקבוע פגישה עם התובעת כדי לנסות ולהגיע להסדר מוסכם.

     

24. לטענת התובעת, משלא הגיעו הצדדים להסכמות, היה על הנתבעת 1 לעמוד בהוראות הסכם השכירות כלשונן וללא כל סייג.

     

25. לטענת הנתבעת 1, התקיימה ביום 3.9.20 פגישה, בה סוכם כי הנתבעת 1 תשלם דמי ניהול, חשמל והוצאות נלוות בלבד, בסכום של 27,000 ₪ והתשלום בוצע מיד לאחר מכן. לטענת הנתבעת 1, היא המתינה בשלב זה לקבלת התייחסות התובעת למתווה החלופי שהנתבעת 1 הציעה לה.

     

26. לטענת התובעת, משלא הסכימה הנתבעת 1 למתווה שהוצע לה ולאחר מספר התראות, נשלח אליה ביום 9.11.20 מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים.

     

27. ביום 16.11.20 השיבה הנתבעת 1 למכתב וטענה כי הושג הסדר לפיו תשלם הנתבעת 1 דמי ניהול, חשמל והוצאות נלוות בלבד בסכום של 27,000 ₪ והסכום שולם וכי הנתבעת 1 חיכתה לתשובת התובעת להסדר שהציעה. כן חזרה במכתב על טענותיה מן העבר בדבר הפרה של המצגים שנתנה התובעת לגבי תמהיל החנויות בקניון והסבירה מדוע המתווה המוצע לא מקובל ועם זאת הציעה לקיים פגישה נוספת.

     

28. לטענת התובעת, החל מיום 9.12.20 הותירה הנתבעת 1 את המושכר כאבן שאין לה הופכין, כלומר הפסיקה לפתוח את החנות, או אז חילטה התובעת את הערבות הבנקאית שסכומה הגיעה במועד החילוט ל- 101,062 ₪.

     

29. ביום 27.12.20 הגיבה התובעת למכתב הנתבעת 1 מיום 16.11.20 וציינה בין היתר כי חוב הנתבעת 1 עומד על 356,317 ₪ ודרשה מהנתבעת 1 לשלם את חובה ולפעול לפי הסכם השכירות.

     

30. בחודש ינואר 2021 הגישה התובעת לביצוע את שטר החוב שניתן במסגרת ההסכם ואשר סכומו 172,086 ₪ + מע"מ וסה"כ 201,340 ₪.

     

31. ביום 15.2.21 הודיעה הנתבעת 1 לתובעת כי נוכח הפרות ההסכם מצד התובעת ומימוש בטוחות ללא הצדקה והסרת שם החברה מאתר הקניון, אין לנתבעת 1 אלא לפנות בבקשה לתאם מועד לפינוי הציוד השייך לה מהחנות בהקדם האפשרי וכי הנתבעת 1 תעמוד על מלוא זכויותיה בערכאות. הנתבעת 1 הציעה מספר מועדים לאיסוף הציוד (16.2 עד 18.2) וציינה כי ככל שלא תתקבל תשובה עד 17.2, היא תגיע ביום 18.2 להתחיל בפינוי.

     

32. ביום 16.2.21 ענתה התובעת לדוא"ל הנ"ל וציינה כי קיים חוב עצום וכי הנושא עבר לטיפול משפטי וכי מעולם לא הוסר שמה של הנתבעת 1 מהאתר. כן הוצע כי תערך שיחה למחרת היום, לאחר שישלח פירוט החובות. למחרת נשלח דוא"ל המציין כי כל החובות רוכזו ותתואם שיחה למחרת.

     

33. על כך השיבה הנתבעת 1 ביום 18.2, בין היתר, כי הנתבעת 1 דוחה את הדברים, כי אין חוב, כי הנושא כנראה ייפתר רק בבית המשפט וכי הציוד בחנות שווה מאות אלפי שקלים והשאלה היא האם התובעת תאפשר לפנות את הציוד או תהיה התדיינות גם על כך.

     

34. כן צוין כי הנתבעת 1 תמיד מוכנה לדבר, אולם זאת ללא קשר לפינוי החנות ומבוקשת תשובה בנושא עוד היום, עם מועד פינוי מוסכם לשבוע הבא, שכן הנתבעת 1 לא יכולה להגיע לחנות באותו היום עקב מזג אוויר מושלג בירושלים.

     

35. משלא נקבע מועד פנוי מוסכם, שלחה הנתבעת 1 את מנהלת הפרויקטים של החברה, הגב' ז'ואל רביבו, לפינוי הציוד. הגב' רביבו הגיע בסוף חודד פברואר לחנות עם שני עובדים לצורך פינוי החנות ובטרם הספיקו להתחיל את מלאכת האריזה, ניגש אליהם עובד אחזקה של הקניון ומסר שאסור להם להוציא ציוד מהחנות וזאת בהוראת הנהלת הקניון. גם לגבי השלט על החנות הנושא את שם המותג של הנתבעת 1 לא הסכים שיוסר.

     

36. אקדים את המאוחר ואציין כי אין חולק כי בפועל הציוד של הנתבעת 1 שנותר בחנות, נותר בחזקת התובעת עד היום, לאחר שהתובעת טענה במכתבה מיום 2.12.21 (נספח 24 לתצהיר גבאי), כי אין מקום להשבתו, נוכח חוב הנתבעת 1 כלפיה.

     

37. ביום 21.2.21 התקיימה שיחה נוספת ולאחר מכן הוסכם על ארכה להגשת התנגדות לביצוע שטר החוב. ההתנגדות הוגשה ביום 4.5.21. ביום 20.10.21 התקיים דיון בהתנגדות. בית המשפט נתן רשות להגן על יסוד ההתנגדות בלבד וללא חקירה ונתן הוראות לקידום התיק.

     

38. ביום 13.4.21 הוציאה התובעת לנתבעת 1 דרישת תשלום עבור דמי שכירות ודמי ניהול לחודש אפריל 2021 ודרשה מהנתבעת 1 להקים מחדש את הוראת הקבע.

     

39. גם ביום 13.5.21 שלחה התובעת לנתבעת 1 דרישת תשלום דמ"ש ודמי ניהול עבור חודש מאי 2021 ודרשה שוב מהנתבעת 1 להקים מחדש את הוראת הקבע.

     

40. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, הודיעה התובעת לנתבעת 1 ביום 2.11.21 על ביטול ההסכם.

     

41. ביום 23.11.21 הגישה התובעת את התביעה הנוכחית נגד הנתבעות לבית המשפט המחוזי בת"א בסכום של 2,505,476 ₪.

     

42. ביום 25.11.21 הגיבה הנתבעת 1 למכתב ביטול ההסכם וטענה בין היתר כי נעשה ניסיון לתאם את פינוי הציוד מהחנות עוד בחודש פברואר 2021, אולם התובעת סירבה. כן נטען כי שווי הציוד הוא 495,200 ₪ + מע"מ וכי התובעת נדרשת שוב לתאם מועד לפינוי הציוד וכי אם לא יעשה כן, תתבע הנתבעת 1 את שווי הציוד. התובעת הגיבה לתגובה ביום 5.12.21.

     

43. ביום 23.12.21 הגישה הנתבעת 1 תביעה בסך של 602,724 ₪ כנגד התובעת בגין נזקים נטענים שגרמה לה האחרונה.

     

44. ביום 25.1.22 הגישו הנתבעות כתב הגנה בתיק הנוכחי.

     

45. ביום 20.7.22 הגישה הנתבעת 1 תביעה לצו עשה וצו הצהרתי ולפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין מחדלי ומעשי התובעת בנושא השלט שנושא את שם המותג של הנתבעת 1 ואשר עודנו היה תלוי בחנות ובנושא הותרת שם החנות באתר האינטרנט של התובעת.

     

46. ביום 24.11.22 הודיעו הצדדים בתיק זה לבית המשפט המחוזי כי הגיעו להסדר למחיקת התביעה השטרית, לתיקון התביעה הנוכחית על ידי הוספת עילה שטרית ועל ידי העברת התיק לבית המשפט השלום, תוך העמדת סכום התביעה המתוקן על 2.5 מיליון ₪ ולתיקון התביעה שהגישה הנתבעת 1 כדי שתכלול את התביעה הנוספת שהגישה ואיחוד שתי התביעות שנותרו לדיון מאוחד.

     

47. בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר. בסופו של דבר החליטו הצדדים למחוק גם את התביעה הנוספת שהגישה הנתבעת 1 ולכלול את שתי התביעות שלה בתביעה שכנגד שתוגש בתיק כאן יחד עם כתב ההגנה המתוקן וכך היה.

     

48. בתביעתה המתוקנת כאן מתארת התובעת את השתלשלות העניינים פחות או יותר כמפורט לעיל וטוענת כי הנתבעת 1 הפרה את ההסכם בכך שהודיעה על הפסקת התשלומים בחודש מרץ 2020, ביטלה את הוראת הקבע, לא שילמה דמי שכירות ודמי ניהול, לא פתחה מדי יום את החנות ומיום 9.12.20 סגרה כליל את החנות ולא העמידה ערבות בנקאית חדשה לאחר שמומשה המקורית.

     

49. נוכח ההפרות הנ"ל עותרת התובעת לחייב את הנתבעת 1, ואת הנתבעת 2 מכוח ערבותה, בסכום של 811,165 ₪ בגין חוב דמי שכירות, דמי ניהול וחשמל, בסכום של 184,608 ₪ בגין פיצוי מוסכם לפי סעיף 19.2 להסכם ו-9.37 לנספח התנאים המיוחדים, בסכום של 11,700 ₪ בגין בדיקות ואישורי גלאי אש, בסכום של 172,776 ₪ בגין אובדן דמי שכירות ממועד ביטול ההסכם ועד תם תקופת ההסכם, בסכום של 207,756 ₪ בגין קנסות לפי סעיף 10 להסכם הניהול, בסכום של 550,798 ₪ בגין קנסות על אי פתיחת המושכר לפי סעיף 14.1 להסכם ובסכום של 566,673 ₪ בגין השבת הנחות שניתנו לתובעת.

     

50. הסכומים הנ"ל מגיעים לכדי 2,505,476 ₪, אולם סכום התביעה הופחת ל-2.5 מיליון ₪, להתאמת הסמכות לבית משפט זה.

     

51. הנתבעות בכתב הגנתן טוענות כי הצדדים סיכמו על שינויים רבים להסכם במסגרת נספח תנאים מיוחדים (להלן: "הנספח להסכם"), כי ההסכם נכרת בטרם נפתח הקניון, כי הסכמת הנתבעת 1 לשכור חנות בקניון נבעה אך ורק ממיתוג הקניון כמקום של אופנה עילית ומוצרים יוקרתיים וכי כי בסעיף 5 לנספח להסכם נקבע כי הנתבעת 1 לא תהיה חייבת לפתוח את החנות ו/או לשלם דמי שכירות יסודיים ודמי ניהול, למעט ארנונה, ככל שהיקף השטחים המסחריים הפעילים לא יעלה על 70%.

     

52. כן נטען כי התובעת דחתה פעם אחר פעם את פתיחת הקניון ולא הצליחה להפעיל 70% מהשטחים המסחריים, כי עם פתיחת הקניון החלה עזיבה הדרגתית של שוכרים בעלי חנויות אופנה והתובעת מילאה את הקניון בשוכרים מכל סוג, בניגוד למצג שניתן לתובעת לפני חתימת ההסכם וכי עקב כך ועקב ביצועים ירודים של הקניון, שונו דמי השכירות לסכום השווה ל-2/3 מערכם החוזי.

     

53. עוד נטען כי התגבשו הסכמות בכתב ובהתנהגות לאורך השנים, לפיהם דמי השכירות החוזיים כפופים לביצוע הקניון וככל שלא יהיה שינוי, יהיה מקום לסיים את ההתקשרות בהסכמה.

     

54. דווקא עם פרוץ הקורונה הודיעה התובעת כי דמי השכירות יעמדו על שיעורם החוזי ועם זאת סוכם בפגישה שנערכה בחודש ספטמבר 2020, על תשלום 27,000 ₪ ומשלוח מתווה מתוקן לחזרה לשגרה, אולם תחת זאת, התובעת שלחה מכתב התראה ופעלה לממש את הערבות הבנקאית.

     

55. כן נטען כי בעקבות כך הגישה הנתבעת 1 תביעות נגד התובעת, בגין נזקי הנתבעת 1 ובגין שימוש התובעת בקניין הרוחני שלה הגלום במותג YVEL וכן הגישה הנתבעת 1 התנגדות לשטר שהגישה התובעת לביצוע.

     

56. הנתבעות טוענות כי רכיבי התביעה לא נתמכים בחישוב בסיסי ומנופחים וחורגים באופן מובהק מדיני החוזים, כי התובעת הודיעה לנתבעת 1 על תפיסת הציוד שלה בחנות, למרות שהנתבעת 1 ביקשה לתאם מועד לאסוף את הציוד.

     

57. עוד נטען כי אין חולק שהנתבעת 1 שילמה את מלוא דמי השכירות עד חודש מרץ 2020, כי החוב הכולל של הנתבעת 1 בגין דמי שכירות עומד על 11,244 ₪, אולם מאחר והערבות הבנקאית מומשה בסך של 101,062 ₪, התובעת דווקא היא זו אשר חייבת לנתבעת 1 89,817 ₪ בגין דמי שכירות בלבד.

     

58. עוד טוענות הנתבעות כי הודעת הנתבעת 1 מיום 15.3.20 על הפסקת תשלומים הייתה מכורח המציאות, עם הטלת הסגר עקב הקורונה ובמועד בו הקניון נסגר לחלוטין וכך גם ביטול הוראת הקבע נעשה מאותה סיבה ורציונל.

     

59. הנתבעת 1 טוענת בכתב הגנתה לקיזוז ובתביעה שכנגד לחיוב התובעת בסכום כולל של 802,724 ₪, המורכב מהסכומים הבאים: 89,817 ₪ עבור חוב התובעת עקב חילוט הערבות הבנקאית, 495,000 ₪ + מע"מ בגין שווי רכוש הנתבעת 1 שנותר בחנות ונלקח על ידי התובעת, 17,707 ₪ עבור תשלומי ארנונה ששילמה הנתבעת 1 ממועד ביטול ההסכם, 200,000 ₪ בגין הפרת זכויות קניין רוחני של הנתבעת 1 על ידי הותרת השלט של החנות על כנו ופרסום החנות באתר האינטרנט של התובעת (לחילופין 50,000 ₪ בגין לשון הרע על המעשים הנ"ל).

     

60. יש לציין כי כל הסכומים הנ"ל, אם אכן מוסיפים לסכום של 495,000 ₪ גם מע"מ כנטען, מגיעים לסכום העולה על 802,724 ₪ בסכום השווה בדיוק למע"מ הנ"ל, אשר גם אם נטען אודותיו, לא נקלח בחשבון בחישוב סכום התביעה ועל כן גם לא שולמה בגינו אגרה.

     

61. התובעת בכתב ההגנה שכנגד מכחישה את טענות הנתבעת 1, חוזרת על טענותיה מכתב התביעה וטוענת בנוסף ובין היתר כי לפי סעיף 5 לנספח להסכם, סוכם כי מרגע פתיחת 70% ומעלה מהשטחים המסחריים, חלה על הנתבעת 1 החובה לשלם את מלוא דמי השכירות החוזיים, כי לפי הוראות ההסכם היה על הנתבעת 1 לשלם את מלוא דמי השכירות החוזיים גם בתקופת הקורונה, כי לפי ההסכם הייתה זכאית התובעת לתפוס את ציוד הנתבעת 1 בחנות וזאת משנותר חוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת, כי הטענה לגבי הפרסום ושלט היא טענה כבושה, שלא עלתה בעבר וכי ממילא שמה של הנתבעת 1 הוסר מהאתר ולגבי השלט היה זה מחובתה של הנתבעת 1 להסירו.

     

62. הנתבעת הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה של התובעת בתביעה שכנגד וחזרה למעשה על טענותיה והעלתה טענות נוספות שאין צורך לפרטן כרגע.

     

63. התובעת הגישה תצהיר של הגב' טל אורן מנכ"לית התובעת בזמנים הרלוונטיים, של מר אורי סמיט, מנכ"ל התובעת הנוכחי ושל הגב' דנה כרמל, מנהלת הכספים של התובעת.

     

64. הנתבעות הגישו תצהיר של מנכ"ל הנתבעת 1, מר אליעז גבאי ושל הגב' ז'ואל רביבו מנהלת הפרויקטים של הנתבעת 1.

     

65. המצהירים הנ"ל נחקרו והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

     

    דיון

    האם מגיפת הקורונה היוותה אירוע מסכל

66. התובעת טוענת כי מגפת הקורונה לא היוותה אירוע מסכל לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, אשר קובע כך:

     

    • היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

       

    • במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו.

       

67. הנתבעות טוענת שהקורונה לא היווה אירוע מסכל.

     

68. בית המשפט סבור שהדין בעניין זה עם הנתבעות.

     

69. מגפת הקורונה הייתה אירוע בקנה מידה עולמי, ששינה לתקופה ממשוכת ובצורה קיצונית את אורחות החיים בישראל ובעולם כולו, כפי שלא היה במשך עשרות רבות של שנים. המגפה העולמית הקודמת שהייתה בסדרי הגודל של מגפת הקורונה, הייתה השפעת הספרדית וארעה לפני כמאה שנים, בשנת 1918.

     

70. בישראל, מגפת הקורונה פרצה בחודש מרץ 2020 והסתיימה רשמית ב-1.3.22, עת הסתיים מצב החירום הלאומי והוכרז על מצב בריאותי מיוחד.

     

71. מגפת הקורונה בישראל כללה בתקופה הרלוונטית לתביעה כאן (15.3.20 עד 18.2.21, כפי שעוד יפורט), שלושה סגרים, בהם הקניון של התובעת היה סגור לחלוטין, הראשון בתקופה 15.3.20 עד 6.5.20, השני בתקופה 18.9.20 עד 10.10.20 והשלישי בתקופה 27.12.20 עד 20.2.21.

     

72. בין הסגרים הנ"ל, הקניון של התובעת היה אמנם פתוח, אולם הוטלו מגבלות כאלה ואחרות על כמות המבקרים וכך או אחרת, המגפה, שהייתה אז רק בשנה הראשונה שלה, גרמה לתנועת לקוחות מעטה משמעותית, נוכח הרתיעה של אנשים מלשהות במקומות סגורים, כגון קניונים, גם אם תוך שימוש במסיכות.

     

73. בתצהיר הגב' רביבו הוכח כי עשרות חנויות בקניון היו סגורות גם בתקופות שבין הסגרים והתנועה של אנשים בקניון הייתה דלילה לעומת לפני המגפה. הדבר הוכח באמצעות צילומים שערכה בעת ביקורים בקניון, שנעשו אפילו חודשים רבים לאחר המועד שבו יש לראות את ההסכם בין הצדדים כמי שבוטל על ידי הנתבעת 1, קרי נעשו ביום 27.4.21 ו-6.12.21, בעוד ביטול ההסכם היה למעשה ביום 18.2.21, כפי שעוד יפורט.

     

74. די באמור לעיל, כדי שמגפת הקורונה תיחשב בתקופת הסגרים, כאירוע שגרם לכך ש"קיום החוזה באותן הנסיבות הוא בלתי אפשרי" ובתקופה שבין הסגרים תיחשב כאירוע שגרם לכך שקיום החוזה באותן הנסיבות הוא "שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים", כמפורט בסעיף 18(א) לחוק.

     

75. כמו כן, יש לראות במגפת הקורונה, נוכח ההיקף והעוצמה שלה וכן נוכח העובדה שלא ארע דבר הדומה לכך לפחות מאה שנים, כמקיים את הרישא של סעיף 18(א), שקובע כאמור "הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען,...".

     

76. אם נאמר כי כל אסון שאפשר להעלות על הדמיון, לא ייחשב כאירוע מסכל לפי סעיף 18(א), ייהפך סעיף זה לאות מתה בספר החוקים והרי לא זו הייתה כוונת המחוקק, שלפי הכלל הפרשני הידוע, אינו משחית מילותיו לריק. לפיכך, ובהינתן כאמור כי אין לראות את המחוקק כמי שהשחית מילותיו לריק וכמי שחוקק סעיף שאין לו תחולה בשום מצב, הרף לקיום המבחנים ברישא של הסעיף הנ"ל ("ולא היה עליו לדעת עליהן"; "ולא היה עליו לראותן מראש"), חייב להיות סביר והגיוני.

     

77. בהתאם לכך, יש לפרש את הסיפא לסעיף 18(א) כמכוונות לאירוע כה חריג, עד כי מרבית האנשים הסבירים, גם אם כבר ראו אירוע מסוג זה בסרטים הוליוודיים, היו סבורים כי הסיכוי להתרחשות של אירוע כזה במציאות, הוא נמוך, גם אם אפשרי.

     

78. גם בתי משפט אחרים כבר קבעו כי מגפת הקורונה הייתה בגדר אירוע מסכל וראה ת"ק 5955-07-21 ישיביץ ואח' נ' כהן-יונתן ואח' ופסקי הדין שאוזכרו שם וכן ראה תא"ח (שלום אשקלון) 32379-08-20 הלני השקעות ונדל"ן בע"מ נ' מימון לסרי (21.03.2021); פש"ר (מחוזי ת"א) 46210-07-18 מירב רחל רותם נ' כונס נכסים רשמי תל אביב  (01.09.2020); תא"מ (שלום ת"א) 69851-07-20 יצחק דרוקר נ' הילה אור  (19.12.2021); ת"ק 53404-06-20 דפנה כהן נ' אחים אברהמוף בע"מ .(11.01.2021)

     

    מה ההשלכות במקרה הנוכחי של האירוע המסכל על זכויות הצדדים

79. כפי שפורט לעיל בפרק הרקע, הנתבעת 1 שילמה דמי שכירות וגם דמי ניהול לחודש מרץ 2020. מאז ועד היום שילמה הנתבעת 1 לתובעת 27,000 ₪ בלבד ולאחר מכן 102,062 ₪ באמצאות חילוט הערבות הבנקאית.

     

80. בתקופה 15.3.20, עת נסגר הקניון, ועד 18.2.21, עת פינתה למעשה הנתבעת 1 את החנות והחזקה בה הושבה לתובעת, כפי שפורט לעיל ועוד יפורט בהמשך, התקיימו שלושה סגרים. בין הסגרים חלו הגבלות כאלה ואחרות וכך או אחרת תנועת הקונים בקניון הייתה שונה באופן יסודי מלפני הקורונה וחנויות רבות היו סגורות גם בין הסגרים.

     

81. לפיכך, וכפי שכבר קבעתי בפרק הקודם לעיל, וכן בהינתן ההשפעה המצטברת של הסגרים וההגבלות, המצב של סיכול המשיך לאורך כל התקופה הרלוונטית לתביעה. זאת ועוד, מדובר היה במצב של סיכול הדדי, שכן התובעת מחד לא הייתה יכולה לקיים את חלקה בהסכם ולספק לנתבעת 1 את האפשרות לפתוח את החנות ולהפעיל אותה בנסיבות שההסכם צפה, קרי ללא סגרים כפי שהמגפה חייבה וללא שינוי משמעותי בתנועת לקוחות כפי שארע עקב המגפה. מאידך, הנתבעת לא הייתה יכולה לקיים את חלקה בהסכם ולשלם את תשלומי החוזה שכן הנחת המוצא של תשלומי החוזה הוא האפשרות להעפיל את החנות ולייצר הכנסות, דבר שנמנע לחלוטין בתקופת הסגרים ונמנע חלקית בין הסגרים בשל תנועת הלקוחות המעטה.

     

82. משמעות הדבר כי אף צד לא היה רשאי בתקופת הסיכול לדרוש מהשני את אכיפת ההסכם או פיצויים בגין הפרתו, אולם הצדדים היו רשאים כמובן לבטל את ההסכם (ראה בעניין זה תא"ח (שלום אשקלון) 32379-08-20 הלני השקעות ונדל"ן בע"מ נ' מימון לסרי (21.3.21), גם שם ובמקרים נוספים בפסיקה שעסקו בכך, נקבע כי במקרה של סיכול חוזה שכירות, פשיטא כי הוראת סעיף 18(א), שאמנם לא מאפשרת אכיפה או פיצויים, לא מונעת את סעד הביטול (כפי שגם עולה מסעיף 18(ב) עצמו), כך שהשוכר לא יכול להמשיך ולהחזיק במושכר ולא לשלם דבר, אם המשכיר אינו מסכים לכך והצדדים לא הגיעו להסכם לגבי תנאי החוזה החדשים. כך גם כמובן השוכר רשאי לבטל את ההסכם אם הצדדים לא הגיעו להסדר כאמור.

     

83. מה קרה בפועל במקרה הנוכחי? כפי שפורט בהרחבה בפרק הרקע, הקניון היה סגור עד 6.5.20. התובעת הוציאה ביום 7.5.20 מתווה לחזרה לשגרה, שכלל הטבות שונות וזאת בהינתן פתיחת הקניון ביום 7.5.20.

     

84. הנתבעת 1 לא הסכימה למתווה. מנגד, התובעת לא הסכימה להעניק לנתבעת 1 את המתווה שהיא ביקשה או מתווה אחר השונה מהמתווה שפרסמה התובעת.

     

85. הצדדים לא הגיעו אפוא להסכם לגבי תנאי החוזה החדשים. חרף זאת, אף אחד מהצדדים לא ביטל את ההסכם והחזקה בחנות נותרה בידי הנתבעת 1, למרות שלא שילמה דבר בגין דמי שכירות וניהול, למעט 27,000 ₪ בחודש ספטמבר 2020.

     

86. ביום 9.12.20 חלה אמנם החרפה במערכת היחסים, עת התובעת מימשה את הערבות הבנקאית, אולם התובעת עדיין לא ביטלה את ההסכם בשלב זה, גם לא לאחר שראתה כי הנתבעת 1 סגרה את החנות ביום 9.12.20 וכדבריה "כאבן שאין לה הופכין" וגם לא לאחר שראתה כי לא פתחה אותה מחדש. אין חולק כי במועד 9.12.20 הוציאה הנתבעת 1 את כל התכשיטים מהחנות ומאז החנות לא נפתחה מחדש. מאידך, כל שאר הציוד בחנות לא פונה בשלב זה והחנות למעשה נותרה בחזקת הנתבעת 1.

     

87. הדבר הבא שקרה הוא הגשת שטר החוב לביצוע בחודש ינואר 2021 על ידי התובעת וגם אז לא ביטלה התובעת את ההסכם.

     

88. אולם בחודש פברואר 2021 הגיעו "מים עד נפש" מבחינת הנתבעת 1. ביום 15.2.21 הודיעה הנתבעת 1 לתובעת כי נוכח הפרות ההסכם מצד התובעת ומימוש בטוחות ללא הצדקה והסרת שם החברה מאתר הקניון, אין לנתבעת 1 אלא לפנות בבקשה לתאם מועד לפינוי הציוד השייך לה מהחנות בהקדם האפשרי וכי הנתבעת 1 תעמוד על מלוא זכויותיה בערכאות.

     

89. חרף זאת וכפי שכבר פורט לעיל, לא אפשרה התובעת לנתבעת 1 לפנות את הציוד ולימים אף נטלה חזקה בציוד בעצמה, בטענה כי היא רשאית לעשות כן נוכח קיומו של חוב הנתבעת 1 כלפיה.

     

90. בחודשים אפריל ומאי 2021 ממשיכה התובעת לראות בהסכם כתקף ושולחת לנתבעת 1 מכתבי דרישה לתשלום דמי שכירות וניהול חוזיים.

     

91. רק ביום 2.11.21 הודיעה התובעת על ביטול ההסכם.

     

92. השתלשלות האירועים הנזכרת לעיל מחייבת לדידי את המסקנה כי יש לראות בהסכם כמי שבוטל בחודש פברואר 2021 וזאת על ידי הנתבעת 1, אשר ביטלה את ההסכם באמצעות הודעות בכתב וכן באמצעות התנהגות.

     

93. הודעות הנתבעת 1 בחודש פברואר 2021 בדבר הרצון לפנות את החנות (נספח 18 לתצהיר גבאי), תוך נקיבת מועדים לתיאום פינוי הציוד, יחד עם הגעת הגב' רביבו לחנות בניסיון לקחת את הציוד, ניסיון שכשל אך ורק נוכח התנגדות איש האחזקה של הקניון (ראה תצהירה של הגב' רביבו), לאחר שאין חולק כי עוד ביום 9.12.20 הפסיקה הנתבעת 1 להפעיל את החנות ופינתה את התכשיטים ממנה, אולם תוך הותרת ציוד רב בחנות, היא בבירור בגדר ביטול ההסכם על ידי הנתבעת 1 בכתב ובהתנהגות, באופן שיש לראות במועד 18.2.21, כמועד הביטול.

     

94. בהינתן האמור לעיל, יש לדחות את טענת התובעת כאילו ההסכם בוטל רק ביום 2.11.21, עם הודעת הביטול של התובעת.

     

95. מנגד, גם אין לקבל את טענת הנתבעת 1 בסעיף 18 לסיכומיה, כאילו בוטל ההסכם עוד ביום 9.12.20. ההפניות לעדויות בסיכומים לא תומכת במסקנה אמורה.

     

96. הגב' אורן בש' 25 עמ' 23 לא תומכת במסקנת הנתבעת 1, שכן הגב' אורן מעידה שם על האמור בסעיף 20 לתצהירה, שם הצהירה כי ביום 9.12.20 הותירה הנתבעת 1 את המושכר כ"אבן שאין לה הופכין". אין כאן טענה לביטול ההסכם אלא טענה לסגירת החנות ואי פתיחתה מחדש. ברור שעצם סגירת החנות, ללא פינויה, לא יכול להיחשב כביטול ההסכם.

     

97. בש' 22-23 לעמ' 25, הגב' רביבו מעידה על פינוי התכשיטים במועד זה, שכן נשאלה על כך. היא לא נשאלה על ביטול ההסכם או על פינוי שאר הציוד (ש' 18). היא גם מעידה בש' 17 כי הנתבעת 1 לא פינתה את המושכר, כי לא אפשרו לה לעשות כן ובכך ברור שהיא חוזרת על דברים שציינה בתצהירה, לפיהם בחודש פברואר 2021 הגיעה לחנות עם שני עובדים כדי לפנות את הציוד של הנתבעת 1 מהחנות ואיש האחזקה של הקניון לא אפשר זאת.

     

98. גבאי מעיד בעמ' 35 ש' 14 כי הנתבעת 1 עזבה את המושכר ביום 9.12.20, אולם ידוע כי המושכר לא פונה והרי הנתבעת 1 פנתה בפברואר 2021 לתאם מועד פנוי כך שברור שמועד 9.12.20 לא משקף ביטול ההסכם והשבת החזקה בחנות לתובעת. ואכן, בהמשך עדותו, עושה גבאי הבחנה בין פינוי התכשיטים ביום 9.12.20 ולבין פינוי שאר הציוד (ראה עמ' 39 ש' 12 – 26).

     

99. זאת ועוד – אין חולק כי ציוד הנתבעת 1, שלטענתה שווה מאות אלפי שקלים, נותר בחנות עד חודש פברואר 2021 וחומר הראיות מראה כי רק אז פנתה הנתבעת 1 לתאם מועד לפינוי הציוד. הנתבעת 1 לא יכולה אפוא להיחשב כמי שביטלה את ההסכם בדצמבר 2020, אם הותירה בחנות ציוד השווה מאות אלפי שקלים ולא פינתה את החנות מהציוד ואף לא ביקשה לתאם מועד לפנוי הציוד לפני חודש פברואר 2021. ביטול ההסכם כרוך בפינוי החנות והשבת החזקה בחנות לתובעת.

     

100. לפיכך, בהתחשב בהשתלשלות העניינים הנזכרת לעיל ובכך שמצב של סיכול הדדי המשיך לחול ודאי עד 18.2.21, שהוא כאמור המועד שבו יש לראות את ההסכם כמבוטל, לא היו מי מהצדדים רשאים לדרוש את אכיפת ההסכם המקורי או פיצויים, גם אם מי מהצדדים הפר את ההסכם. לפיכך, גם ברור כי אף צד לא זכאי לפיצוי או קנס או כל סנקציה אחרת הקבועה בהסכם למקרה של הפרת ההסכם, למעט כמובן התחשבנות בגין תשלומי החוזה שהיוו את התמורה עבור החזקת החנות, קרי דמי שכירות, דמי ניהול וחשמל.

      

101. כאן יש להתעכב על הסיבה שבגינה אף צד לא ביטל את ההסכם ובפרט לא התובעת. מהשתלשלות העניינים ברור כי שני הצדדים העדיפו לנסות ולהגיע להסדר ולהמשיך ולקיים השכירות של החנות ככל הניתן.

      

102. ביחס לנתבעת 1, ברור, כבר מהודעתה מיום 15.3.20, כמו גם מדברים שציינה בהמשך, כפי שפורט לעיל בפרק הרקע, כי הקורונה גרם לה מצוקה כלכלית משמעותית. חרף זאת, ניכר כי היא רצתה לקיים את השכירות של החנות ככל הניתן.

      

103. רק כאשר הגיעו "מים עד נפש" והתובעת מימשה את הערבות והגישה את שטר החוב לביצוע, הבינה הנתבעת 1 כי אין עוד סיכוי להסדר ובחרה לסיים את ההסכם באמצעות הפעולות שנקטה בחודש פברואר 2021, כפי שפורט לעיל.

      

104. התובעת מנגד, חרף אי הסכמת הנתבעת 1 למתווה ועמידת התובעת על כך שלא יוענק מתווה אחר לנתבעת 1, בחרה שלא לבטל את ההסכם, במשך תקופה ארוכה, תוך כך שהיא מאפשרת לנתבעת 1 להמשיך ולהחזיק את החנות, מבלי שהאחרונה משלמת דבר למעט אותם 27,000 ₪ ותוך כך שהנתבעת 1 לכאורה צוברת מבחינת התובעת חובות של מאות אלפי שקלים רבים ופיצויים על הפרת ההסכם במיליונים כביכול.

      

105. קיים הסבר ברור להתנהלות התובעת, אשר גם עולה מעדויות עדי התובעת. ההסבר הוא כי בהינתן הנזק הכלכלי העצום שגרמה המגיפה לעסקים, הבינה התובעת כי הסיכוי שלה למצוא שוכר אחר בתקופת הקורונה שואף לאפס או נמוך ביותר ועל כן העדיפה לאפשר לנתבעת 1 להישאר בחנות, גם אם זו אינה משלמת דבר, מתוך תקווה להגיע עמה להסכם ובמקרה הגרוע לתבוע אותה על החוב שנצבר. אני מפנה בעניין זה לתצהירה של הגב' אורן בסעיף 21, שם הצהירה כי לא הצליחה למצוא שוכר חלופי לחנות וכן ראה עדותה בעמ' 11 למטה ו-12 למעלה לפר'. ידוע כי שוכר חלופי נכנס לחנות רק בחודש ספטמבר 2022 וראה תצהירה של הגב' רביבו בעניין זה שממנו עולה כי גם בחודש יולי 2022 טרם נכנס שוכר חלופי לחנות.

      

106. לבד מהמניעות שחלה על הצדדים מלתבוע אחד את השני בגין אכיפה ו/או פיצויים נוכח סעיף 18(א), מקום ששרר מצב של סיכול, הגשת תביעה לסעדים כאמור ועוד בסכומים כה פנטסטיים כפי שהוגשה, כאשר במשך תקופה ארוכה לא מצאה התובעת לנכון לבטל את ההסכם ולדרוש פינוי הנתבעת 1 מהחנות, היא בכל מקרה בגדר התנהלות בחוסר תם לב.

      

107. האמור לעיל מתחזק נוכח העובדה שבמשך כל התקופה, לא דרשה התובעת מהנתבעת 1 קנסות ופיצויים, כפי שהיא תובעת בתביעתה כאן. לא במכתבי ההתראה מיום 9.11.20 ו-27.12.20, נדרשה הנתבעת 1 לשלם דבר מה נוסף מעבר לדמי השכירות והניהול החוזיים לרבות ריבית, כאשר לא היה במכתבים הנ"ל התייחסות לקנסות או פיצויים על הפרה. כך גם במכתבים מיום 13.5.21 ו-13.5.21, אשר נשלחו בכלל לאחר שהנתבעת 1 פינתה את המושכר, בהם דרשה התובעת תשלום שוטף חודשי של דמי שכירות וניהול.

      

108. רק במכתב ביטול ההסכם מיום 2.11.21 דרשה פתאום התובעת כמיליון ₪ נוספים בגין קנסות ופיצויים בגין הפרת ההסכם, מעבר לחוב השכירות וניהול.

      

109. כאן המקום לציין כי האמירה הכללית במכתבים שנשלחו בזמן אמיתי, לפיה המכתבים לא נועדו למצות זכויות או טענות, לשיטתי לא די בה כדי לאפשר לתובעת לתבוע פתאום סעדים של קנסות ופיצויים בסכומים כה גבוהים בנוסף ומעבר לחוב השוטף וזאת גם אלמלא הסיכול שהיה קיים.

      

110. היה צורך באמירה מפורטת ומפורשת בזמן אמיתי, תוך ציון סכומי כסף שייתבעו מהנתבעת 1 כקנסות ופיצויים מעבר לדמי השכירות והניהול, כדי לאפשר לתובעת, לאחר תקופה כה ארוכה של דרישת דמי השכירות וניהול בלבד, להיחשב כמי שהתנהלה בתם לב ולתבוע בבית המשפט סכומים שלא נזכרו כלל בזמן אמיתי ועוד בסכומים כה גבוהים. האמור הוא למעלה מן הדרוש כמובן, בהינתן ששרר מצב של סיכול אשר מכוחו כל צד היה מנוע מלתבוע את אכיפת ההסכם או פיצויים בגין הפרתו.

      

111. כאן המקום להתייחס לטענת הנתבעת 1, המסתמכת על סעיף 5 לנספח להסכם, ששינה חלק מהוראות סעיף 9 להסכם.

      

112. הנתבעת 1 טוענת כי הפרשנות הנכונה של הסעיף הנ"ל, הנו כי בכל עת, כל עוד לא פתוחים 70% מהשטחים המסחריים בקניון, היא לא הייתה מחויבת לפתוח את החנות ואם לא פתחה אותה, היא פטורה לפי ההסכם מתשלום דמי שכירות ו/או דמי ניהול ו/או כל תשלום אחר, למעט ארנונה.

      

113. לפיכך, הנתבעת 1 טוענת כי בתקופת הקורונה, כאשר הקניון לא עמד בתנאי של 70%, לא הייתה מחויבת הנתבעת 1 לשלם דבר חוץ מארנונה.

      

114. אין בידי לקבל טענה זו. עיון בהוראות ההסכם מעלה בבירור שהתנאי של 70% מתייחס רק לתחילת הדרך, קרי עם סיום בניית הקניון ופתיחת החנויות לראשונה ולא למצב שבו לאחר שכבר יש אכלוס ראשוני של מעל 70%, יורד האכלוס מתחת ל-70%.

      

115. לא בכדי התנאי של 70%, שנרשם בסעיף 5 לנספח להסכם, קושר לסעיף 7 להסכם (וכפי שנרשם: "...חרף האמור בסעיף 7..."), שכותרתו "פתיחת המושכר" ושמקריאתו עולה בבירור כי הוא עוסק כל כולו בתקופה של סיום בניית הקניון ופתיחת החנויות לראשונה ולא מתייחס לכל עת לאחר מכן.

      

116. לפיכך, טענה זו לא יכולה לסייע לנתבעת ואין לקבוע כי הנתבעת 1 הייתה פטורה לפי ההסכם מתשלום כל התשלומים למעט ארנונה בתקופת שבה הקניון לא היה מאוכלס 70% בתקופת הקורונה.

      

117. טענה נוספת של הנתבעת 1 שדינה להידחות נוגעת למצגים מלפני חתימת ההסכם בדבר אופי הקניון. גם אם ניתנו המצגים הנטענים בדבר קניון עם חנויות יוקרה בלבד ללא דוכנים וכו', וגם אם חרף העדר אזכור של המצגים הנ"ל בהסכם, יש לתת להם תוקף (וספק רב אם זה המצב), ממילא הנתבעת 1 קיבלה עקב טענותיה, מבחינת התובעת אמנם לפנים משורת הדין, הקלות בדמי שכירות בשנים 2018 ו-2019 ודי בכך, כמו גם בעצם העובדה שהנתבעת 1 המשיכה לשהות בקניון ולא ביטלה את ההסכם כבר אז, כדי למנוע ממנה לעשות כיום שימוש בטענה זו.

      

118. הסכמת הנתבעת 1 לקבלת ההקלות שניתנו בשל טענותיה בדבר המצגים והעובדה כי אלה שניתנו במהלך תקופה ארוכה (גם אם בוטלו בחודש פברואר 2020, לפי זכותה של התובעת לעשות כן בהתאם לסיכום שיצא, קרי בהודעה מוקדמת של 30 יום), מהווים ויתור של הנתבעת 1 על טענות אלה.

      

119. אשר על כן, כל שנותר להחליט כעת הוא האם הנתבעת 1 חייבת במלוא דמי השכירות, הניהול וחשמל החוזיים לתקופה 15.3.20 עד 18.2.21, או אינה חייבת דבר בגינם או חייבת רק חלק מהם.

     אופן החלוקה של ה"נזק" קרי תשלומי החוזה בתקופה 15.3.20 עד 18.2.21

      

120. כשמדובר היה במצב של סיכול הדדי, כמו במקרה כאן, בתי המשפט קבעו במקרים מסוג זה כי נכון לבצע חלוקת אחריות בין הצדדים וראה ת"ק 5955-07-21 ישיביץ ואח' נ' כהן-יונתן ואח', שם נקבעו הדברים הבאים: 

      

     "10. בתי המשפט בערכאות השונות ניסו להשיג את אותו איזון בין קיום חוזים חרף מגפת קורונה לבין אפשרות של סיכול שלא באשמת מי מהצדדים.

     11. השאלה היא מי צריך לשאת בעלות אותו משבר שגרם לאותו סיכול. נדמה כי אף צד אינו אחראי לסיכול זה ואינו צריך לשאת לבדו בתוצאות המשבר. ר' לצורך כךחדל"ת 26076-02-20עו"ד בכר נ' מערכות נוחות (2007) בע"מ(פורסם בנבו).

      

     12. הפסיקה הכירה ברעיון הסיכול ההדדי והאפשרות להכיר בהשבה חלקית כתוצאה מסיכול החוזה, דהיינו: כאשר אף אחד מהצדדים אינו אשם בביטול העסקה, בעוד ביטולה והשבת הכספים במלואם למי מהצדדים מהווה פגיעה באחד מהם, נראה כי יש לחלק את העלות בין שני הצדדים ועל פי שיקול דעת שקיים לבית המשפט.

      

     13. בפסקי דין רבים שדנו בסוגיות עקב סיכול כתוצאה ממגפת הקורונה, בית המשפט חילק את העלות בין הצדדים, כל מקרה על פי נסיבותיו, וקבע השבה חלקית (ראות"ק (ב"ש) 16907-09-20אהרונוב נ' רימון טיולים בע"מ (9.6.21);ת"ק (חי') 1365-04-20קרן נ' בשביל הזהב תיירות בע"מ (8.4.2021),ת"ק (חי') 1301-06-20שפר נ' נווה אקדמיה (2001) בע"מ (12.1.2021),ת"ק (רמ') 15525-09-20אוחיון נ' נטרוול (3.1.2021),ת"ק (עכו) 5371-03-20רודלר נ' פגסוס תיירות ונסיעות בע"מ (25.12.2020),ת"ק (ח-י) 34870-05-20מנצור נ' סקי-דיל בע"מ (25.11.2020),ת"ק (ב"ש) 29228-06-20ז'ופרנר ואח' נ' אשת – ארגון שירותי תיירות בע"מ (9.11.2020) ובקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין האמור ברת"ק (מחוזי ב"ש) 56757-11-20אשת – ארגון שרותי תיירות בע"מ נ' ז'ופרנר ואח' (28.4.2021)). יוער כי גם כאשר נאלצו חברות נסיעות לבטל נסיעות לחו"ל, נקבעה חלוקה של הנזק בין הצדדים בשל סיכול (ראו והשוות"ק (ב"י) 55641-10-20גידה נ' נווה אקדמיה (2001) בע"מ (8.3.2021),ת"ק (רח') 52777-09-20עומר נ' ר.ת. דיסקברי טיול עולמי בע"מ (15.3.2021))".

      

121. בטרם אקבע את החלוקה, אחזור על כך שהייתה נתונה לכל אחד מהצדדים הזכות לבטל את ההסכם מיד עם פרוץ הקורונה, בהינתן כי מדובר היה באירוע מסכל. התובעת יכולה הייתה באמצעות ביטול ההסכם להשיג את פינוי החנות ועשיית שימוש בה כפי רעות עיניה, או השכרתה לאחר או כל שימוש אחר.

      

122. הנתבעת 1 מנגד הייתה יכולה באמצעות פינוי החנות וביטול ההסכם למנוע את הסיכון של חיובה בתשלומי החוזה גם עבור תקופות שבהן לא הייתה יכולה לעשות שימוש בחנות או יכלה לעשות בו שימוש אולם ללא אפשרות אמיתית לקבלת הכנסות כפי שהיה קורה לפני המגפה.

      

123. משלא פעלו כך הצדדים והמתינו עד 18.2.21, או אז הנתבעת 1 הייתה זו אשר אמנם פעלה לביטול ההסכם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, אין להם אלא להלין על עצמם, אם כעת התובעת תמצא עצמה מקבלת פחות ממה שנקבע בחוזה או אם הנתבעת 1 תמצא את עצמה משלמת סכומים עבור תקופה שבה החליטה לא לעשות שימוש בחנות, הגם שיכולה הייתה ו/או עבור תקופה שבה תנועת הלקוחות הייתה מעטה או מזערית בשל המגפה ו/או אפילו עבור תקופה שבה לא הייתה יכולה לעשות שימוש בחנות בכלל, כי הקניון היה סגור.

      

124. לעניין חלוקת האחריות בין הצדדים לעניין הנשיאה בנזק שנגרם עקב הסיכול ההדדי, אני מוצא לנכון להבדיל בין תקופות הסגר, שבהן לא ניתן היה כלל לפתוח את החנות ולבין שאר התקופות, בהן לא היה סגר וניתן היה לפתוח את החנות, גם אם הוטלו הגבלות כאלה ואחרות על הקניונים ו/או הייתה תנועה מעטה של לקוחות עקב המגפה.

      

125. לגבי התקופה 15.3.20 עד 6.5.20, אין חולק כי הקניון היה סגור לחלוטין. בתצהיר גבאי נטען כי ביום 19.9.20 החל הסגר השני (ס' 34) והסתיים רק ביום 9.12.20 (ס' 36). התובעת לא ציינה בתצהיריה את מועדי הסגר. הגב' אורן בעדותה ציינה כי יש לה רישום שערכה בזמנו בכתב יד של מועדי סגירת הקניון שרשמה בזמנו לשוכרים (עמ' 23, ש' 29-31), אבל רישום זה לא צורף לתצהירה ולא הוגש כראיה.

      

126. כך או אחרת, מועדי הסגר הם בגדר מידע ציבורי נגיש ובגדר ידיעה שיפוטית. הסגר השני החל ביום 18.9.20 ונמשך עד 10.10.20 ולא עד 9.12.20 כפי שטען גבאי (ראה כתבה ב-YNET מיום 5.5.25 של ירון דרוקמן וכן וויקיפדיה).

      

127. הסגר השלישי החל ביום 27.12.20 ונמשך עד 7.2.21, אם כי פתיחת קניונים נראה כי ארעה רק למן 21.2.21 (ראה כתבה ב-YNET מיום 5.5.25 של ירון דרוקמן לתחילת הסגר וראה וויקיפדיה לתחילתו ושלבי סיומו).

      

128. הגב אורן העידה כי בתקופת הסגרים הקניון היה סגור לגמרי (עמ' 23 ש' 32 – 35).

      

129. אני סבור כי בתקופות הסגרים הנזכרות לעיל, בהם הקניון היה סגור לגמרי (15.3.20 עד 6.5.20, 18.9.20 עד 10.10.20 ו-27.12.20 עד 18.2.21), מן הדיון ומן הצדק כי הנתבעת 1 תחויב אך ורק בדמי ניהול מלאים ועלויות חשמל מלאות לפי ההסכם. הנימוק לכך הוא מטבע הדברים, מחד, חוסר האפשרות המוחלטת להכנסות בתקופה זו ומאידך הוצאות הניהול שעדיין היו קיימות לתובעת גם בתקופה זו.

      

130. בשאר התקופות, קרי, 7.5.20 עד 17.9.20, ו-11.10.20 עד 26.12.20, בהם הקניון היה פתוח, גם אם בהגבלות על תנועת לקוחות ו/או עם תנועה מעטה של לקוחות עקב המגפה, מן הדין ומן הצדק כי הנתבעת 1 תחויב בדמי ניהול ועלויות חשמל מלאים לפי ההסכם וכן ב-70% מדמי השכירות היסודיים לפי ההסכם.

      

131. הנימוק כאן הוא עשיית איזון בין זכות התובעת לקבל דמי שכירות מקום שניתן לפתוח את החנות ומקום שיכולה הייתה הנתבעת 1 לבטל את ההסכם ולא עשתה כן ולבין זכות הנתבעת 1 להתחשבות בהינתן תנועת הלקוחות המעטה בתקופת הקורונה.

      

132. אין מקום בתקופת הסיכול ההדדי לחלוקת נזק בין הצדדים ביחס לשכירות כאחוז מהפדיון, שכן לפי נתוני הפדיון שהגישה הנתבעת 1 (נספח 20 לתצהיר גבאי) ואשר לא נסתרו, באף אחד מחמשת החודשים בהם הייתה פתוחה החנות בתקופה 15.3.20 עד 18.2.21, לא עלה 9% מהפדיון על דמי השכירות היסודיים.

      

133. אני ער לכך שהחלוקה האמורה מחמירה מעט עם הנתבעת 1 ביחס לחלק מהתקופה הרלוונטית למתווה חזרה לשגרה (קרי, 7.5.20 עד 31.5.20 בו המתווה קבע תשלום 50% שכירות ואילו בית המשפט קבע כאן 70% לגבי התקופה האמורה), אולם לא מצאתי בנסיבות שבהן הנתבעת 1 לא הסכימה למתווה, להחיל אותו כעת על הנתבעת 1, אלא מצאתי כי בנסיבות יש לקבוע חלוקה צודקת לפי שיקול דעת בית המשפט לכל התקופה הרלוונטית, באופן המנותק מהמתווה ובהתאם לנסיבות העניין. ושוב, הנתבעת 1 הייתה יכולה לבטל את ההסכם בכל עת מאז פרוץ המגפה עקב הסיכול שחל, לרבות כאשר הוראות המתווה לא מצאו חן בעיניה.

      

134. מה הסכומים אפוא שעל הנתבעת 1 לשלם כעת לתובעת, לפי העקרונות שקבעתי בסעיפים 129 ו-130 לעיל בגין התקופה 15.3.20 עד 18.2.21 (שממנו יהיה מקום להפחית את הסכומים ששולמו עד הגשת התביעה, בסך 27,000 ₪ וכן 101,062 ₪)?

      

135. התובעת צירפה כראיה תחשיב חוב מפורט. ראה הטבלה נספח לתצהיר של הגב' כרמל, המתייחסת לתקופה מרץ 4/2020 עד 10/2021 ואשר מפרטת את החיובים שלא שולמו בגין שכירות, ניהול וחשמל, לתקופה האמורה, תוך פירוט בטבלה נפרדת, איזה תשלומים יש לראותם כמי ששולמו על ידי חילוט הערבות הבנקאית, תוך הוספת חוב ריבית בגין החובות שהערבות הבנקאית מירקה את הקרן שלהם.

      

136. הנתבעות לא הגישו תחשיב נגדי, אולם הגישה כרסטת תשלומים המעידה על החיובים שחויבה מחד והסכומים ששילמה מאידך, במהלך התקופה יולי 2017 עד מאי 2021.

      

137. לפיכך, לצרכי חישוב החוב, בית המשפט יסתמך על תחשיב התובעת ולעיתים גם על כרטסת הנתבעת 1, מקום שנתונים למועד רלוונטי מסוים, לא מופיעים בתחשיב התובעת, כפי שעוד יפורט בהמשך.

      

138. עם זאת, אין לקבל בתחשיב התובעת את שיעור הריבית. התחשיב של התובעת כולל הוספת ריבית פיגורים בשיעור 3% לחודש לפי סעיף 20.1 להסכם השכירות, ששוות ערך לריבית שנתית של 36%.

      

139. דא עקא, מאחר ובית המשפט קבע כי מתקיים מצב של סיכול ואין לפי סעיף 18(א) עילה במקרה כזה לפיצויים או אכיפה, אלא רק לביטול והשבה לפי סעיף 18(ב) לחוק, אין מקום לפסוק את הריבית ההסכמית, שהנה כאמור בשיעור כה גבוה, שמשקף ללא ספק פיצוי בגין הפרה ואולי אף פיצוי עונשי בשל גובה הריבית שספק אם הנה בכלל חוקית.

      

140. לפיכך, תחת זאת, ובמסגרת חלוקת הנזק בין הצדדים עקב הסיכול ההדדי ובמסגרת מתן הוראות בית המשפט על השבה או תשלום ביחס לתשלומי החוזה שהיוו תמורה עבור הזכות להחזיק ולהפעיל את החנות, ובהתאם לסמכות בית המשפט לפי סעיף 18(ב) לחוק, יש לאמץ אפוא, מנגנון הצמדה שיבטא שמירה על ערך הכסף.

      

141. לפיכך, בית המשפט סבור כי יש לשערך את החוב לריבית שקלית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "ריבית שקלית").

      

142. לפיכך ועל בסיס הקווים המנחים שקבעתי בסעיפים 129 ו-130 לעיל ועל בסיס הנתונים בטבלאות שצורפו כנספח לתצהיר הגב' כרמל, למעט הריבית כאמור, וכן על בסיס נתונים מכרטסת התשלומים שצורפה כנספח לתצהיר גבאי, להלן סכומי החוב שיש לייחס לנתבעת 1 לתקופה 15.3.20 עד 18.2.21 (הסכומים שיפורטו להלן כוללים מע"מ והנם לפני הפחתת סכום הערבות הבנקאית בסך 101,062 ₪, שצוינה להפחתה בתחשיב התובעת, ולפני הפחתת הסכום של 27,000 ₪ ששולם ביום 6.9.20 ואשר נראה כי לא קיבל ביטוי בתחשיב החוב של התובעת):

      

     • 15.3.20 – 6.5.20 (הקניון נסגר עקב הסגר – חיוב הנתבעת יהיה ניהול וחשמל מלא ללא שכירות) – מאחר ואין חולק כי הנתבעת 1 שילמה דמי ניהול מלאים ודמי שכירות מלאים, לרבות חוב חשמל מלא, לחודש מרץ 2020 (לאחר מכן כאמור, כבר לא שילמה דבר למעט אותם 27,000 ₪ והסכום של הערבות הבנקאית), כאן יש מקום, לפי העקרונות שקבעתי, להשבת מלוא דמי השכירות ששולמו עבור המחצית השנייה של חודש מרץ ובהתאם לכך הסכום להשבה, שיירשם כמינוס, הוא 15,569- ₪ (16/31 כפול 30,165 ₪), בצירוף ריבית שקלית מיום 8.3.20 ועד הגשת התביעה (ראה כרטסת תשלומים למועד 8.3.20 כמועד התשלום); עבור חודש אפריל 2020, יש לחייב בדמי ניהול בסך של 5,726 ₪ בצירוף ריבית שקלית מיום 1.4.20 עד יום הגשת התביעה וכן בחוב חשמל בסך של 325 ₪ (לפי כרסטת התש' היה חיוב של 651 ₪ עבור חשמל לחודש אפריל ומאי יחד, כך שיש לייחס פה חצי) בצירוף ריבית שקלית מיום 1.4.20 עד הגשת התביעה; עבור התקופה 1.5.20 עד 6.5.20 יש לחייב בדמי ניהול בסכום של 1,112 ₪ (6/31 כפול 5,748 ₪) בצירוף ריבית שקלית מיום 1.5.20 עד הגשת התביעה ובחוב חשמל של 63 ₪ (6/31 כפול 325 ₪) בצירוף ריבית שקלית מיום 1.5.20 עד הגשת התביעה.

     • 7.5.20 עד 17.9.20 (הקניון פתוח- הנתבעת 1 תחויב בניהול וחשמל מלא וב-70% שכירות) – תשלום דמי ניהול מלאים בסכום של 4,635 ₪ עבור חלק יחסי ממאי (לפי 25 ימים חלקי 31 כפול 5,748 ₪), בתוספת 5,731 ₪ עבור יוני, 5,714 ₪ עבור יולי ו-5,709 ₪ עבור אוגוסט (לפי סכומי החיוב בכרטסת תש' תצהיר כרמל) וכן תוספת של 3,136 ₪ עבור חלק יחסי מספטמבר (לפי 17 חלקי 30 כפול 5,720 ₪), והכל בצירוף ריבית שקלית מה-1 לחודש ביחס לכל חודש ועד הגשת התביעה; תשלום דמי שכירות יסודיים בשיעור 70% בסך של 17,079 ₪ עבור חלק יחסי מחודש מאי (לפי 25 ימים חלקי 31, כפול 70% כפול 30,255 ₪), בתוספת 21,115 ₪ עבור חודש יוני (70% כפול 30,165 ₪), 21,052 ₪ עבור חודש יולי (לפי 70% כפול 30,075) ו-21,031 ₪ עבור חודש אוגוסט (לפי 70% כפול 30,045 ₪) וכן תוספת 11,941 ₪ עבור חודש חלק יחסי מחודש ספטמבר (לפי 17 חלקי 30 כפול 70% כפול 30,105 ₪), הכל בצירוף ריבית שקלית מה-1 לחודש ביחס לכל חודש ועד הגשת התביעה; תשלום עלויות חשמל בסך של 262 ₪ עבור חלק יחסי מחודש מאי (לפי 25/31 כפול 325 ₪), עבור חודש יוני אין זכר בטבלאות כרמל או בכרטסת תש' הנתבעת 1 לחיוב עבור חשמל לחודש זה, 776 ₪ עבור חודש יולי וסכום של 1,287 ₪ עבור חודש אוגוסט וכן 375 ₪ עבור חלק יחסי מחודש ספטמבר (לפי 17/30 כפול 662 ₪), הכל בצירוף ריבית שקלית מה-1 לחודש ביחס לכל חודש ועד הגשת התביעה.

     • 18.9.20 עד 10.10.20 (הקניון נסגר עקב הסגר – הנתבעת 1 תחויב בניהול וחשמל מלא ללא שכירות) – תשלום דמי ניהול מלאים בסך של 2,478 ₪ עבור חלק יחסי מחודש ספטמבר (לפי 13/30 כפול 5,720 ₪) ו- 1,845 ₪ עבור חלק יחסי מחודש אוקטובר (לפי 10/31 כפול 5,720 ₪), הכל בצירוף ריבית שקלית מיום 1.9.20 עד הגשת התביעה; תשלום חשמל בסך של 286 ₪ עבור חלק יחסי מחודש ספטמבר (לפי 13/30 כפול 662 ₪) וסכום של 102 ₪ עבור חלק יחסי מחודש אוקטובר (לפי 10/31 כפול 317 ₪), הכל בצירוף ריבית שקלית מה-1 לכל אחד מהחודשים הנ"ל ועד הגשת התביעה.

     • 11.10.20 עד 26.12.20 (הקניון פתוח- הנתבעת 1 תחויב בניהול וחשמל מלא וב-70% שכירות) – תשלום דמי ניהול מלאים עבור חלק יחסי מחודש אוקטובר בסך של 3,874 ₪ (לפי 21/31 כפול 5,720 ₪), 5,714 ₪ עבור חודש נובמבר ו-4,806 ₪ עבור חלק יחסי מחודש דצמבר (לפי 26/31 כפול 5,731 ₪), הכל בצירוף ריבית שקלית מה-1 לכל חודש עד הגשת התביעה; עלויות חשמל בסך של 214 ₪ עבור חלק יחסי מחודש אוקטובר (לפי 21/31 כפול 317 ₪), 75 ₪ עבור חודש נובמבר ו- 285 ₪ עבור חלק יחסי מחודש דצמבר (לפי 26/31 כפול 340 ₪), הכל הצירוף ריבית שקלית מה-1 לכל חודש עד הגשת התביעה; תשלום דמי שכירות 70% עבור חלק יחסי מחודש אוקטובר בסך 14,275 ₪ (לפי 21/31 כפול 70% כפול 30,105 ₪), 21,052 ₪ עבור חודש נובמבר (לפי 70% כפול 30,075 ₪) ו- 25,299 ₪ עבור חלק יחסי מחודש דצמבר (לפי 26/31 כפול 30,165 ₪), הכל בצירוף ריבית שקלית מה-1 לכל חודש ועד הגשת התביעה.

     • 27.12.20 עד 18.2.21 (הקניון נסגר עקב הסגר – הנתבעת 1 תשלם ניהול וחשמל מלא ללא שכירות) - תשלום דמי ניהול מלאים בסכום של 924 ₪ עבור חלק יחסי מחודש דצמבר (לפי 5/31 כפול 5,731 ₪), 5,720 ₪ עבור חודש ינואר ו-3,673 ₪ עבור חלקי יחסי מחודש פברואר (לפי 18/28 כפול 5,714 ₪ ), הכל בצירוף ריבית שקלית מה-1 לכל חודש ועד הגשת התביעה; תשלום עלויות חשמל בסך של 54 ₪ עבור חלק יחסי מחודש דצמבר (לפי 5/31 כפול 340 ₪), 346 ₪ עבור חודש ינואר ו- 48 ₪ עבור חלקי יחסי מחודש פברואר (לפי 18/28 כפול 76 ₪), הכל בצירוף ריבית שקלית מה-1 לכל חודש ועד הגשת התביעה.

        

143. סה"כ במונחי קרן, חובות הנתבעת 1 כלפי התובעת בגין תשלומי שכירות, ניהול וחשמל עבור התקופה 15.3.20 עד 18.2.21, מגיעים אפוא לסכום של 181,539 ₪, שיש להוסיף להם ריבית שקלית כמפורט בסעיף 142 לעיל.

      

144. מנגד, הנתבעת 1 שילמה בזמנו 27,000 ₪ בחודש ספטמבר 2020 (הסכום מוזכר במכתבי הנתבעת 1 מזמן אמיתי וגם הוכח בכרטסת התשלומים של הנתבעת 1 נספח 19 לתצהיר גבאי, לצד התאריכים 6.9.20 ו-9.9.20, בהינתן שהסכום שולם בשני חלקים) וכן שילמה ביום 26.1.21 (ראה כרטסת התשלומים של הנתבעת 1) סכום של 101,062 ₪ באמצעות הערבות הבנקאית שמומשה וסה"כ שילמה במונחי קרן 127,062 ₪. לשני הסכומים המרכיבים את סכום הקרן הנ"ל, יש להוסיף ריבית שקלית מיום 6.9.20 ו- 26.1.21 בהתאמה, עד הגשת התביעה.

      

145. עד כאן, חוב הנתבעת 1 הוא אפוא הסכום המתקבל מהפחתת הסכום לפי סעיף 144 מהסכום לפי סעיף 143 לעיל.

      

      

     שאר ראשי הנזק של התביעה

      

146. בהינתן הממצאים של בית המשפט בדבר קיומו של סיכול הדדי כפי שפורט קודם לכן ולעיל בהרחבה, ברור שלא מגיע לתובעת את הסכום שתבעה בסך של 184,608 ₪ בגין פיצוי מוסכם לפי סעיף 19.2 להסכם ו-9.37 לנספח התנאים המיוחדים, שכן הפיצוי המוסכם מגיע בגין הפרה של ההסכם, אולם לפי סעיף 18 לחוק החוזים תרופות, לא ניתן במצב של סיכול לתבוע אכיפה או פיצויים בגין הפרת החוזה.

      

147. הוא הדין ומאותה סיבה לגבי הסכום של 207,756 ₪ בגין קנסות לפי סעיף 10 להסכם הניהול ולגבי הסכום של 550,798 ₪ בגין קנסות על אי פתיחת המושכר לפי סעיף 14.1 להסכם.

      

148. התובעת לא זכאית כמובן גם לא לסכום של 172,776 ₪ בגין אובדן דמי שכירות ממועד ביטול ההסכם ועד תם תקופת ההסכם, שכן ביטול ההסכם על ידי הנתבעת 1 בחודש פברואר 2021 נעשה כאמור כדין, בהינתן שחל מצב של סיכול חוזה.

      

149. התובעת גם לא זכאית לסכום של 566,673 ₪ או כל סכום אחר בגין השבת הנחות שניתנו לתובעת. מדובר בהנחות שניתנו בשנים 2018 עד 1.2.20. העילה הנטענת לביטול ההנחות וחיוב התובעת בהפרשים, היא טענה שלפיה ההנחות ניתנו בתנאי שההסכם לא יופר בעתיד ואילו הנתבעת 1 הפרה את ההסכם למן חודש מרץ 2020 והלאה, באי תשלום דמי שכירות וניהול.

      

150. אלא שכאמור, בית המשפט מצא כי התקיים מצב של סיכול ובמצב כזה לא ניתן לתבוע אכיפה של ההתחייבות הנטענת הנ"ל או פיצויים בגין הפרת ההתחייבות הנטענת. גם אין מקום בנסיבות להפעיל כאן את סעיף 18(ב) המותיר לבית המשפט שיקול דעת לגבי השבה או תשלום שווי תחת השבה וזאת משקיבלה הנתבעת 1 את ההנחות כדין ואי התשלום לאחר מכן שלטענת התובעת היוותה הפרה, נבעה מסיכול ועוד סיכול הדדי.

      

151. בכל הנוגע לראש הנזק האחרון שעניינו סכום של 11,700 ₪ בגין בדיקות ואישורי גלאי אש לפי תקופה של 5 שנים משנת 2017, לא מצאתי הפניה לסעיפי ההסכם או פירוט כלשהו לגבי מהות ההתחייבות הנטענת וגם לא מצאתי אסמכתא לכך ששולמו הסכומים הנתבעים ועל כן דין התביעה בעניין זה להידחות.

      

152. עד כאן הנתבעת 1 חייבת, אפוא, לתובעת את הסכום הנזכר בסעיף 145 לעיל.

      

     סכומי הקיזוז והתביעה שכנגד

     החזר 89,817 ₪

153. בכתב ההגנה, בבחינת טענות קיזוז וכן בתביעה שכנגד, עותרת הנתבעת 1 לחייב את התובעת בסכום של 89,817 ₪ עבור חוב התובעת שמורכב לפי הטענה מהשבת סכום הערבות הבנקאית שחולטה בסך 101,062 ₪, בהפחתת סכום חוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת בסך 11,244 ₪ (המחשוב לפי ההפרש שבין דמי השכירות מפדיון בתקופה בה הפעילה הנתבעת 1 את החנות מתקופת הקורונה בסך של 29,192 ₪ ולבין הסכום להשבה בגין שכירות מחצית חודש מרץ 2020 בסך של 19,948 ₪).

      

154. בהינתן שהחזר מחצית דמי שכירות ששולמו עבור חודש מרץ 2020 הוחזר באופן מלא בפרק הקודם של פסק הדין, כולל מלוא הערבות הבנקאית שחולטה, ההתחשבנות בעניין הסכום הנתבע כאן בתביעה שכנגד, כבר נעשתה ונלקחה בחשבון.

      

     שווי הציוד 495,000 ₪ 

155. הנתבעת 1 עותרת לחייב את התובעת בסכום של 495,000 ₪ + מע"מ בגין שווי רכוש הנתבעת 1 שנותר בחנות ונקלח על ידי התובעת.

      

156. עילת התביעה בעניין זה הנה כי מדובר בציוד השייך לנתבעת 1 ואשר עם ביטול ההסכם הייתה רשאית לפנותו מהחנות, אולם התובעת מנעה זאת.

      

157. להוכחת שווי הציוד, צירפה הנתבעת 1 כנספח 30 לתצהיר גבאי, מכתב של רו"ח הנתבעת 1 מיום 14.12.21, שלפיו בהתאם לספרי הנתבעת 1 וחשבוניות הספקים שיצאו במהלך ההקמה ובמהלך פעילות הבוטיק, העלות המצטברת של הציוד שנותר בבוטיק של החברה בקניון לאחר סגירתו עומדת על 495,000 ₪ כולל מע"מ. למכתב צורפה טבלה קצרה המפרטת את שם הפריט ואת מחירו.

      

158. אין חולק כי התובעת לא אפשרה לנתבעת 1 לפרק את הציוד שלה מהחנות, כפי שהוכח בתצהירה ועדותה של הגב' רביבו וכן כעולה ממכתב התובעת עצמה מיום 2.12.21, בו צוין כי הציוד נתפס נוכח חוב הנתבעת 1 כלפי התובעת.

      

159. בסיכומי התובעת (ס' 25) נטען כי לבד מהצהרה ריקה מטעם רואה החשבון של הנתבעת 1, לא צורפה חוות דעת מומחה וממילא רו"ח לא הגיש תצהיר.

      

160. הנתבעת 1 בסיכומיה (ס' 30) טוענת שהתובעת נמנעה מלהציג הערכה כלשהי לשווי הציוד, כי כל שנטען הוא כי הציוד מאוחסן במחסני הקניון, כי תפיסת הציוד ואחסונו אפשרה לפנות את החנות ולהשכירה לצד ג', כי עד סוף שנת 2024 לא נמכר הציוד ולא נעשתה הערכה לשוויו וכי לא ניתנה שום גרסה מצד התובעת אודות גורלו של הציוד.

      

161. כעולה מטיעוניה, התובעת אינה טוענת כי הנתבעת 1 לא הייתה רשאית לפנות מהחנות את הציוד השייך לה, למעט ויטרינות מחוברות חיבור קבע למושכר. הטענה הייתה כי הציוד נתפס בשל החוב של הנתבעת 1 כלפי התובעת. בסיכומיה הסתפקה התובעת בטענה כי שווי הציוד לא הוכח.

      

162. מובן אם כן, שעקרונית, היה מקום בזמנו להעריך את שווי הציוד ולייחס אותו לחוב הנתבעת 1 כלפי התובעת ככל שקיים ואת היתרה לשלם לנתבעת 1 וכך גם עקרונית יש לעשות כעת.

      

163. הנתבעת 1 הייתה צריכה אם כן להגיש הערכה של שווי הציוד נכון לחודש פברואר 2021, רק אז בוטל ההסכם ורק אז הייתה היא זכאית לפרק את הציוד מהחנות וממילא רק אז ביקשה זאת ואמנם סורבה כמור.

      

164. דא עקא, הראיות שהביאה הנתבעת 1 לא מתייחסות לעלות הציוד בחודש פברואר 2021, אלא לעלותו בעת רכישתו, וזאת כעולה ממכתב רואה החשבון. בהינתן שהקניון נפתח ביום 24.3.17 והחנות החלה כנראה לפועל בחודש יולי 2017 (ראה כרטסת תשלומים נספח 19 לתצהיר גבאי), מדובר בהערכה שרלוונטית לתקופה הסמוכה לחודש יולי 2017 וזאת בהינתן שמטבע הדברים סביר להניח כי הציוד נרכש כמה חודשים לפני פתיחת החנות (חשבוניות הספקים לגבי רכישת הציוד, שציין רואה החשבון במכתבו, לא צורפו למכתבו).

      

165. הנתבעת 1 צריכה הייתה ויכולה הייתה לבקש במסגרת התביעה, צו עשה לתפיסת הציוד, או לאחסונו אצל גורם נייטרלי או לכל הפחות צו יאפשר לה לבדוק את הציוד ולהביא שמאי מטעמה שייתן הערכה לשווי הציוד, כדי שתוכל לתבוע את השווי הרלוונטי של הציוד.

      

166. תחת זאת, לא פעלה הנתבעת 1 כאמור לעיל, אלא בחרה לתבוע את העלות ההיסטורית של הציוד, שהיה ברור כי אינו רלוונטי, בהינתן שלמיטלטלין שיש להם פחת וירידת ערך לא קטנה. כך נהגה הנתבעת 1 ללא הסבר מניח את הדעת.

      

167. יתרה מכך – גם לגבי העלות ההיסטורית הבלתי רלוונטית הנ"ל, בחרה הנתבעת 1 להגיש ראיות שהנם בגדר עדות מפי השמועה, במובן זה שצורף לתצהיר של גבאי מכתב רו"ח, במקום שיצורף תצהיר של רואה החשבון, שהיה מאפשר את חקירת רואה החשבון אודות הסכומים הנזכרים במכתבו. גם העובדה שלא צורפו חשבוניות הספקים חרף אזכורם במכתב פועל לרעת הנתבעת 1.

      

168. נוכח כל האמור לעיל, לא הוכיחה הנתבעת 1 את שווי הציוד בכלל ונכון למועד הרלוונטי בפרט ועל כן אין מקום לפסוק לה סכום כלשהו בעניין זה, גם אם אולי שווי כלשהו היה. מדובר בתביעה בגין נזק ממוני. בתביעה מסוג זה, כשניתן להוכיח את הנזק הממוני וכאמור ניתן היה, בית המשפט לא מוסמך לקבוע שווי לפי אמדנא דדיינא.

      

169. זאת ועוד – גם לגוף העניין ספק אם היה לציוד שווי ממשי. כעולה מפירוט הפריטים בטבלה שצורפה למכתב רואה החשבון, חלק מהפריטים הנם בגין חומרים שחוברו למושכר, שספק אם יש לנתבעת 1 זכות לקבל סכום כלשהו בגינם כגון ויטרינות וראה עדותו של סמיט בעניין זה בעמ' 8 ש' 28 – 30.

      

170. אוסיף כי בטבלה יש פריט שהוגדר כ"ויטרינות ונגרות", שלצדו נרשם סכום של 371,000 ₪, שהוא אם כן המרכיב העיקרי של שווי הציוד, בסכום כולל של 495,000 ₪. בטבלה נרשם כי 495,000 ₪ זה ללא מע"מ ואילו במכתב רואה החשבון נרשם הפוך. מה נכון? לא ברור. התביעה בכל מקרה לא כללה תשלום אגרה על המע"מ הנ"ל, כפי שכבר נאמר בפרקים קודמים של פסק הדין.

      

171. מכל מקום, אין בטבלה פירוט של עבודות ה"נגרות". בהינתן שבסעיפים נפרדים בטבלה תומחרו כורסאות וכיסאות ולא תומחרו פריטים שהוגדרו כ"שולחן מכירות", "קירות מים", "קירות עץ", ו"שולחן קפה" מאוד ייתכן כי הנגרות מתייחסת לפרטיים אלה, אולם משלא נתנה הנתבעת 1 פרטים טובים ביותר בעניין זה ולא עשתה אבחנה בין פריטים שחוברו למושכר ולבין כאלה שלא, לא נדע.

      

172. עניין זה הוא חשוב כמובן וזאת בהינתן הסעיף בהסכם אשר מחייב הותרת חיבורי קבע במושכר, אולם הנו חשוב לא פחות בכל מקרה וזאת בהינתן שהשווי של נגרות שחוברה למושכר (כגון אותם "קירות עץ"), גם אם הנתבעת 1 הייתה יכולה ורשאית לפרק ולקחת, הוא כנראה נמוך ביותר אם לא אפסי. הדעת נותנת כי פירוק דקורציה מעץ שחוברה לקיר המושכר באופן ייעודי, לא רק עשוי לגרום נזק לעץ עם פירוקו, אלא שהיכולת למכור אותו או לעשות בו שימוש חוזר ספק אם קיימת בכלל.

      

173. לפיכך, לא רק שהנתבעת 1 לא הוכיחה את שווי הציוד למועד הרלוונטי, היא גם לא סיפקה פרטים רבים הדרושים לצרכי דיון בתביעתה בראש נזק זה, גם לו השווי למועד שבחרה היה רלוונטי וכך או אחרת, הפרטים שכן סיפקה, מעידים כנראה על שווי אמיתי נכון למועד הרלוונטי שהנו נמוך ביותר וזאת בינתן כי חלק מהתמחור בטבלה שצורפה כנראה מתייחס למחוברים למושכר שלא הייתה רשאית הנתבעת 1 לפרק ו/או שלו פורקו לא היה נותר להם כמעט שווי ואילו פרטי המיטלטלים האחרים מגיעים לסכום של 124,200 ₪ נכון לשנת 2017 כך שערכם בשנת 2021 נמוך כנראה בהרבה.

      

174. נוכח כל האמור לעיל, לא זכאית התובעת לסכום כלשהו בראש נזק זה.

      

     החזר ארנונה 17,707 ₪ 2021

      

175. הנתבעת 1 תבעה בנוסף 17,707 ₪ עבור תשלומי ארנונה ששילמה הנתבעת 1 בשנת 2021 לתקופה 21.1.21 עד 31.12.21 . משקבע בית המשפט כי יש לראות את ההסכם כמבוטל ביום 18.2.21, אכן מגיע לנתבעת 1 החזר כל סכום ששילמה כארנונה החל ממועד זה, ולא מיום 21.1.21, מועד שטענה לו הנתבעת 1 (ראה ס' 67 לתביעה שכנגד), בשל היותו מועד פתיחת הליכים משפטיים מצד התובעת נגד הנתבעת 1.

      

176. להוכחת תשלומי הארנונה צירפה הנתבעת 1 מכתב של רואה החשבון המציין את הסכום 18,788 ₪ ששולם עבור ארנונה לשנת 2021.

      

177. לא מצאתי בסיכומי התובעת התייחסות לנושא הארנונה. יש להניח כי לשיטתה, בהינתן שביטלה את הסכם השכירות ביום 2.11.21, כל חיובי הארנונה חלים על הנתבעת 1 עד למועד הנ"ל, אולם בית המשפט קבע כאמור אחרת, קרי, כי יש לראות את ההסכם שמי שבוטל למעשה על ידי הנתבעת 1 בחודש פברואר 2021.

      

178. לפיכך, יש להשיב לנתבעת 1 את תשלומי הארנונה ששולמו בגין התקופה 18.2.21 עד 31.12.21 בסך של 16,204 ₪ (10.35 חודשים מתוך 12 כפול 18,788 ₪) בצירוף ריבית שקלית מיום 23.7.21 עד הגשת התביעה.

      

     200,000 ₪ בגין הותרת שלט החנות על כנו והותרת שם החנות באתר הקניון

      

179. הנתבעת 1 עותרת בסעיף 3.7 לתביעה שכנגד, לחייב את התובעת בסכום של 200,000 ₪ בגין אי הסרת שלט החנות של הנתבעת 1 מהחנות עד לאוגוסט 2022, עת הוסר ובגין אי הסרת שמה של חנות הנתבעת 1 מאתר האינטרנט של התובעת עד אוגוסט 2022, עת הוסר.

      

      

180. הנתבעת 1 טוענת כי הותרת השלט ושם חנות הנתבעת 1 באתר האינטרנט כאמור, מהווים רשלנות מצד התובעת, עשיית עושר ולא במשפט, עוולות של גניבת עין ותיאור כוזב והפרת סימן מסחרי.

      

181. עם זאת, בסעיף 83 לתביעה שכנגד, טוענת הנתבעת 1 כי לאור הקושי במדידת הפגיעה במוניטין ועשיית העושר מצד התובעת, היא מבקשת פיצוי ללא הוכחת נזק בגין כל אחת מהעילות גניבת עין ותיאור כוזב, בסך כולל של 200,000 ₪ ולחילופין ובמצטבר, לפסוק לה פיצוי בשל לשון הרע (ראה ס' 85 לתביעה שכנגד; בסעיף 3.8 לתביעה נרשם כי הסכום בגין לשון הרע המבוקש לפסוק עומד על 50,000 ₪). במצטבר ודאי שלא הייתה יכולה הנתבעת 1 לתבוע שכן סכום התביעה כלל בראש נזק זה 200,000 ₪ בלבד ולא 250,000 ₪.

      

182. התובעת טוענת ששם החנות של הנתבעת 1 ירד מהאתר לאחר עזיבתה את המושכר ולגבי השלט, היה זה אחריות הנתבעת 1 להסירו ולא נעשתה כל פנייה בעניין זה.

      

183. סמיט הצהיר בתצהירו כי רק בחודש יולי 2022, בזמן ניהול הגישור, העלתה הנתבעת 1 לראשונה טענה לגבי השלט והאתר. מיד לאחר מכן הודיעה התובעת לנתבעת 1 במכתבה מיום 27.7.22, כי היא יכולה לתאם מועד להסר השלט.

      

184. כן הצהיר כי התובעת הודיעה כי היא תפעל להסרת שם החנות מאתר התובעת. עוד הצהיר כי ברגע שעזבה הנתבעת 1 את החנות, לצד שם החנות באתר נרשם "בלתי פעילה" ועל כן לא ניתן היה למצוא אותה באתר התובעת לו חיפשו את שמה, אלא רק עם כניסה לאתר התובעת ואז הייתה כאמור נמצאת לצד שמה ההערה "בלתי פעילה".

      

185. גבאי הצהיר בעניין זה כי ביום 20.7.22 הגישה הנתבעת 1 תביעה נגד התובעת בגין השימוש בקניינה הרוחני ורק בעקבות כך נשלח מכתב ביום 27.7.22, לפיו יוסר שם המותג מהאתר ויתאפשר לנתבעת 1 להסיר את השלט.

      

186. עוד טען כי השלט הוסר ביום 7.8.22 על ידי הנתבעת 1, לאחר שהתובעת סירבה לעשות כן בעצמה. גבאי מצהיר כי היה על התובעת להסיר שמה מהאתר ולהסיר את השלט בחנות, עת בוטל ההסכם עוד בינואר 2021 ולכל המאוחר במועד בו בוטל ההסכם לגרסת התובעת בחודש נובמבר 2021 ובוודאי לכל המאוחר בחודש מרץ 2022 עת הסתיימה תקופת השכירות החוזית.

      

187. גבאי מצהיר כי הותרת השלט למרות שהחנות לא פעילה והנתבעת 1 למעשה ביטלה את ההסכם, גרמה נזק לנתבעת 1, אשר נחזתה כמי שיש לה חנות בקניון, אולם אינה פותחת אותו תקופה ארוכה.

      

188. גבאי טוען כי הסירוב לאפשר לנתבעת 1 לקבל חזרה את הציוד, השתמע ממנו כי הוא כולל גם את השלט וכי לא העלה על דעתו כי התובעת תמשיך להשתמש במותג הנתבעת 1 באמצעות השלט והאתר אינטרנט של התובעת.

      

189. גבאי מציין כי הנושא לא עלה בתביעה הראשונה של הנתבעת 1, אלא רק בתביעה השנייה מחודש יולי 2022, שכן רק אז התגלו הדברים לנתבעת 1.

      

190. גבאי מצרף לתצהירו צילום של החנות מיום 7.7.22, המראה כי השלט עדיין קיים וצילום מסך של אתר האינטרנט של התובעת, בו ניתן לראות כי חנות הנתבעת 1 מפורסמת באתר התובעת.

      

191. בהינתן שהנתבעת 1 הבהירה בסעיף 83 לתביעה כי הסכום של 200,000 ₪ נתבע בגין פיצוי סטטוטורי לפי חוק עוולות מסחריות, עבור עוולת גניבת עין ותיאור כוזב (100,000 ₪ בגין כל עוולה ו/או בגין כל מעשה, השלט מחד והשם באתר מאידך), יש לדון בסכום הנתבע בהקשר לחוק הנ"ל בלבד וממילא הנתבעת 1 לא הוכיחה נזק ממשי בפועל שנגרם לה עקב הותרת השלט בקניון עד אוגוסט 2022 ועקב הותרת שמה באתר.

      

192. עוולה של גניבת עין לא מתקיימת כאן. עוולה של גניבת עין מוגדרת בסעיף 1(א) לחוק הקובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". הנסיבות כאן שונות לחלוטין ולא מקיימות את יסודות הסעיף הנ"ל.

      

193. בהותרת השלט ושמה של הנתבעת 1 באתר, לא גרמה התובעת לכך ששירות שהיא נותנת או נכס שהיא מוכרת, ייחשב כנכס של הנתבעת 1 או כשירות של הנתבעת 1 וגם לא נכס או שירות הקשור לנתבעת 1.

      

194. בהותרת השלט ושם הנתבעת 1 באתר, הציגה אמנם התובעת מצג, כי חנות הנתבעת 1 היא חלק מהקניון, אולם בין מצג זה ובין גניבת עין אין דבר וחצי דבר ונדמה שהדברים כה ברורים, עד כי אין צורך להכביר מילים.

      

195. מנגד, העוולה של תיאור כוזב, אמנם מתקיימת במקרה הנוכחי, אולם גם עובדה זו לא יכולה לסייע לנתבעת 1 לקבלת פיצוי משבחרה לתבוע פיצוי סטטוטורי, כפי שיפורט להלן.

      

196. תיאור כוזב מוגדר בסעיף 2(א) לחוק הקבוע: "לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן – תיאור כוזב)".

      

197. הותרת השלט בחנות והותרת שם החנות באתר, אמנם הציגו מצג כוזב כאילו החנות עדיין קיימת בקניון.

      

198. דא עקא, לפי סעיף 12 לחוק, סעיפים 13 עד 21 לחוק לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק. מאחר וסעיף 2 לחוק הוא כאמור הסעיף שעוסק בתיאור כוזב ומאחר וסעיף 13 לחוק קובע את הזכאות לפיצוי הסטטוטורי, הרי שנוכח סעיף 12 לחוק, בדבר אי תחולת סעיפים 13 עד 21 על עוולות לפי סעיפים 2 ו-3, אין עילה לפי החוק לתבוע פיצוי סטטוטורי בגין עוולת תיאור כוזב.

      

199. יכולה הייתה הנתבעת 1 לתבוע נזק בפועל שנגרם לה, ככל שנגרם, אולם נוכח הקושי להוכיח נזק בפועל, כפי שטענה היא בעצמה עוד בכתב התביעה שכנגד, בחרה היא שלא לעשות כן ובהתאם לכך גם לא ניסתה ולא הביאה ראיות להוכיח נזק בפועל.

      

200. לפיכך, התביעה לפיצוי סטטוטורי של 200,000 ₪ בגין עוולות תיאור כוזב וגניבת עין נדחית.

      

201. לגבי הסכום של 50,000 ₪ שנתבע לחילופין בגין לשון הרע, גם כאן אין מקום לפסוק דבר. המעשה ו/או מחדל של התובעת במקרה הנוכחי, הותרת השלט בחנות והותרת שם הנתבעת 1 באתר, לא ניתן לראותם כפרסום לשון הרע.

      

202. עצם הותרת שם המותג של הנתבעת 1 על החנות באמצעות השלט שנותר במקום ועצם הותרת שמה של החנות באתר האינטרנט של קניון, לאחר שהחנות כבר לא הייתה חלק מהקניון, לא מהווה, כשלעצמו, פרסום לשון הרע, קרי פרסום משפיל, מבזה וכו', שכן עצם פרסום שם המותג של הנתבעת 1 אינו פרסום שמבזה את הנתבעת 1. מבחינתה ודאי אפילו להפך.

      

203. אמנם יתכן, כי מצב שבו בית עסק, אשר כבר לא מקיים חנות בקניון פלוני, עדיין רשום באתר האינטרנט של הקניון כמי שיש לו חנות בקניון ו/או מצב שבו השלט על גבי החנות שלו טרם הוסר, יכול לגרום לציבור לחשוב שהקניון ו/או בית העסק אינם גופים מסודרים ומקצועיים, משלא דאגו להסרת שמה של החנות מהאתר ובמקרה כזה עשויה להיות עילת תביעה לבית העסק נגד הקניון, אם תוכח אחריות של הקניון ונזק שנגרם לבית העסק עקב כך, אולם עילת התביעה בעניין זה אינה לפי חוק איסור לשון הרע.

      

204. כלומר, עילת התביעה האפשרית כאן מורכבת משתי עובדות עיקריות ולא רק מאחת. קרי, עילת התביעה מורכבת, הן מעצם הותרת הפרסום של שם המותג של הנתבעת 1 באתר ובחנות עצמה והן מהעובדה שהחנות כבר לא קיימת בקניון. חוק איסור לשון הרע מתייחס לעצם הפרסום עצמו. אם הוא עצמו לא מהווה לשון הרע, אין עילה לפי החוק.

      

205. אוסיף בבחינת הרבה למעלה מן הדרוש כי גם לו נבחרה עילה רלוונטית, רובץ על כתפי הנתבעת 1 בכל מקרה אשם תורם בשיעור גבוה ביותר וזאת בהינתן כי עם ביטול ההסכם הייתה צריכה הנתבעת 1 לוודא כי השלט הוסר וכי שם החנות הוסרה מהאתר. לגבי השלט, אשר לפי ההסכם אמנם באחריות הנתבעת 1 להסיר אותו, הנתבעת 1 ידעה היטב כי הוא עדיין שם, כולל הציוד. לו רצתה שיוסר והתובעת התנגדה, כפי שאגב הוכח כי ארע (ראה תצהיר רביבו), יכולה הייתה וצריכה הייתה הנתבעת 1 לפעול מיד להקטנת נזקה, על ידי הגשת תביעה מידית לצו עשה, שיחייב את התובעת לאפשר את הסרת השלט. כך גם לגבי אתר האינטרנט, בדיקה קלה בהינף קליק על מקלדת המחשב, הייתה מגלה את המצב באתר האינטרנט ואם גם כאן הייתה התנגדות מצד התובעת, הייתה חובה להקטנת נזק כאמור.

      

     סוף דבר

206. תוצאת התביעות הנה אפוא הפחתת הסכומים שנקבעו בסעיפים 144 ו-178 לפסק הדין לעיל, מהסכום שנקבע בסעיף 143 לפסק הדין לעיל (כולל כמובן ביצוע החישוב הנ"ל עם הריביות שנזכרו בסעיפים הנ"ל), כשלסכום המתקבל יש להוסיף ריבית שקלית מיום הגשת התביעה עד 30 יום מהיום, הפגרה במניין ואם לא ישולם הסכום עד אז, יצטרפו לסכום גם דמי פיגורים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

      

207. הסכום המתקבל לפי סעיף 206 לעיל ישולם על ידי הנתבעות ביחד ולחוד נוכח ערבותה הלא מוכחשת של הנתבעת 2 וזאת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעות (הפגרה במניין).

      

208. בהינתן תוצאת שתי התביעות, לפיה חויבו הנתבעות לשלם לתובעת סכום שצפוי להגיע לסדר גודל של כ-40,000 ₪ נכון להגשת התביעה, מן הדין ומן הצדק כי מבחינת הוצאות המשפט, כל צד יישא בהוצאותיו וכך אני מורה.

      

209. פסיקת סכום כה זעום מתוך סכום התביעה, יכולה כשלעצמה להצדיק כי כל צד יישא בהוצאותיו, אולם על אחת כמה וכמה, כאשר התקבלה למעשה טענת הנתבעות בדבר סיכול ונדחתה טענת התובעת בעניין זה, כאשר לממצא של בית המשפט בנושא זה הייתה השלכה מהותית ביותר על תוצאות התביעות.

      

210. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

      

     ניתן היום, בי"ט אב תשפ"ה, 13 אוגוסט 2025.