פלונית נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום

 חברי הוועדה:

השופטת צבייה גרדשטיין פפקין - יו"ר הוועדה

ד"ר פאינה בר - חברה

מר חנן נחמני – חבר

1.לפנינו ערעור על החלטתו של המשיב מיום 26.10.2016, שבה נדחתה תביעתה של המערערת להכרה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים). המשיב קבע בהחלטתו כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות הצבאי לבין ההפרעה נפשית שממנה סובלת המערערת – הפרעת אכילה. עוד הבהיר המשיב כי אין בכך כדי לאשר את הטענות העובדתיות שהועלו על ידי המערערת.

רקע עובדתי וחווֹת הדעת הרפואיות

2.המערערת, ילידת שנת 1992, התגייסה לצה"ל בתאריך 5.4.2011 (פרופיל 82 ולא 97 כפי טענותיה, ראו עמ' 130 לתיק הרפואי (להלן: ת"ר)), לאחר סיום הטירונות (במחנה 80) שובצה בקורס מדריכי כושר בבה"ד 8 (קורס שנמשך פחות משלושה חודשים, ראו גם בפרוטוקול בעמ' 33 ובעמ' 130 לת"ר). המערערת שובצה ביחידת "מגלן" (השייכת לחטיבת הצנחנים). לאחר מכן יצאה המערערת לקורס קצינים. המערערת סיימה את שלב הטירונות בהצלחה כמו גם את קורס הקצינים. בחודש אוקטובר 2012 שובצה המערערת כקצינת כושר קרבי באגד ארטילרי (אגד 215). לפי הנטען בערעור ובתצהיר המערערת (עמ' 68-67 לת"ר), המערערת החלה לסבול מכאבים אורתופדיים ברגלה – כאבים בלתי נסבלים, בסיום ההשלמה החילית. לפיכך לא יכולה היתה לתפקד כבעבר, או אז החלה "קריסה נפשית במהלך חודש דצמבר 2012 שהתבטאה בתופעות של הפרעות אכילה חמורות הקאות יזומות וירידה במשקל לא מבוקרת כמו גם עלייה לא מבוקרת במשקל". המערערת טענה כי לא יכולה הייתה למלא תפקידה באגד הארטילרי – 215, לכן פנתה לבירורים רפואיים שונים. בחלוף תקופה כלשהי, תוך כדי הבירורים הרפואיים, היא הועברה למלא תפקיד משרדי במכון וינגייט. כל אותה תקופה הכאבים לא פסקו על אף שלא נמצא ממצא פתולוגי אורתופדי. המערערת המשיכה בהקאות יזומות, ולאחר תקופת מה, פנתה לגורמי בריאות הנפש – ואז גם ביקשה להשתחרר מהשירות (ביום 6.6.2013, פרופיל 21, לאחר תום שנתיים של שירות, עמ' 130-131 לת"ר). בחודש יוני 2013 אושפזה המערערת במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים תל-השומר.

3.בעניינה של המערערת נכתבו מספר חווֹת דעת רפואיות. מטעם המערערת הוגשה חוות הדעת של המומחה ד"ר יעקב פולאקביץ (מיום 1.6.2017). המומחה התייחס למהלך מחלתה של המערערת (עמ' 3-4 לחוות דעתו). כן התייחס המומחה לעברה של המערערת, וציין בין היתר כי בילדותה היתה המערערת הישגית מאוד בספורט. "בתקופת התיכון הייתה עסוקה בתחרויות כשחקנית בנבחרת ישראל בנות בכדור-יד". עוד מציין המומחה "XXX מתארת את משפחתה מחד כהישגית בתחום הספורט, דבר שהיווה מבחינתה מנוף להישגיות בצעירותה. יחד עם זאת ובמיוחד לאחר גירושי הוריה מתארת תחושה של חוסר תמיכה והכלה של משפחתה למצוקותיה, למרות שהוריה לדבריה התגייסו לעזור לה הן במימון והן בליווי בתהליך הבדיקות הרפואיות בתקופת הצבא ואחריה" (עמ' 5-6 לחוות הדעת). מעבר לאמור לא צויין דבר ביחס לעברה הרפואי (יוּער כבר עתה, במאמר מוסגר, כי בעדותו לפני הוועדה מיתן המומחה את עמדתו בעניין זה, ולא שלל את קיומו של עבר רפואי רלוונטי, ראו לדוגמה בעמ' 56-57 ובעמ' 60-61 לפרוטוקול).

4.אשר לתקופת השירות הצבאי, שבה שובצה המערערת, קבע ד"ר פולאקוביץ:

"התגייסה לצה"ל בשירות חובה כמד"סית, ואף זכתה להכרה ולהצטיינות הן בטירונות והן בקורס המד"סים הבסיסי. בהמשך סיימה קורס קצינים והשלמה חיילית בתחום כושר גופני. בסיומו למרות שאף אותו סיימה בהצטיינות, החלה לסבול מכאבים ברגליה, שעד היום, למרות חלוף כחמש שנים, עדיין לא אובחנה בעיה פיזית ברורה, אך מנגד גורמים כאבים אילו לפגיעה תפקודית ניכרת כולל פגיעה במצבה הנפשי. במהלך החודשים לאחר הופעת הכאבים ועקב הגבלה בביצוע פעילות גופנית החלה לסבול מעליה במשקל, שכתוצאה מכך פיתחה תמונה של הפרעת אכילה בולמית, שאף הביאה בהמשך לשחרורה משירות קבע ולאשפוז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. במהלך השנים מאז החמיר מצבה הנפשי של XXX סבלה ממצבים חרדתיים מלווים בדיכאון, חוסר תפקוד, קושי להתמיד במקום עבודה, קשרים חברתיים לא יציבים כולל קשרים עם בני זוג ונטייה לברוח מהתמודדות עם הסביבה ע"י "בריחה" לחו"ל לתקופות של שבועות עד חודשים. כמו כן החלה שימוש מאסיבי בשתיית אלכוהול וגראס שהיוו "self medication" שהחמירו לאחרונה.

לסיכום ההתרשמות הינה מבחורה הסובלת ממצב דכאוני מלווה בהתקפי חרדה (PANIC), המחמירים את יכולת התפקוד בעקבותיהם מרבה לבקר בחדרי מיון של בתי חולים כלליים ופסיכיאטריים. בסקירה של התפתחות התופעות שהחלו במהלך שירותה הצבאי ניתן להסיק כי מצבה הנפשי החל ונובע מהפגיעה הפיזית ולפיכך מצבה הנפשי הינו תוצאה של שירותה הצבאי".

5.המשיב מצדו סמך את החלטתו לדחות את התביעה על חוות דעת של ד"ר רויטל עמיעז. בחוות הדעת נקבע כי אין קשר בין שירותה של המערערת לבין ההפרעה הנפשית שממנה היא סובלת (הפרעת אכילה והפרעת אישיות). ד"ר עמיעז התייחסה לרקע המשפחתי של המערערת – גירושי הוריה כשהייתה בת 12 – גירושים שנחוו כקשים. כן התייחסה ד"ר עמיעז לירידה במצבה הנפשי בכתה י"א – לאחר פרידה מחבר – כשהמערערת הפסיקה ללכת לבית הספר. עקב משבר זה הייתה מטופלת אצל עובדת סוציאלית. עוד ציינה המומחית כי כבר עובר לשירות הצבאי – לכל הפחות בגיל 13 ובגיל 17 – קיים תיעוד המלמד על ירידה תפקודית עם דאגה רבה לגוף; פנייה מרובה לרופא המשפחה; פנייה לרופא לקבלת מרשמים לכדורים משלשלים. ביולי 2012 (עת היתה בצבא) מתועדת החמרה במצבה הנפשי וכאבים לא מוסברים ברגליים (כשלדידה של המומחית ייתכן שמדובר בכאבים נפשיים). עקב הכאבים הפסיקה לעשות ספורט והחלה להקיא על מנת לבלום עליה במשקל. בעקבות תלונות אלו אושפזה המערערת במחלקה להפרעות אכילה. כיום "משקלה תקין" ולטעמה של המומחית אין עדות כי סובלת מבולמיה. עוד קבעה המומחית:

"בבדיקה אצלי התרשמתי כי מדובר בצעירה המרבה להתלונן על תלונות שונות, להגיע לטיפול רפואי כאשר האבחנה של רצון להיות בתפקיד החולה קיים עוד מגיל צעיר וממשיך גם כיום, כאשר ההסתמנות הבולמית הינה אחת מבין מופעים רבים של אותה בעייה. מומלץ על הוצאת תיקים רפואיים מלאים ממספר בתי חולים (תל השומר, בלינסון, איכילוב)* על מנת להתחקות אחר תופעה זו.