פתח דבר
1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של הריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
"החוק") החזקת סכין שלא כדין - עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק, השמדת ראיות - עבירה לפי סעיף 244 לחוק.
2. הודאת הנאשם באה במסגרת הסדר טיעון על פיו תוקן כתב האישום, הן בחלק מעובדותיו והן בעבירות שיוחסו לנאשם. ביחס לעונש, הוסכם במסגרת ההסדר כי המאשימה תעתור לעונש של 15 שנות מאסר וכן למאסר על תנאי ואילו ההגנה תטען באופן חופשי וכי הצדדים יעתרו במשותף להשתת פיצוי בסך 80,000 ש"ח, אשר הופקד טרם מתן גזר הדין והיווה תנאי מהותי להסדר.
3. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתאריך 8.5.10 בסמוך לשעה 19:00 באשדוד, ישב הנאשם על ספסל ביחד עם חבריו ר.ו. קטין יליד 1994, ע.א. קטין יליד 1993, בן אוזן (להלן:
"בן"), ונאור יפרח (להלן:
"נאור"). באותה עת עבר באקראי בשביל הסמוך ולדימיר אנדרייצ'נקו-לוינשטיין (להלן:
"המנוח"). ר.ו. פנה אל המנוח וקרא לעברו: "גבר בוא רגע, תן לי סיגריה." המנוח בתגובה קילל ברוסית ואמר לר.ו.: ,מה אני כלב שלך? בוא תיקח אתה יא בן זונה".
ר.ו. קם מהספסל, התקרב אל המנוח והכה אותו בפניו. בד בבד הנאשם והאחרים קמו מהספסל, התקרבו אל המנוח, ר.ו., ע.א., בן ונאור, בצוותא חדא, תקפו את המנוח בכך שהיכו אותו, המנוח הצליח להשתחרר והחל לברוח מהמקום בריצה. הנאשם החל לרדוף אחרי המנוח כשהוא אוחז בידו סכין. נאור רץ אחרי הנאשם ותפס את ידו. הנאשם שחרר את ידו והמשיך לרוץ אחרי המנוח כשהוא נושא בסכין, הגיע אל המנוח ודקר אותו דקירה אחת בבית החזה.
עוברי אורח הזעיקו ניידת מד"א למנוח הפצוע ששכב בזירה מחוסר הכרה. אנשי מד"א ניסו להחיות את המנוח ללא הועיל והמנוח נפטר בניידת. הנאשם גרם למות המנוח מנזק חמור ללב כתוצאה מפצע דקירה בבית החזה משמאל עם חדירה לתוך הלב. בנוסף, אחר שזהותו אינה ידועה למאשימה, דקר את המנוח פצע דקירה בגב מימין עם חדירה לכבד, פצע שעשוי היה להיות קטלני בפני עצמו.
4. מיד לאחר שהנאשם דקר את המנוח כמתואר לעיל, כיסה הנאשם את פניו בחולצתו ונמלט בריצה לבניין, ר.ו. כיסה אף הוא את פניו בחולצתו והוא, נאור ובן רצו אף הם אל הבניין.
הנאשם החביא את הסכין ואת החולצה שלבש בעת האירוע בחדר המעליות בבניין. מאוחר יותר באותו ערב, התקשר הנאשם אל ר.ו. והורה לו לקחת את הסכין ממקום המחבוא, לשטוף אותה ולהעלים אותה, ר.ו. סירב והנאשם איים עליו שאם לא יעשה כן הוא "ישבור לו את הראש". בהמשך הנאשם התקשר אל ר.ו., שאל אותו אם עשה מה שאמר לו ולאחר שר.ו. השיב בחיוב, הורה לו הנאשם לעלות שוב לחדר המעליות בבניין, לקחת משם את החולצה של הנאשם, ולכבס אותה. ר.ו. סירב והנאשם איים עליו שאם לא יעשה מה שהוא אומר לו -יהרוג אותו. בשל איומי הנאשם, לקח ר.ו. את חולצתו של הנאשם ממקום מחבואה וכיבס אותה בדירתו. למחרת בבוקר לקח ר.ו. את הסכין, החביא אותה בתחתוניו ובדרכו בהסעה לבית הספר, השליך את הסכין בחורשה בסמוך לתחנת דלק באזור גן יבנה.
5. לאחר הודאת הנאשם ונוכח גילו של הנאשם, הוא נשלח לקבלת תסקיר והצדדים טענו לעונש לאחר קבלתו. ב"כ המאשימה ביקש לכבד את הסדר הטיעון. הוא הטעים כי קושי ראייתי הוא שהביא את המאשימה להסכים להסדר, וזו אף הסיבה לכך שהעונש לו עותרת המאשימה הינו מקל יחסית, ומכאן אין להקל על הנאשם יותר ממה שנעשה כבר בהסדר הטיעון. הוא הדגיש כי מדובר באירוע חמור, אשר בסופו מצא אדם את מותו בשל סיבה סתמית לגמרי, רק כיוון שלא נתן סיגריה לחבריו של הנאשם, מבלי שהייתה היכרות כלשהי בין הנאשם למנוח, או אפילו התגרות. יתרה מכך, היו אלו חבריו של הנאשם שפנו אל המנוח, ולא הוא, כאשר הנאשם הוא שרדף אחרי המנוח עם סכין לאחר שזה כבר החל לברוח. עוד הוסיף, כי יש להחמיר עם הנאשם גם נוכח מעשיו לאחר האירוע, כאשר כל דאגתו הייתה להימנע מלהיתפס.
ביחס לתסקיר ציין, כי אל מול הבעת החרטה של הנאשם עומדת התרשמות השירות כי הנאשם מתאפיין באישיות בעלת מאפיינים אימפולסיביים ואלימים. מכאן ביקש להשית עליו את העונש המקסימלי לו עתרה המאשימה במסגרת ההסדר - 15 שנות מאסר בפועל.
במסגרת הראיות לעונש העיד אבי המנוח, מר סרגיי לוינשטיין, אשר סיפר על הקושי שהוא ומשפחתו חווים בעקבות מות המנוח, שהיה בנו בכורו. הוא העיד בכאב על האבל, הצער אותו הם חשים יום יום, על התחושה הקשה נוכח הסיבה הסתמית שהביאה למות הבן, אשר בסך הכל התהלך בקרבת ביתו. הוא ביקש שבית המשפט ייתן עונש הולם, שישיב לאנשים את תחושת הביטחון שיוכלו לשלוח את ילדיהם ללכת ברחוב.
6. באי כוחו של הנאשם טענו מנגד, כי אין למצות עימו את הדין ועתרו להשית עליו מאסר קצר באופן משמעותי מזה אליו עותרת המאשימה, היינו "חד ספרתי". הם הדגישו כי יש להקל עם הנאשם נוכח התיקון המשמעותי בכתב האישום, בעקבותיו לא רק הושמטה עבירת הרצח, אלא שונה גם מספר הדקירות שדקר הנאשם את המנוח, מארבע דקירות לדקירה אחת. הנאשם לא היה הרוח החיה באירוע, לא הוא פנה אל המנוח, ואילו המנוח הוא שהתגרה בחבריו של הנאשם, כאשר החל לקלל אותם בתגובה לשאלה אם יש לו סיגריה.
באי כוח הנאשם הטעימו כי מדובר בנאשם נורמטיבי, צעיר ביותר, שהיה בן 18 וארבעה חודשים בלבד בעת האירוע, ויש ליתן לכך משקל רב, שכן אין ספק שמדובר באדם ללא ניסיון חיים, שעשה טעות איומה, גם עקב גילו הצעיר. עוד ציינו, כי יש ליתן משקל ללקיחת האחריות ולהבעת החרטה של הנאשם, אשר שירות המבחן התרשם כי היא כנה ואמיתית, כמו גם להסכמתו לשלם פיצוי בסך 80,000 ש"ח למשפחה, סכום אשר היה על דעתה וכבר הופקד על ידו בקופת בית המשפט.
באשר להסדר הטיעון ציינו, כי העובדה שהמאשימה הסכימה להגביל עצמה ל-15 שנות מאסר ולכך שההגנה תטען באופן חפשי, יוצרת ציפייה אצל הנאשם כי בית המשפט לא יטיל עליו את המקסימום אליו עותרת המאשימה, אלא ילך לקראתו באופן משמעותי. הקלה עם הנאשם במקרה כזה ראויה גם כדי להעביר מסר לנאשמים כי להודאה יש משקל משמעותי במסגרת שיקולי גזר הדין. עוד הפנו לפסיקה לתמיכת טענותיהם, בה לטענתם במקרים דומים וחמורים הושתו עונשים קלים הרבה יותר.
7. הנאשם, במסגרת המילה האחרונה, הביע צער וחרטה על האירוע והוסיף כי הוא מבין שבקשת סליחה או פיצוי לא ישיבו את המנוח למשפחתו.
דיון
8. חומרתו של האירוע על תוצאותיו הטרגיות, מתעצמת נוכח הקלות הבלתי נסבלת בה ניטלו חייו של המנוח. סתמיותו של האירוע שבפנינו זועקת לשמים. הנאשם גרם למותו של המנוח, אשר לא הייתה ביניהם כל הכרות קודמת, כשכל "חטאו" של המנוח היה בכך שכאשר חבריו של הנאשם ביקשו ממנו לתת להם סיגריה, הוא סרב וענה להם בגסות.
9. מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו עולה כי המדובר בנאשם יליד 1992, היה כבן 18 בעת ביצוע העבירות. הנאשם בא ממשפחה נורמטיבית, מתפקדת ותומכת. שני הוריו עובדים ומפרנסים את המשפחה ומהווים מקור לתמיכה בנאשם. הנאשם הפסיק לימודיו כשהיה בן 14, בניגוד לרצונם של הוריו, ומאז הוא עובד בעבודות שונות.