13 שנות מאסר לאדם ששיסף גרונו של חברו בעת שהתארח בביתו

1. בהכרעת הדין מיום 17.5.09 הרשענו את הנאשם בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: " חוק העונשין").

בכתב האישום המקורי יוחסה לנאשם עבירת ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 לחוק העונשין וזו שונתה לעבירת חבלה בכוונה מחמירה במסגרת הסדר טיעון.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם התארח בדירתו של המתלונן בחודש דצמבר 2008. לאורך תקופה זו התגלעו בין השניים ויכוחים על רקע דרישות שונות של המתלונן מהנאשם.

ביום 28.12.08, בסביבות השעה 23:00, נטל הנאשם סכין שהיה מונח על השולחן בדירה, ניגש למתלונן ששכב במיטה ושיסף את גרונו. המתלונן ניסה להדוף את הנאשם ולאחוז בסכין  ותוך כדי המאבק נחבל המתלונן קשות בידיו.

המתלונן אושפז במשך שלושה ימים בבית חולים בהם עבר ניתוחים לתפירת החתכים בידיו ובצווארו.

2. המאשימה עותרת להטיל על הנאשם את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק לעבירה בה הורשע, הוא 20 שנות מאסר, בתוספת פיצוי כספי למתלונן.

ראש אחד של טענות המאשימה בעניין זה נסב על עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם. בהקשר זה מצביעה המאשימה לחומרה על העובדות הבאות: ראשית, העובדה שהנאשם התארח בביתו של המתלונן וביצע את מעשהו ללא כל קנטור מצד המתלונן. שנית, תקיפת המתלונן בנסיבות בהן הוא שוכב במיטתו. שלישית, המאבק בין המתלונן והנאשם, והדקירות שנגרמו במהלכו, המעידים על נחישותו של הנאשם להמשיך ולתקוף את המתלונן. רביעית, הנזק החמור שנגרם למתלונן, שחייו ניצלו רק עקב הטיפול הרפואי שקיבל.

ראש שני של טענות המאשימה מתייחס למאפייניו של הנאשם. בהקשר זה, מציינת המאשימה שהנאשם סובל מאלכוהוליזם כרוני ואינו נענה לסיוע בהתמכרותו. כמו כן, מפנה המאשימה לכך שהנאשם הורשע בעבר במספר עבירות אלימות, בגינן אף ריצה עונשי מאסר, כאשר מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד הנאשם פקע חודש בלבד קודם לאירועים נשוא כתב האישום. 

ראש שלישי של טענות המאשימה נסב על כך, שלשיטתה, משיקולי טובת הציבור נדרשת העלאתו של רף הענישה בעבירות אלימות.  

3. ב"כ הנאשם מנגד טוען כי יש להטיל על מרשו עונש מאסר של 18-24 חודשי מאסר. לגישתו, יש לזקוף לזכות מרשו את הודאתו במעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום המתוקן, ואת החרטה שהביע. ב"כ הנאשם מוסיף וטוען כי הנאשם השתנה בתקופת מעצרו, וכי הוא מצוי באמצע הליך גמילה מאלכוהול בו הוא נדרש בעיקר לתמיכה נפשית. כמו כן, מודגשת העובדה שהמתלונן, שהינו צעיר וחזק פיזית מהנאשם, לא סבל מנזק ארוך טווח עקב הדקירות שספג באירוע. המתלונן אף העיד במסגרת הטיעונים לעונש בהליך הנוכחי לזכות הנאשם וציין כי סלח לו.

הנאשם עצמו מדגיש כי על רקע קשייו ללמוד את השפה העברית, התקשה להחזיק מעמד במקום עבודה, דבר שגרם להתמכרותו לאלכוהול ולהתרחקותו ממשפחתו, וכי בתקופת מאסרו בעבר ביקש טיפול גמילה ונענה בשלילה.  

4. מעשי הנאשם, על רקע העבירה בה הורשע, מעלים כי אכן נסיבותיה חמורות במיוחד. תקיפתו של המתלונן על דרך של שיסוף צווארו בעת ששכב במטתו במצב מנוחה, ודאי מצויה ברף הגבוה ביותר של המקרים הנופלים בגדרי עבירה זו. לכך, יש להוסיף את העובדה כי הנאשם לא הצביע על כל מניע ממשי למעשהו הברוטאלי כלפי המתלונן שאירח אותו (לבד משתיית אלכוהול), ובכך יש כדי להעיד על מסוכנותו הגבוהה לסובבים אותו. גם עיון בתסקיר קצין המבחן מיום 21.6.09, ובתמצית המרשם הפלילי מוביל לאותה מסקנה: הנאשם עלה לישראל עם משפחתו בשנת 2000 ומאז ביצע מספר רב של עבירות, מרביתן בתחום האלימות. כך, בשנת 2001, הנאשם הורשע בעבירות של תקיפת בת זוגו, איומים, גרימת היזק לרכוש במזיד והפרת הוראה חוקית; בשנת 2002 הורשע הנאשם פעם נוספת בעבירות תקיפת בת זוג ואיומים; בראשית שנת 2005 הורשע הנאשם בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, כאשר עיון בגזר הדין שניתן באותה פרשה מעלה, כי באותו מקרה הנאשם התנפל על עוברת אורח וחבט בראשה מספר פעמים, באמצעות חפץ.

בגין הרשעתו בעבירות אלה שהה הנאשם בבתי מאסר תקופה מצטברת של 53 חודשי מאסר, כלומר, כמחצית מתקופת שהייתו בישראל, ואף על פי כן, דומה, כי לא היה בכך כדי להרתיעו ולא כדי להקטין מן הסכנה הנשקפת ממנו לסביבתו. יצוין, כי מתסקיר קצין המבחן עולה, שעוד קודם לעלייתו לישראל, בעת שהתגורר ברוסיה, נשא הנאשם בעונש מאסר בן 3 שנים בגין עבירות רכוש.

אשר לאפשרויות שיקומו של הנאשם, מתסקיר קצין המבחן עולה, כי למעט בתקופות בהן השתייה נמנעה ממנו במהלך שהותו במעצר או במאסר, הנאשם טרם ערך ניסיונות גמילה גם בתקופת מעצרו הנוכחי. הניסיונות לגייסו להליך טיפולי בעבר לא צלחו בשל סירובו לשתף פעולה. כמו כן ציין קצין המבחן, כי:

"[הנאשם] ביטא רצון עקרוני לשמור על הפסקת השתיה גם בהמשך, אך לא העלה בקשה לשלבו במסגרת גמילה ושיקום מעבר לתנאים בהם נתון. אנו מתרשמים מהיעדר כוחות, מפסיביות וויתור בהתמודדות עם מצבו, ולפיכך לא ממליצים על שילובו בעיתוי זה בהליך גמילה ונמנעים מהמלצה למבחן".

המסקנה המתחייבת מהאמור היא, כי מחד גיסא, טמונה בנאשם מסוכנות גבוהה, ומאידך גיסא, סיכויי שיקומו נמוכים ביותר. כפי שמצביע עברו, מדובר ב"שור מועד": הנאשם תקף עוברת אורח ללא כל מניע מוכח. כמו כן תקף את בני משפחתו, והוא עצמו הבהיר כי כאשר שותה לשכרה הוא סובל גם מהלוצינציות. כיוון  שהעונש חייב לצפות גם פני עתיד, דהיינו, הגנה על ביטחון הציבור, אנו רואים בסליחתו של המתלונן משום נסיבה שיש לתת לה משקל מועט.

5. אשר למידת העונש הראוי, המאשימה מפנה למקרים בהם הוטל על מורשעים בעבירת חבלה בכוונה מחמירה עונשים העומדים על 7 שנות מאסר (ע"פ 10861/05; תפ"ח (ב"ש) 1001/08) ו- 9 שנות מאסר (ע"פ 2597/08; ע"פ 7631/05; תפ"ח (ב"ש) 960/04). עם זאת,   מקובלת עלינו עמדת המאשימה כי נדרשת העלאתו של רף הענישה בעבירות אלימות. ברוח זו כבר מצינו בפסיקת בית המשפט העליון:

" ... יש לנקוט מדיניות ענישה מחמירה ביחס לעבירות אלימות. אופיין של העבירות, האכזריות הטבועה בהן, הפגיעות בגוף ובנפש הנגרמות כתוצאה מהן והסיכונים הכרוכים בהן - כל אלה מצדיקים מדיניות מחמירה כאמור"

(ע"פ 6277/07, שימנסקי נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 21.5.08), וכי: