קריאה למחוקק המשנה להעביר את נושא הסמכות המקומית לניתוב במע' בתיהמ"ש - פסקדין

" אין זה נדיר שבעלי הדין מקדישים מרץ וזמן רב גם לטיעונים בדבר הסמכות המקומית... זוהי אחת הדוגמאות הבולטות למקרים שבהם עשוי להתבזבז לשוא זמן שיפוטי יקר. .." (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, הוצאת חברה ישראלית להכשרה מקצועית בע"מ, ירושלים, 1999 עמ' 96).

הבקשה

לפניי בקשה שהגישה הנתבעת להעברת הדיון לבית המשפט השלום בראשון לציון  וזאת בשל חוסר סמכות מקומית לבית משפט השלום בתל אביב (להלן: " הבקשה").

טענות הצדדים

נטען בבקשה שהתביעה לפינוי מושכר שהוגשה על ידי התובעת מתייחסת למושכר בבת ים " וממילא ברור שהסמכות המקומית היא לבימ"ש השלום בראשל"צ ולא לבימ"ש השלום בתל אביב".

עוד נטען בבקשה כי טענות התובעת בכתב התביעה נטענו  " בצורה סתמית ולא ראוייה".

התובעת הגישה תגובה לבקשה, וטענה, בין היתר,  שהסמכות המקומית היא לבית משפט זה לאור העובדה שהסכם השכירות בין הצדדים נחתם ברמת גן, הוא מקום יצירת ההתחייבות, והמקום שנועד לקיומה של ההתחייבות.

עוד נטען בתגובה שהמדובר בבקשת סרק שנועדה למשוך זמן ולדחות את הקץ בהכרעה בתובענה. התובעת אף מזכירה כי בשנים האחרונות חל פיחות של ממש  בחשיבות המיוחסת לשאלת הסמכות המקומית, מה גם כאשר המדובר בבקשה להעביר את התיק לבית המשפט בראשון לציון, מרחק של 15 דקות נסיעה מתל אביב.

דיון

כשלעצמי - אני סבור שיש לדחות את הבקשה אך ורק בשל העובדה שהעיר בת ים נמצאת אף היא במחוז שיפוטו המקומי של בית משפט זה (ראו לעניין זה: צו בתי המשפט (הקמת בתי משפט שלום ואזור שיפוטם (תיקון), התש"ע - 20010, ק"ת 6863, עמוד 710), ומשכך אין עוד צורך לדון בטענת התובעת - הנכונה כשלעצמה - ביחס למקום יצירת ההתחייבות והמקום שנועד לקיומה, שאף הם במקום שיפוטו המקומי של בית משפט זה.

ומשכך הרי דינה של הבקשה להדחות.

על אף שניתן היה לסיים החלטה זו, מצאתי להרחיב מעט את הדיבור ביחס לבקשות הסרק וללא תכלית, דוגמת בקשה זו, המוגשות לבית המשפט , דבר הגורם לעומס מיותר על בתי המשפט.

כמצוטט בפתח החלטה זו, דיון ביחס לסמכותו המקומית של בית המשפט היא אחת מהדוגמאות הבולטות לבזבוז של זמן שיפוטי.

בעניין זה עמד לא אחת בית המשפט העליון עצמו, אשר עד אליו התגלגלו בקשות מסוג זה, והדברים אף באים לידי ביטוי ברור בהלכה הידועה בשניתנה ב רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט (2) 731, הקובעת שבמדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות.  

אכן, זכותו של בעל דין לעמוד על זכויות דיוניות, ועניין הסמכות המקומית קבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, אולם על אף הלכת פולג הברורה, בוחרים בעלי הדין להגיש בקשות מיותרות וחסרות תכלית, במטרה להכביד ולהעמיס, ובמקרים מסוימים ניתן לומר שהמדובר בעמידה על זכות שלא בתום לב.

בזהירות הראויה ובאופן כללי, ניתן לומר שתקנות סדר הדין האזרחי, שנועדו לפשט  את ההליכים המשפטיים ולייעלם, גורמות דווקא ההפך - לסרבולם ולהתמשכותם, ופעמים לא מעטות עסוקים בתי המשפט בדיוני סרק בשאלות פרוצדוראליות תחת דיון בשאלות המהותיות העומדות לבירור, וייתכן והגיעה העת לבחון מחדש את נחיצותן של כל מאות תקנות אלו ביחס ליכולתן לייעל את ההליכים ולקדמם.

דוגמא בולטת ומשמעותית לסרבול ההליכים, היא שאלת הסמכות המקומית, ובקשה זו שלפני היא מייצגת זאת - גם, אך לא רק, בהתחשב במרחק הגיאוגרפי בין שתי הערים.

אני סבור שלא היה מקום להגיש בקשה זו, לא להטריח את הצד שכנגד ולא לבזבז את זמנו של בית המשפט.

לטעמי, ראוי לבטל כליל את טענת חוסר הסמכות המקומית, ולהתייחס למיקום ההתדיינות כאל עניין מנהלי כאשר לפיה תובענה תוגש למערכת השיפוטית וזו תערוך רגולציה פנימית של התיקים לפי פרמטרים שייקבעו ותבחר את בית המשפט שידון בתובענה ולא תישמע כל טענה כנגד סמכותו המקומית של בית המשפט.