ביהמ"ש: התאבדות באמצעות קפיצה לכביש סואן אינה מהווה תאונת דרכים

1.      1.      התובעים הם ילדיה ובעלה של המנוחה (ששמה נאסר לפרסום), אשר קיפדה את חייה ביום 7.12.02. אין מחלוקת כי בערבו של אותו יום, בסמוך לשעה 23:00 או מעט לאחר מכן, קפצה המנוחה מגשר לה-גוורדיה אל הכביש הידוע כנתיבי איילון, המצוי מתחתיו. המנוחה הותירה אחריה מכתב ובו נפרדה מבני משפחתה, ביקשה כי לא יצטערו, והפצירה בהם כי יימנעו מתחושה של נקיפות מצפון מאחר ו"לא יכולתם למנוע". ממילא לא נראה כי קיימת מחלוקת של ממש בעובדה כי המנוחה ביקשה לשים קץ לחייה. עם זאת, מאחר ולאחר הנפילה אל נתיבי איילון נפגעה המנוחה מרכב חולף, בו נהג הנתבע 2 (שנהיגתו היתה מבוטחת על ידי הנתבעת 1), טוענים התובעים כי יש לקבוע שמותה אירע עקב "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). לפיכך מבקשים התובעים כי הנתבעים יפצו אותם בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מות המנוחה.

2.      2.      ההליכים המקדמיים במסגרת התובענה התמשכו זמן רב, גם בשל נסיונות חוזרים של ב"כ התובעים לאתר מסמכים נוספים הנוגעים לאירוע, וגם בשל ארכות שונות שניתנו לתובעים לצורך הגשת חוות דעת בעניין סיבת המוות. בסופו של דבר לא הגישו התובעים חוות-דעת רפואית בנוגע לעילת המוות. בדיון שהתקיים ביום 5.2.08 הוצע לצדדים להסכים להגשת מסמכים מסויימים ללא חקירת עורכיהם, או תוך חקירת עורכי חלק מהמסמכים. לאחר חודשים מספר הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יוגשו סיכומים על בסיס המסמכים שהוגשו על ידי שני הצדדים, ללא חקירת עורכי המסמכים. השלמת מלאכת הגשת הסיכומים נשלמה אך זה עתה.

3.      3.      נראה שהתובעים אינם חולקים למעשה על העובדה כי המנוחה ביקשה להתאבד ולצורך כך קפצה מהגשר לתוך נתיבי איילון (אף שקשה למצוא הודאה מפורשת בעניין זה בסיכומי התובעים). עם זאת סבורים הם כי אם אכן ביקשה המנוחה להתאבד, הרי שכל כוונתה לא היתה אלא להמית עצמה כתוצאה ממעשה הקפיצה עצמו, ולא כתוצאה מפגיעת רכב חולף. לשיטתם, נבע בפועל מותה של המנוחה מפגיעתו של הרכב, ולא ממעשה הקפיצה. לפיכך, כך סבורים התובעים, יש לקבוע כי מעשה ההתאבדות המתוכנן לא צלח, וכי מותה של המנוחה נבע מ"תאונת דרכים" המזכה את היורשים והתלויים בפיצוי. כן טוענים התובעים כי אף אם לא ניתן להוכיח מה הסיבה הרפואית למות המנוחה, יש לקבוע שפגיעת הרכב בה אינה נכללת ב"חזקה הממעטת" הכלולה בהגדרת "תאונת דרכים". זאת מאחר ולשיטתם נבעה הפגיעה מהשפעת המעשה על השימוש ברכב, ולא מהמעשה עצמו. טענות אלה ידונו להלן, כאשר תחילה יסקרו העובדות הרלוונטיות, ולאחר מכן ידונו השאלות המשפטיות.

העובדות הנוגעות לעניין

4.      4.      מהמזכרים בתיק המשטרה עולה כי לאחר שהוזעקה המשטרה למקום, נמצא רכבה של המנוחה על הגשר "כשהרכב מונע ומונח ברכב מכתב התאבדות" (דו"ח פעולה של רס"ל רונן שרעבי מיום 7.12.02). תיאור דומה נמצא גם במזכר שערך הקצין התורן ביום 8.12.02, בו נרשם כי הרכב נמצא מונע "ובתוך הרכב על ה'דשבורד' פתק ועליו רשום דברי פרידה". בתיק המשטרה מצוי מכתב ובו גירסתו של עד ראייה בשם דורון שלא מצא זמן להתייצב במשטרה ושלח את עיקרי דבריו בפקס (לבקשת המשטרה); וכן עדות שנגבתה מעד ראייה נוסף בשם גיא. עד הראייה דורון מסר כי "נסעתי על כביש אילון וראיתי מישהו שוכב על הנתיב הימני אם הידיים מאחורי הראש...עצרתי את האוטו אחרי 50 מ' ורצתי לקיון האדם ששכב על הכביש. אחרי כ 20 מ' הבחנתי במכונית עולה על הגופה" [כל הטעויות במקור - ר.ו.]. עד הראיה גיא מסר כי הבחין ב"מישהו נופל מהגשר צונח לכביש לנתיב האמצעי, לאמצע הכביש. אני המשכתי לנסוע, נתתי ברקס וחזרתי את כל הדרך ברוורס, ואז עצרתי את המכונית וראיתי בחורה אשר נפלה כאשר היא שוכבת והיא שלמה, אני ראיתי אותה זזה על הכביש והיא היתה על הגב. ואז הסתכלתי באתי לצאת, לא הספקתי לצאת ואז הגיע רכב במהירות וראיתי אותה שהרכב פגע בה והעיף אותה כאשר היא נמצאת מתחת לגלגלים" (הודעה מיום 8.12.02, שורות 3-8). העד נשאל אם נהג הרכב הפוגע ניסה לעצור, והשיב "אני לא חושב שהוא ניסה לבלום, הוא פשוט לא ראה אותה כי זה היה עניין של שניות ממש" (הודעה מיום 8.12.02, שורות 20-22). משתי העדויות, כמו גם מעדותו של נהג הרכב הפוגע, עולה כי המנוחה חולצה מתחת לרכב רק לאחר שהתאספו לא מעט אנשים במקום והרימו את הרכב בידיהם.

5.      5.      נהג הרכב מסר בהודעתו במשטרה כי כאשר הגיע מתחת לגשר לה-גוורדיה "הרגשתי מכה חזקה במכונית כשברגע הראשון חשבתי שהרכב לפני איבד גלגל ואני עליתי עליו, אני סטיתי מיד הצידה ונעמדתי. כשיצאתי מהרכב מיד ניגשו אלי 3 אנשים שמיד אמרו לי שאישה קפצה מהגשר ואני דרסתי אותה" (הודעה מיום 8.12.02, בשורות 3-8). להשלמת התמונה יובהר שלא נפתחו הליכים כלשהם כנגד נהג הרכב, מאחר והמשטרה הגיעה למסקנה חד משמעית כי מדובר בהתאבדות.

6.      6.      מהעדויות עולה כי חלף פרק זמן של שניות מספר בין קפיצתה של המנוחה אל מרכז הכביש, ועד לפגיעה בה על ידי הרכב בו נהג הנתבע. מסקנה זו נובעת מתיאור לוח הזמנים על ידי העד גיא, שעצר את רכבו ונסע ברוורס מספר עשרות מטרים עד לפגיעה של הרכב במנוחה (שהתרחשה בטרם הספיק לצאת מרכבו). מסקנה זו מתחזקת גם מהרשום במכתב העד דורון, לפיו הספיק לעצור את רכבו לרוץ כ-20 מטרים לפני פגיעת הרכב במנוחה. מכאן כי חלפו מספר שניות בין הנפילה לבין פגיעתו של הרכב.

7.      7.      מעדותו של גיא עולה כי לאחר הקפיצה אל הכביש, שכבה המנוחה על הגב ו"זזה על הכביש". מהתיעוד הרפואי שצוטט בסיכומי התובעים עולה כי היא הגיעה לבית החולים במצב קריטי, ומותה נקבע כשעתיים לאחר התאונה.

8.      8.      בעניינה של המנוחה נערכה חוות דעת פתולוגית על ידי ד"ר ר' נחמן. חוות הדעת נערכה ללא ביצוע נתיחה בגופה, וזאת לאחר שאביה של המנוחה הודיע שהמשפחה אינה מעוניינת בנתיחתה (הודעת האב מיום 8.12.02, עמוד 2, שורות 12-14). הפתולוג תיאר את החבלות הרבות בגופה של המנוחה, וחתם את חוות דעתו באומרו "על סמך בדיקה חיצונית בלבד לא ניתן לקבוע את סיבת המוות. כדי לקבוע את סיבת המוות היה צורך לבצע נתיחה". משכך הם פני הדברים, ומאחר והוכחת עניין שברפואה נעשית בדרך של הגשת חוות דעת רפואית בלבד, והתובעים נמנעו מלהגיש חוות-דעת כזו על אף ההזדמנויות שניתנו להם לעשות כן, אין אלא לקבוע כי לא הוכחה סיבת המוות בעניינה של המנוחה. ממילא לא ניתן לקבוע אם מותה נבע מהחבטה שספגה בעת הקפיצה מהגשר אל הכביש, או שמא פגיעת רכבו של הנתבע היא שגרמה למוות, או שמא גרמו שתי הפגיעות גם יחד למותה.

9.      אין חולק כי על הטוען להתקיימות החריג בעניין "מעשה מכוון" להרים את הנטל לפיו נבע המוות כתוצאה מביצועו של מעשה מכוון. בעניין זה נקבע בענין לידאוי (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי נ' לידאוי, פ"ד נו(6) 874 (2002)) כי הוכחת כוונה להתאבדות דורשת הבאת ראיות, ועוצמתן של אלה תלויה בנסיבות המקרה, מהות הטענות וחומרתן (ראו גם רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם, מיום 4.4.07). על המבקש לטעון כי מותו של המנוח אירע כתוצאה מהתאבדות להוכיח טענה זו במאזן ההסתברויות, תוך שימת לב לאו דווקא לשאלה הרפואית, אלא לבחינת מכלל נסיבות האירוע (השוו גם רע"א 2258/06 כהן נ' אבן טוב, מיום 19.9.06). במקרה דנא ספק אם יש מקום לתחולת הלכות אלה. מהאמור לעיל עולה שיתכן כי המנוחה נהרגה מהנפילה עצמה, ללא השפע הנוספת של הפגיעה מהרכב. לפיכך נראה שנטל ההוכחה נותר מתחילתו על כתפי התובעים, שכן עליהם להוכיח כי המוות נבע מפגיעתו של כלי הרכב, וכי החוק חל בנסיבות העניין. ההלכות שנזכרו לעיל עניינן במקרים בהם אין מחלוקת בעניין תחולת החוק, שאז מוטל על המבטחת הנטל להוכיח כי אינה חבה בפיצוי על אף הכלל הגדול שבחוק.

10.  10.  עם זאת, אף לו היה מקום למסקנה שעל הנתבעים להוכיח כי מעשיה של המנוחה עלו כדי מעשה של איבוד עצמי לדעת, היה מקום לקבוע כי עמדו בנטל זה. המסקנה לפיה המנוחה ביקשה להתאבד ופעלה למימוש כוונתה זו, עולה באופן חד משמעי מהראיות שהובאו לעיל. מרגע שעלה בידי הנתבעים להוכיח כוונת התאבדות מצד המנוחה, כמו גם את העובדה כי פעלה להוצאתה אל הפועל, שב נטל ההוכחה אל הנושא בו מלכתחילה (שנראה כי במקרה דנא מעולם לא פרקו מעל כתפיו, שהרי מלכתחילה הוטל על התובעים להוכיח כי סיבת המוות היא תאונת דרכים דווקא), קרי: התובעים. עליהם הוטל להוכיח כי מותה של המנוחה לא נבע מהמעשים שביצעה ושכוונו לנטילת חייה בידיה. התובעים כשלו בהרמת נטל זה. חוות הדעת קובעת שלא ניתן להתחקות אחר סיבת המוות (מאחר והגופה לא נותחה, בשל עמדת המשפחה), והתובעים לא הגישו כל חוות-דעת הטוענת כי ניתן להוכיח את עילת המוות. המסקנה היא לפיכך שלא עלה בידי התובעים להוכיח שמותה של המנוחה לא נבע מעצם הקפיצה עצמה. די בטעם זה כדי להביא לדחיית התביעה, מאחר ואין מחלוקת שאם נבע מות המנוחה ממעשה הקפיצה עצמו - אין התובעים זכאים לכל סעד שהוא על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

11.  11.  הדיון בסוגיה המשפטית להלן יערך, איפוא, מעבר לנדרש, מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שמותה של המנוחה נבע מהפגיעה שנפגעה מרכב הנתבעים לאחר הקפיצה. בנסיבות אלה יש לקבוע כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי התקיימו בנסיבות העניין העובדות המקימות את עילת התובענה, קרי: מעורבות רלוונטית של הפגיעה מהרכב, שגרמה או תרמה למוות. לפיכך דין התביעה להידחות.

האם נופל האירוע בגדר "מעשה מכוון"

            התאבדות כ"מעשה מכוון"

12.  12.  אף לו ניתן היה לקבוע כי הפגיעה ברכב גרמה למות המנוחה (באופן בלעדי, ולמצער - תרמה לו באופן שאינו ניתן להפרדה מהפגיעה שנגרמה כתוצאה מהקפיצה מהגשר), שומה היה על התובעים להוכיח כי האירוע מוחרג מכלל החזקה הממעטת שבהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק. החזקה הממעטת, החותמת את הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק, שוללת את תחולת החוק ממי שנפגע כתוצאה ממעשה מכוון, באומרה "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

13.  13.  שעה שחלה בנסיבות העניין אחת החזקות הממעטות שבסיפא להגדרת "תאונת דרכים", ובכלל זה החזקה בעניין "מעשה מכוון", נשללת תחולתו של החוק מכל וכל (ע"א 2199/99 עיזבון לזר נ' רכבת ישראל, פ"ד נו(1) 938, 943 (2001); להלן: הלכת עיזבון לזר; רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541, 554א (2004). מכאן החשיבות לשאלה אם מותה של המנוחה בא כתוצאה מ"מעשה מכוון" אם לאו.

14.  14.  במסגרת תיקון 8 לחוק שונתה הגדרת "תאונת דרכים" ללא הכר. בין היתר ביקש המחוקק להוציא מהתוצאה הקשה של הלכת שולמן (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (1988)), ולשלול פיצוי מאדם הגורם לתאונת דרכים במתכוון. עיתים שהשלילה מכוח החוק מונעת את הפיצוי מהאדם עצמו, אך לא מתלוייו. כך הם פני הדברים בעניינו של נפגע ש"גרם לתאונה במתכוון", שהזכאות לפיצוי נשללת ממנו על פי הוראת סעיף 7(1) לחוק, אך מוענקת לתלוייו מכח הוראת בסעיף 7ב לחוק. דא עקא, שלצורך שלילת זכאות זו המקנה זכאות לתלויי הנפגע, יש לקבוע כי הנפגע היה מעורב ב"תאונה" (הלכת עיזבון לזר, בעמ' 943-944). לפיכך יש לבחון תחילה את תחולת החזקה הממעטת שבהגדרת "תאונת דרכים", שבהתקיימותה לא יחשב האירוע כתאונה כלל, וממילא לא יחול סעיף 7ב לחוק המעניק פיצוי לתלוייו של הנפגע.

15.  על פי "החזקה הממעטת" לא יראו כתאונת דרכים "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". אף כי בעבר שררה מחלוקת מלומדים בנוגע לשאלה אם חלה החזקה הממעטת על מעשה התאבדות, הוכרע עניין זה בהלכת עיזבון לזר, במסגרתה נקבע שהמאבד עצמו לדעת נחשב כמי שביצע "מעשה מכוון" כלפי "אותו אדם" ולפיכך לא חל החוק על פעולת התאבדות. לקביעה זו ניתן למצוא מספר הנמקות בחוק ובספרות, שהבולטות בהן הן לשון החוק; האינטרס הציבורי לפיו לא תוטל התמיכה במשפחת המתאבד על ציבור הנהגים הנושא בתשלום הפרמיות לביטוח רכב; האפשרות כי קביעה אחרת עלולה לתמרץ התאבדויות בדרך שתחשב כתאונת דרכים (ראו גם מאמרו של פרופ' דן מור "מי יפצה תלויין של נוהג חסר רישיון-נהיגה?" עיוני משפט יב (תשמ"ז) 345, 353), שיקול שניתן לראותו גם כשיקול הרתעתי (רון ש' קליינמן "תאונות דרכים שאינן 'תאונות דרכים' - מגמות ובעיות בחוק הפיצויים ובפרשנותו: התאונה המכוונת כמקרה מבחן" קרית המשפט ה (תשס"ה) 375, 404-405); והקושי שבהגדרת התאבדות כ"תאונה", שעה שמעשה מעין זה נעשה בכוונה.

16.  16.  מאחר ואין עוד חולק כיום כי החוק אינו חל על המבקש להתאבד באמצעות שימוש ברכב מנועי, אין אלא לדון בשאלה האם התקיים במקרה דנא החריג  לתחולת החזקה הממעטת שבהגדרת תאונת דרכים.