ביהמ"ש העליון: ההוצאות הריאליות הינן נקודת מוצא אך לא נקודת הסיום

1.        לפני בקשה מטעם העותרת לפסיקת הוצאות. עניינה של העתירה (מיום 5.6.08) בבקשת העותרת כי יוענק לה על ידי המשיב אישור שקילות, שמשמעו כי התואר האקדמי אותו השלימה בחו"ל יוכר כשקול לתואר אקדמי (שלישי) ישראלי. ביום 8.9.08 הונפק עבור העותרת האישור המבוקש, ולבקשתה, החלטתי ביום 18.9.08 להורות על מחיקת העתירה. מכאן הבקשה לעניין ההוצאות.

2.        העותרת טוענת כי עתירתה הוגשה לאחר שפניותיה הרבות למשיבה הושבו ריקם. לטענתה, מנובמבר 2002 עד אוקטובר 2007 הגישה 23 פניות למשיבה, אולם זכתה מצידה ל"יחס מזלזל" שהתבטא בתשובות מקוממות, ניסיונות לדחות את הטיפול בעניינה לעיתים ואף התעלמות ואי מענה. עוד טוענת העותרת כי הגשת העתירה היא שהובילה לקבלת הסעד המבוקש. לפיכך, טוענת העותרת כי יש לחייב את המשיבה בהוצאותיה הריאליות בגין עתירה זו, המסתכמות לסך של כ-100,000 ש"ח. המשיבה, לעומת זאת,  טוענת כי הטיפול בעניינה של העותרת נעשה בתום לב ובסבירות. לטענתה, העיכוב בטיפול בבקשתה נבע מכך שבזמן שהוגשה בקשתה הראשונה הושהה הטיפול בכל מאות הבקשות העוסקות בהכרה בתארים שלישיים מחו"ל עד לגיבוש כללים להערכתם על ידי ועדה בין-משרדית שמונתה לשם כך. עוד טענה המשיבה, כי אין מקום לחייבה בסכום ההוצאות המבוקש על ידי העותרת. סכום ההוצאות הנפסק במקרים דומים למקרה זה הינו נמוך בהרבה מהמבוקש במקרה זה על ידי העותרת. כן טוענת המשיבה כי העובדה שהסעד התקבל סמוך לאחר הגשת העתירה ומבלי שכלל התקיים דיון בה, מצדיקה את הפחתת סכום ההוצאות.

3.        לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לחיוב המשיבה בהוצאות העותרת להתקבל. הכללים לעניין חיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד. מן החומר שלפני ניכר כי היה מיצוי הליכים מספיק וכי במצב הדברים בו מצויה היתה העותרת, היתה הצדקה להגשת העתירה. משאין לפני טענה אחרת, ברור כי הגשת העתירה תרמה לקבלת הסעד. נתגבש אפוא בסיס מספיק לחיוב בהוצאות. אף המשיבה איננה חולקת כי תנאים אלה מתקיימים במקרה דנן, אלא אך טוענת למעשה רק באשר לשיעור ההוצאות שייפסק. המסקנה היא, אפוא, כי יש להשית על המשיבה הוצאות משפט במקרה זה. ודוק: ער אני לכך כי לטענת המשיבה, לא שינתה היא את עמדתה לגופה בעניינה המהותי של העתירה והחלטת הגוף להערכת תארים אקדמיים, אלא שבשל פגמים שנפלו בהליך הוחלט ליתן הסעד המבוקש. גם אם אכן זו הסיבה לשינוי עמדת המשיבה - קרי, קיום פגמים בהליך - די בכך בכדי להצביע על כך שהעתירה שאכן טענה בין היתר לפגמים בהליך, היא שהובילה לשינוי בעמדת המשיבה ולקבלת הסעד.

4.        אשר לשיעור ההוצאות, הרי שבהתאם לכללים שנקבעו בבג"ץ 821/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (פ"ד ס(1) 600 (2005)) זכאי בעל דין להוצאות ריאליות שהוציא כנקודת מוצא, אולם שיעור זה - ככל שהוכח בדין - כפוף למגבלות של הכרחיות, סבירות ומידתיות, לצד שיקולים נוספים. כלום על פי אמת מידה זו יש לזכות את העותרת בהוצאות, ושכר טרחת עורך-דין, כפי השיעור לו טענה (100,000 ש"ח)? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. בפתח הדברים אציין, כי מוכן אני להניח כי העותרת עמדה בנטל המוטל עליה לבסס את שיעור ההוצאות ושכר הטרחה שהוציאה בפועל. לבקשה שלפני  צורף הסכם שכר הטרחה, קבלות (חשבוניות) מפורטות שניתנו במועדים רלבנטיים ובזיקה להסכם שכר הטרחה וכן תצהיר. אף המשיבה לא חלקה על ראיות אלו. זהו אפוא שיעור הוצאותיה בפועל של העותרת. אולם כאמור, שיעור זה הינו אך נקודת מוצא. אין הוא נקודת הסיום. על המשיבה מוטל הנטל להראות כי יש להפחית סכום זה מטעמים, בין היתר, של חוסר הכרחיות, חוסר סבירות וחוסר מידתיות. מן החומר שלפני מסקנתי היא כי אכן המשיבה עמדה בנטל זה. מספר שיקולים מובילים למסקנה זו.

5.        ראשית, יש לזכור כי הסעד נתקבל בלא צורך בקיום דיון ובתוך זמן מהיר למדי מעת הגשת העתירה. חלף אמנם זמן לא מבוטל למן הגשת הבקשה למשיבה ועד לקבלת הסעד, אולם מקובלת עלי טענת המשיבה לפיה חלק ניכר מן הזמן שחלף נעוץ היה בצורך למצוא הסדר כולל, גוף שיטפל בנושא וקריטריונים ברורים לעניין השקילות של תארים מתקדמים ואין לזקוף את מלוא האשם על המשיבה בנדון. אכן, לסיום מהיר של ההליך, למעשה תוך פשרה, יש ליתן משקל ואף תמריץ בדמות הפחתה בשיעור החיוב בהוצאות שהיו נפסקות אילו בא הסעד רק בסיומה של הדיינות מלאה.

6.        שנית, נראה כי אכן הושקעה עבודה רבה בעתירה, אם בהיקפה, בפירוט העובדתי והמשפטי שבה, ובהילך הטיעון. אין גם חולק, כי עבור העותרת עצמה דובר בעניין חשוב ורציני שהיבטיו אף חורגים מעניין שדרוג השכר שקשור היה בשקילות התואר. יחד עם זאת, נדמה כי שיעור ההוצאות שהוצא בפועל בגין הליך זה היה על הצד הגבוה במובן זה שאין זה מוצדק כי המשיבה תישא במלוא הסכום ששולם. זכאית היתה העותרת לבחור בייצוג ראוי כפי שיקול דעתה ויכולתה הכלכלית, ייצוג שאין אני מטיל בו כל דופי, ואכן נתקבל לבסוף הסעד המבוקש בעתירתה. אולם מקובלת עלי עמדת המשיבה כי ביחס לנהוג והמקובל לפסוק לחובת המשיבה בכגון דא - להבדיל מיחסי עורך-דין ולקוחו - מצוי הסכום שהוצא במקרה זה על הצד הגבוה, וממילא אין צידוק מספיק להשית את מלוא ההוצאה על בעל דין שכנגד, היא המשיבה.

7.        שקלול הטעמים שלעיל מוביל למסקנה במקרה זה, לפיה על המשיבה לשאת בשכר טרחת העותרת בסך של 20,000 ש"ח וכן בסך של 2,000 ש"ח הוצאות. סכום זה נמוך אמנם משיעור ההוצאות שהוצא בפועל, אולם משקף הוא לדידי נקודת איזון ראויה בין ההוצאה בפועל שהוכחה במקרה שלפני לבין שיקולים של הכרחיות, סבירות ומידתיות וכפי המקובל בבית משפט זה בעתירות מן הסוג הנדון, בשים לב לשלב בו נסתיים ההליך. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ז בכסלו תשס"ט (14.12.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    כש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: