ביה"ד הארצי לעבודה: משרה מלאה תוגדר עפ"י הנהוג במקום העבודה

השופט עמירם רבינוביץ

1.      בערעור זה נדרשים אנו לבחינת זכאותו של המערער להפרשי שכר מינימום, לפיצויי הלנת שכר מוגדלים ולהוצאות משפט.

רקע הדברים, פסק דינו של בית הדין האזורי והערעור

2.      המערער עבד כחשמלאי בחברת החשמל המזרח ירושלמית החל מיום 6.5.2001 ועד לחודש דצמבר 2005. לאחר סיום העסקתו ובגינה, הגיש המערער לבית הדין האזורי בירושלים תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שונות.

3.      בפסק דינו מיום 13.11.2008, דחה בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור; עב 1581/06) את התביעה לתשלום הפרשי שכר מינימום ולפיצויי הלנה מוגדלים על פי סעיף 8 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (להלן: חוק שכר מינימום). זאת, תוך שקבע כי "משרה מלאה" לעניין תשלום שכר מינימום, היא משרה בת 186 שעות חודשיות. קביעתו של בית הדין האזורי נסמכה על הגדרת "שכר מינימום לשעה" ב סעיף 1 לחוק שכר מינימום ונתמכה בהוראות צו ההרחבה בדבר קיצור שעות העבודה השבועיות מיום 7.6.2000. בהתאם, קבע בית הדין האזורי, כי המערער - שהועסק בהיקף של 41 שעות שבועיות - אינו זכאי להפרשי שכר מינימום מאחר שלא הועסק ב"משרה מלאה". טענתו של המערער כי עבד ב"משרה מלאה" כנהוג במקום עבודתו נדחתה על ידי בית הדין האזורי.

עתירתו של המערער לאי הכללת תוספת "הרף המינימלי", בשכר המינימום המגיע לו, נדחתה אף היא. בית הדין האזורי קבע לעניין זה, כי "הרף המינימלי" היווה השלמת שכר ולא "תוספת" שתשלומה הותנה בתנאי. תביעתו של המערער  לתשלום פדיון חופשה ודמי נסיעות התקבלה.

4.      הערעור לפנינו סב על רכיבי התביעה שנדחו - הפרשי שכר מינימום ופיצויי הלנה מוגדלים -  ועל אי פסיקת הוצאות משפט.

טענות הצדדים בערעור

5.    בערעור לפנינו טען המערער לזכאותו להפרשי שכר המינימום על יסוד שני טעמים: האחד - כי הועסק במשרה מלאה כפי שהוגדרה לעובדים במחלקתו (41 שעות שבועיות) השני - כי אין לכלול את תוספת השכר המכונה "הרף המינימלי" כחלק משכר המינימום המגיע לו. המערער טען אף לזכאותו לתשלום פיצויי הלנה מוגדלים על פי סעיף 8 לחוק שכר מינימום ולהוצאות משפט בשתי הערכאות.

6.    המשיבה טענה לפני בית הדין האזורי ולפנינו, כי המערער הועסק  ב - 97% משרה, ושכרו שולם בהתאם לאחוזי משרתו. במסגרת הדיון לפנינו, "הודה" נציג המשיבה כי משרתו של המערער הוגדרה כמשרה בת 41 שעות שבועיות. בכל הנוגע לתשלום המכונה "הרף המינימלי" טענה המשיבה, כי מדובר בתשלום קבוע שיש להכלילו בתשלום שכר המינימום ששולם למערער. הוסיפה המשיבה וטענה, כי העתירה לתשלום פיצויי הלנה מוגדלים התיישנה, ומכל מקום אין לחייבה בתשלום פיצויי הלנה.

הכרעה

הפרשי שכר מינימום

     7.    המערער טען כי הועסק במשרה מלאה לפי הנהוג במקום עבודתו, והוא זכאי להפרשי שכר מינימום. המשיבה טענה, כי שכרו של המערער שולם בהתאם לאחוזי המשרה בהם הועסק בפועל, שהם 97% משרה.

סעיף 2(א) לחוק שכר מינימום שכותרתו "הזכות לשכר מינימום" קובע כך:

"עובד שמלאו לו 18 שנים...המועסק במשרה מלאה, כנהוג במקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי העניין". [ההדגשה הוספה - ע.ר]

ב סעיף 3(א) לחוק שכר מינימום העוסק ב"חישוב השכר לעניין שכר המינימום", נקבע כך:

"השכר שיובא בחשבון לעניין סעיף 2 יהיה שכר העבודה שמשלם מעביד לעובדו בעד יום עבודה רגיל כנהוג במקום עבודתו".

8.      חוק שכר מינימום קובע, כי עובד שהועסק במשרה מלאה כנהוג במקום עבודתו, זכאי לתשלום שכר המינימום.

בית דין זה פסק, כי משרה מלאה היא "כנהוג במקום העבודה" או "פועל יוצא מהסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין" (דב"ע נה/153-3 תמר קריצלר - מלכה אוחיון, פד"ע כ"ט 192 בעמוד 194)(להלן: פסק דין קריצלר). הלכה זו נקבעה על ידי בית דין זה במספר פסקי דין המובאים ב פסק דין קריצלר, בזו הלשון :