אבו עראר נ' מדינת ישראל

החלטה

1.זו החלטה בבקשת המבקש לביטול פסילתו המנהלית מקבל או המחזיק ברישיון נהיגה למשך 30 יום.

2.המבקש הואשם במסגרת כתב אישום שהוגש נגדו כי נהג ברכב בדרך עירונית במהירות של 81 קמ"ש במקום 50 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54 א' לתקנות התעבורה.

המבקש טען בבקשתו כי אין בראיות התביעה ולו ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו, המבקש טען כי לא עבר את המהירות המיוחסת לו.

עוד טען המבקש כי השוטר לא הפעיל את מכשיר המדידה בהתאם לכללי הפעלתו וכי עברו התעבורתי אינו מכביד כלל ועיקר.

עוד נטען כי לא בוצע הליך תקין של שימוע בפני הקצין הפוסל ולפיכך צו הפסילה בטל מעיקרו.

3.בדיון שהתקיים טענו הצדדים לבקשה.

יצויין כי עו"ד יאיר גרוס טען במקום ב"כ המבקש - עו"ד ארז דרב שנעדר מהדיון.

ב"כ המבקש טען לעניין הראיות לכאורה כי בהתאם להחלטת בית משפט השלום (כב' השופט לנדסמן בעניין עמיקם לוין, ת"ת 16915/97) וכן בהחלטת ערכאת הערעור מפי כב' השופטת ברקאי בע"פ 5355/08 מיום 2.3.10, נקבע כי אין משטרת ישראל מכיילת את המכשיר באמצעותו נמדדה המהירות בעניינו של המבקש ולמעשה במצב הנוכחי בו המכשיר מוחזק על ידי משטרת ישראל ואינו עובר כיול במעבדה מוסמכת, אין אפשרות להפעיל את המכשיר.

4.לטענת המבקש מדובר במהירות הגבוהה בקמ"ש אחד מהמהירות המתאימה לברירת משפט, במסגרתה היה המבקש צפוי לקנס בלבד ללא הזמנה למשפט.

המבקש פסול מנהלית זה 9 ימים.

5.באשר לרכיב המסוכנות, טען המבקש כי מדובר בנהג משנת 1988 ולחובתו 13 עבירות תעבורה שכולן מסוג ברירת משפט, כאשר האחרונה בוצעה בשנת 2007 ועבירת המהירות האחרונה בוצעה בשנת 2005.

על כן אין לומר כי המשך נהיגתו של המבקש מהווה מסוכנות כלפי הציבור או כלפי המשתמשים בדרך.

6.המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי משטרת ישראל בוחנת ולומדת את ממצאי פסק הדין ובידי התביעה ראיות לכאורה ליחוס העבירה למבקש בדמות הדו"חות המפורטים.

למבקש רשיון נהיגה משנת 1998 ולחובתו 13 הרשעות קודמות 4 מתוכן בגין מהירות ומכאן מסוכנותו.

7.ב"כ המשיבה הגיש לעיוני דו"ח הרשעות קודמות וחומר החקירה.

דיון והכרעה

8.בבואו להכריע בשאלת ביטולה או קיצורה של תקופת הפסילה, ישקול בית המשפט שני שיקולים, האחד קיומן של ראיות לכאורה לביסוסה של העבירה, והשניה מסוכנותו של הנאשם הנגזרת ממספר פרמטרים רלוונטיים.

לעניין זה נקבע בבש"פ 8450/02 זינגר יהודה, עו"ד נ. מ"י פד"אור, 02(5) 55:

"נסיונו של העורר להביא את בית המשפט לבחינה פרטנית של חומר הראיות, ובכלל זה עריכת השוואה בין נתוני דוחות המשטרה ונסיון להסיק מהם על מהירות הנסיעה אינו מתאים לשלב זה של ההליך. ברי, כי נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית.