ת"פ 19303-06-10 מדינת ישראל נ' זיו

הנאשם הואשם בקבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

הרקע העובדתי לעבירה המיוחסת לנאשם הוא בהסכם שותפות לכלי עבודה מסוג "באגר" (ת/1) בין הנאשם לבין המתלונן (ע"ת 3 מר בנימין בנימין) שנערך בכתב ונחתם במשרדו של עו"ד אלון אריה (ע"ת 5).

בהתחשב בטיעוני הצדדים במהלך המשפט ובסיכומיהם, אציין שהמועד הקובע לעניין העבירה הוא המועד בו המתלונן מסר את המזומנים (6,000 $ ארה"ב) לידי הנאשם. במועד זה התגבש המו"מ בין הצדדים להסכם בכתב והמזומנים נמסרו לידי הנאשם על פי ההסכם בכתב.

סעיף 415 אוסר על קבלת דבר במרמה. לעניין ה-"דבר" כמשמעותו בסעיף, אין חולק שהנאשם קיבל מידי המתלונן סכום של ששת אלף דולר ארה"ב ושהכסף נמסר לידי הנאשם על ידי המתלונן על פי ההסכם שנערך ונחתם בין הצדדים.

על מנת שקבלת הכסף על ידי הנאשם תהווה "מרמה" יש להוכיח שהנאשם ידע שטענה עובדתית בהסכם "אינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת" (ראה הגדרת "מרמה" בסעיף 414 לחוק העונשין תשל"ז-1977) ושמעשה המרמה הוא שהביא למסירת המזומנים (ה"דבר") לידי הנאשם.

בהסכם השותפות כתוב בהאי לישנא "הואיל ומר זיו שלמה הינו הבעלים של רכב "באגר" בעל מספר רישוי_______________, ובהמשך בסעיף 1 סיפא כתוב "... מתוך הכספים אשר יתקבלו ממכירת "באגר" פיאט שנת 1996 מספר רישוי__________."

עו"ד אלון אריה (ע"ת 5) העיד שהנאשם הכתיב לו את ההסכם (ע' 22 לפרוטוקול ש' 13). המתלונן העיד "כשישבנו אצל העורך דין אמר שלמה לעורך דין ולי שהוא כבר קנה את הכלי...". ברור לבית המשפט שהטענה העובדתית שנכללה בהסכם, לפיה הנאשם הוא בעל באגר מסוג פיאט שנת 1996, מקורה אך ורק בדברי הנאשם ביום עריכת ההסכם.

גם הנאשם מאשר שעו"ד אלון אריה קרא לו את ההסכם ושהוא "ידע על מה חתמתי" (ע' 37 לפרוטוקול ש' 24 – 27).

לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתיו, שוכנעתי שיש להרשיע את הנאשם.