פלונית נ' עיריית נוף הגליל

לפני תביעה בגין נפילה ברחוב על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

לטענת התובעת ילידת 1954, ביום 02.03.22, עת צעדה באזור "מרכז דדו" המצוי בשטחה המוניציפלי של הנתבעת, נתקלה במפגע וכתוצאה מכך נפלה ונפגעה קשות בכל חלקי גופה ובעיקר בכתף שמאל.

התובעת טוענת כי לאחר התאונה פנתה למוקד העירוני של העירייה והתריעה על המפגע, וכי המרכז המסחרי בו אירעה התאונה הומה אדם ומוזנח.

לטענת הנתבעת, עיריית נוף הגליל, התובעת לא הוכיחה את טענתה כי נפלה במקום ולחלופין, אין לייחס לה רשלנות כלשהי בגין האירוע הנטען, כיוון שהמקום בו אירע האירוע אינו מצוי באחריותה אלא מדובר על מרכז מסחרי פרטי.

עוד טענה הנתבעת כי לאור העובדה שמדובר במרכז מסחרי פרטי וכי התובעת לא תבעה את בעלי המקרקעין, לא ניתן ליחס לנתבעת אחריות במסגרת מעוולים יחד ולחוד, כיוון שרק בעלי המקרקעין יכולים להיות מעוולים יחד ולחוד ואילו העירייה היא נתבעת חיצונית ואינה יכולה להיחשב כחלק מהמעוולים.

לחלופין, כופרת הנתבעת בחבותה לאירוע וטוענת כי התובעת נפגעה, אם בכלל, בנסיבות אחרות שאינן מקימות כל חבות בנזיקין, וכי התמונות שצורפו אינן ברורות ואינן מראות קשר למקום הנטען.

עוד טוענת הנתבעת כי התובעת נפלה ללא כל קשר למפגע כלשהו, אלא כתוצאה מרשלנותה או חוסר זהירותה או מצבה הרפואי הכללי. הנתבעת טוענת כי התובעת יכולה הייתה בנקל להבחין במפגע הנטען ולהתאים את הליכתה לתנאי הדרך, וכי הסיבה הבלעדית לאירוע היא עצימת עיניים וחוסר זהירות. לפיכך, ככל שייקבע כי קיימת אחריות לעירייה, יש לייחס לתובעת אשם תורם מכריע המגיע לכדי 100%.

אופן קרות האירוע והוכחת קיום המפגע

התובעת הצהירה כי ביום 02.03.22, עת צעדה במרכז המסחרי "מרכז דדו" בשטחה המוניציפלי של הנתבעת, נתקלה במפגע, וכתוצאה מכך נפלה ונפגעה קשות בכתף שמאל. התובעת תיארה את המפגע כ"מעין בור לא בטיחותי" (סעיף 5 לתצהיר התובעת).

התובעת העידה כי היתה שקיעה במדרכה. ובמילותיה – הבור היה "קצת למטה" וכי העריכה את עומקו בכ-10 ס"מ. התובעת ציינה כי הכירה את המקום והלכה בו פעמים רבות, אך בפעם זו לא יכלה לעקוף את המפגע בגלל בנייה שהיתה במקום ( עמ' 4 שורות 21 עד עמ' 5 שורה 26 לתמלול ישיבת ההוכחות מיום 26.01.26; להלן: "התמליל"). להוכחת טענתה באשר למפגע, צירפה התובעת תמונות של המפגע הבטיחותי שצילמה בתה, אלמונית (נספח 2 לתצהיר התובעת).

בתה של התובעת, אלמונית, העידה כי קיבלה שיחת טלפון מאמה שנשמעה בהיסטריה וסיפרה לה תוך כדי בכי שהיא נפלה במרכז המסחרי בדרך חזרה מקופת החולים וביקשה שהיא תגיע אליה על מנת שתיקח אותה לרופא וכאשר הגיעה אליה סיפרה לה אימה כי היא נפלה במרכז דדו, וכי שלושה גברים עזרו לה והזמינו מונית שלקחה אותה לביתה (סעיפים 3 – 5 לתצהירה של אלמונית). בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי אמנם נעזרה בשלושה גברים שסייעו לה להגיע למונית אולם היא לא זוכרת מי הם היו (עמ' 16 שורה 31 עד עמ' 17 שורה 6 לתמליל).

התובעת העידה כי כשבתה הגיעה לסייע לה ולקחת אותה לקופת החולים אחרי הנפילה, היא הראתה לה את המקום בו נפלה (עמ' 17 שורות 7 – 14 לתמליל). אלמונית העידה כי אמה הראתה לה את הבור ליד חנות "גלובוס" ב"מרכז דדו", וכי היא צילמה את המפגע. היא תיארה את המפגע כ"מין גומחה כזאת שאתה לא רואה אותה במיידי" שיש בתוכה כ"שברי מדרכה של אספלט" (עמ' 21 שורה 13 עד עמ' 22 שורה 11 לתמליל).

לגבי מועד צילום התמונות, העידה התובעת כי בתה צילמה אותן "כמה ימים אחרי הנפילה" (תמלול עמ' 5 שורות 6- 7 לתמליל). אלמונית, בתה של התובעת העידה כי התמונות צולמו ביוני 2022 וכשעומתה עם עדותה של אמה בעניין זה, שהעידה שהתמונות צולמו מספר ימים לאחר הנפילה, ענתה כי היא צילמה מספר פעמים וכי היה גם סרטון וידיאו. עדותה של הבת בעניין זה מהימנה עלי שכן הבת אמרה, שהיא פנתה למוקד העירייה מספר ימים לאחר האירוע ולצורך כך צילמה בסמוך לאירוע, כאשר עדותה זו מתאימה למעשה לעדות אמה וכן העידה כי צילמה גם כדי לשלוח לעורכת הדין וכי עורכת הדין הכינה תמונות מתוך סרטון הווידאו ששלחה לה. (עמ' 21 שורות 13 – 26 לתמליל וכן עמ' 25 לתמליל).

בביקור בקופת החולים ביום הנפילה נרשם "לדבריה בבוקר ביציאה מקופ"ח נפלה ונחבלה בכתף שמאל" (נספח 5 לתצהיר התובעת, עמ' 29).

התובעת העידה כי הייתה בגפה בעת קרות האירוע, ולפיכך, מדובר על עדות יחידה של בעל דין ביחס לנסיבות הנפילה עצמה. על פי האמור בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה.

הנתבעת טענה כי התובעת לא הביאה לעדות את שלושת הגברים שעזרו לה לאחר הנפילה, או את נהג המונית, ובכך נמנעה מהבאת ראיות רלוונטיות שהיו בהישג ידה. כמו כן טוענת הנתבעת כנגד התמונות שלא ניתן לדעת היכן צולמו ושיש להטיל ספק בהן לאור העובדה שהבת העידה כי צילמה מספר פעמים. לפיכך טוענת הנתבעת כי התובעת לא הביאה כל עדות אובייקטיבית לכך שנפלה במקום הנטען וכי יש לדחות את עדותה בהעדר חיזוק וכפועל יוצא את תביעתה.

עדותה של התובעת היא אמנם עדות יחידה, אולם יש לה חיזוק, הן בעדות בתה שהעידה שאמה התקשרה אליה מביתה זמן קצר אחרי הנפילה ואמרה לה כי נפלה במרכז המסחרי "דדו" ביציאה מקופת החולים, הן בתמונות שהוצגו על ידי התובעת כאשר התובעת זיהתה בהן את מקום הנפילה והן ברישום מיום הנפילה בקופת החולים שמתאים לעדותה של התובעת כי נפלה ביום 02.03.22 ביציאה בקופת החולים. אציין כי בתמונות ניתן לראות מכסה של בור ביוב או תקשורת ששקוע מעט מפני הקרקע ובתוכו שברי אספלט. הוכח בפניי אם כן קיום המפגע ואני מקבלת את עדותה של התובעת בעניין זה כי נפלה עקב מפגע, עדות שיש לה חיזוקים כאמור בעדות בתה, בתמונות שצילמה בתה של התובעת ובחומר הרפואי הסמוך לאירוע.

אחריות הנתבעת

לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעת כיוון שהיא התרשלה בתפקידה כרשות מקומית ולא טיפלה במפגע שהיה ברשות הרבים וזאת בהתאם לעוולת הרשלנות, שהוגדרה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

על פי פסיקת בית המשפט יש לבחון אם כן האם התקיימה חובת אחריות מושגית וקונקרטית בין הנתבעת לבין התובעת (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 [1982]) והאם יש קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. אחריות העירייה המושגית והקונקרטית נובעת מסעיף 249 לפקודת העיריות [ נוסח חדש] שעניינו סמכויות העיריה הקובע בין היתר כי בסמכותה של עירייה לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור.

על פי החוק, העירייה אחראית לתקינות המדרכות והכבישים באחריותה והוראת חוק זו מטילה אחריות מושגית וקונקרטית ביחס להולכים ברחובותיה. כפועל יוצא מחובה זו היה על העירייה לצפות באופן אובייקטיבי את התרחשות הנזק שנגרם. אין חולק כי רחובות ומדרכות אינן משטח סטרילי נטול סדקים בליטות וגלים ולא כל סטיה מהווה מפגע (ראו: ע"א (י-ם) 4344/97, כהן נ' עיריית רמת גן). באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון האם המדובר בסכנה רגילה או בלתי רגילה לגבי הניזוק. יש לבחון את טיבו של המפגע, הסיכון הטמון בו, תוך שימת לב למטרה לה נועד, מעבר בני אדם.

כאמור לעיל, במקרה שלפני על פי העדות והתמונות שהוצגו לי, מדובר במפגע שיצר סיכון בלתי סביר.

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה כלפיה משני טעמים, האחד הוא כיוון שמדובר במפגע שנמצא בשטח פרטי, שאינו נמצא תחת אחריותה, והטעם השני הוא שכיוון שהתובעת לא תבעה את בעלי המקרקעין, לא חלה על העירייה אחריות מכוח "מעוולים יחד ולחוד".

תחילה אתייחס לטענת הנתבעת לפיה יש לדחות את התביעה כיוון שמדובר במפגע שנמצא בשטח פרטי. רשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי העוברים בשטחה, ואחריותה משתרעת גם על מפגעים הנמצאים בשטח פרטי, ובלבד שהציבור נוהג לעשות בו שימוש. חובה זו נובעת מסמכויותיה של העירייה לפי פקודת העיריות [נוסח חדש] ומדיני הרשלנות הכלליים; ראו האמור בת"א (שלום ת"א) 72474-01-18 פלונית נ' חנה אבריען (16.6.2023) וכן ראו האמור בת"א (שלום חי') 58591-09-20פלונית נ' רויאל טאוור הוטל בע"מ (12.2.2024), שם קבע כב' השופט אחסאן כנעאן:

"בתי משפט לא הססו להטיל אחריות על רשות מקומית, גם במקרקעין פרטיים בהם נעשה שימוש ציבורי. כך לדוגמא בת.א. (שלום עכו) 21979-05-14 פלוני נ' עירית עכו [פורסם בנבו, 10.10.2019] נפל התובע בחניה ציבורית שליד מתחם מסחרי. המקרקעין בה נפל התובע היו בבעלות רשות הפיתוח והמדינה אך למרות זאת הוטלה אחריות על הרשות המקומית מאחר ונעשה שימוש ציבורי במקום. בע"א (מחוזי חיפה) 10119-12-19 עירית עכו נ' יוסף הרדל [פורסם בנבו, 20.2.2020] אושרה התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום, בכל הקשור לאחריות הרשות המקומית.   לתוצאה דומה הגיע בית משפט השלום בת.א. (שלום תל-אביב) 44619/06 סרנו נ' עירית ראשון לציון [17.10.2011], מקום בו הוטלה אחריות על רשות מקומית בשל מעידה על מדרכה הנמצאת במקום פרטי".

סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מטיל על העירייה חובה למנוע ולהסיר מכשולים והסגת גבול ב"רחוב". הגדרת "רחוב" בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] ובחוקי עזר עירוניים רחבה וכוללת "כל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו", גם אם הוא בבעלות פרטית. לכן, שאלת הבעלות הקניינית אינה שוללת את אחריות העירייה. ראו לעניין זה, האמור בת"א (שלום ת"א) 70321-10-18פלונית נ' עיריית גבעתיים(16.12.2021) שם נקבע כי "..לעירייה סמכויות גם לגבי שטחים פרטיים ומכוח הסמכות קמה גם החובה לפעול ולדאוג למגר מפגעים, גם אם הם בשטח פרטי, שעה שהציבור עושה שימוש בשטח זה. מטבע הדברים, לעירייה שורת חוקי עזר המאפשרים לה לדרוש מבעלי הנכסים להחזיק את נכסיהם באופן שלא יגרום סכנה לציבור".

לאור האמור בפסיקה אם כן, אחריותה של עירייה משתרעת גם על מפגעים ומכשולים שנמצאים בבעלות פרטית, אולם משמשים את הרבים – ממש כמו מרכז "דדו" בענייננו.

אין מקום לקבל גם את טענתה הנוספת של העירייה בסיכומיה, לפיה כיוון שהתובעת לא תבעה את בעלי המקרקעין, אין מקום להחיל על העירייה אחריות "יחד ולחוד" כיוון שהיא אינה מהווה "מעוולת במשותף" עם בעלי המקרקעין.

עקרון האחריות "ביחד ולחוד" למזיקים במשותף נובע מסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף זה קובע כי אם שניים או יותר חבים על מעשה שהוא עוולה, הם יהיו חייבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד.

משמעות הכלל היא שהניזוק רשאי לתבוע את מלוא הנזק מכל המזיקים בתביעה אחת, או לתבוע את הנזק בשלמותו מכל אחד מהם בנפרד, מבלי לתבוע את יתר המזיקים. חלוקת האחריות בין המזיקים השונים היא חלוקה פנימית שאין לה נפקות כלפי הניזוק, והיא משפיעה רק על חלוקת הפיצויים בינם לבין עצמם. (ראו: י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי-עורך), תשל"ז, 486-487; ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד (2) 89)).

ראו גם האמור בע"א 7008/09ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר(7.9.2010) שם נקבע כי "הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים; הניזוק אינו יכול להיפרע יותר מכפי נזקו; ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להשתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם."

הפסיקה מבחינה בין שלושה סוגים של מקרים בהם מעורבים יותר ממעוול אחד: מעוולים במשותף, מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה, ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. הכלל של אחריות "ביחד ולחוד" חל על שני הסוגים הראשונים, כלומר, על מעוולים במשותף ועל מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. במקרים אלו, הניזוק יכול לתבוע כל אחד מהם על מלוא הנזק; ראו ד"נ (ירושלים) 15/88 שמואל מלך נ' ורדה קורנהויזר (13.03.1990).

אף שהניזוק רשאי לתבוע כל מעוול בנפרד על מלוא הנזק, הוא אינו יכול להיפרע יותר מסך הנזק שנגרם לו. אם הוגשו תביעות נפרדות, סך כל הסכומים שייפרע הניזוק לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין הראשון. במישור היחסים הפנימיים בין המעוולים, מעוול ששילם לניזוק יותר מחלקו היחסי בנזק, זכאי לחזור על המעוולים האחרים ולדרוש מהם השתתפות או שיפוי, בהתאם למידת אחריותו של כל אחד לנזק, על פי הצדק והיושר.

בענייננו, העדר הפיקוח של העירייה על המפגעים שברכוש הפרטי – הנמצא ברשות הרבים, הוא לב ההתרשלות של הנתבעת. שכן היה על הנתבעת לצפות שהעדר תחזוקה נאותה יגרום סיכון למשתמשים. לפיכך אני קובעת כי יש להטיל על הנתבעת אחריות למפגע בגינו נפלה התובעת. אחריות זו מצטרפת לאחריות בעל המקרקעין שלא נתבע ואף לא צורף כצד ג' וזאת למרות שכבר בכתב ההגנה מטעם הנתבעת שהוגש לפני כשלוש שנים ביום 17.04.23, טענה הנתבעת כי המקום בו אירע האירוע הנטען אינו מצוי באחריותה ולמרות האמור, לא מצאה לנכון להוסיף את בעלי המקרקעין כצדדי ג'. בתצהיר ובעדות של נציג העירייה, מר איגור אובסייביץ, מפקח בנייה בעיריית נוף הגליל, העיד מר אובסייביץ כי המקרה אינו מוכר לו באופן אישי וכי עורכת הדין של העירייה היא שסיפרה לו שמדובר בטענה לנפילה במרכז המסחרי "דדו". הוא ציין כי השטח שבו אירעה הנפילה הוא "שטח מסחרי ושטח פרטי". לא נטען וממילא לא הוכח כי העירייה מתחזקת או מפקחת על תחזוק המתחם הפתוח לציבור ולפיכך אני מוצאת שהעירייה התרשלה (ראו תא"מ (שלום אשד') 62940-05-18דוד עיני נ' עיריית אשדוד (23.8.2020) וראו עדות מר אובסייביץ, עמ' 46 שורה 11 עד עמ' 49 שורה 15 לתמליל ישיבת ההוכחות מיום 26.01.26; להלן: "התמליל").

אשם תורם

הנתבעת טוענת כי האירוע הנטען אירע כתוצאה מרשלנותה המלאה והבלעדית של התובעת, אשר לא נהגה בזהירות הנדרשת. לשיטת הנתבעת, התובעת התרשלה בכך שלא בחנה את נתיב הליכתה, התעלמה ממצבה הרפואי שכלל קשיי הליכה, סחרחורות וחוסר שיווי משקל עובר לתאונה, ואף לא עשתה שימוש במקל הליכה שהיה ברשותה. הנתבעת הפנתה לפסיקה הקובעת כי רחובות אינם "משטח סטרילי" וכי יש לצפות מהולך רגל שישמור מפני מפגעים, וטענה כי אשמה התורם של התובעת מגיע לכדי 100%.

מנגד, התובעת מכחישה כל אשם תורם מצידה, וטוענת כי על הנתבעת להמציא ראיות פוזיטיביות להוכחת "אשם תורם" של הנפגעת. התובעת מדגישה כי לא ניתן לצפות מעוברי אורח שילכו כשראשיהם מושפלים ועיניהן בקרקע, וכי המפגע הבטיחותי היה "נסתר מעין" כפי שהעידה בתה (עמ' 22 שורות 1 – 11 לתמליל ). לטענתה, יש להטיל אחריות מלאה על הנתבעת לפצותה על נזקיה.

בחינת מכלול הראיות והעדויות, לרבות חוות דעתו של מומחה בית המשפט, ד"ר רשף, מעלה כי עובר לתאונה התובעת סבלה מבעיות רפואיות שונות לרבות קשיי הליכה וסחרחורת. ד"ר רשף אישר בחקירתו כי קשיי הליכה, סחרחורות וחוסר שיווי משקל יכולים לגרום לנפילה. אף שהנפילה החמירה משמעותית את מצבה של התובעת, מצבה הרפואי הקודם חייב זהירות יתרה מצידה.

התובעת העידה כי הכירה את המקום וכי תמיד עקפה את המפגע הנטען, אך במועד התאונה לא עשתה כן (עמ' 5 שורה 14 עד עמ' 6 שורה 8 לתמליל). בנסיבות אלו, שבהן התובעת הייתה מודעת למפגע ובנוסף סבלה ממגבלות רפואיות שדרשו ממנה לנקוט משנה זהירות, יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור של 20% לקרות הנזק. שיעור זה משקף את העובדה שהתובעת הכירה את מיקום המפגע והייתה צריכה לנקוט זהירות מוגברת לאור מצבה הרפואי עובר לתאונה.

נזקי התובעת

הנכות הרפואית

התובעת טוענת כי נפילתה ביום 02.03.22 גרמה לה לפריקת כתף שמאל, קרע מאסיבי בגידי השרוול המסובב, פגיעה בעצב האקסילרי ובמקלעת הברכיאלית, וכתוצאה מכך נותרה לה נכות רפואית משמעותית. מומחה מטעמה, ד"ר רונן קרפ, קבע נכות זמנית בשיעור 100% למשך 3 חודשים, ונכות צמיתה בשיעור 20% בגין קרע מלא בשרוול המסובב ונכות צמיתה נוספת בשיעור 30% בגין פגיעה במקלעת הברכיאלית משמאל.

הנתבעת מצידה טוענת כי לתובעת היסטוריה רפואית עשירה עובר לתאונה, וכי חלק ניכר מנכותה אינו קשור לאירוע הנדון. מומחה מטעמה, ד"ר מרדכי קליגמן, קבע נכות אורתופדית בשיעור 20%, מתוכה 10% שאינו קשור לתאונה, ונכות נוירולוגית בשיעור 20%, מתוכה 5% שאינו קשור לתאונה. סך הנכות המשוקללת שקבע ד"ר קליגמן עומד על 23.5%.

לאור הפערים בין חוות הדעת, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נועם רשף, אשר קבע בחוות דעתו מיום 19.08.23 כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 35% בגין פגיעה קשה בתנועות הכתף, על פי סעיף 41(4)(ד) לתקנות המל"ל.

ד"ר רשף קבע כי למרות שחלק מהנזק בגידים והשינויים השחיקתיים קדמו לנפילה, לא הייתה להם השפעה תפקודית על התובעת עובר לתאונה. הנפילה, לשיטתו, גרמה להחמרה משמעותית ולשינוי מהותי בתפקוד כתף שמאל, בעיקר עקב פגיעה בעצב האקסילרי. עוד צוין כי למרות הזמן שחלף, לא נרשמה התאוששות במצב הכתף ותפקוד העצב האקסילרי, ולכן הפגיעה מוגדרת כצמיתה.

בהתאם למסקנותיו של מומחה בית המשפט, ד"ר נועם רשף, אשר מצא כי הנפילה גרמה להחמרה משמעותית ולנזק צמית, נקבע כי הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובעת כתוצאה מהתאונה עומדת על 35%. ד"ר רשף נחקר על חוות דעתו אולם לא שינה מעמדתו לעניין גובה הנכות.

שאלת הנכות התפקודית והצורך בסיעוד

התובעת היתה גמלאית בעת התאונה. עיקר טענתה היא כי התובעת טוענת כי התאונה הובילה להידרדרות משמעותית במצבה התפקודי, שהפכה אותה מאדם עצמאי לאדם תלותי לחלוטין. לטענתה, עובר לתאונה "נלחמתי על העצמאות שלי ועל כך שתהיה לי פינה משלי לגור בה מבלי שאהיה נטל על בנותיי" (תצהיר התובעת, סעיף 4 וסעיף 30) גם בנותיה העידו כי תמיד נלחמה על כבודה ועל עצמאותה (עמ' 28 שורות 15 – 24 לתמליל) היא התגוררה לבדה ותפקדה בפעולות היומיום, עם עזרה שכללה 17 שעות סיעוד שבועיות מטעם המוסד לביטוח לאומי.

התובעת ובנותיה העידו כי לפני התאונה, התובעת התניידה באופן עצמאי, בישלה לעצמה, ולא התהלכה עם מקל הליכה שנקנה לאחר התאונה על ידי הבת אלמונית. הן מתארות מצב שבו התובעת סבלה ממחלות כרוניות ודיכאון, אך הייתה זקוקה ל"עזרה קלה ולמטפלת שיותר תדובב אותה ותגיש לה דברים" ולא לעזרה פיזית ( עמ' 34 שורות 5 – 16, עמ' 35 שורה 9 עד עמ' 36 שורה 10 וכן עמ' 39 שורות 2 – 6 לתמליל).

לאחר התאונה, מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת החמיר בצורה ניכרת, והיא הפכה "לפחות עצמאית ויותר תלויה במטפלת וקרובי משפחה לתפקוד יום יומי" (מתוך חוות הדעת של ד"ר רשף). התובעת ובנותיה העידו כי כיום התובעת מתגוררת אצל בתה פלמונית ולמעשה נזקקת לעזרה ברוב תפקודי היום יום לרבות הלבשה ורחצה. התובעת העידה כי קודם לכן, למרות שהיתה לה מטפלת, היא לא הסתייעה בה לצורך הלבשה (עמ' 12 שורות 18 – 28 וכן עמ' 17 שורה 32 עד עמ' 18 שורה 4 לתמליל).

כתוצאה מההחמרה, "נאלצתי לעזוב את ביתי ואת הסביבה הטבעית שלי ונכון להיום אני נטל על בנותיי שסועדות אותי, אני נאלצת לגור אצל ביתי פלמונית" (תצהיר התובעת, סעיף 30). כיום, התובעת זכאית ל-26 שעות סיעוד שבועיות מהמוסד לביטוח לאומי, לעומת 17 שעות שבועיות שקיבלה קודם לתאונה.

מנגד, הנתבעת טוענת כי נכותה התפקודית של התובעת נמוכה מנכותה הרפואית, וכי תפקודה כיום דומה לתפקודה עובר למועד התאונה. הנתבעת מצביעה על היסטוריה רפואית עשירה של התובעת, שכללה "קשיי הליכה, סחרחורות, חוסר שיווי משקל" ו"רעד בידיים" עוד לפני התאונה, וטוענת כי התובעת הייתה סיעודית עוד טרם התאונה.

הנתבעת טוענת כי כל הגבלה תפקודית, אם קיימת, נובעת ממצבה הרפואי הקודם ואינה קשורה לאירוע הנדון, ולכן אין לייחס את מצבה הסיעודי לתאונה. הנתבעת הפנתה למסמך רפואי משנת 2021 שבו "נרשם כי הינה נעזרת במטפלת לצורך ADL", וכי אין מקום לפצות בגין עזרת צד ג' שכן התובעת ממילא נזקקה ותזקק לה למשך שארית חייה בלי שום קשר לקרות התאונה.

מומחה בית המשפט, ד"ר נועם רשף, התרשם כי כתוצאה מהפגיעה הפכה התובעת "לפחות עצמאית ויותר תלויה במטפלת וקרובי משפחה לתפקוד יום יומי". לאור קביעה זו, ולאור העובדה כי התובעת מקבלת כיום 26 שעות סיעוד שבועיות מהמוסד לביטוח לאומי לעומת 17 שעות שבועיות קודם לתאונה. מהמסמכים של המוסד לביטוח לאומי מצבה של התובעת הדרדר לאחר התאונה וביחס לכתף נכתב בהערכה התפקודית מיום 10.07.2023 כי טווח התנועה מוגבל מאד בכתפיים במיוחד שמאל, דלדול וחולשת שרירים סימטריים. ההמלצה בהערכה התפקודית מיום 10.07.2023 היתה כי יש צורך בעזרה משמעותית בכל התפקודים היומיים כולל השגחה. אין להתעלם ממצבה הקודם של התובעת שנזקקה לסיוע רב גם קודם לכן, אולם לאור האמור בחוות דעת המומחה, בעדותו ובמסמכים מהמוסד לביטוח לאומי, אני מוצאת שיש לייחס את ההפרש של 9 השעות השבועיות הנוספות לתאונה מושא התביעה" (תיק הסיעוד המלא הוגש ביום 30.01.2024).

נזקי התובעת

הפיצוי בגין עזרת צד ג' – כאמור לעיל, אני סבורה שיש לייחס את ההחמרה במצבה של התובעת והצורך בעזרה נוספת לנפילה מושא התביעה. ברור כי התובעת זקוקה לעזרה גם בגין בעיות אחרות- אולם לצורך החישוב אחשב 9 שעות סיעוד שבועיות עד תום תוחלת חיים ואף אנכה את התשלום עבורן בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי הנתבעת ביום 18.04.2024 באשר להפרשים של קצבת הסיעוד.

החישוב הוא אם כן כדלקמן:

עזרת צד ג' לעבר- התובעת זכאית ל- 26 שעות סיעוד מאז מרץ 2022– מאז עברו 50 חודשים.

9 שעות שבועיות הן 37.8 שעות חודשיות, בהנחה ששעת טיפול בסיעוד עולה כ- 60 ₪ (כולל זכויות סוציאליות למטפלת)- הרי שהתשלום החודשי הוא בסך של 1,890 ₪

1,890 ₪ * 50 חודשים = 113,400 ₪

עזרת צד ג' לעתיד- 1890 ₪ * 136.59 (מקדם ההיוון לתוחלת חיים עד גיל 86) = 258,158 ₪

סך התשלום בגין עזרת צד ג' המיוחסת לתאונה מושא התביעה הוא אם כן – 371,558 ₪

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה- התובעת מבקשת פיצוי בסך גלובלי של 50,000 ₪ אולם

לתצהיריה לא צורפו קבלות שיש בהן כדי להעיד על הוצאות שהוציאה בגין פגיעתה בתאונה. בהתחשב במצבה הכללי המורכב של התובעת, שכאמור אינו קשור לתאונה מושא התביעה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 20,000 ₪.

כאב וסבל- בפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני, על בית המשפט להפעיל אומדנה המבוססת על מכלול נסיבות המקרה, מאחר שפקודת הנזיקין אינה נוקטת גישה טכנית בנושא. הערכה זו מתחשבת בטיב הפגיעה, השפעתה על חיי הנפגע, עוצמת הכאב ומשכו, והסבל הסובייקטיבי שנגרם. הפיצוי ניתן בכסף, אך יש לזכור שכאב וסבל אינם ניתנים לשקילה מדויקת, והפיצוי הוא בגדר הערכה בלבד. בין השיקולים בקביעת הפיצוי נכללים אופי הפגיעות, הסבל הנפשי, גיל התובע בעת התאונה ושיעור הנכויות שנקבעו לו, כפי שנקבע בע"א 283/89 עיריית חיפה נ' מוסקוביץ, פ"ד מז(2) 718 וכן בע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נה(5) 241 (2001).

לאור כל האמור ונסיבות הפגיעה, אני פוסקת סך של 100,000 ₪ בגין כאב וסבל.

סך נזקי התובעת עומדים על סך של 180,000 ₪ על פי הפירוט שלהלן:

כאב וסבל100,000 ₪

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד371,558₪

הוצאות רפואיות20,000 ₪

סה"כ לפני ניכויים491,558₪

ניכוי אשם תורם 20%98,311-₪

ניכוי תגמולי מל"ל 213,000- ₪

סה"כ 180,246 ₪

לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 180,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 20% וכן החזר שכר טרחת מומחה התובעת, חלקה של התובעת בשכר מומחה ביהמ"ש והחזר אגרה. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום.

ניתן היום, ח' סיוון תשפ"ו, 24 מאי 2026, בהעדר הצדדים.