פלוני נ' אבבאו ואח'

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקנ"ז או פקודת הנזיקין).

רקע כללי

1. התובע נפגע בתאונת דרכים מיום 18.9.19, כאשר חזר לביתו מהעבודה, כשהוא נוהג על אופנוע. רכב שהיה נהוג בידי נתבע 1 נכנס לצומת בניגוד לתמרור האוסר זאת, וגרם להתנגשות בין רכבו לבין האופנוע. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים איכילוב באמצעות אמבולנס. שם אובחן שבר טיביה בשמאל ופריקת ברך ימין. התובע עבר ניתוח בשתי רגליו ושוחרר כעבור 16 יום. לאחר מכן עבר אשפוזים חוזרים וניתוחים נוספים.

    

   שאלת האחריות

2. לפי כתב התביעה המתוקן מיום 25.3.24 נתבע 2 היה הבעלים של הרכב הפוגע ומתיר השימוש לנתבע 1 (להלן: הנתבע). נתבעת 3 (להלן: הנתבעת) ביטחה את הרכב הפוגע בביטוח חובה. אין חולק כי התובע נהג באופנוע ללא ביטוח חובה וללא רשיון מתאים לסוג האופנוע בו הוא נהג, ולכן אין הוא זכאי לפיצוי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד), נוכח הוראת סעיף 7 לחוק הפלת"ד. לפיכך הגיש התובע את תביעתו מכח פקודת הנזיקין בעוולת רשלנות והפרת חובה חקוקה.

    

3. לטענת התובע, האחריות בגין התאונה רובצת על הנתבע. נגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין נהיגה בקלות ראש, אי ציות לתמרור 203, נהיגה שלא בכיוון החץ, והתנהגות שגורמת נזק. הנתבע הורשע על פי הודאתו. התובע מבקש לקבוע את אחריותו של הנתבע מכח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות); לטענתו הכרעת הדין בבית המשפט לתעבורה מקימה נגד הנתבע אחריות בעילות רשלנות והפרת חובה חקוקה; הנתבעים לא הרימו את הנטל לסתור טענות אלה המגובות בהכרעת הדין.

    

4. עוד נטען על ידי התובע, כי בנסיבות העניין אין להטיל עליו אשם תורם, משום שהנתבעת לא ביקשה רשות לסתור את הכרעת הדין לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות. מכאן שהיא מושתקת להעלות טענת לאשם תורם.

    

5. מנגד, נטען על ידי הנתבעת כי התובע יצר "תאונה משפטית" משום שנהג ללא ביטוח, ובכך יצר חיוב שאינו מוצדק על הנתבעים; מכאן יש לקזז מהפיצוי המגיע לו, בשל חלקו באחריות בגין היעדר ביטוח חובה. הנתבעת מפנה בעניין זה לרע"א 1665/15 אטיאס נ' רוסו (נבו 26.8.15) (להלן: עניין אטיאס).

    

6. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי בכל מקרה יש להטיל על התובע אשם תורם. לטענתה התובע נהג באופנוע כבד כאשר אין בידיו רשיון נהיגה מתאים ואין בידיו ביטוח חובה, הוגש נגדו כתב אישום בשל כך והוא הורשע; חוסר הניסיון של התובע בנהיגת אופנוע כבד תרם משמעותית לקרות של התאונה; הרשעת הנתבע לא מונעת העלאת טענה של אשם תורם נגד התובע.

    

7. אין מחלוקת כי הנתבע נושא באחריות לאירוע התאונה; הוא הורשע בדין בגין כך, והרשעתו מהווה ראייה נגדו בעניין זה בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות. שאלת זכאותו של נפגע חסר ביטוח לתבוע נהג מעוול לפי פקודת הנזיקין, הוכרעה בפסיקה לטובת הנפגע חסר הביטוח; נקבע כי זכות זו עומדת לנפגע חסר הביטוח, ואין בכלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8(ג) לחוק הפלת"ד כדי לחסום את דרכו למימוש זכות תביעה זו (ראו: ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (נבו 22.2.11) (להלן: עניין אלנסארה)).

    

   שאלת האשם התורם

8. סבורני כי אין לקבל את טענת התובע, לפיה הנתבעת חסומה מלטעון לאשם תורם לנוכח הכרעת הדין המרשיעה ולנוכח הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות, המתנה את האפשרות להביא ראיות לסתור את הכרעת הדין במתן אישור של בית המשפט - אישור שלא נתבקש בענייננו. גם סוגיה זו זכתה להתייחסות מפורשת בפס"ד אלנסארה, שם צוין בפסקה 18 לחוות דעתו של כב' השופט רבלין:

   "[...] הגם שממצאיו של פסק הדין בהליך הפלילי שנוהל כנגד המערער, נתקבלו בהליך האזרחי כראיה לכאורה לתוכנם (מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), קבע בית המשפט כי שאלת אשמו התורם של המשיב, שלא היתה רלוונטית להרשעת המערער בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין בהליך האזרחי. הודגש כי המערערים זכאים לטעון ולהוכיח קיומה של רשלנות תורמת מצד המשיב לאירוע התאונה, ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי .."

    

9. מעבר לנדרש, יצוין כי לפי הפסיקה, על הצד המבקש להגיש את פסק הדין הפלילי כראיה במשפט אזרחי, להתנגד לכל ראיה סותרת, ואם הוא לא עושה כן, ומובאות ראיות מצד היריב ללא התנגדות, הרי ראיות אלה תהיינה כשירות לכל דבר, זאת משום שדין אי-התנגדות במועד, כדין ויתור והסכמה להגשת הראיה. (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1571 (מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009)).

    

   בענייננו, דווקא התובע הוא שצירף לתיק המוצגים שלו סרטון המתאר את אירוע התאונה ודו"ח צפייה ממצלמת קסדה, שתיעדה את התאונה (נספח 7 למוצגי התובע); מכאן שהתובע מנוע מלטעון שהנתבעת אינה יכולה לטעון כנגד שאלת האחריות, לרבות באמצעות טענה לאשם תורם.

    

10. ולעצם האשם התורם; עיון בסרטון המתעד את אירוע התאונה ודו"ח הצפייה, מעלה כי ההתנגשות בין האופנוע לבין רכב הנתבע אירעה לאחר שהנתבע כבר התקדם לתוך הצומת באופן שאפשר לתובע להבחין בו מבעוד מועד, לבלום, או למצער להאט את מהירותו ולהפחית בכך את עוצמת הפגיעה והנזק. בעדותו מסר התובע כי הוא נהג באופנועים כבדים ללא רשיון נהיגה מתאים (עמוד 9 לפרוטוקול מיום 3.7.25 (להלן: הפרוטוקול הראשון), שורות 20-25), וכי הוא לא עבר הכשרה לנהוג על אופנוע כבד (עמוד 10 לפרוטוקול הראשון, שורות 6-8). בנוסף אישר התובע כי בזמן התאונה הוא שמע מוזיקה עם דיבורית (עמוד 11 לפרוטוקול הראשון, שורות 36-38). כל הנתונים האלה, בצירוף תיעוד נסיבות אירוע התאונה כפי שעולה מהסרטון ומדו"ח הצפייה, מעלים כי אילו התובע היה בעל הכשרה ומיומן בהפעלת אופנוע כבד, והיה מרוכז דיו בנהיגה בכביש, הוא יכול היה להבחין ברכב שכבר החל בפנייה לפני ההתנגשות, לבלום, לעצור או לפחות להאט ובכך להפחית במידה רבה את עצמת הפגיעה, ובהתאם את הנזק שנגרם לו בעקבותיה. בנסיבות אלה סבורני כי סביר להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 20%.

     

    הנזק ושיעור הפיצויים

    הנכות הרפואית

    תחום האורתופדיה: 

11. התובע הגיש חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה הערוכה על ידי ד"ר מריו אייכנבלט. בחוות דעתו ציין ד"ר אייכנבלט כי התובע סובל מכאבים ברגליים, חוסר יציבות ברך ימין, וצניחת קרסול וכף רגל ימין; הוא העריך את נכותו של התובע בשיעור: 30% בגין חוסר יציבות קשה בברך לפי סעיף 48(2)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל); 10% בגין שברים בשוק שמאל וכאבים שמקורם בברך שמאל לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל; 20% בגין פגיעה בעצב פרוניאלי מימין ושיתוק קרסול לפי סעיף 32(4)(ג) לתקנות המל"ל; 5% בגין כריתת עצב רגל ימין לפי סעיף 29(6)(ב) לתקנות המל"ל; 10% בגין צלקות לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל. בנוסף, קבע ד"ר אייכנבלט לתובע נכות זמנית בשיעור 100% מיום 18.9.19 עד 31.3.21, ו- 90% מיום 1.4.21 ועד 31.3.22.

     

12. גם הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה בתחום האורתופדיה, ערוכה על ידי ד"ר אברהם משיח. ד"ר משיח העריך את נכותו של התובע בשיעור: 20% בגין פגיעה בעצב פרונאלי ימין ושיתוק קרסול לפי סעיף 32(4)(ג) לתקנות המל"ל; 10% בגין פגיעה בברך שמאל לפי ס 35(1)(ב); 20% בגין פגיעה בגפה ימין תחתונה והגבלות ברך לפי ס' 35(1)(ב).

     

13. נוכח הפער בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר שי שמש. בחוות דעתו ציין ד"ר שמש כי התובע סובל מפגיעה ברגלו השמאלית לאחר שברים בטיביה ובפיבולה, וניתוח לקיבוע הטיביה. הדבר גורם למגבלה תפקודית בגין הגבלה בתנועות ברך שמאל. ד"ר שמש העריך את נכות התובע בגין כך בשיעור 10% לפי סעיף 35(ב)(1) לתקנות המל"ל. בנוסף, ציין ד"ר שמש כי התובע סובל מאי יציבות בברך ימין לאחר התיקון הרצועתי והגבלה בטווחי התנועה, ובגין כך העריך נכותו בשיעור 20% לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות המל"ל. בנוסף, התובע סובל מפגיעה בעצב הפרונאלי המשותף מימין, עם חולשת דורסיפלקסיה מלאה שבגינה העריך נכותו בשיעור 20% לפי סעיף 32(4)(ג) לתקנות המל"ל. התובע גם סובל מירידה תחושתית בפיזור העצב הסוראלי מימין, ובגין כך העריך נכותו בשיעור 5% לפי סעיף 29(6)(ב) מותאם לתקנות המל"ל. בנוסף בגין צלקות גסות ורגישות קבע ד"ר שמש נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 75(1)(ב) מותאם לתקנות המל"ל.

     

    ד"ר שמש העריך את נכותו הזמנית של התובע בשיעור 100% מיום התאונה 18.9.19 ועד ליום 18.3.21 (סך הכל שמונה עשר חודשים) ואי כושר זמני מלא.

    ד"ר שמש הוסיף בחוות דעתו כי סביר להניח כי התובע יזדקק לטיפולים בכאב ולטיפולי פיזיותרפיה בעתיד, ויתכן כי יזדקק לניתוחים נוספים ברגלו הימנית והשמאלית; טיפולים וניתוחים אלה מצויים בסל הבריאות ואינם כרוכים בתשלום.

     

    ד"ר שמש הוסיף כי התובע אינו כשיר לעבודה הכרוכה במאמץ פיזי כמו עמידה ממושכת והליכה מרובה, טיפוס סולמות ומדרגות מרובות.

     

    ב"כ התובע שלחה לד"ר שמש שאלות הבהרה, אך הוא לא שינה מדעתו. מי מהצדדים לא זימן את ד"ר שמש לחקירה על חוות דעתו.

     

14. בסיכום טענותיו מעלה התובע השגות נגד קביעתו של ד"ר שמש בכל הנוגע להערכת הנכות בתחום הפגיעה העצבית. סבורני כי אין בסיס להשגות אלה. ד"ר שמש התייחס לפגיעה העצבית בצורה מפורשת, וחוות דעתו בעניין זה אינה רחוקה מהערכתו של המומחה מטעם התובע, ד"ר אייכנבלט. לפיכך, אני מחליט לאמץ את הערכתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ולהעמיד את נכותו האורתופדית המשוקללת של התובע, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר שמש.

     

    תחום הפסיכיאטריה:

15. בתחום הפסיכיאטריה הגיש התובע חוות דעת מטעמו ערוכה על ידי ד"ר רבקה כהן. בחוות דעתה ציינה ד"ר כהן כי התובע סובל מהפרעת הסתגלות צמיתה וממושכת, וסימפטומים פוסט טראומטים רבים; סובל מפלשבקים חודרניים בעת עירנות, ומסיוטים בלילות, מקשיי שינה, עוררות יתר, התקפי חרדה, ונוקט בהמנעויות על רקע התאונה; בנוסף הוא סובל מדכאון ברמה קלה; לפיכך העריכה את נכותו בשיעור 20%. בנוסף העריכה ד"ר כהן את נכותו הזמנית של התובע בשיעור 30% לפי סעיף 34(ב)(4) לתקנות המל"ל, בגין הפרעת הסתגלות מלווה בחרדה, וזאת למשך שנתיים.

     

16. גם הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה בתחום הפסיכיאטריה, הערוכה על ידי ד"ר אייל עשור. בחוות דעתו ציין ד"ר עשור כי לפי תפקודו ובדיקתו של התובע אין רושם להסתמנות נפשית המצדיקה קיומה של נכות צמיתה מכל סוג; לפיכך הוא קבע כי התובע סבל מנכות פסיכיאטרית זמנית למשך שנתיים בגין הפרעת הסתגלות לפי סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל, ללא נכות צמיתה.

     

17. נוכח הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים מונתה מומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר לימור גורן. בחוות דעתה ציינה ד"ר גורן כי בתולדות חייו של התובע מתוארים גורמי לחץ משמעותיים לפני התאונה ובהם קשיים בלימודים בבית הספר היסודי, גירושים של ההורים וקשיים כלכליים במשפחה, שימוש באלכוהול ובסמים בגיל הנעורים, מעורבות בקטטות, מעצרים ותיקים פליליים לפני גיל שמונה עשרה.

     

    בנוסף צוין על ידי ד"ר גורן, כי התובע מסר לה במהלך הבדיקה כי שוחרר משירות צבאי בגלל עברו הפלילי, אך מהתיעוד שצורף עולות שתי גרסאות לסיבת השחרור מצה"ל; האחת בגין סעיף נפשי לאחר בדיקת קב"ן, והשנייה שחרור מטעמים סוציאליים; בגין כך היא העריכה כי התובע סבל מהפרעה באישיות, וזאת למרות קיומו של קשר זוגי מתמשך ותפקוד תעסוקתי תקין. ד"ר גורן העריכה את נכותו של התובע בגין מצב נפשי קודם לתאונה בשיעור 7.5% לפי סעיף 34(ב)(1)-(2) לתקנות המל"ל.

     

    ד"ר גורן הוסיפה, כי התובע מסר כי מאז התאונה הוא סובל מקשיי הירדמות, מצב רוח ירוד, התקפי חרדה, והימנעות מנסיעה ברכב דו גלגלי; בבדיקה על ידה היא התרשמה מאפקט דיספורי מתוח עם גוון כעוס; בשים לב לסתירות שבין דיווחיו בבדיקה לבין התיעוד, היא העריכה כי קיימת מגמתיות להעצמת חלק מהתסמינים שתיאר, כמו הפרעות שינה מתמשכות.

     

    ד"ר גורן הוסיפה, כי לאחר התאונה ובגינה, התובע פיתח תסמינים של הפרעת הסתגלות שכללה תסמיני חרדה וקושי בקבלת מצבו הגופני שלאחר התאונה; בגין כך העריכה את נכותו הזמנית לאחר התאונה בשיעור 17.5% בהתאם לסעיף 34(ב)(2)-(3) לתקנות המל"ל למשך שנתיים, ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור 12.5% בהתאם לאותו סעיף; הנכויות כוללות את הנכות לפני התאונה בשיעור 7.5%; לפיכך, הנכות הצמיתה עקב התאונה עומדת על 5%.

     

    ד"ר גורן הוסיפה כי על התובע להיות בטיפול פסיכיאטרי במסגרת קופת חולים, כדי למנוע החמרה במצבו הנפשי.

     

18. ד"ר גורן הוזמנה לחקירה על חוות דעתה על ידי ב"כ התובע ונחקרה ארוכות, אך לא שינתה את דעתה; היא חזרה וציינה במהלך החקירה כי האבחנה שקבעה בחוות דעת והערכת הנכות מבוססות על התרשמות שלה מהבדיקה ומהחומר שקיבלה; לפי נתונים אלה התובע סבל לפני התאונה מגורמי דחק משמעותיים, לרבות קשיים בלימודים בבית הספר, גירושי הורים וקשיים כלכליים, ושימוש באלכוהול וסמים ((עמ' 5 לפרוטוקול מיום 7.9.25 (להלן: הפרוטוקול השני), שורות 10-26). ד"ר גורן הוסיפה כי העובדה כי התובע לא התגייס לצבא מעידה רבות על מצבו התעסוקתי; והעובדה כי הצבא פטר אותו משירות, מלמדת כי קיימת סיבה משמעותית לכך (עמ' 15 לפרוטוקול השני, שורות 33-39; עמ' 16 לפרוטוקול השני, שורות 1-11; עמ' 17 לפרוטוקול השני, שורות 23-26).

     

    ד"ר גורן אף מסרה במהלך חקירתה כי קשיי ההירדמות עליהם דיווח התובע אינם מעידים על פוסט טראומה, אלא יכולים לנבוע מחרדה או דכאון או הפרעת הסתגלות, כפי שהעריכה בחוות דעתה (עמ' 18 לפרוטוקול השני, שורות 7-9).

     

19. בסיכום טענותיו מבקש התובע כי בית המשפט יתערב בקביעתה של ד"ר גורן; לדבריו אין מקום לקביעת ד"ר גורן בדבר נכות לפני התאונה; הוא לא סבל מנכות נפשית לפני התאונה ולא קיבל כל טיפול פסיכיאטרי, פסיכולוגי או תרופתי; הנתונים שעל פיהם קבעה ד"ר גורן נכות בגין העבר אינם נכונים; הוא לא הורשע בפלילים ואין לו עבר אלים.

     

    התובע מוסיף כי אין מקום להסתמכות ד"ר גורן על היעדר הגיוס שלו לצבא; לא הוגש תיק התובע בצה"ל לתיק בית המשפט, ואין בסיס לקביעה זו של המומחית.

     

    בנסיבות העניין סבורני כי אין הצדקה להתערב בחוות דעתה של ד"ר גורן. על פי הפסיקה אמנם בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בענייני רפואה; ואולם בית המשפט לא ייטה לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לכך (השוו:ע"א 99/3056 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (נבו 4.2.02); ע"א 08/2099 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (נבו 28.10.10)).

     

    בענייננו, ד"ר גורן פירטה ונימקה את חוות דעתה באופן ראוי ומשכנע. המידע עליו ביססה את חוות דעתה נסמך על תיעוד רפואי שהומצא לה על ידי הצדדים מתיקו הרפואי של התובע, ומדברים שנמסרו לה ישירות על ידו. העובדה שהתובע מציג תיזות רפואיות אחרות בנוגע למצבו, אין בה כדי לקעקע מהערכתה המקצועית של המומחית מטעם בית המשפט, אשר כאמור מבוססת על נתונים ומידע שנמסרו לה על ידי התובע.

     

    שיעור הפיצויים

    הפסדי שכר ואובדן כושר השתכרות:

20. עובר לתאונה התובע עבד בפיצה האט כמנהל סניף, ושכרו הממוצע בשנת 2019 עמד על כ 7,300 ₪, צמוד להיום סך כ 8,600 ₪. לטענת התובע, הוא תכנן לעבוד כשליח על מנת להגדיל את הכנסותיו, כפי שהעידו הוא ואשתו, אולם לא הוצגו נתונים ותכנית קונקרטית בעניין זה. בחודש אוגוסט 2022 התובע חזר למעגל העבודה כנציג שירות בחברת מנורה לביטוח, ושכרו הממוצע עמד על כ 11,000 ₪. בינואר 2023 הוא עבר לעבוד כראש צוות במיטב השקעות, ושכרו הממוצע בשנת זו עמד על 10,000 ₪, ובשנת 2024 על כ 13,200 ₪. התובע מבקש להעמיד את בסיס השכר שלו לעתיד על פי אחת וחצי מהשכר הממוצע, ואת הנכות התפקודית על 70%.

     

21. מנגד, הנתבעת טוענת כי מאז חזרתו לעבודה לאחר התאונה, שכרו של התובע רק הולך ומשביח, דבר שמעיד שאין לנכותו הרפואית כל השפעה על כושר העבודה שלו. באשר לבסיס השכר טוענת הנתבעת כי בסיס שכרו של התובע הוא השכר המוצע במשק, שהוא למעשה שכרו בפועל לאחר התאונה, וזאת בהתאם לפסיקה הנוגעת לצעירים שבתחילת דרכם המקצועית, כפי שצוין גם על ידי התובע.

     

22. בנסיבות העניין סבורני כי בשים לב לאופי הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע, שחלקן בגין הגבלות רפואיות בשיעורים נמוכים של 5% לרבות בתחום הפסיכיאטריה, שההשלכה התפקודית שלהן נמוכה, ולכך שהתובע הצליח לרכוש הכשרה מקצועית בעבודה שאינה כרוכה במאמץ גופני, ולהשביח את שכרו, יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר השתכרות על 30%.

     

    אשר לבסיס השכר: סבורני כי אין הצדקה לסטות מהכלל החל על צעירים בתחילת דרכם המקצועית, לפיו בסיס שכרם ייקבע לפי השכר המוצע במשק, בסך של 13,500 ₪ לחודש.

     

23. בנסיבות אלה יש לפסוק לתובע הפסד שכר מלא לתקופה שמיום התאונה ועד חזרתו לעבודה בחודש אוגוסט 2021 לפי שכרו הממוצע עובר לתאונה צמוד להיום בסך 8,600 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, סה"כ 251,000 ₪ במעוגל.

     

    כאמור, החל מחודש אוגוסט 2021 התובע חזר לעבודה משרדית שאינה כרוכה במאמץ גופני, והצליח להתקדם בעבודתו, כמקובל אצל כל עובד בעבודה מסוג זה ואף הגיע לתפקיד של מנהל צוות ושכר ממוצע במשק. לא נראה כי בתקופה זו נגרם לתובע הפסד בפועל. עם זאת, ניתן לפסוק לו סכום גלובלי בגין השנתיים הראשונות להסתגלות בעבודה החדשה, בסך של 80,000 ₪.

     

24. אשר לעתיד, יש לפסוק לתובע סך של 1,149,000 ₪ במעוגל, המשקף גריעת כושר השתכרות בשיעור 30% ושכר ממוצע במשק בסך כ 13,500 ₪.

     

    הפסדי פנסיה:

25. יש לפסוק לתובע 12.5% מהפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות, סך של 184,875 ₪ (ראו: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג(נבו 31.7.14)).

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד:

26. לטענת התובע לאחר התאונה ובעקבותיה הוא נזקק לעזרה מוגברת מקרוב משפחתו ברחצה ולבוש ועשיית צרכים; בנוסף, הוא קיבל עזרה בשכר ארבע שעות בשבוע בעלות של 50 ₪ לשעה; עובר לתאונה הוא תפקד באופן עצמאי לחלוטין, ולאחריה הוא סבל מכאבים ומגבלות ושהה בתקופה ממושכת של אי כושר, עבר ארבעה ניתוחים אורתופדים ותקופת שיקום ארוכה וכאובה; הוא התחתן ביום 18.5.23, אך אינו מסייע בניהול משק הבית, לרבות עזרה בקניות וסידורים. לפיכך הוא מבקש לפסוק לו פיצויים בגין עזרת הזולת לפי 4,000 ₪ לחודש עד לחזרתו לעבודה באוגוסט 2021; לאחר מכן עד היום לפי 2,000 ₪ בחודש. באשר לעתיד, הוא מבקש לפסוק לו פיצוי בגין עזרת הזולת לפי שמונה שעות שבועיות בעלות 80 ₪ לשעה.

     

27. מנגד נטען על ידי הנתבעת כי התובע אכן נזקק לעזרה מסוימת בתקופת השיקום, אך בתקופת האשפוז הוא זכה לטיפול מקיף במוסד הרפואי; היא מציעה לפסוק פיצוי גלובלי בגין העבר בסך 15,000 ₪. באשר לעתיד נטען על ידי הנתבעת כי התובע עצמאי לחלוטין, הוא התחתן, עובד במשרה מלאה ונוהג ברכב, ולפיכך מציעה פיצוי בסך 50,000 ₪.

     

28. בנסיבות העניין סבורני כי סביר לפסוק לתובע בגין תקופת האשפוז והשיקום, במשך 23 חודשים, סכום ממוצע בסך 3,000 ₪ לחודש, סה"כ 69,000 ₪.

     

    לאחר מכן התובע חזר לעבודה מלאה והשביח את שכרו ונראה כי מתפקד בצורה טובה. לפיכך אני מחליט לפסוק לו סכום גלובלי בגין עזרת הזולת מיום חזרתו לעבודה ועד סוף תוחלת חייו בסך 300,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות:

29. לטענת התובע עקב התאונה הוא הוציא ועתיד להוציא הוצאות עבור טיפולים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה, בדיקות, ייעוץ רפואי, ניתוחים ועזרים אורתופדים, וטיפולי רפואה משלימה; אמנם התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ואולם סל הבריאות וההסכמים בין קופת חולים והמוסד לביטוח לאומי אינם נותנים מענה שלם; לכן הוא מבקש לפסוק לו סכום גלובלי כפיצוי בגין הוצאות רפואיות בסך 500,000 ₪.

     

    מנגד נטען על ידי הנתבעת כי מדובר בתאונת עבודה וכל ההוצאות הרפואיות מכוסות באופן מלא על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל).

     

    בנסיבות העניין, בשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה שההוצאות בגינה אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל (ראו: סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995), ולכך שנקבע על ידי המומחים מטעם בית המשפט כי הטיפולים הנדרשים כלולים בסל הבריאות, אני מחליט לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות רפואיות בסך 50,000 ₪.

     

     

     

    הוצאות נסיעה, ניידות והתאמת דיור:

30. לטענת התובע הוא נפגע פגיעה משמעותית ונאלץ לרכוש רכב מאחיו כדי שיוכל לשוב לעבודה ולהקטין את נזקיו. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין שווי הרכב בסך 140,000 ₪ והוצאות שוטפות לעבר ולעתיד בסך 1,000 ₪ לחודש.

     

    בנסיבות העניין סבורני כי בשים לב לאמור לעיל בראש נזק עזרת הזולת, אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין ניידות, מכיוון שהסכום שנפסק בגין עזרת הזולת מגלם בתוכו פיצוי גם בגין ראש נזק זה.

     

    מאותם טעמים, סבורני גם כי התובע לא הראה כל הצדקה לפסיקת פיצוי בגין התאמת דיור.

     

    כאב וסבל:

31. לטענת התובע, בהתחשב במכלול נסיבות התיק לרבות הנכויות שנותרו לו, האשפוז המצטבר במשך 169 ימים, במהלכם נותח ארבע פעמים, העובדה שנשללו ממנו הנאות חיים רבות לרבות טיולים וריקודים, הוא מבקש לפסוק לו פי שלוש מהפיצוי המגיע לו לפי חוק הפלת"ד, סה"כ כ 628,000 ₪.

     

32. מנגד נטען על ידי הנתבעת כי לא יעלה על הדעת שהתובע יזכה לפיצוי גדול ממה שהיה זכאי לו עקב חוק הפלת"ד, בסך 150,000 ש"ח. ב"כ הנתבעת ציין בסיכום טענותיו כי לאחרונה יש גידול משמעותי בתביעות של רוכבי רכב דו גלגלי ללא ביטוח, מכח פקודת הנזיקין; גידול זה נובע מעלייה ניכרת בפרמיית הביטוח של רכבים דו גלגליים, שגורם לאי תשלום הפרמייה, דבר שיוצר את בעיית "הרוכב החופשי" הגורמת לעומס על משאב משותף, הוא הפרמיות המשולמות על ידי רכבים רגילים, הסובל משימוש יתר על ידי אנשים שלא משלמים את חלקם ההוגן. ב"כ הנתבעת מפנה בעניין זה לחוות דעתו של כב' השופט הנדל בעניין אלנסארה, בהם הוא הביע אי נוחות ותחושת אי צדק מכך שהפיצוי בגין נזק לא ממוני של נפגע לא מבוטח, עולה על הפיצוי המגיע לנהג מבוטח לפי חוק הפלת"ד, ומציע כי נסיעה בהיעדר ביטוח תהווה שיקול לפסיקת הפיצוי בראש נזק זה. ב"כ הנתבעת אף מפנה לעניין אטיאס, שבו בית המשפט מעלה את האפשרות להכיר באחריות של הנוסע הבלתי מבוטח בגין יצירת "תאונה משפטית".

     

33. סבורני כי אף שקיים טעם בטענות ב"כ הנתבעת, לא ניתן לסטות מההלכה המפורשת שנקבעה בעניין אלנסארה, שלפיה נהג בלתי מבוטח התובע מכח פקודת הנזיקין אינו מוגבל לתקרה הקבועה בחוק הפלת"ד לעניין נזק לא ממוני. במסגרת חוות דעתו התייחס כב' השופט ריבלין לקשיים ואי הנוחות הנעוצים בקביעה זו, אך בסופו של דבר הוא קבע כי שורת הדין מחייבת להגיע למסקנה אליה הוא הגיע, כאמור (ראו: עניין אלנסארה, כב' השופט ריבלין, פסקאות 15-17).

     

34. המצב העובדתי החדש אותו מתאר ב"כ הנתבעת, בדבר הגידול המשמעותי בתביעות של נהגי רכבים דו גלגליים לא מבוטחים, לא נתמך במסד ראייתי קביל במהלך המשפט ואף לא בטיעון משפטי מלא. מכל מקום, כפי שצוין על ידי כב' השופט ריבלין בעניין אלנסארה, עיוות זה מצריך מעשה חקיקה. בנוסף, סבורני כי ניתן להעלות סוגיה זו בפני הרשויות המנהליות הרלוונטיות לצורך הגברת האכיפה כנגד נהיגה על אופנועים ללא ביטוח חובה, ולעתור להחמרת הענישה בעניין זה.

     

    מכל מקום, כאמור, ככל שב"כ הנתבעת יבקש להעמיד את הלכת אלנסארה למבחן נוסף בעתיד, לנוכח המצב העובדתי החדש כטענתו, יהיה עליו להביא מסד נתונים קביל בעניין זה, ולהעמיד טיעון משפטי ממצה בסוגיה זו, בין אם מכח הרעיונות שהוצגו במסגרת פס"ד אלנסארה או בפס"ד אטיאס.

     

    בנסיבות העניין, בהתחשב באופי הפגיעה הקשה, ומאידך החלמתו הטובה של התובע, סבורני כי יש לפסוק לתובע פיצוי נזק לא ממוני על סך 300,000 ₪.

     

    ניכוי תגמולי מל"ל:

35. כאמור, התאונה הוכרה כתאונת עבודה, והתובע קיבל ויקבל תגמולים מהמל"ל, העומדים לפי חוות דעת אקטוארית נכון ליום 1.7.25 על 2,606,543 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על סך 2,685,700 ₪ במעוגל.

     

    הוצאות ייצוג בפני המל"ל:

36. התובע מבקש לפצותו בגין שכר הטרחה ששילם לעורך דינו עבור הטיפול בתביעה נגד המל"ל שזיכתה אותו בתגמולי המל"ל, שכוללים שכר טרחה בסך 84,144 ₪, והוצאות נוספות בגין חוות דעת מומחים בסך 25,422 ₪, סה"כ 109,566 ₪.

     

37. מנגד נטען על ידי הנתבעת כי על פי הפסיקה אין מקום לפצות את התובע בגין שכר הטרחה בטיפול בתביעה נגד המל"ל.

     

38. עיון בפסיקה מעלה כי קיימות דעות שונות בערכאות הדיוניות בשאלה האם לפצות את התובע בגין הוצאות ייצוג ששילם בגין הטיפול בתביעה מול המל"ל. יש הסבורים כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הוצאות הייצוג במל"ל (ראו לדוגמא: ת.א. (מחוזי מרכז) 54840-09-19 פלונית נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ (נבו 18.6.25); ת.א. (מחוזי ת"א) 40876-06-15 ניר הוף נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו 19.4.20); ת"א (שלום י-ם) 39547-09-12אסרף נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (נבו 27.1.16); ת"א (שלום ת"א) 4077-05-16 פלוני נ' אזברגה (נבו 11.12.23); ת"א (מחוזי ת"א) 6186-01-20 פלונית נ' פניקס חברה לביטוח בע"מ(נבו 29.12.24)).

     

    מנגד, יש שפסקו כי יש לפצות את התובע בגין הוצאות הייצוג במל"ל, בהיותו חלק ממאמצי התובע להקטנת נזקיו (ראו לדוגמא: ת"א (שלום י-ם) 35174-12-18 פלונית נ' איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (נבו 6.7.20); ת"א (שלום ת"א) 65775-06-15פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו 5.8.19); ת"א (שלום ת"א) 33341/05כצוביץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ(נבו 7.3.07); ת"א (שלום הרצ') 42308-09-17‏פלונית נ' ביו אליקסיר בע"מ (נבו 23.4.20)); תא (הרצליה) 46903-07-15 פלוני נ' אזולאי (נבו 17.8.2020).

     

39. סבורני כי סוגיה זו טרם הוכרעה בצורה תקדימית מחייבת על ידי בית המשפט העליון. פסיקת בית המשפט העליון עליה נסמכו הערכאות הדיוניות ששללו פיצוי לתובע התייחסה בעיקר לסעיף 16(א) לחוק הפלת"ד הנוגע לקביעת שכר טרחת עורך דין בגין ייצוג בתביעה לפי חוק הפלת"ד; פסיקה זו נוגעת לזכאות עורך הדין המייצג בתביעה לפי חוק הפלת"ד, לשכר טרחה, לרבות מן התובע, בגין תגמולי המל"ל שנוכו מהפיצוי, ולא נוגעת לשיפוי התובע בגין שכר הטרחה ששילם בפועל ובנפרד בגין הטיפול בתביעה נגד המל"ל (השוו: ע"א 575/88 קריכלי נ' ביהם (נבו 5.10.89)).

     

    בנוסף, בתי המשפט שפסקו נגד פיצוי התובעים בגין הוצאות הייצוג במל"ל, הסתמכו על אמרת אגב שנאמרה בע"א 8326/12 כהן נ' עזבון טורוק לאונד (נבו 29.4.13) (להלן: עניין כהן). לדעתי, אמרה זו בעניין כהן אינה מהווה תקדים מחייב. מדובר במשפט יחיד בעניין זה, שנראה כי נאמר על רקע אי התערבות ערכאת הערעור בסכום הפיצוי הכולל שנקבע על ידי הערכאה הדיונית.

     

40. בפסיקה אחרת בערכאות הדיוניות נקבע כי הייצוג בהליך מול המל"ל מהווה ייצוג נפרד, בגינו זכאי המייצג לגבות שכר טרחה נפרד, שאינו כפוף להוראת סעיף 16 לחוק הפלת"ד (במקרה של תביעה לפי חוק פלת"ד); זו גם הפרקטיקה הנוהגת (ראו לדוגמא: ת"א (שלום י-ם) 11173/03 רייזמן נ' רז גלוברמן (נבו 31.8.06) ; ת"א (שלום ת"א) 63086-12-19 טספמרים נ' זלצברג (נבו 26.1.23); ת"א (שלום חי') 26849-12-14 חורי נ' עילוטי (נבו 18.10.17)).

     

    יש לציין בהקשר זה כי שכר הטרחה של מייצג בטיפול בענייני לקוח מול המל"ל הוסדר בתיקון 161, משנת 2015, לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל), אשר הגביל את שיעורי שכר הטרחה המקסימליים שניתן לגבות.

     

    מכאן, שהשאלה שלפנינו היא האם תובע שנשא בהוצאות בגין ייצוג נפרד מול המל"ל, זכאי לפיצוי בגין הוצאות אלה מהמזיק ו/או המבטחת (להן יחד: המבטחת) , בדומה להוצאות אחרות שנגרמו לו עקב התאונה.

     

41. כידוע, הפסיקה הטילה חובה על התובע למצות את הליכי התביעה נגד המל"ל, לרבות מכח חובת התובע להקטין את נזקיו (ראו: ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש (נבו 19.7.90); ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' בשאראת (נבו 1.2.16) (להלן: עניין בשאראת)).

     

    הניסיון מלמד כי הטיפול בתביעה מול המל"ל אינו פשוט. עוד מלמד הניסיון כי, כמסתבר ברגיל, תובעים שעניינם מטופל במל"ל על ידי מיצג מקצועי, משיגים תוצאות יותר משמעותיות לעומת תובעים שאינם מיוצגים. מכאן, שהייצוג במל"ל מהווה תוספת מאמץ משמעותית של התובע במיצוי זכויותיו במל"ל, ובכך הוא מביא תועלת למבטחת על ידי הגדלת ניכוי תגמולי המל"ל מהפיצוי.

     

    אומנם, התועלת למבטחת אינה וודאית, בייחוד מקום שלמל"ל יש זכות שיבוב והוא מממש אותה. עם זאת, במקרים רבים, כאשר למל"ל אין זכות שיבוב, הייצוג המשפטי של התובע בפני המל"ל מגדיל את הניכוי מן הפיצוי שהמבטחת חייבת בו. לעומת זאת, בעיקרון התובע עצמו אינו מפיק תועלת "עודפת" מתוספת מאמץ זו הנובעת מייצוג במל"ל, מקום שממילא עומדת לו זכות תביעה נגד המבטחת, משום שעל המבטחת להשלים את הפיצוי המגיע לו עקב פגיעתו, מעבר לתגמולי המל"ל.

     

    הוסף על כך, שהפסיקה אמנם הטילה חובה על התובע למצות את זכויותיו במל"ל, אך הנטל שהוטל עליו בעניין זה הוא על הצד המקל; נקבע כי די למצות את זכויותיו בכנות, בסבירות ובתום לב (ראו עניין בשאראת).

     

42. אמנם בתביעות לפי חוק הפלת"ד בהן הנכות שנקבעת על ידי המל"ל מחייבת בתביעה נגד המבטחת בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפלת"ד, עשויה לנבוע תועלת לתובע מייצוג בתביעה נגד המל"ל, משום שקביעת הנכות במל"ל מחייבת בהליך התביעה נגד המבטחת לפי חוק הפלת"ד, ולכן עדיף לו לתובע להשיג את התוצאה המרבית מול המל"ל, כשהוא מיוצג; ואולם גם כאן התועלת לתובע מוגבלת ביחס לתועלת שמשיגה המבטחת; זאת, שכן בהתאם לפסיקה התובע יכול להקדים את הליך מינוי המומחים בבית המשפט לפני קביעת הנכות על ידי המל"ל (השוו בעניין זה: רע"א 1588/10 מיכאל נ' ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ (נבו 6.9.10)).

     

    מאידך, התועלת של המבטחת מייצוג התובע במל"ל מובהקת יותר, וזאת משום שהיא גם עשויה לחסוך עלויות מינוי מומחים רפואיים בתביעה נגדה וגם להפיק תועלת מהגידול בשיעור התגמולים במל"ל בעקבות הייצוג של התובע בתביעה נגד המל"ל, וזאת במיוחד כאשר למל"ל אין זכות שיבוב נגד המבטחת.

     

43. אומנם במקרים בהם למל"ל יש זכות שיבוב, המבטחת עלולה לשאת בסכום שכר הטרחה בגין הייצוג במל"ל פעמיים, גם במסגרת הפיצוי בתביעת התובע נגדה וגם במסגרת תביעת השיבוב של המל"ל; זאת, שכן המל"ל לא מפחית מתביעת השיבוב שלו את שכר הטרחה שנשא בו התובע בגין הייצוג בפניו; ואולם עדיין נראה כי במאזן הכולל התועלת של המבטחות בגין הגידול המשמעותי בתגמולים במקרה של ייצוג, בהם אין למל"ל זכות שיבוב, עולה בהרבה על כפל תשלום זה בגין שכר טרחה בגין הייצוג במל"ל, זאת בייחוד לנוכח הגבלת שכר הטרחה שניתן לגבות בגין הטיפול מול המל"ל לפי תיקון 161 לחוק המל"ל; מה גם שהניסיון מלמד כי ברוב המקרים המל"ל אינו מצליח לזכות במלוא סכום תביעת השיבוב מול המבטחת, מטעמים רבים, לרבות קשיי הוכחה ושיקולי יעילות דיונית וכלכלית.

     

    הוסף על כך הכלל שנקבע בפסיקה שלפיו: "כאשר מופר האיזון הרגיל ב 'משולש היחסים' שבין המזיק, הניזוק והמיטיב, קיימת הצדקה בנסיבות מסוימות לכך שהניזוק הוא שייהנה ממצב זה ולא המזיק... הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, לנוכח התכלית הסוציאלית של חוק הפלת"ד.." (רע"א 1659/21 יונה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 28 לפסק הדין של כב' השופטת י. וילנר (נבו 5.7.22); ראו גם ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק הדין של כב' הנשיא י. עמית (נבו 12.3.18)). כאמור, בהקשר שלנו, התובע אינו אמור לקבל מעבר לפיצוי נזקיו, אך קיימת אפשרות, במקרים בהם עומדת למל"ל זכות שיבוב, שהמבטחת תישא בעלות הטיפול במל"ל פעמיים.

     

44. מהאמור לעיל, עולה כי המבטחת היא הנהנית העיקרית מייצוג של התובע בתביעתו נגד המל"ל; זאת בעוד שייצוג זה גורם לגריעה מהפיצוי הכולל המגיע לתובע לצורך החזרת מצבו לקדמותו; ומכאן, לדעתי, ככלל, סביר והוגן יותר שהמבטחת תישא בהוצאות ייצוג זה כראש נזק ופיצוי המגיע לתובע, וזאת כמובן כפוף להוכחת הוצאות הייצוג, כמקובל לגבי כל ראש נזק אחר, על כל המשתמע מכך.

     

    בענייננו, התובע הוכיח כי שילם שכר טרחה והוצאות בגין הטיפול התביעה מול המל"ל בסך כולל של 109,566 ₪, ולא נטען אחרת על ידי הנתבעת בענייו זה (ראו: נספח 45, עמ' 446-449 למוצגי התובע). לדעתי, בנסיבות המקרה, כאשר תגמולי המל"ל עקב התאונה עומדים על כ 2.7 מליון ₪, מדובר בהוצאות סבירות ומוצדקות, שהביאו לתוצאה משמעותית במל"ל. לפיכך, יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות אלה.

     

45. יש לציין כי לדעתי מדובר בראש נזק ופיצוי לתובע עקב התאונה, בדומה להוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות, הנגרמות לתובע עקב התאונה, ולא בהחזר הוצאות משפטיות בגין הליך התביעה. לפיכך, במקרה שבו התביעה נבלעת, התובע למעשה גם לא יקבל את הפיצוי בגין הייצוג במל"ל; ואם הוא זכאי ל 25%, כמו במקרה שלנו, אזי הוא יקבל רק 25% פיצוי בגין הוצאות אלה.

     

46. סוף דבר. התובע זכאי לפיצויים עקב פגיעתו בתאונה כדלקמן:

     

    א. הפסדי שכר לעבר331,000₪

    ב. גריעה מכושר השתכרות 1,149,000₪

    ג. הפסדי פנסיה184,875₪

    ד. נזק לא ממוני300,000₪

    ה. עזרת הזולת369,000₪

    ו. הוצאות רפואיות 50,000₪

    ז. הוצאות ייצוג משפטי במל"ל109,566₪

    2,493,441₪

    -

    בניכוי אשם תורם-20% (498,688)₪

    1,994,752₪

     

    כאמור תגמולי המל"ל עומדים על סך 2,685,700 ₪. מכאן שהתביעה נבלעת בתגמולי המל"ל. הצדדים מסכימים כי התובע זכאי ל- 25% מהפיצוי. מכאן שעל הנתבעת לשלם לתובע סך של 498,688 ₪ במעוגל.

     

    לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.6%, והוצאות משפט שכוללות שכר המומחים שבהם נשא התובע, לא כולל השכר ששולם בגין חקירתה של ד"ר גורן, שלדעתי הייתה מיותרת. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

     

    בשים לב לסכום שנפסק, התובע יישא בתשלום האגרה המתחייב מניהול ההליך בבית המשפט המחוזי בניכוי האגרה החלה על הליך המתנהל בבית משפט השלום, שישולם על ידי הנתבעת, וזאת בהתאם לתקנה 5(ג)לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.

     

     

    ניתן היום, ג' טבת תשפ"ו, 23 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.