פלוני נ' בי"ח העמק

מונחת לפניי תביעה נזיקית בגין רשלנות רפואית שהתרחשה, על פי הנטען, במהלך אשפוז התובע במחלקת הקורונה בבית חולים העמק בעפולה. כתוצאה מן ההתרשלות הנטענת הנ"ל, כך על פי הנטען, התובע נפל ממיטת האשפוז, בעודו מונשם ומורדם, והוא התנתק ממכשיר ההנשמה אליו היה מחובר.  רקע להליך והצדדים לו 

1. התובע יליד X/X/1971, עובד בנק בעברו. במהלך חודש 12/2020 הוא נדבק במחלת הקורונה, ובעקבות מחלתו זו אושפז בבית חולים העמק בעפולה (להלן: "בית החולים"), המצוי באחריות שירותי בריאות כללית (להלן: "הנתבעת").

    

2. ביום 27/12/2020, לאחר שחש במצוקה נשימתית, התובע התאשפז בבית החולים. בשל החמרה נשימתית שחלה במצבו, בעת היותו מאושפז ובטרם התרחש האירוע מושא התביעה, הוא הוגדר כחולה קשה ונזקק לקבלת טיפול רפואי באמצעות הנשמה פולשנית, אשר ניתנה לו בהיותו תחת הרדמה מלאה. ביום 4/1/2021, בעודו מונשם, מורדם ומושכב על בטנו, התובע נפל ממיטת האשפוז והתנתק ממכשיר ההנשמה אליו היה מחובר (להלן: "האירוע" או "הנפילה").

    

3. בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר לסיבת הנפילה, משך הזמן שבמהלכו התובע לא היה מחובר ממכשיר ההנשמה לאחר הנפילה, והנזק שנגרם לתובע כתוצאה מן הנפילה.

    

4. במחלוקת זו, במסגרת כתב התביעה, התובע טען, כי מיטת האשפוז שלו, בעת הנפילה, לא הייתה מגודרת. כך טען, כי לו הייתה המיטה מגודרת, הנפילה הייתה נמנעת. כן נטען, כי הצוותים, הרפואי והסיעודי, שהיו מופקדים על הטיפול בו, כלל לא הבחינו בעצם הנפילה, ואף לא שמו לב לכך שהתובע התנתק ממכשיר ההנשמה במשך כ- 8 דקות. זאת חרף העובדה כי ממכשיר ההנשמה יצאו התראות על כך (סעיף 4 לכתב התביעה).

    

   לטענת התובע, כתוצאה מן הנפילה הוא נחבל בכתפו הימנית. כמו כן, במחלת הריאות ממנה סבל התובע בעטיה של מחלת הקורונה, חלה לאחר הנפילה וכתוצאה ממנה החמרה משמעותית. כן נטען, כי כתוצאה מן האירוע, התובע אף סבל מקשיי הסתגלות בתחום הנפשי.

    

   לשם הוכחת טענותיו בפן הרפואי, צירף התובע לכתב התביעה 3 חוות דעת של מומחים רפואיים שונים מטעמו: בתחום הריאות, קבע מומחה התביעה בחוות דעתו, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 60%, מתוכה ייחס המומחה 20% נכות צמיתה לאירוע הנפילה; בתחום האורתופדי, קבע מומחה התביעה בחוות דעתו, כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעור 20% כתוצאה מהאירוע; ואילו בתחום הנפשי, קבע מומחה התביעה בחוות דעתו, כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 30%.

    

5. מנגד, הנתבעת טענה, כי לא קמה לתובע עילת תביעה נגדה וכי ככל שנגרמו לתובע נזקים, הרי שאלה אינם תוצאה של התנהלות רשלנית כלשהי מצד הנתבעת או מי מטעמה, ומקורם במחלת הקורונה שממנה סבל התובע ובהשלכותיה של זו. עוד טענה הנתבעת, כי טענות התובע לרשלנות יש בהן משום התעלמות במופגן מן המצב ששרר בארץ בזמן המגפה ומן הקושי העצום שהיו נתונים בו הצוותים הרפואיים, ולרבות אלה של הנתבעת, בתקופת המגפה. נטען, בנוסף, כי למרות תנאי העבודה הקשים שנכפו על הצוותים הרפואיים באותה תקופה, לתובע ניתן טיפול מיטבי ואם אכן נגרם לו נזק, הרי שזה נגרם חרף הטיפול המיטבי שקיבל התובע ולא בעטיו.

    

   באשר למשך הזמן שבו היה התובע ללא סיוע נשימתי, לאחר נפילתו מן המיטה, הרי שבעניין זה טענה הנתבעת, כי מן הסרטון המתעד את רגעי נפילתו של התובע עולה, שאיש צוות נכנס לחדרו של התובע בתוך דקה אחת מרגע הנפילה. לאחר דקה נוספת נכנס איש צוות נוסף והתובע חובר בחזרה למכונת ההנשמה. בהינתן נתונים אלה, הנתבעת הכחישה את טענת התובע שלפיה, הוא התנתק ממכשיר ההנשמה במשך דקות ארוכות.

    

   בכל הקשור לשאלת הנזק, הנתבעת הגישה 3 חוות דעת רפואיות מטעמה, בתחומים הרפואיים הרלוונטיים (ריאות, אורתופדיה והתחום הנפשי). המומחה האורתופדי מטעם הנתבעת קבע בחוות דעתו, כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 10% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי. יחד עם זאת, צוין בנוסף על ידו, כי לנכות זו אין השלכה תפקודית כלשהי על התובע. מומחה הריאות מטעם הנתבעת קבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בתחום הריאות, אך הבהיר כי נכות זו קשורה למחלת הקורונה והשלכותיה ואין קשורה לאירוע הנפילה וההתנתקות הקצרה שהייתה לתובע ממכשיר ההנשמה. המומחה בתחום הנפשי מטעם הנתבעת, קבע לתובע נכות זמנית בשיעור 10% למשך שנה ממועד האשפוז וזאת בגין מחלת הקורונה בלבד. מלבד נכות זמנית זו, לא נקבעה על ידו נכות נוספת, צמיתה, כלשהי.

    

6. לאור הפערים שבין ממצאי חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים, מונו שלושה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומי המחלוקת:

    

   בתחום הריאות מונה פרופ' דוד שטרית (להלן: "פרופ' שטרית"), אשר קבע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הריאות עומדת על 40%. בהתייחס לנכות זה, הסביר פרופ' שטרית, כי זו אינה קשורה לנפילה או להתפתחות הפנאומטוצלה, אלא למחלת הקורונה וסיבוכיה. פרופ' שטרית עיין בסרטון המתעד את נפילת התובע ממיטת האשפוז, ולגביו ציין: "מצפייה מדוקדקת בסרטון ניתן לראות כי החולה נפל עת היה שכוב על בטנו. תנוחה המקובלת בטיפול בחולי קורונה קשים טרום הנשמה ואף לאחר הנשמה במטרה לשפר את החימצון. בתנוחה כזו לא ניתן להשאיר את דפנות המיטה מורמות. במצב כזה החולה יותר מועד לסכנת נפילה אשר מחייבת להיות בתודעה מתמדת של הצוות כפי שאכן היה עם מצלמות החדר. אולם עדיין קיים קושי רב הן בשמיעת ההתראות והן בניטור החולה בתקופת הקורונה. במיוחד לאור הלבוש המסורבל, הבידוד של החולים ותנאי העבודה הקשים היה אכן קושי אמיתי לאבחן ולתת מענה מיידי בעת האפידמיה. באשר לאירוע הנפילה, החולה נפל ממיטתו למשך דקה וחצי (ולא "דקות ארוכות" כמצוין בחוות דעתו של פרופ' פרוכטר) והיה מנותק ממכשיר ההנשמה".

   [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

    

   בהמשך חוות דעתו קבע פרופ' שטרית, כי לאחר הנפילה התובע פיתח פנאומטוצלה, ובכך קיבל למעשה את עמדתו של מומחה התביעה שלפיה פנאומטוצלה אכן נגרמה לתובע בשל הנפילה. יחד עם זאת, הוא חלק על מומחה התביעה באשר למשמעות הפנאומטוצלה לגבי לתובע, וקבע כי אין לראות ב- פנאומטוצלה משום גורם שהקשה או האריך את הגמילה מהנשמה, וציין, בנוסף, כי הליך ארוך זה נבע ישירות מחומרת מחלת הקורונה וסיבוכיה ולא מהתפתחות הפנאומטוצלה [עמ' 3 לחוות דעתו של פרופ' שטרית];

    

   בתחום האורתופדי מונה ד"ר ניר הוס (להלן: "ד"ר הוס"), אשר קבע נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בשל הפגיעה בכתף ימין כתוצאה מהנפילה;

    

   ואילו בתחום הנפשי מונה ד"ר אמיר בן אפרים (להלן : "ד"ר בן אפרים"), אשר קבע נכות צמיתה בשיעור 10% עקב הפרעה הסתגלותית ברמה קלה מאוד, מתוכה ייחס 2% בלבד לנפילה ולחבלה שנגרמה בכתפו של התובע בעוד שלגבי היתרה (8%), קבע, כי אלה נגרמו בשל מחלת הקורונה. עם זאת, צוין על ידו, כי ככל שבית המשפט יקבע כי הנפילה גרמה להחמרה במחלת הקורונה, הרי שיש להכיר בחלק יחסי מאותם 8%, כקשורים לאירוע מושא התיק דנן, וכשיעור ההחמרה שתיקבע.

    

7. להשלמת התמונה יצוין, כי בשים לב לקביעותיו והערותיו של מומחה הריאות פרופ' שטרית, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, במסגרתה ביקש להוסיף תיאור עובדתי חדש לפיו התובע התנתק ממכשיר ההנשמה עוד טרם הנפילה וגם במשך הנפילה, עד אשר חובר חזרה למכשיר ההנשמה על ידי הצוות הרפואי בעת העלאתו מחדש למיטת האשפוז. בהינתן עיתוי הגשתה המאוחר של הבקשה ומהות התיקון המבוקש, דחיתי בהחלטתי מיום 31/3/2024 את בקשתו של התובע. בד בבד ניתנה על ידי החלטה המורה על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים והתיק נקבע לדיון קדם משפט מסכם.

    

    

8. ראיות הצדדים נשמעו, לאחר הגשת תצהירים, במסגרת שני דיוני הוכחות: הראשון ביום 6/4/2025 ובמסגרתו נשמעה עדות התובע, וחקירתו הנגדית של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הריאות – פרופ' שטרית; השני ביום 30/6/2025 ובמסגרתו נשמעה חקירתו הנגדית של עד ההגנה – פרופ' נאיל בשאראת – מנהל מח' קורונה במועד הרלוונטי לתביעה (להלן: "פרופ' בשאראת").

    

9. בתום שמיעת הראיות בתיק, הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

    

   דיון והכרעה

   שאלת החבות

    

10. כאמור, בין הצדדים נטושה מחלוקת באשר למשך הזמן שבו התובע לא היה מחובר למכשיר ההנשמה, לאחר נפילתו, ובעניין הסיבה שגרמה לנפילתו של התובע ממיטת האשפוז.

     

11. בהקשר למחלוקת זו, יצוין, כי נכון הוא שבקשתו של התובע לתיקון כתב התביעה, על ידי הוספת תיאור עובדתי חדש שעניינו בניתוק התובע ממכשיר ההנשמה עוד טרם הנפילה – נדחתה. ואולם, אין בכך, כאמור, כדי להשליך במישרין על סוגיית החבות וביתר שאת על השאלה האם הנתבעת התרשלה באופן שגרם, סופו של יום, לנפילתו של התובע ממיטת האשפוז שלו.

     

    ודוק, עצם העובדה כי התובע נפל ממיטת האשפוז כלל אינה שנויה במחלוקת. נפילה זו אף מתעודת בסרטון אשר מתעד, בנוסף, את האופן שבו טופל האירוע על ידי אנשי הצוות הרפואי, לרבות פעולת הרמת התובע חזרה למיטת האשפוז וחיבורו מחדש למכשיר ההנשמה (להלן: "הסרטון"). דחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה אין בה כדי ליתר את הצורך לדון להכריע בשאלה העיקרית המונחת לפתחנו ושעניינה - מה הייתה הסיבה שגרמה לנפילתו של התובע ממיטתו, ומה מידת האחריות המוטלת לפתחו של הצוות הרפואי לאי מניעת הנפילה, ולרבות הכלים שננקטו על ידו כדי למנוע את התרחשות האירוע ואת תוצאותיו. מחלוקת זו עומדת במלוא עוצמתה וזו טעונה עדיין הכרעה.

     

12. דא עקא, שסוגיה זו לא קיבלה את המשקל הראוי לה בסיכומי ההגנה בתואנה שלפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה. בטענתה זו להרחבת חזית, השליכה הנתבעת את יהבה על ההחלטה שמכוחה נדחתה בקשת התובע לתיקון כתב התביעה ואשר עליה עמדתי לעיל. אלא שבין החלטה זו לבין חזית המחלוקת, כאמור, אין דבר. רוצה לומר, אין כל קשר בין מהות התיקון שהתובע ביקש לבצע בכתב תביעתו, ושעניינו בהוספת תיאור עובדתי שמהותו היא שהוא התנתק ממכשיר ההנשמה בעודו מצוי על המיטה, עובר לנפילתו, לבין הסיבה שבעטיה התרחשה הנפילה ובנסיבות העניין, חרף דחיית בקשת התיקון כאמור, לא ניתן לפסוח על השאלה: האם הנפילה של התובע ממיטת האשפוז אירעה כתוצאה מקיומם של כשלים בטיפול, בהשגחה ובניטור על התובע, אם לאו.

13. עוד יצוין, בטרם נכנס בעובי הקורה, כי הנתבעת הקדישה חלק נכבד בסיכומיה לעניין התנהלות התובע אשר במהלך ניהול ההליך דנן הגיש תביעה נזיקית נוספת, כנגד מעסיקו לשעבר, בגין נזקיו אשר פיצוי בגינם נתבע גם במסגרת ההליך דנן. כמו כן, הועלו על ידה, בגדרי הסיכומים, טענות קשות כנגד אחד ממומחי התביעה אשר חוות דעת נוספת שלו צורפה לכתב התביעה האמור, לאחר ביצוע התאמות שנועדו למקסם את סיכויי הצלחתה של התביעה הנוספת הנ"ל ולהגדיל את שיעור הפיצויים שעשויים להיפסק במסגרתה. לטענתה, אותן התאמות אינן עולות בקנה אחד עם חוות הדעת שניתנה על ידי אותו מומחה בתיק דנן. בנסיבות העניין נראה, כי יש ממש בטענתה זו של הנתבעת. בעל הדין הטוען טענה בבית המשפט אינו רשאי לטעון טענה אחרת, סותרת, בהליך אחר המנוהל על ידו. והדברים חלים גם על מומחה מטעמו שמצופה ממנה לחוות את דעתו באופן מקצועי ואובייקטיבי ללא קשר עם ההליך המשפטי שבזיקה אליו הוזמנה חוות דעתו. לא כך עשו התובע והמומחה הרלוונטי מטעמו. יחד עם זאת, מקום בו גילה התובע במסגרת ההליך הנוסף הנ"ל דבר ניהולו של הליך זה, ובשלב מאוחר יותר, כעולה מסיכומי הנתבעת, אף ביקש לחדד ולהבהיר כי במסגרת ההליך האמור אין הוא תובע כל פיצוי בגין כל נזק שבגינו הוא דורש פיצוי בהליך דנן, הרי שבכך, נדמה, באו הדברים על תיקונם ומכל מקום לא מצאתי בהתנהלותו זו של התובע או מי מטעמו טעם המצדיק לבדו סילוק תביעתו. ביתר שאת אמורים הדברים נוכח העובדה כי במסגרת התיק דנן מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט ומקום בו במסגרת ההליך דנן (וגם במסגרת ההליך הנוסף הנ"ל), תיבחן ותוכרע בלאו הכי שאלת הקשר הסיבתי.

     

14. נשוב אפוא לעניין המחלוקת ונתחיל בסוגיה שעניינה במשך זמן הנפילה והניתוק ממכשיר ההנשמה. בהקשר לסוגיה זו, עיון בסרטון המתעד את רגעי הנפילה מעלה כי התובע נפל ממיטת האשפוז בשעה 4:39:03. בשעה 4:40:24 איש צוות נכנס לחדרו של התובע והבחין בו. אליו הצטרף, מיד לאחר מכן, איש צוות נוסף והתובע הורם חזרה למיטת האשפוז וחובר מחדש, כבר בשעה 4:41:15, למכשיר ההנשמה. עיון מעמיק ומדוקדק בסרטון אף מעלה, כי בטרם נפל התובע ממיטתו, איש צוות נכנס לחדר שבו התאשפז התובע, בדק אותו והתרשם מהמכשירים להם היה מחובר (כניסתו תועדה בשעה 4:32:32 ויציאתו תועדה בשעה 4:33:10). כן עולה מהסרטון, כי בשעה 4:38:05 החל התובע להראות סימנים של התעוררות. כך התחיל להזיז את גופו וראשו, עד אשר נפל ממיטת האשפוז שלו.

     

    כלל לא ברור מהסרטון המתעד את האירוע האם התובע התנתק ממכשיר ההנשמה טרם הנפילה אם לאו. כך או כך, אין מדובר בסוגיה המהווה חלק מחזית המחלוקת בהתחשב במהות טענותיו של התובע בכתב תביעתו. כל שנטען שם על ידי התובע לעניין האמור הוא, כי לאחר נפילתו התובע נותק ממכשיר ההנשמה במשך דקות ארוכות (כ- 8 דקות) - טענה, שכאמור, אינה עומדת בקנה אחד עם העולה מהסרטון. אזכיר, כי בקשת התובע לתיקון כתב התביעה על ידי הוספת תיאור עובדתי חדש, נדחתה בהחלטתי מיום 31/3/2024 שלא נס ליחה. כך או כך, הרי גם מומחה הריאות שמונה מטעם בית המשפט – פרופ' שטרית אישר בחקירתו הנגדית לפניי, כי בחוות דעתו התבסס על כך שהתובע היה מנותק ממכשיר ההנשמה במשך הזמן שבו נפל על הרצפה. בהקשר זה העריך על סמך הסרטון המתעד את האירוע, כי מדובר בפרק זמן של כדקה וחצי בלבד [עמ' 18 לתמליל הפרוטוקול, שורות 27 – 33].

     

15. בהינתן האמור, ועל סמך ההתרשמות הישירה מהסרטון המתעד את הנפילה, אני קובעת כי התובע לא היה מחובר למכשיר ההנשמה אך במשך הזמן שבו מוטל על הרצפה, בעקבות הנפילה, העומד על 2 דקות ו- 12 שניות (החל משעה 4:39:03 ועד שעה 4:41:15).

     

16. באשר לסיבת הנפילה והאמצעים שעמדו לרשות הנתבעת לשם מניעתה, הרי שבעניינם של אלה התובע העלה בכתב התביעה טענה שלפיה מיטת האשפוז שממנה הוא נפל לא הייתה מגודרת. לטענתו, לו הייתה המיטה מגודרת, הוא לא היה נופל ממנה. בד בבד, העלה התובע בסעיף 15 לכתב התביעה טענה, לפיה, אין הוא יודע ואין באפשרותו לדעת מה הן הנסיבות המדויקות שגרמו לנפילתו ואשר מהן עולה רשלנותה של הנתבעת. על ידי התובע נטען, כי בזמן הרלוונטי היה נתון בחזקתה ובשליטתה המלאה והבלעדית של הנתבעת ו/או עובדיה, וכי נסיבות הפגיעה מתיישבות יותר עם קיומה של רשלנות מצד הנתבעת ו/או עובדיה מאשר עם היעדר רשלנות. על כן, עתר בתביעתו להעברת נטל ההוכחה לנתבעת. מנגד, הנתבעת טענה בסעיף 26 א' ו- ב' לכתב ההגנה, כי השתלשלות האירועים ברורה וידועה היטב לתובע. השתלשלות זו אף מתועדת בסרטון המשקף את רגעי נפילתו של התובע ואת אופן פעולת הצוות הרפואי בעקבות הנפילה. על טענתה זו חזרה הנתבעת גם בסיכומיה, תוך שהובהר על ידה, כי התנאי הראשון להחלת הכלל 'הדבר מעיד בעד עצמו', אינו מתקיים מקום שבו התובע הציג גרסה עובדתית פוזיטיבית (סעיף 34 לסיכומי הנתבעת). בהינתן זאת, טענה, כי אין תחולה לכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בענייננו ואין הצדקה להעברת נטל הראייה אל הנתבעת.

     

17. במחלוקת זו שהתגלעה בין הצדדים, ולאחר בחינה של כלל הראיות והעדויות בתיק, סבורני כי זה המקרה שבגינו ראוי להחיל את הכלל 'הדבר מעיד על עצמו' הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכפי שיוטעם להלן, נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות עבר לנתבעת להראות שלא הייתה לגבי אירוע הנפילה של התובע ממיטת האשפוז בבית החולים, התרשלות שתחוב עליה. בנסיבות העניין, ובבחינת הקדמת המאוחר אציין, כי בנטלים אלה הנתבעת לא עמדה.

     

18. שלושה הם התנאים להתקיימותו של הכלל 'הדבר מעיד על עצמו': הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה (ראו ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001)).

     

19. שלושת התנאים הנ"ל מתקיימים בענייננו.

     

20. ראש וראשון, אינני מקבלת טענת הנתבעת לפיה, נסיבות הנפילה היו ידועות לתובע בשעה שאלה מתועדות בסרטון האירוע וברשומה הרפואית הרלוונטית. גם אם נכונה היא הטענה שלפיה אירוע הנפילה מתועד במלואו, הרי שאין באמור כדי להסביר מה בדיוק גרם והביא לנפילה. במהלך ניהול ההליך, התובע העלה מספר תרחישים אפשריים באשר לסיבת הנפילה. בין היתר, העלה את עניין התנתקותו ממכשיר ההנשמה עובר לנפילה, אשר גרמה לתזוזתו, והעלה בנוסף את עניין אי הרמת דפנות המיטה. במהלך שמיעת הראיות העיד בפניי עד הנתבעת – פרופ' בשאראת, כי ייתכן שהתזוזה של התובע, טרם הנפילה, נעוצה במינון נמוך של חומר ההרדמה [עמ' 6 לתמליל הדיון מיום 30/6/2025, שורות 12-17]. גם בהמשך חקירתו, בעת שנשאל האם ייתכן שחומר ההרדמה ירד באופן פתאומי, דבר שגרם לתזוזה של התובע, פרופ' בשאראת השיב: "אני לא יודע אני אומר לכם, אני אישית אני יכול לשער מה היה לפעמים בועת אוויר שנתקעת בתוך העירוי וסותמת את מעבר חומרי ההרדמה לתוך גופו של התובע.." [עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 19 – 22].

     

21. כך או כך, בין אם הסיבה לתזוזתו ולנפילתו אחריה של התובע נעוצה בניתוקו של התובע ממכשיר ההנשמה או שזו נעוצה במינון נמוך או לא מספיק של חומר ההרדמה, יהיה הגורם לה אשר יהיה, הרי שבסעיף 16 לתצהירו פרופ' בשאראת ציין באופן מפורש, כי "לא ברור מה המנגנון שגרם לנפילת התובע..". רוצה לומר, אם לנתבעת עצמה לא ברור מהו מנגנון התאונה, הנתבעת אינה יכולה להישמע בטענתה שלפיה, לתובע הייתה ידיעה בפועל ולמצער בכוח, על אודות הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק. גם פרופ' שטרית שמונה מטעם בית המשפט בתחום הריאות אישר בחקירתו הנגדית, על בסיס מה שראו עיניו בסרטון שמתעד את הנפילה, כי בטרם אירעה זו הבחין בהבהוב של המכשיר. בד בבד הטעים, כי התקשה לראות מה בדיוק היה כתוב באותם רגעים במוניטור [עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 6/4/2025, שורות 34 – 39]. בהמשך חקירתו הנגדית, הבהיר פרופ' שטרית, כי המכשיר יכול לאותת גם במקרים שבהם צינור החמצן מחובר, כמו למשל במקרה שבו החמצן עובר בצורה לא חלקה. עם זאת, לדבריו, כאמור, אין הוא יודע ואין לו את היכולת לדעת מה בדיוק היה כתוב על המכשיר בעת הרלוונטית [עמ' 21 לפרוט', שורות 3- 11].

22. ב- ברע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו](21.05.2018), בית המשפט העליון דן, בהרחבה, בנושא בחינת קיומו של התנאי הראשון, ולגביו ציין כי: "התנאי הראשון של אי-ידיעה מתפרש אפוא בפסיקה כדרישה לקיומה של עמימות עובדתית, ללא תלות בשאלה שהצבנו בתחילת דיוננו – אם אי-הידיעה היא של התובע או של הניזוק. בהתקיים עמימות עובדתית לגבי נסיבות אירוע התאונה, על התובע להוכיח במצטבר את שני התנאים הנוספים אשר בהתקיימם נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות עוברים אל הנתבע ..." (שם, פסקה 23). באשר למועד הרלוונטי לבחינת אי הידיעה, בית המשפט העליון הבהיר כי: " ודוק: לא נעלם מעיני כי התפתחות ההלכה לגבי מועד אי-הידיעה, נסבה על מקרים בהם לניזוק עצמו לא הייתה ידיעה בעת האירוע הנזיקי על הנסיבות שגרמו לאירוע הנזיקי. בנקודה זו התפתחה כאמור ההלכה ומיקדה את המבט לא בשאלת ידיעתו של הניזוק בעת התרחשות המקרה, אלא בשאלה אם נתבררו נסיבות המקרה לאשורן עד תום המשפט" (שם, פסקה 25).

     

23. בנסיבות העניין אין ספק בדבר קיומה של עמימות עובדתית ביחס לנסיבות אירוע הנפילה ממיטת האשפוז, והגורם לה. יש לזכור כי בעת הנפילה התובע היה מורדם ומונשם, וממילא לא ידע ולא יכול היה לדעת מה הן הסיבות שגרמו לתזוזה ולנפילתו מהמיטה אחריה. למעשה, גם היום, לאחר שתם שלב הבאת הראיות, נתון עובדתי זה נותר עמום, וזאת גם לשיטתו של עד ההגנה – פרופ' בשאראת.

     

24. אשר לתנאי השני, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לעצם התקיימותו בשעה שהמיטה שממנה נפל התובע, במהלך אשפוזו, הייתה מצויה בשליטת בית החולים ובאחריותו. כך גם ההחלטה לגבי סוג המיטה, מיקומה, ואם להרים את דפנות המיטה (המעקה) אם לאו, כל אלה היו בשליטת ואחריות הנתבעת ולא בשליטת התובע.

     

25. אשר לתנאי השלישי, הרי שלטעמי גם הוא מתקיים בעניינו. בהקשר לתנאי זה אסתפק בלומר, כי נפילתו של חולה מורדם ומונשם, הנתון בשליטתו המלאה של בית חולים והצוות הרפואי הפועל במסגרתו, ממיטת האשפוז, הינה בגדר אירוע חריג ויוצא דופן אשר מעיד בפני עצמו על פעולה בלתי תקינה הטעונה הסבר מצד הנתבעת. מדובר באירוע המתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

     

26. משהוכחה התקיימותם של שלושת התנאים להחלת הכלל הראייתי "הדבר מעיד על עצמו", נטל הראיה והשכנוע כי לא הייתה לגבי אירוע הנפילה של התובע ממיטת האשפוז בבית החולים התרשלות שתחוב עליה הנתבעת, עובר לנתבעת, וכאמור, הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

27. נכון הוא שהנתבעת עמדה במסגרת טיעונה על הצורך הרפואי שבעטיו עשתה כדי להשכיב את התובע על בטנו במהלך תקופת האשפוז שלו. כן ציינה מדוע בחרה שלא להרים את הדפנות שבצדדי המיטה. נזכיר בהקשר זה הסבירה לפיהם, הדבר נעשה על מנת לשפר את אספקת החמצן המוזרם לגופו של התובע. הסבריה האמורים אף קיבלו תימוכין בחוות דעתו של פרופ' שטרית, עליהם עמדתי לעיל. חרף האמור, לא ניתן לקבוע שהנתבעת יצאה ידי חובתה כלפי התובע. רוצה לומר, לנוכח הסיכון הכרוך בעצם השכבתו של חולה מורדם ומונשם על בטנו על מיטת אשפוז שדפנותיה מורדים במודע ע"י הצוות הרפואי, היה על הנתבעת לנקוט במשנה זהירות לבל ייפול התובע ממיטתו ארצה, כפי שאירע בפועל. ביתר שאת אמורים הדברים בשים לב לדברי המומחה מטעם בית המשפט – פרופ' שטרית, לפיהם: "במצב כזה החולה יותר מועד לסכנת נפילה אשר מחייבת להיות בתודעה מתמדת של הצוות..".

     

28. למען הסר ספק, יצוין, כי לא נעלמו מעיניי טענות הנתבעת בעניין הקושי הרב ששרר במדינה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה ואשר השליך במישרין על עבודתם של הצוותים הרפואיים השונים. כך בין היתר, בשל הצורך בעטית מסכות והשמת חליפות מיוחדות אשר מטבע הדברים הקשו עד מאוד וסרבלו את ביצוע עבודתם המבורכת של הצוותים הרפואיים השונים. ניתן אף להניח, כפי שטוענת הנתבעת, כי חליפות מיוחדות אלה ותנאי העבודה הקשים מחויבי המציאות של אותה תקופה, אשר חייבו כללו בידוד חולי הקורונה מיתר החולים והלנתם במחלקות מיוחדות, הקשו גם על האפשרות לבצע ניטור רפואי הולם ולשמוע התראות. ערה אני אף לכך שהמומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום הריאות, הביע שביעות רצונו מן המעקב שבוצע על ידי הצוות הרפואי הרלוונטי אחר מצבו של התובע ויתר החולים במחלקה, באמצעות המצלמות השונות המותקנות בחדרי האשפוז. ואולם, חרף כל האמור, לא שוכנעתי כי הנתבעת עשתה מספיק כדי למנוע את התרחשותו של אירוע חריג זה. והדברים נאמרים ביתר שאת מקום שמדובר בתובע שהיה מורדם ומונשם ושהלכה למעשה לא הייתה לו שליטה על גופו. בנסיבות מיוחדות אלה, מוטל היה על הצוות הרפואי אשר טיפל בתובע והחליט משיקולים רפואיים ענייניים שלא להרים את המעקה של מיטת האשפוז, לפעול ביתר זהירות כלפי התובע שבנסיבותיו היה מועד לסכנת נפילה יותר מכל חולה 'רגיל' אחר. בנסיבות העניין תמהני מה היה תפקידן של המצלמות המותקנות בחדרו של התובע, אם במשך דקה וחצי טרם הנפילה התובע הזיז בתחילה את ראשו וגופו, בשלב מאוחר יותר הגיע בגופו עד לקצה המיטה, ורק לאחר מכן נפל.

     

    תזוזה מעין זו, גם אם היא שכיחה בקרב חולים מורדמים ומצריכה טיפול באמצעות העלאת מינון חומר ההרדמה, במקרה הספציפי של התובע גרמה להתרחשות אירוע חריג, המתבטא בנפילת התובע ממיטת האשפוז שלו. תוצאה זו הייתה יכולה להימנע אם הצוות הרפואי היה מבחין בתזוזות גופו של התובע טרם הנפילה, שנמשכו לכל הפחות כדקה וחצי טרם הנפילה.

     

    בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, ומבלי להתעלם מן הקושי הרב שליווה את עבודתם המקודשת של הצוותים הרפואיים, במיוחד בתקופת הקורונה, ומבלי להתעלם מקיומה של הצדקה רפואית לאי הרמת מעקות מיטת האשפוז של התובע, מצופה היה מהנתבעת לנקוט באמצעי זהירות מוגברים לאור הסיכון המוגבר לנפילת החולה המורדם ממיטת האשפוז, לרבות ע"י הצמדת איש צוות למיטת האשפוז של התובע או קשירת התובע באמצעים מקובלים אחרים למיטת האשפוז, דבר שיכול היה למנוע את התממשות הסיכון כפי שבא לידי ביטוי בנפילת התובע ממיטת האשפוז כשהוא מורדם ומונשם ומחוסר שליטה על גופו.

     

29. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הצוות הרפואי של הנתבעת התרשל באופן הטיפול שהעניק לתובע, ועקב אותה התרשלות התובע נפל ממיטת האשפוז ונגרמו לו נזקים.

     

    שאלת הנזק

     

30. בפתח הדיון, יש להבהיר כי פרט לקביעותיו של מומחה הריאות שמונה מטעם בית המשפט – פרופ' שטרית, שעליהן חולק התובע, בין הצדדים אין מחלוקת ממשית באשר לקביעותיהם של יתר המומחים הרפואיים בתיק וממילא איש מהצדדים לא ביקש לחקור בחקירה נגדית מי מיתר המומחים.

     

31. כמו כן, איש מהצדדים לא ביקש לעמוד על המסקנות הרפואיות של המומחים הרפואיים מטעמו, ובפרט בשעה שהצדדים לא ביקשו לחקור מומחים רפואיים אלה. מכאן שיש לראות בחוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים טרם מינויים של המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט, כאילו לא התקבלו כראיה (בהתאם להוראות תקנה 88 (ד)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018).

     

32. באשר למחלוקת בעניין הנכות הרפואית הצמיתה בתחום הריאות, הרי שבעניינה נוטה אני לקבל באופן חלקי את טענות התובע. בהתאם לאלה, יש להעניק לתובע אחוז מסוים של נכות בקשר לאירוע הנפילה, וזאת מתוך סך כל הנכות שנקבעה לתובע על ידי המומחה שמונה מטעם בית המשפט – פרופ' שטרית. זאת, לאור העולה מעדותו של פרופ' שטרית בפניי וכפי המפורט להלן.

     

33. בחוות דעתו, פרופ' שטרית ציין, כי התובע פיתח פנאומטוצלה (חלל אוויר גדול בריאה הימנית), וקבע, בנוסף, כי מצב זה נגרם בשל הנפילה. בד בבד, הטעים פרופ' שטרית, כי אותה פנאומטוצלה לא היוותה גורם שהקשה על הגמילה ממחלת הקורונה או האריך את ההחלמה ממנה. כן קבע, כי ממצא זה (הפנאומטוצלה) הינו חסר משמעות קלינית אצל התובע [עמ' 3 לחוות הדעת, פסקה אחרונה]. ואילו בחקירתו הנגדית לפניי, פרופ' שטרית דייק יותר בקביעתו, וציין: "... מבחינתי, עיקר הפגיעה פה היא של הקורונה. אי אפשר לשלול לחלוטין מורכבות כלשהו של הפנאומטוצלה בתוך העניין הזה, אבל בטח לא משהו משמעותי" [עמ' 26 שורות 27 – 29]. בהמשך חקירתו הנגדית, פרופ' שטרית נתבקש לכמת את מידת ההשפעה שהייתה לפנאומטוצלה על הפגיעה שממנה סובל התובע היום, ובהקשר זה ציין, במפורש, כי התרומה היחסית היא זניחה, וכי 90% מהפגיעה שיש לתובע היום היא תוצאה של מחלת הקורונה, כך שמתוך ה- 40% נכות צמיתה בתחום הריאות שנותרה לתובע, בין 0 ל- 10% קשור ל פנאומטוצלה, לא יותר [עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 1 – 13].

     

34. בהינתן הסבריו דלעיל של פרופ' שטרית, ברי כי אין לקבל את הפרשנות השגויה של התובע שלפיה יש להעניק נכות צמיתה בשיעור 10% בתחום הריאות כתוצאה מהנפילה. שכן, פרופ' שטרית ציין והבהיר, כי לנפילה ולפנאומטוצלה שהתפתחה אצל התובע בעקבות הנפילה ישנה תרומה זניחה, כך ש- 90% ממצבו היום הוא כתוצאה מהקורונה ולא קשור לנפילה, ומתוך ה- 40% בין 1 ל- 10% בלבד קשורים לנפילה. מדובר אפוא באחוז זניח מסך כל הנכות הצמיתה שנותרה אצל התובע בתחום הריאות, הנע בין 0% - 4% בלבד.

     

35. בהינתן שיעורי הנכות הקלים הנ"ל, אניח לטובת התובע כי כתוצאה מאירוע הנפילה ממיטת האשפוז, נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 4% בתחום הריאות.

     

36. באשר להשלכות שעשויות להיות לקביעה אחרונה זו על הנכות בתחום הנפשי, הרי שאינני מקבלת טענת התובע לפיה, לאור ההשפעה שהייתה לעצם הנפילה על מחלת הריאות, ישנו מקום לייחס את מלוא הנכות הצמיתה בתחום הנפשי (בשיעור 10%) לאירוע מושא ההליך דנן. טענה זו של התובע אין לה על מה להישען, זאת בהינתן קביעתו של ד"ר בן אפרים לפיה, ככל שבית המשפט יקבע כי הנפילה גרמה להחמרה במחלת הקורונה, הרי שיש להכיר בחלק יחסי מאותם 8%, כקשורים לאירוע מושא התיק דנן, וכשיעור ההחמרה שתיקבע. משכך הם פני הדברים, הרי שמדובר ב- 10% מתוך ה- 8%, קרי 0.8% בלבד, לצד 2% שנקבעו כתוצאה מחבלת הכתף, ולכן סך כל הנכות הנפשית הצמיתה שנותרה לתובע כתוצאה מהנפילה, בעיגול לטובת התובע עומדת על 3% בלבד (מעוגל).

     

37. אשר לנכות הצמיתה המשוקללת, ומאחר והצדדים אינם חולקים על קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי – ד"ר הוס, אשר קבע כי הנכות הצמיתה שנותרה לתובע כתוצאה מהנפילה עומדת על 10% בגין הפגיעה בכתף, הרי שהנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת עומדת על כ- 16%.

     

38. אשר לשאלת הנכות התפקודית, הרי ששאלה זו, למרבה הפלא, לא קיבלה את המשקל הראוי לה בסיכומי הצדדים. לא זו אף זו, התובע בסיכומיו בחר שלא לערוך חישוב אקטוארי המתייחס לשיעור נזקיו, ועיקר דרישתו היא לקבלת פיצוי על דרך האומדנה. למרות האמור, להלן אעמוד על הפיצוי הראוי בגין אבות הנזק השונים, וזאת בין היתר, כדי לבחון את טענת התובע בדבר תחולת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), ועתירת התובע, מכוחה, לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בשיעור 25% מסך הנזק שייפסק בתביעה זו, זאת מעבר לתגמולי הביטוח לאומי שהוא קיבל או עומד לקבל.

     

39. בעניין הנכות התפקודית, ומאחר ושיעור הנכות הרפואית שנותרה אצל התובע בתחום הריאות ובתחום הנפשי, כאמור, היא זניחה ביותר, הרי שדומה כי גם ההשלכה התפקודית של נכויות רפואיות אלה על תפקודו של התובע אינה משמעותית. בנסיבות העניין, גם אם מחומר הראיות עולה כי התובע הפסיק לעבוד לאחר שחרורו מהאשפוז, שאז החל בתהליך שיקום ארוך, הרי שמדובר בפגיעה שהיא ברובה המכריע תוצאה של מחלת הקורונה בה חלה והשלכותיה של זו (להבדיל מעצם הנפילה ממיטת האשפוז). יחד עם זאת, בנסיבות העניין לא יכולה להיות מחלוקת כי הנכות האורתופדית מטבעה היא בעלת השלכה תפקודית.

     

40. ערה אני לטענת התובע שלפיה לאחר שנדבק במחלת הקורונה, הוא עבר תקופה קשה שבמהלכה חלו שינויים משמעותיים בשגרת חייו, והוא הפך מאדם בריא בגופו ונפשו, לאדם שנמצא בסכנת חיים על כל המשתמע מכך. כמו כן, לאחר נפילתו ממיטת האשפוז הוא הועבר לבית חולים אחר ושם המשיך לקבל טיפול אינטנסיבי שבסופו הצליח להתגבר על המחלה. כן עבר התובע תקופת שיקום ממושכת שגרמה להתייצבות במצבו הרפואי, דבר שאף איפשר לו לחזור לעבודתו בתור מורה נהיגה (אך לא כפקיד בנק). ודוק: עיקר הפגיעה של התובע, הגופנית והתפקודית כאחת, היא תוצאה של מחלת הקורונה והשלכותיה, ולאירוע הנפילה הייתה השלכה משנית בלבד. וככל שנדרשים אנו להעריך את היקף ההשלכה האמורה על תפקודו של התובע, הרי שסבורני כי הנכות התפקודית שנותרה לתובע בעקבות אירוע הנפילה אינה עולה על 12%.

     

41. לאור המקובץ לעיל, ובהתחשב במכלול הנתונים, סבורני כי נכותו התפקודית של התובע הקשורה לאירוע הנפילה עומדת על 12 %, ולפי שיעור זה יחושב רכיב הפסדי השכר לעתיד.

     

42. אשר לבסיס השכר, ערב אשפוזו של התובע בבית חולים 'העמק' בעפולה בשל מחלת הקורונה, התובע עבד כפקיד בנק ובגין אותה עבודה קיבל תלושי שכר (עותק מהם צורף כנספח 11 לתצהיר העדות הראשית של התובע). כמו כן, לתובע הייתה הכנסה נוספת מעבודתו כמורה נהיגה עצמאי (מסמכי שומת מס צורפו גם הם לתצהירי התובע, כחלק מנספח 11 הנ"ל).

     

43. עיון בתלושי השכר של התובע, מעלה כי ממוצע שכרו של התובע (ברוטו) בשנת 2020, עמד על 22,165 ₪. עיון במסמכי שומת מס מעלה, כי הכנסתו השנתית של התובע עמדה על כ- 73,419 ₪ (קרי: סך של 6,118 ₪, בממוצע, לחודש). לפיכך, סבורני כי ממוצע הכנסתו החודשית של התובע משתי העבודות עובר לאירוע הנפילה עמד על 28,283 ₪. סכום זה מוצמד להיום עומד על 34,300 ₪ (מעוגל), ולפיו יחושבו הפיצויים המגיעים לתובע בגין אובדן שכר לעבר ולעתיד.

     

    הפסדי שכר לעבר:

44. בשונה מראשי נזק שניתן לקבוע את היקפם בדרך כלל על דרך האומדנה (כגון כאב וסבל ועזרת הזולת, כשזו ניתנת על ידי בני משפחה), סכום הפיצויים בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות, הן לעבר והן לעתיד, נקבע באופן מדויק, בהתאם לקביעות בית המשפט באשר לשכרו החודשי הממוצע של הניזוק, ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות (ראו- ע"א 7895/08קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין [פורסם בנבו]( 31.8.2011).

     

45. אשר לרכיב של הפסדי שכר לעבר, כידוע המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה באמצעות ראיות שיכולות ללמד על היקף הנזק. אולם לעיתים, הפסדי השתכרות בעבר הינם בגדר נעלם, ואין אפשרות לחשבם באופן מדויק. במקרה כזה, כבר קבע בית המשפט העליון זה מכבר כי "כשאין נתונים מספיקים לגבי הבסיס לחישוב מדויק של הנזק, אך עם זאת ברור שנגרם לתובע הפסד השתכרות, אין לשלול מהתובע את הפיצוי המגיע לו, אף אם בית המשפט נאלץ לקבוע את הפיצוי בדרך האומדן" (ע"א 448/87צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן, מג(3) 810 (1989), עמ' 817 – 818).

     

46. בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, נזקו של התובע כתוצאה מן התאונה מושא המשפט, נגרם והתגבש בסמיכות זמנים למחלת הקורונה בה חלה ולאשפוזו בעקבותיה. ובמילים אחרות, נכותו הצמיתה של התובע עקב הנפילה אינה עומדת באופן עצמאי, אם כי חברה אליה נכות אחרת, משמעותית יותר, שנגרמה לתובע כתוצאה מהידבקותו במחלת הקורונה ומהשלכותיה של זו. חישוב מתמטי של כלל הנכויות של התובע, הן בעקבות מחלת הקורונה והן בעקבות הנפילה ממיטת האשפוז, בהישען על קביעותיהם של המומחים הרפואיים שמונו מטעם בית המשפט, מביא אותנו לדרגת נכות כוללת משוקללת בשיעור כ- 51%, כאשר רק חלק קטן ממנה קשור לאירוע הנפילה ולגבי חלק זה הוערכה ההשלכה שיש לו על כושר ההשתכרות של התובע (הנכות התפקודית) ב- 12%, כמפורט לעיל.

     

47. לפיכך, אין אפשרות מעשית לעשות חישוב מדויק של הפסדי השכר לעבר של התובע כתוצאה מאירוע הנפילה, במנותק מהנזק שנגרם לו עקב מחלת הקורונה. בנסיבות העניין, אלמלא מחלת הקורונה, אין לשלול את האפשרות לפיה נזקו של התובע עקב אירוע הנפילה, בהינתן שיעור הנכות, לא היה מצדיק את הפסקת עבודתו של התובע כפקיד בנק. מעבר לכך, התובע לא צירף לעיוני נתוני הכנסה עדכניים מעבודתו כמורה נהיגה עצמאי, שיכולות לתת אינדיקציה לגבי גבוה הכנסתו לאחר שעבר את כל האירועים הקשים, כך שלא ניתן לשלול את האפשרות כי הכנסתו כמורה נהיגה עלתה בעקבות כך שהוא התפנה לעבודה זו לאחר שסיים לעבוד בבנק.

     

48. לכן, ומאחר והנתונים בתיק אינם מאפשרים ביצוע חישוב מדויק של הפסדי השכר לעבר, ומשלא יכולה להיות מחלוקת בדבר קיומה של גריעה בשכר של התובע כתוצאה, בין היתר, מאירוע הנפילה, הרי שאין מנוס מפסיקת פיצוי כזה על דרך האומדנה. מאז אירוע הנפילה ועד היום עברו כ- 5 שנים (קרי 60 חודשים), ובהתחשב בנתוני השכר של התובע ושיעור הנכות התפקודית, סבורני כי פיצוי בשיעור 150,000 ₪ על דרך האומדנה הינו סכום הולם שיכול לפצות את התובע על הפסדי השכר לעבר.

     

    הפסדי שכר לעתיד:

49. התובע היום בגיל 54 שנים ולפיכך נותרו לו 13 שנים עד לגיל הפרישה (67 שנים).

     

50. בהתאם לאמור, מכפלה של בסיס השכר שקבעתי (34,300 ₪), באחוז הנכות התפקודית (12%), ובמקדם ההיוון העומד במקרה דנן על 127.32, מביא אותנו לפי חישוב אריתמטי פשוט לסך של524,000 ₪(מעוגל).

     

    הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים:

51. בהתאם לחישוב המקובל כיום בפסיקה בנוגע לראש נזק זה, ישנו מקום לחשב את הפסדי התובע בגין הפגיעה בפנסיה ובתנאים הסוציאליים בשיעור 12.5% מסך הפגיעה בשכרו. בנסיבות תיק זה ובהתחשב בסכומים שנפסקו לעיל בגין הפסדי שכר (לעבר ולעתיד), עומדים הפסדיו של התובע בגין אב נזק זה ע"ס 84,250 ₪ .

     

    כאב וסבל

52. בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע כתוצאה מאירוע הנפילה וכן בהתחשב בגילו, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה ע"ס של 85,000 ₪.

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

53. התובע ביקש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 200,000 ₪, לעבר ולעתיד. בהקשר זה טען, כי כתוצאה מאירוע הנפילה, ולאחר שחרורו מבית החולים השיקומי, הוא נזקק לקבלת עזרה מלאה בצרכיו האישיים, כולל רחיצה, הלבשה, עזרה בשירותים, האכלה, וניידות בתוך הבית ומחוצה לו. בחקירתו הנגדית לפניי, ציין התובע, כי את עיקר העזרה הוא קיבל בשנה הראשונה – שנה וחצי לאחר שחרורו מבית החולים השיקומי, ואשתו היא זו שעזרה לו. כן הבהיר, כי גם במקלחת הוא נעזר באשתו כי הוא היה מוגבל עקב הפגיעה בכתף [עמ' 12, שורות 1 – 12]. עוד מסר התובע, כי אישתו ליוותה אותו לבריכות הטיפוליות ולבתי החולים השיקומיים [עמ' 12 לפרוט', שורות 24 – 27].

     

54. בנסיבות המקרה דנן, אין ספק כי התובע אושפז במשך תקופה ממושכת ונעזר בבני משפחתו, אם כי אשפוזו הממושך קשור ברובו למחלת הקורונה. יחד עם זאת, מגבלותיו הגופניות ככל שהן קשורות לפגיעה בכתף, הן לבטח תוצאה של הנפילה, ולכן לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע נדרש בתקופה הסמוכה לשחרורו מבית החולים לעזרה מבני משפחתו, לרבות לצורך ליווי לבדיקות וטיפולים, וייתכן שהוא יידרש בעתיד לקבל עזרה מאשתו ו/או בני משפחתו לצורך המשך הטיפול וייתכן גם בשל מגבלה גופנית בתנועות הכתף.

     

55. משכך, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, סכום כולל של 30,000 ₪ וזאת על דרך האומדנה.

     

    הוצאות רפואיות והוצאות על נסיעות –

56. התובע עתר במסגרת סיכומיו לפסיקת פיצויים בגין ראש נזק זה בסך של 150,000 ₪, לעבר ולעתיד. אולם התובע לא המציא ולו בדל ראיה על הוצאות כלשהן בגין הוצאות נסיעות וניידות לעבר, למעט הוצאותיו למומחים הרפואיים שחיוו את דעתם אודות מצבו של התובע ואשר חוות הדעת שלהם צורפו לכתב התביעה, וכן ההוצאות שהתובע נשא בהם בגין חוות הדעת של המומחים שמונו מטעם בית המשפט.

     

57. כידוע, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר הן בגדר ראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות, ואלו בענייננו לא הוגשו. עם זאת נוכח מהות ההגבלה של התובע, והצהרות התובע בדבר נסיעה לטיפולים בבריכות וטיפולים שיקומיים אחרים (בין היתר בשל המגבלה בכתף), הרי שלבטח הוא הצטרך לשאת בעלויות הנסיעה, לרבות דלק וחניונים, והוצאות אחרות, ולכן סבורני כי אכן נגרמו לו הוצאות כאלה ומן הראוי לפצות אותו בסכום הוגן.

     

58. בנסיבות אלה, בגין ראש נזק זה אני רואה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי, על דרך האומדנה, בסכום כולל של 20,000 ₪.

     

59. לסיכום, סך כל הפיצוי באבות הנזק שבגינם ביקש התובע פיצוי ועלה בידו להוכיח קיומו של נזק, הוא זה:

     

    הפסדי שכר לעבר 150,000 ₪

    הפסדי שכר לעתיד524,000 ₪

    הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 84,250 ₪

    כאב וסבל 85,000 ₪

    עזרת צד ג' בעבד ובעתיד 30,000 ₪

    הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד +נסיעות20,000 ₪

    ________________

    סה"כ 893,250 ₪

    ניכוי מל"ל:

     

60. מטבע הדברים, ישנו מקום לנכות מסך הפיצוי תגמולי מל"ל ששולמו וישולמו לתובע בגין האירוע מושא התיק דנן. בעניינם של אלה, ניתנה על ידי ביום 21/5/2025 החלטה המורה על הארכת המועד להגשת חוות דעת אקטוארית מטעם התובע ב- 30 יום מיום ההכרעה בנושא גובה הנכות הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הריאות ובתחום הנפשי.

     

61. למקרה ותביעתו תיבלע בתגמולי הנ"ל, התובע עתר, לחילופין, להחיל את הוראות סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), ולפסוק לו פיצוי בגובה 25% מהערכת הנזק, וזאת, כמובן, מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבל ויקבל כאמור.

     

62. עיון בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה ע"י הנתבעת מעלה, כי סכום התגמולים ששולמו עד כה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי עומד על סך (משוערך) של 849,517 ₪. כמו כן עולה מחוות הדעת האקטוארית הנ"ל, כי לתובע ישולמו בעתיד תגמולי מל"ל בסך של 2,992,855 ₪. כך שסך כל תגמולי המל"ל שהתובע קיבל בעבר ויקבל בעתיד עומד ע"ס 3,842,372 ₪.

     

63. בהינתן נתונים אלה, ומאחר והגמלאות ששולמו ושהתובע עומד לקבל מהמוסד לביטוח לאומי הם בגין נכותו הצמיתה והכוללת של התובע, לרבות בגין הפגיעות בשל מחלת הקורונה, ולא רק כתוצאה מהתאונה, יהיה זה נכון לאפשר לתובע להגיש חוות דעת אקטוארית מטעמו לעניין חלקו הרלוונטי של הניכוי, ולקבל, במידת הצורך, השלמת טיעון קצרה מטעם הצדדים לעניין זה, בטרם מתן הכרעה בשאלת הניכויים. לצורך האמור, ניתנת לתובע שהות עד ליום 1/2/2026 להגשת חוות דעת כאמור.

     

64. בד בבד, בשים לכלל הנתונים, אם יסברו הצדדים כי התביעה צפויה להיבלע בלאו הכי בתגמולי המל"ל, יודיעו על כך לבית המשפט לא יאוחר מיום 5/1/2026 ויינתן פסק דין משלים המעמיד את סכום הפיצויים על 25% מהערכת הנזק דלעיל, לפי הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, בצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד.

     

65. המזכירות תמציא העתקים לצדדים ותקבע את התיק לעיוני, בשלב זה, ביום 6/1/2026.

     

    ניתנה היום, ח' טבת תשפ"ו, 28 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.