אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 2888-01-10 אוחיון ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ ואח'

ת"א 2888-01-10 אוחיון ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ ואח'

תאריך פרסום : 05/05/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
2888-01-10
20/04/2016
בפני השופט:
משה סובל-שלום ת"א

- נגד -
תובע:
עמי אוחיון
נתבע:
בנק דיסקונט לישראל בע"מ
פסק דין משלים
 

א. כללי -

  1. בהמשך להחלטת סגן הנשיאה, כב' השופט יצחק ענבר - ביהמ"ש המחוזי ת"א, מיום 8/10/15, אשר קיבל חלקית את הערעור בנוגע לפסק דינה של כב' השופטת חנה ינון מביהמ"ש השלום ת"א מיום 14/7/14, החזירו לביהמ"ש קמא לשם מתן פסק דין משלים בעניין גובה הנזק של מר עמי אוחיון (להלן: "התובע" ו/או "אוחיון"), אותו ישלם בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הנתבע" ו/או "הבנק").

  2. ההכרעה נדרשת אך בקביעת ראשי הנזק ובאמידת גובה הנזק, על יסוד החומר שבתיק וללא שיובאו ראיות נוספות כלשהן, כפי החלטת ערכאת הערעור.

     

    ב. ראשי הנזק הלא ממוני של התובע -

  3. ראשי הנזק כפי שהתובע מגדירם הינם כדלקמן;

    1. לשון הרע –המהווה חיוב סטטוטורי מכוח סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע – תשכ"א, 1965 על-סך 50,000 ₪ צמוד מדד ספט' 98, ובערכים נוכחיים נכון ל- 31/3/16, סך של 69,800 ₪. ראש נזק זה מבוסס על דיווח שגוי של הנתבע לבנק ישראל כמי שחזרו יותר מ- 10 שיקים בחשבון הבנקאי בו הוא משמש כמורשה חתימה. כתוצאה מכך הוכרז התובע עצמו כבעל חשבון מוגבל והכרזה זו הועברה לגורמים פיננסיים כגון חברות מאגרי מידע – B.D.I, D&B מדרג, מפעילי כרטיסי אשראי, ובנקים אחרים מכוח סעיפים 2, 3א לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א – 1981.

    2. עוגמת נפש, פגיעה במוניטין ובשמו הטוב של התובע – ראש נזק לא ממוני, המוערך על ידו בסך של 50,000 ₪ מכוח סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ראש נזק זה מבוסס על טענתו של התובע לפיה הנתבע גרם לו נזקים אילו כתוצאה מדיווח שגוי לבנק ישראל, אשר הביא להגדרתו כלקוח מוגבל. לכך מצטרפת, כפועל יוצא, חסימת כרטיס האשראי שלו בחברת לאומי קארד (מפרוטוקול דיון מיום 8.9.13, עמ' 49 שורות 24-23, עמ' 50 שורות 3-2 ושורות 29-26), קבלת הלוואה בסכום מופחת בבנק לאומי (175,000 ₪ במקום 250,000 ₪) אשר מנעה ביצוע עסקת מכר של רכב אותו ביקש לרכוש ( שם, עמ' 26 שורות 5-4, עמ' 30 שורות 22-15). בינואר 2013 אף ביקש לקבל הלוואת משכנתא והופיעה ההגבלה בחשבון עקב תקלה וזה הוביל לשיבוש ההליך (שם, עמ' 25 שורות 4-1). התובע ציין כי הגבלת החשבון פגעה אף בשמו בקרב תושבי מושב אבן ספיר, המכירים אותו ואת משפחתו ושמעו שחשבונו הוגבל (פרוטוקול דיון מיום 5.3.13, עמ' 36 שורות 17-15). זאת ועוד, רכשו לתובע כבוד גדול בבנק וכתוצאה מהגבלת החשבון התביישו אפילו לומר לו שחשבונו הוגבל והוא הוכרז כרמאי (עמ' 36 שורות 21-19).

       

      ג. ראש הנזק הממוני של התובע –

  4. ראש הנזק כפי שהתובע מגדירו;

    1. לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בסך 2,268,460 ₪. ראש נזק זה מבוסס על הטענה לפיה אמור היה התובע להצטרף כשותף לחב' "דמו מערכות תצוגה בע"מ (להלן: "חב' דמו"), בשיעור אחזקה של 25% וכתוצאה ישירה, מהכרזתו כבעל חשבון מוגבל, בוטלה הכוונה לצרפו לחב' ע"י הבעלים (יפורט בהמשך בהרחבה).

    2. הוצאות זימון עדים - זומנו למתן עדות, מטעם התובע, 5 עדים שונים; בניהם מנהלת סניף בנק לאומי – גב' שירלי יונה, נציג לאומי קארד- מר אורן פריד, נציגת BDI- גב' ענת אלטמן, נציגת בנק ישראל – גב' חני שלח ובעל חברת דמו – מר נחום וניקר.

      לכל אחד מהעדים נפסק החזר הוצאות בסך 700 ₪, מכאן שסך ההוצאה בגין זימון עדים למשפט עמדה על: 3,500 ₪.

       

  5. הוגשה חו"ד מומחה של אורי דהן ושות'-יעוץ כלכלי ועסקי, השקעות וגיוס הון (להלן: "דהן") מחודש יוני 2011, בו קבע דהן כי סך הנזק המהוון שנגרם לתובע עומד על 2.945 מ' ₪.

    1. גובה סכום זה נסמך על צירופו של התובע, כשותף בחב' דמו, תוך התייחסות לאחוז בעלותו בחב', באם ההסכם היה מתממש – 25% וכן שכ"ע, שני אילו נקבעו במזכר הבנות, שנחתם ביום ,19/4/09 בין התובע ובין מר נחום וינקר, בעלים יחיד בחב' דמו (להלן: "וינקר").

      הסכם שותפות זה לא התממש, עקב הגעת ידיעות, על חשבון מוגבל של התובע, לוינקר.

    2. גובה הנזק התבסס על ניתוח תוצאותיה הפיננסיות של חב' דמו, בהסתמך על דוחותיה המבוקרים לשנת 2009 ומאזן בוחן לשנת 2010, שהיו נכון למועד חו"ד בפני דהן. הסכום נגזר מתזרים המזומנים של החב', אשר ממנו נוכתה יתרת התשלומים של התובע, לה נדרש לשם כניסתו כשותף, בסך 650 א' ₪. מנגד, התווספו תשלומי דיבידנד בגובה 25% מהרווחים על פי חלקו באחזקה, תוך שימוש בתחזית צפויה לפעילות במשך עשור של חב' דמו.

    3. במבוא לניתוח הפיננסי ציין דהן כי אין מדובר בחברה שזה עתה הושקה, אלא בחברה נוספת בבעלות וינקר, אשר מחזיק בשתי חברות אחרות באותו הענף. לדברי דהן, דמו רוכשת את המוצרים מאלפנט ועוסקת בשיווק רהיטים ללקוחות פרטיים ועסקיים ברחבי הארץ, ולמעשה משמשת כסוכנת שיווקית של אלפנט, שהיא החברה היצרנית. כתוצאה מהיותה חברה המספקת שירותי מכירה ושיווק – אין לה מצבת כו"א גדולה, מלאים או צורך במחסנים כפועל יוצא, כיוון שאלו מצויים באלפנט.

    4. לאוחיון נגרם נזק כלכלי כתוצאה מביטול החוזה, שלו היה מתקיים היה מניב לו הכנסות עתידיות מדיבידנדים ושכר שהחברה אמורה הייתה לשלם לו בכל שנה. נזק זה כומת בהתבסס על תחזית פעילות עשר שנתית, המציגה את דו"ח רווח והפסד העתידי הצפוי.

       

  6. לסיכומו של דבר, גובה הנזק המהוון בסך 2,945,016 ₪ נגזר מתזרים המזומנים של החברה, ממנו נוכתה יתרת ההשקעה של אוחיון בסך 650 א' ₪ בגין רכישת חלקו בחברה והתווספו תשלומי הדיבידנד והשכר אותם היה מקבל, לו העסקה הייתה מתממשת.

     

    ד. עמדת הנתבע לראשי הנזק –

  7. הנתבע העלה מס' טיעונים באשר להכרת הבנק בראשי הנזק השונים;

    1. הנזק הלא ממוני – מעיון בכלל המסמכים שבתיק לא ברורה לגמרי עמדתו של הנתבע באשר לנזק הלא ממוני, הן לעניין הפיצוי הסטטוטורי והן לעניין הפיצוי בגין עוגמת נפש.

      מה שברור מעמדתו של הנתבע, כי הוא סבור שהפיצוי, ככל שיוכח כי נגרם נזק, צריך להיות חופף. בסיכומים שהוגשו בפני כב' השופטת ינון, עובר למתן פסק דינה, טען הנתבע בסעיף 11 כי התובע לא הוכיח כל אחריות של הבנק אשר בגינה יש לפצותו. בהמשך, מסכים הנתבע כי הגבלה שהוטלה בטעות על חשבון בנק הוכרה בפסיקה כהוצאת לשון הרע, שמצדיקה פסיקת פיצויים, אך לא בסכומים גבוהים, משום שמדובר בטעות בתום לב וללא כל כוונת זדון.

      באשר לפיצוי בגין עוגמת הנפש, טוען הנתבע כי מהמועד בו נודע לתובע על קיום ההגבלה ועד לביטולה חלפו כשבועיים בלבד.

      לעומת מה שטען הנתבע בסיכומיו הראשונים, הרי שבתמצית הסיכומים שהגיש לצורך מתן פסק הדין המשלים ציין בסעיף 2 "לעניין הנזקים שאין הנתבע כופר בהם, היינו אותם נזקים שניתן לקבוע אותם ללא הוכחת נזק...".

      ולעניין גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני, ככל שיקבע בית המשפט כי נגרם נזק לא ממוני, מפנה הנתבע לפסיקה שונה בנדון.

      מעיון בפסיקה עולה כי מדובר בפיצויים שנקבעו במקרים שונים, כגון; הטל עיקול שלא כדין על חשבונו של אותו תובע, במקרה אחר החזרת שיק שלא כדין.

       

    2. הנזק הממוני – הנתבע כופר כי נגרם לתובע נזק ממוני, שכן לטענתו התובע כלל לא היה אמור להצטרף כשותף לחברה והטענה נולדה אך ורק לצורכי התביעה והינה ניצול לרעה של ההליך המשפטי. אין התובע ווינקר עתידים היו לשמש כשותפים עסקיים. מדובר בהיכרות רבת שנים (מעל 12 שנים) שנבעה מקשר בין בנו של וינקר והאחיין של התובע, שהביאה אותם למפגשים תכופים באירועים משפחתיים שונים. התובע ניצל קשר זה על מנת להעלות טענה זו של עתיד עסקי בין השניים בכדי לזכות בפיצוי גבוה יותר בשל נזק ממוני מדומה. בשלל היו נחלקים השניים ולכן וינקר שיתף עמו פעולה. עצם העובדה כי התובע לא שילם לוינקר כל סכום על חשבון רכישת הזכויות במניות, על אף שהתחייב להעביר סך של 150,000 ₪ בראשית התהליך, על מנת להבטיח את יציאת הסכם השותפות מהכוח אל הפועל, מהווה ראיה לנכונות הדברים.

       

  8. כאמור טוען הנתבע כי לא נגרם לתובע נזק ממוני, ואולם ככל שיקבע ביהמ"ש כי הנתבע גרם נזק ממוני, אזי בהסתמך על חוות דעת מומחה מטעם הבנק, של רו"ח שי ונה (להלן: "ונה") מה- 4/12/13, סך הנזק שנגרם לתובע עומד על 200,000 ₪.

    גובה סכום זה נסמך על נתוני הדוחות הכספיים המבוקרים של חב' דמו לשנים ,2012-2010.

     

    1. ונה ציין כי לא נמסרו לו, על-אף בקשתו מהתובע, דוחות מבוקרים של חב' אלפנט חרושת עץ בע"מ (להלן: "אלפנט") בבעלות וינקר (68%), חב' יצרנית בענף הריהוט שאת מוצריה חב' דמו משווקת, וכן נתוני הדוחות של חב' דמו אריאל 2010 בע"מ (להלן: "דמו אריאל"), חב' בת של חב' דמו, שמוחזקת בבעלות מלאה של וינקר. ונה ציין כי לא ניתן להסיק דבר על נזקיו של התובע, בשל היותן של שלושת החברות - חברות קשורות. כתוצאנ מכך קיים חשש להסטת רווחים בין החברות וכן תמחור של מחירי העברה נמוכים בינן לבין עצמן ,המשפיע מהותית על התוצאות הכספיות ועל שורת הרווח. יש לקבל את דוחות חב' אלפנט ודמו אריאל כדי לבחון אם לא בוצעו העברות בין החב' ואם הרווחים לא הוסטו במתכוון לחב' דמו בשל שיקולי מס.

       

    2. ונה מפנה את תשומת הלב לכך שמדובר בחברה חדשה, ואילו שיעורי הצמיחה של דהן, בשיעור 25% ב- 5 השנים הראשונות הינם גבוהים ובלתי רגילים, במיוחד כשהם מתבססים על מאזן בוחן לא מבוקר של שנת 2010 ודוחות כספיים של שנה לא מלאה ב- 2009. על סמך אילו, ואין בילתו, הניח דהן על הכנסות ורווחי החב' העתידיים לעשר השנים הבאות.

    3. דמו - חב' שווק של אלפנט, אינה מחזיקה מלאי, עובדים, ציוד, שטח פעילות ואף אינה משלמת הוצ' בסיס שמתקיימות בכל חב' כגון: שכ"ד, ארנונה, חשמל, תקשורת, שכ"ע וכדומה. ניתן להבין כי משאביה מסופקים ע"י חב' קשורה אחרת. על כן לא ניתן להתייחס לרווחי החב' כמייצגים, לשם קביעת הפיצוי המגיע לתובע. לו היה נכנס התובע לשותפות בחב' דמו, חזקה על וינקר כי היה דואג להעמיס הוצאות נאותות הנדרשות להפעלת החב' בספרי דמו וכי הרווח המדווח היה קטֶן.

       

    4. הנתונים לא משקפים נכונה את המצב הפיננסי של חב' דמו;

      1. הרווחים בדו"ח המבוקר לשנת 2010 היו נמוכים משמעותית מנתוני מאזן הבוחן עליהם הסתמך דהן (רווח נקי בסך- 298 א', לעומת תחזית של 928 א').

         

      2. שכ"ע חושב על בסיס נתוני שכר ברוטו של התובע ולא על פי תחשיב עלות שכר מעסיק, המצריכה תוספת של 30%, בשל הפרשות סוציאליות לבט'ל, קרן פנסיה ועוד.

         

      3. לא נכללה בתחזית תוספות בגין עלות הרכב והטלפון, המוערכות בסך של 4 א' ₪ לחודש.

         

      4. מפרוטוקול חקירת וינקר עולה כי התובע מקבל שכ"ע בסך 9 א' ₪ בחודש ברוטו, עבור אותו תפקיד שהיה עליו למלא, לו נכנס כשותף, ולכן אין להוסיף לחישוב אובדן ההכנסות את שכ"ע, שהובטח לתובע כחלק מהסכם ההצטרפות. כן מוסיף ונה כי בשל אי יציאת ההסכם לפועל היה יכול התובע לעבוד במקום אחר ולקבל את אותו השכר ולא להינזק מאובדן שכ"ע, שאינו מצוי במדרג גבוה.

         

      5. דהן לא כלל התאמות לתזרים המזומנים כגון הוספת הוצ' פחת, הפחתת השקעה ברכוש קבוע ושינויים צפויים בהון חוזר. על כך יש להוסיף את מס משיכת הדיבידנד שעל התובע לשלם, מס רעיוני שיש להפחיתו מהסכום שהיה מקבל לו נכנס כשותף.

         

      6. דהן לא ציין את שיעור ההיוון בו השתמש בתחשיב, אך מחישוב הפוך שערך ונה, מדובר ב- 10%. על-פי דעתו וניסיונו של ונה, בחב' חדשה פרטית וקטנה, שיעור ההיוון שיש להשתמש בו הינו 20%.

         

  9. לסיכום; הערכתו של ונה התבססה על נתוני הדוחות המבוקרים וצפי עתידי, המשקלל בתוכו שיעור היוון של 20%, תוך הפחתת ההשקעה הכספית (הון עצמי), שהיה על התובע להשקיע בעת כניסתו לשותפות – פרוסה על פני 10 שנים. התובע לא כלל שינויים בהון חוזר שצפה ונה בסך שנתי של 51 א' ₪, השקעות עתידיות נדרשות והוצאות פחת.

     

    דיון והכרעה –

    ה. נזקים לא ממוניים –

  10. בראש נזק זה כלולים הן הפיצוי הסטטוטורי בגין לשון הרע והן הפיצוי בגין עוגמת הנפש והפגיעה במוניטין ובשמו הטוב של התובע.

    כפי שעולה מטיעוניו של ב"כ הנתבע, במקומות השונים, לגבי עצם האחריות של הנתבע לפיצוי התובע בגין נזק לא ממוני, מצאתי טיעונים שונים, כאשר מחד ניתן להבין כי הנתבע מודה באחריות אך טוען לגובה הפיצוי ומאידך ניתן להבין כי כופר בעצם האחריות לגרימת הנזקים.

    לעניות דעתי, עמדתו הנכונה והאמיתית של ב"כ הנתבע הינה כי המחלוקת מתמקדת אך ורק בשאלת גובה הפיצוי ולא בשאלת האחריות ובוודאי שהדבר נכון לגבי הפיצוי הסטטוטורי.

    עמדתי זו נסמכת, בין היתר, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור בתיק ע"א 23054-10-14, אשר בסעיף 3 בו נאמר;

    "...אנו מקבלים את הערעור באופן חלקי וקובעים כי המשיב (הנתבע) אחראי לפצות את המערער על נזקיו...התיק מוחזר לביהמ"ש קמא לצורך מתן פסק דין משלים בעניין גובה הנזק..."

    ברע"א 7494/15 חוזר ביהמ"ש העליון על קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי ובסעיף 4 להחלטה נאמר;

    "בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש (הנתבע) אחראי לפצות את המשיב על נזקיו וכי יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך מתן פסק דין משלים בעניין גובה הנזק".

     

    לאור האמור לעיל לא ברורה לי הצטרפותו של ב"כ התובע להצהרת ב"כ הצדדים בדיון בפני ביום 18.2.16 עמ' 73 שורות 8-6 לפרוטוקול;

    "מקובל עלינו כי כאשר בית המשפט המחוזי העביר את הדיון לפסק דין משלים לעניין הנזק, הרי שעל בית משפט זה לא רק לקבוע את גובה הנזק, אלא גם אם הוכיח התובע את הנזק ולעניינינו האם הוכיח את טענתו כי אמור היה להצטרף כשותף לחברת דמו..."

    ואולי מתכוון ב"כ התובע להוכחת הנזק ואולי גם ב"כ הנתבע, להוכחת הנזק הממוני בלבד?

     

    בין אם כך ובין אם כך, ולמעלה מן הצורך, החלטתי לבחון את טענת הנזק הלא ממוני כמו גם את טענת הנזק הממוני כמוכחשת על ידי הנתבע ובהמשך להתייחס לשאלת גובה הנזק.

     

  11. מנסיבות המקרה עולה כי הבנק אחראי לגרימת נזק לא ממוני לתובע ועל כן זכאי לפיצוי הסטטוטורי בגין לשון הרע ובנוסף לפיצוי בגין עוגמת הנפש, הפגיעה במוניטין ובשמו הטוב של התובע.

    1. אחריות הבנק הנתבע הינה ברורה על פי חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א – 1981 ואסביר;

      סעיף 1 הגדרות מציין מיהו בעל חשבון ומיהו מיופה כח;

       

      "1. 'בעל חשבון' - מי שרשום בבנק כבעל חשבון.

      'מיופה כח' - מי שבעל החשבון ייפה את כוחו למשוך שיקים על החשבון והוא אינו בעל החשבון.

      'מורשה חתימה'–מיופה כח בחשבון של תאגיד." (הדגשה שלי מ.ס.).

      סעיף 2 מציין את התנאים להגבלת חשבון;

      "2(א). הגבלת חשבון והגבלת לקוח - חשבון יהיה מוגבל (להלן - חשבון מוגבל) ובעליו יהיה מוגבל (להלן – לקוח מוגבל) אם סורבו במשך 12 חודשים 10 שיקים או יותר שנמשכו על החשבון, ובלבד שעברו לפחות 15 ימים בין הסירוב בראשון לסירוב האחרון".(הדגשה שלי מ.ס.).

      "2(א1).סורבו שיקים בחשבון מספר שנקבע בתקנות, ישלח הבנק התראה לכל אחד מבעלי החשבון, ממיופי הכוח או ממורשי החתימה, הכל כפי שנקבע בתקנות."

       

      מהאמור לעייל ברור כי מי שאמור להיות מוגבל הינו בעל החשבון בלבד ולא מיופה הכוח או מורשה החתימה בחשבון בהבדל מכך שהודעה על הסירוב יש לשלוח לכל הגורמים האמורים. אשר על כן ברור כשמש כי בהיות ועד המושב אבן-ספיר, הבעלים של החשבון, בהבדל מהתובע שהיה אך מורשה חתימה בחשבון, ההגבלה אמורה הייתה לחול רק על ועד הישוב ולא על התובע ומכאן התחילה רשלנותו של הנתבע ואחריותו לנזקים.

       

    2. רשלנותו של הבנק נמשכה גם בכך שהעביר לבנק ישראל דיווח שגוי על זהות בעלי החשבון ובהמשך לא הבהיר את העניין, למרות פנית בנק ישראל בנדון ובאופן כזה הביא להגבלת חשבונותיו הפרטיים של התובע, ובאותה הבהרה אף ציין מפורשות הנתבע, את שמו של התובע, למרות שידע כי איננו הבעלים של החשבון.

       

    3. עוד אוסיף כי בעקבות הדיווח המוטעה שהביא להגבלת חשבונותיו של התובע, העביר בנק ישראל הוגעה לגורמים שלישיים דוגמת חברת BDI ובנקים אחרים, כפי חובתו על פי תקנות שירות נתוני אשראי, תשס"ד – 2004.

       

      לאור האמור אני קובע כי הנתבע אכן אחראי לנזק הלא ממוני שגרם לתובע לרבות בהיבט של גרימת עוגמת נפש, פגיעה בשם הטוב ובמוניטין של התובע.

       

  12. כל שנותר הוא לקבוע את גובה הפיצוי.

     

    טוען הנתבע כי הסכומים, אותם מבקש התובע לקבל, גבוהים ומוגזמים ומפנה לפסיקה ולמקרים בהם נקבעו סכומים נמוכים יותר מאילו הנתבעים כאן, כפי שפרט ב"כ הנתבע בסיכומיו.

    כן נטען כי פרק הזמן שחלף מאז נודע לתובע על קיום ההגבלה בחשבונו ועד לביטולה בבנק, מסתכם בשבועיים ימים בלבד. פרק זמן קצר יחסית, שאינו מצדיק פסיקת סכום פיצוי גבוה, כפי שהיה ראוי לפסוק לו היה מדובר בתקופה ארוכה יותר.

     

    מנגד, לקביעת גובה הנזק מדגיש התובע כי הנתבע לא דאג לעדכן בדבר ביטול ההגבלה את צדדי ג', אשר קיבלו מבנק ישראל הודעה על הגבלת החשבון המוטעית וכך למשל חברת לאומי קארד לא עודכנה במשך ארבע שנים!

    כמו כן מפרט התובע את אופי ההגבלות שפורסמו בבנקים השונים ואצל ספקי מידע לנותני אשראי. דבר זה הביא לפגיעה בשמו הטוב כפי שפורט בסעיף 3.2 דלעיל.

     

    מעיון בפסיקה אליה מפנה ב"כ הנתבע בשאלת גובה הנזק, עולה כי מדובר בנסיבות שונות מאילו שבענייננו ולכן לא ניתן ללמוד מהסכומים שנפסקו שם לכאן.

     

    אדגיש כי על אף שראשי הנזק הלא ממוניים מבוססים על עילות תביעה שונות, הרי שלמעשה יש קשר בניהם במובן זה שנגרמו על ידי פעולת הגבלה שגויה ולא כתוצאה מפעולות שונות ונפרדות של הנתבע. לעובדה זו יש ליתן את הדעת בקביעת גובה הפיצוי שכן הנזקים נובעים מאותן פעולות ולא מריבוי מחדלים חוזרים ונשנים של הבנק.

     

    יחד עם זאת התוצאות בשטח ניכרו חודשים רבים לאחר הסרת ההגבלה מבלי שהנתבע דאג לעדכן את כל הגורמים הרלוונטיים, בדבר הסרת ההגבלה ובמתן הסבר כי ההגבלה הוטלה עקב טעות ושלא לצורך, גם אם החובה החוקית לכך היא על בנק ישראל ובכך אף טרם להחרפת הנזקים.

  13. בשל כל האמור אני פוסק לתובע פיצוי בגין נזק לא ממוני כדלקמן;

    1. בגין לשון הרע אני פוסק לתובע פיצוי סטטוטורי של 50,000 ₪, נכון למועד מתן פסק דין זה.

    2. בגין פיצוי לנזק לא ממוני של עוגמת נפש, פגיעה בשם הטוב ובמוניטין של התובע, אני פוסק סך של 50,000 ₪ נכון למועד פסק דין זה.

       

      ו. שאלת האחריות בנזק הממוני –  

  14. ראשית יש לבחון האם עמד התובע בנטל ההוכחה בדבר קיום נזק ממוני.

    התובע טוען כי הגבלת החשבון הביאה אותו לשוקת שבורה, כאשר עסקת שותפות שנרקמה בינו ובין חבר, מזה תריסר שנים, ובעל עסקים ותיק - אשר ידוע כמבצע עסקאות מוצלחות רבות – בוטלה והתמוססה לאור בדיקת נאותות (Due Diligenceׂ) שנערכה מטעם בעל החברה, טרם כניסת התובע לשותפות עמו, כל זאת לאור המידע השגוי על חשבון מוגבל, שמקורו בבנק.

    1. בעת הגיעי לבחון את נטל ההוכחה במשפט אזרחי, מספיק שאמצא כי מאזן ההסתברויות נוטה לכיוון התובע, בכדי שאכריז על עמידתו בנטל זה.

      אזכיר את דבריו של המלומד י. קדמי בספרו על הראיות, חלק רביעי, מהדורת תש"ע-2009;

      "כמו במישור הפלילי גם במישור האזרחי יש להבחין בין 'נטל השכנוע', המוטל על בעל דין להוכחת טענותיו כלפי יריבו לבין 'חובת הראיה', החובה להביא ראיות לעמידה באותו נטל. מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא 'הטיית מאזן ההסתברויות' לזכותו של הנושא בנטל השכנוע; כאשר ה'שקילות' ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות, פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע." (הדגשה שלי מ.ס).

      לדידי הוצגו מספר הקשרים המניחים תשתית ראויה במקרה הפרטי הנידון, ואפרט בהמשך.

       

    2. וינקר הצהיר בעדותו כי העסיק פרילנס בתחום השיווק, שמשכורתו מבוססת אחוזי הצלחה וזאת עוד לפני שנרקמה עסקת השותפות המיועדת. וינקר שקל להכניס את התובע כשותף במקומו של הפרילנס וכך לחסוך כסף רב. מנקודת המבט של וינקר, כניסתו של אוחיון לעסק הייתה מגדילה את רווחיותו ולכן התמורה לכך ראויה.

      וינקר ורעייתו תכננו נסיעה משותפת לארה"ב, בעוד העסק רק הושק ונמצא בשלבי הקמה והתפתחות. כפועל יוצא, ביקש וינקר למצוא אדם רציני, מוכשר ומוכר – כפי שאוחיון היה להערכתו, כדי שזה ידאג לעסק בזמן שוינקר נעדר מישראל. תפקידו של אוחיון הוגדר כמנהל פרויקטים וקשרי לקוח. משרתו כוללת קבלת תיקי לקוחות ואחריות על המגעים מולם, ניהול המתקינים והעברת מדידות לייצור, מול חברת אלפנט.

    3. נוהל מו"מ ממושך על תנאי ההעסקה של אוחיון כשותף בחברה. מספר חודשים בהם דנו הצדדים בתנאים, בסכומי הכסף, תחום העבודה והעתיד הצפוי הן מבחינת רווחיות החברה והן כפועל יוצא – רווחיו של השותף החדש מהעסקה.

      נוסח מזכר הבנות בכתב יד, שכלל את הסכמות הצדדים, ולאחר מכן הודפס ונחתם ביום 19/4/2009 . בשלב הבא עמדו להעבירו לעו"ד בכדי שזה יגישו כחוזה שותפות כדין. הציבו תאריך יעד להשלמת העסקה, ה- 1/6/2009 ובמידה ולא יקרה דבר קיצוני כלשהו, התשלום הראשון של אוחיון ע"ס 150,000 ₪ היה מועבר לוינקר. על פי הסכם ההבנות, אוחיון אמור היה להחזיק בבעלותו 25% מהחברה, שעל פי הערכות שוויה עמד על 3.2 מ' ₪ בתקופה האמורה. בתום התקופה, התובע היה אמור לשלם סך של 800,000 ₪ (= 3.2 מ' ₪ * 25%) בכדי לקבל את שיעור האחזקה הנדון.

      בנוסף לכך נקבע כי התובע ישתכר סך של 7,500 ₪ + טלפון + רכב (כ- 10,000 ₪ כהוצאת מעסיק, יחד עם ההפרשות השונות בהם הוא חייב).

    4. דמו הינה חברה בבעלות מלאה של וינקר. חברה זו מתווספת לחברות קיימות של הבעלים: אלפנט ודמו אריאל, כצינור השיווק של מפעל ייצור הרהיטים. וינקר רו"ח בהשכלתו ומנהל את עסקיו עוד משנת 1992. החברה הוקמה מחצית השנה לפני כוונת הכנסתו של התובע כשותף ותחזית רווחיה התבססו על נתוני אמת קיימים מתוצאות העבר, ולא על הישגים מעורפלים "יש מאין".

    5. וינקר ביצע בדיקת נאותות באמצעות חברו שהינו רו"ח במקצועו, אשר בחן את הפרטים וגילה כי חשבון הבנק, של השותף לעתיד, מוגבל. כתוצאה מכך הושהה ההליך עד לדעיכתו המלאה. וינקר לא רצה לאבד את אוחיון כליל והציע לו להיות עובד שכיר תמורת שכר של 9,000 ₪ +רכב + טלפון.

       

  15. גרסתו של התובע סבירה ועדיפה בעיני על גרסתו הלא מבוססת של הנתבע לפיה הטענה על כוונה להצטרף לחברה נולדה לצורך התביעה.

    על סמך מצבור נתונים זה – אני מוצא לנכון לראות את העסקה שלא התממשה, כעסקה אמתית ולקבוע כי התובע הוכיח את הנזק הממוני.

    משקבעתי כי הרים התובע את הנטל להוכחת הנזק הממוני, נותר לקבוע מהו גובה הנזק שהוכח.

     

    ז. גובה הנזק הממוני -

  16. כאמור, בגין הנזק הממוני תובע אוחיון סך של 2,268,460 ₪ בהסתמך על חוות הדעת של דהן, שהעריך את הנזק בסך 2,945,000 ₪.

    גובה הנזק, למקרה ותוכח אחריותו של הבנק נקבעה בחוות דעתו של המומחה מטעם הבנק על סך 200,000 ₪. לא ניתן להסתמך על חוות הדעת של שני המומחים במלואן, שכן בכל אחת מחוות הדעת יש לקונות מהותיות, אשר לא נרפאו בחקירות המומחים בבית המשפט.

    בהינתן כי בית המשפט המחוזי קבע שיש ליתן פסק דין משלים על בסיס החומר שבתיק, למרות הפערים המשמעותיים שבין סכומי ההערכה שאולי הצריכו חוות דעת מטעם מומחה של בית המשפט, הרי שאין לי אלא לפסוק על בסיס החומר המצוי בפני.

     

  17. להלן הליקויים המהותיים שמצאתי בחוות דעתו של מומחה הבנק - ונה:

    1. ונה טען כי חוות הדעת של דהן אינה נכונה כיוון שאינה לוקחת בחשבון כי מדובר בחברה חדשה ולכן שיעורי ההיוון וכן שיעורי הצמיחה העתידית שלה מופרזים. יצוין כי מדובר בחברה שמתבססת כולה על מכירות חברה קיימת, ומשמשת לה זרוע מכירתית בלבד. על כן נתוני הדוחות מתייחסים בעצם לחברת אלפנט, שאיננה חברה חדשה כלל ועיקר.

    2. המומחה התבסס על נתוני חברת דמו בלבד. הלכה ידועה היא שכאשר יש לנתח חברה שהינה חלק מקבוצת חברות, על המומחה לקבל את הדוחות הכספיים המבוקרים של כלל החברות בקבוצה. הלכה זו מבוססת על הסיכון הכרוך בהעברת כספים בין החברות בצורה שתשרת כל פעם את החברה המבקשת אשראי או הנבחנת לצורך השקעה או מחלקת דיבידנד. הסטת רווחים וכן רישום הוצאות והכנסות של חברה אחת בדוחותיה של חברה אחות (אלפנט) או חברת בת (דמו אריאל) מביאים את המנתח המסתמך אך על חברה אחת לאי יכולת להבין לאושרה את פעילות החברה. לדוגמא: בשנת 2012 נרשמה הוצאה שבוצעה לטובת רכישת קרקע בסך 1.6 מ' ₪ בדוחות החברה, למרות שלא מדובר בחברה יצרנית, אלא רק בחברה העוסקת במתן שירותי מכירה בלבד. אין לה מלאי, אין לה קווי יצור ואין היא נדרשת לקרקע בסכום כה גבוה. בהיות הדוחות המבוקרים מסמך מהותי הדרוש למומחה לחוות דעתו, לא מיצה הבנק את זכותו לקבלת הדוחות של החברות הקשורות.

    3. ונה קבע כי בתחזית עתידית יופחתו 51 א' ₪ כל שנה בגין השקעות, זאת למרות שלא היו כאילו במהלך השנים 2011-2012 ולא צפויות להיות אף בעתיד. הרי שמדובר כאן בחב' המשווקת ולא בחברה היצרנית ואין לה הוצאות השקעה משמעותית.

       

  18. להלן הליקויים המהותיים שמצאתי בחוות דעתו של מומחה התובע - דהן:

    1. חוות דעתו של המומחה מתבססת על מאזן מבוקר של 11 חודשים לשנת 2009 ומאזן בוחן בלבד לשנת 2010. מנתונים חלקיים אילו בנה דהן את התחזית והצפי העתידיים, כאשר אין מספיק נתונים להגיע לתוצאת אמת וזאת למרות שבהמשך ההליך היו דוחות מבוקרים ולא עדכן את חוות דעתו בהתאם.

    2. המומחה העריך את שיעורי הצמיחה של חברת דמו ב- 25% במהלך חמשת השנים הראשונות ואז ירידה ל- 12.5% בחמשת השנים הבאות. כבר על פי נותני הדוחות המבוקרים של שנת 2012 ניתן לראות כי הנחה זו לא התממשה. כבר בשנה זו שיעור הצמיחה שהושג עמד על 12.5% בלבד.

    3. בחוות הדעת כולל המומחה הפסד שכר עבודה, למרות שבפועל עבד התובע בחברה וקיבל שכר גבוה יותר ממה שהיה צריך לקבל על פי ההסכם.

       

  19. חישוב גובה הנזק הממוני :

    בנסיבות שתוארו לעיל ובהתאם לנתונים המצויים בתיק חישבתי את הנזק הממוני כדלקמן;

    ראשית יצוין כי בחישוב הנזק לא כללתי שכר עבודה, אשר נתבע, שכן התובע עבד וקיבל שכר ותנאים נלווים. ממוצע הרווח הנקי של התובע (25%) בכל אחת מארבע השנים הראשונות, בהתאם לדוחות המבוקרים, הינו 176,000 ₪ לשנה ובסה"כ לכל ארבע השנים 704,000 ₪, כאשר סך כל הרווח הנקי של החברה בארבע השנים האמורות הינו 2,819,443 ₪.

     

    באשר לששת השנים הנותרות מצאתי שיש לקבוע גידול ממוצע בהכנסות בשיעור של 12.5% לשנה ולכן הכנסתו של התובע במשך ששת השנים האמורות אמורה להיות 1,627,222 ₪.

    על פי האמור לעיל סך כל הכנסתו של התובע במשך 10 שנים אמורה להיות 2,331,222 ₪.

    מהסכום האמור יש להפחית מס רעיוני על דיבידנד ליחיד בשיעור של 25%, דהיינו 582,805 ₪ ובנוסף להפחית את סכום ההשקעה הנדרשת על מנת להיכנס לשותפות, שבעצם לא שולמה בפועל, בסך 800,000 ₪ וכן את הסכום שקיבל התובע כפיצוי מועד הישוב בסך 30,000 ₪.

    לאחר ביצוע ההפחתות הנ"ל סכום הפיצוי הממוני המגיע לתובע הינו: 918,417 ₪.

     

    לאור כל האמור לעיל אני קובע את הנזק הממוני בסך של 918,417 ₪. 

     

    ח. לסיכום –

  20. אחרית דבר, מתקבלת התביעה בחלקה, ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

    1. פיצוי בגין לשון הרע – סך של 50,000 ₪.

    2. פיצוי בגין עוגמת נפש – סך של 50,000 ₪.

    3. פיצוי בגין הנזק הממוני, סך של 918,417 ₪ .

       

      שלושת הסכומים שצוינו לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין המשלים ועד לתשלום בפועל.

       

  21. בנוסף אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט, לרבות אגרות, עלות חוות דעת המומחה והחזר תשלום לזימון עדים בסך 3,500 ₪ .

    הוצאות המשפט יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

    בנוסף ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד, הכולל שכ"ט בגין הליך הערעור, הנקבע בהתחשב בתוצאה הסופית ובכל ההליכים בתיק, בסך של: 60,000 ₪.

    שכר הטרחה יהיה צמוד למדד ויישא ריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

     

    המזכירות תמציא העתק פסה"ד לב"כ הצדדים.

    ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ו, 20 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

    ניתנה היום, י"ב ניסן תשע"ו, 20 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.

     

    חתימה


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ