אמיר נ' כהן

לפניי תובענה העוסקת בפרסומים שפרסם הנתבע ברשת החברתית, המייחסים לתובע מעשי מרמה, גניבה וזיוף על רקע עסקת חליפין ברכבי אספנות. במוקד המחלוקת עומדת השאלה האם חוסים הפרסומים תחת ההגנות הקבועות בחוק, ומהו שיעור הנזק שנגרם לתובע בקהילתו המקצועית.

רקע עובדתי

1. התובע, מר אסף אמיר, והנתבע, מר דויד כהן, חולקים תחביב משותף – רכבי אספנות. בחזקת התובע היה כלי רכב, אופנוע, מסוג וספה (להלן: האופנוע) ובחזקת הנתבע היה כלי רכב מסוג "סובארית" (להלן: הרכב).

2. התובע והנתבע התקשרו ביניהם בעסקה לפיה התובע יעביר לנתבע את האופנוע ואילו הנתבע יעביר לתובע את הרכב (להלן: עסקת החליפין).

3. כפי שעמדו על כך בעלי הדין לפניי נתברר, כי נהוג בתחום אספנות כלי הרכב שהרכבים מועברים בין האספנים ללא מבחן רישוי וללא שהרכבים בהכרח רשומים על שם המחזיקים. הטעם לכך הוא, שלעיתים כלי הרכב השונים משמשים לצורך חלפים. לצד זאת במקרה דנן הוסכם, כי תועבר הבעלות ברכבים כך שהרכב יירשם על שם התובע ואילו האופנוע יירשם על שמו של הנתבע.

   טענות הצדדים

   התובע

4. התובע טען בכתב תביעתו, כי בעת שביקש להעביר את הבעלות באופנוע על שם הנתבע נתברר לו, כי בעליו הרשום של האופנוע הגיש בקשה להוריד את האופנוע מהכביש ולכן לא ניתן להעביר את הבעלות. משכך, התובע הציע לנתבע לבטל את העסקה ולהשיב את הרכבים – איש לרעהו.

5. אלא, שלטענת התובע, הנתבע הסכים לביטול העסקה רק בכפוף לתשלום של 5,000 ₪ בגין השקעה נטענת של הנתבע באופנוע. כשהתברר לתובע שהנתבע לא ביצע כל השקעה למעט צביעתו בתרסיס, סירב לבקשה. או-אז, כך לפי התובע, החל הנתבע להשמיץ את התובע בקבוצות משותפות ברשתות החברתיות.

6. התובע טוען, כי הנתבע במעשיו פגע בשמו של התובע וכן גרם לו נזק תדמיתי כבד ועוגמת נפש. התובע צירף לכתב תביעתו את הפרסומים ברשת החברתית "פייסבוק" (להלן: פייסבוק) מהם עולה כי הנתבע התייחס אל התובע כנוכל, גנב, זייפן, אדם אשר נעלם עם הכסף לאחר ביצוע עסקה, רמאי ואף הזהיר חברי קבוצה מעשיית עסקאות עם התובע.

7. לטענת התובע, פרסומיו של הנתבע הם בבחינת עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע) ואף בבחינת עבירות פליליות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977.