אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 28266-02-14 מגזומוף נ' קדם

ת"א 28266-02-14 מגזומוף נ' קדם

תאריך פרסום : 30/03/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
28266-02-14
22/03/2016
בפני השופטת:
מרים ליפשיץ-פריבס

- נגד -
התובע:
אליהו חי מגזומוף
עו"ד נ' מזובר-רז
הנתבעת :
לאה קדם
עו"ד א' שיפר וה' טירן כרמל
פסק דין
 

 

  1. בפני תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעת ממושכר ולסעד כספי , לדמי שימוש ראויים.

    רקע:

  2. התובע , בעלים בדירה המצויה ברח' אשכול 4, בירושלים הידועה גם כגוש 30073 חלקה 82 תת חלקה 15 (להלן – "המושכר"). אביה המנוח של הנתבעת יצחק אסרף ז"ל (להלן – "האב"; "המנוח"), היה בעל זכויות כדייר מוגן במושכר משנת 1978. ביום 09/01/14 נפטר המנוח והתביעה היא לסילוק יד של הנתבעת , בתו של המנוח, מהמושכר ולדמי שכירות ראויים.

    טענות הצדדים:

  3. המנוח היה אלמן ולטענת התובע, התגורר בגפו במושכר מבלי שהנתבעת או מי מקרוביו האחרים התגוררו עמו. רק עם פטירת המנוח הודע לתובע על מגוריה של הנתבעת במושכר כעולה ממכתביה אליו מתאריכים 02/02/14 ו- 04/02/14 בהם נטען לראשונה ללא כל בסיס עובדתי, כי היא גרה עם המנוח במושכר למשך 10 חודשים עובר לפטירתו וכי אין לה דירה אחרת למגוריה.

     

  4. בהיעדר מגורים של הנתבעת במושכר, גם לא למשך 6 חודשים עובר לפטירה של המנוח, אין לנתבעת זכות במושכר בהתאם לסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב – 1972 (להלן – "חוק הגנת הדייר") ויש להורות לדידו של התובע, על פינוי וסילוק ידה מהמושכר. בנוסף עתר התובע לדמי שימוש ראויים בסך של 4,000 ₪ לחודש לתקופה החל מחלוף 30 יום לאחר פטירת המנוח ועד מועד הפינוי בפועל.

     

    5.הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי עברה לגור במושכר ביחד עם אביה המנוח כבר בתחילת

    חודש מרץ 2013 ועד מועד פטירתו. מאז ועד היום, היא גרה במושכר בהיעדר מקום מגורים

    אחר עבורה. לגרסתה, היא גרה בדירה בשכירות עד לחודש אוגוסט 2012, מועד בו נאלצה

    לנסוע לארה"ב על מנת לטפל באחיה שחלה. האח נפטר ממחלתו ביום 10/09/12 . עם שובה

    לארץ לאחר פטירתו ,בהיותה פרודה מבעלה וללא דירה למגוריה, היא עברה לגור בבית של

    חברתה ובחודש מרץ כאמור, עברה לגור במושכר ואף סעדה את אביה.

     

    6. בנסבות אלו טוענת הנתבעת כי קמה לה הזכות לגור במושכר כדייר מוגן בהתאם לסעיף 20

    (ב) לחוק הגנת הדייר ואין לחייב אותה בדמי שימוש ראויים, מה גם שסכומם בכתב התביעה

    מופרז.

    דיון ומסקנות:

    7. המחלוקת היא בשאלת זכותה של הנתבעת במושכר, אם היא התקיימו בה התנאים שבסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. הצדדים חלוקים הן בשאלת אורך תקופת מגוריה במושכר והן בשאלת קיומה של דירה אחרת למגוריה במועד פטירת המנוח.

    המסגרת הנורמטיבית:

     

    8. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע:

     דייר של דירה שנפטר

    (א) "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות ששה 

    חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

    (ב)  באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו 

    האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים ביחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

    התכלית של סעיף 20 (ב) לחוק, להרחיב את מעגל הזכאים לרכוש זכות דיירות מוגנת בדירה, על מנת שקרובים, אשר גרו עם הדייר, לא ימצאו את עצמם, לאחר פטירת הדייר, ללא קורת גג מעל לראשם (ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, פ"ד כה (2) 717,723-724; ע"א167/77  כהן נ' הבדלה,  פ"ד ל"ג (2)649,652 להלן-"פרשת הבדלה";  ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב (4) 580,589 , להלן-"עניין רינדר"; ע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 51, 66; ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין, פ"ד ל"ט (2) 442).  

     

    9. על מנת לזכות במעמד של דייר מוגן בהתאם לאותה הוראה בחוק, על קרובו של הדייר המוגן שנפטר לעמוד בשני תנאים מצטברים: הראשון, שהוא גר בדירה ביחד עם הדייר שנפטר לפחות שישה חודשים עובר לפטירתו. השני, שלא היתה לו דירה אחרת למגוריו במועד פטירתו של הדייר.

    בחלוף הזמנים מהמועד בו נחקק חוק הגנת הדייר, שעה שפחתה מצוקת הדיור עליה בא החוק להקל וביני לביני, נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר בא להגן על קניינו של אדם כזכות חוקתית, נקבעה הלכה לפיה יש לתת פרשנות מצמצמת להוראה הנידונה בחוק הגנת הדייר. עם זאת, כל עוד ההוראה נותרה על כנה על בית המשפט "ליישם את החוק ולפעול על פי מצוות המחוקק כפי שקיבלה ביטוי בדברי חקיקתו" זאת, גם אם "דעתנו האישית בנדון שונה"(פרשת הבדלה , עמ' 655 מול אותיות ב-ג ; ע"א (י-ם) 11498/07 שרה מזרחי נ' דוד כהן [פורסם בנבו] 6.04.08 פסקה 3 בפסק הדין של השופט ענבר).

    בדומה לכך נקבע בעניין רינדר מפי כב' השופט אריאל שקבע: "אינני סבור שאנו רשאים לשנות את החוק ואת תכליתו, רק משום שאנו סבורים שבמקרים מסוימים הגנה זו מפליגה מדי" (עמ' 592). כך גם נאמר בפסק הדין של כב' השופטת שטרסברג-כהן (עמ' 612 בעניין רינדר): "גם אם הגנה זו פוגעת בקניינו של בעל הבית ו'כופה' עליו דייר שהוא לא התקשר עמו התקשרות חוזית, הרי זו דינה של כל הדיירות המוגנת מכוח החוק, ואם יש מקום לשנות מצב זה, על המחוקק לעשות כן כפי שאכן נעשה על ידיו עקב בצד אגודל במצבים אחרים". ובלבד, שהתמלאו התנאים לרכישת הזכות ובמקרה זה, אין להורות על פינוי קרובו של דייר שנפטר (ע"א (תל אביב) 28830/12/11 לירן זינגר נ' קוטלר ירון [פורסם בנבו] 31.12.12, להלן-"פרשת זינגר").

     

    10. על היעדרה של "דירה אחרת" למגורי הדייר כדרישת הסיפא של סעיף 20(ב) לחוק , הלכה פסוקה היא כי הפרשנות לגבי אותו תנאי היא בהיעדרה של 'זכות חוקית' ומעשית להתגורר בדירה אחרת להבדיל, מקיומו של פתרון מעשי לדיור אלטרנטיבי ללא זכות חוקית לגביו נקבע שאין בו משום "דירה אחרת". בע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא (2) 99 (להלן-"פרשת צ'רני") נאמר כי הדרישה היא להיעדר "דירה אחרת למגורים" ולא להיעדר "מקום אחר למגורים" ונקבע: "אין מדובר בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע" (פסק הדין של כב' השופט (כתוארו אז) מ' שמגר עמ' 105; פסקה 15 לפסק הדין של השופט עינבר בפרשת זינגר וכן פסקה 1 בפסק הדין של השופטת שבח בפרשת זינגר).

    בהתאם לאמור, גם אם קיימת נכונות של מאן דהוא לאפשר לאדם לגור אצלו עם פטירתו של הדייר הקרוב, אין בכך משום "דירה אחרת" עבורו. המבחן הוא בקיומה של זכות קבועה למגורים ולא די באפשרות למגורים. אוסיף, אין גם נפקא מינא איזו מהאפשרויות עדיפה בעיני האדם הטוען לזכותו במושכר כי אם עצם קיומה של קורת גג חלופית קבועה, תמנע ממנו את הזכות לדיירות מוגנת במושכר מכוח סעיף 20(ב) לחוק. לפיכך, יש לבחון את הזיקה הכללית לכל אחת מהדירות ולא רק לתדירות השהות של הדייר בהן ואין לקבוע, כי בכל מקרה תכריע דווקא, תדירות המגורים באיזו מהדירות (עמ' 105-106 בפרשת צ'רני; רע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו, פ"ד מ"ה (4) 14(.

    המסכת העובדתיות:

    מגורי הנתבעת במושכר:

    11.בחנתי אם התקיימו בעניינה של הנתבעת התנאים שנקבעו בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר.

    שמעתי את העדויות של הנתבעת והעדים מטעמה ואת עדותו של התובע והעדים מטעמו, בכלל זה שכנים הגרים בנכס בו מצוי המושכר (להלן-"הנכס") או בסמוך לו בעניין מגוריה של הנתבעת, אם היה זה במושכר ולמשך כמה זמן , עובר לפטירת המנוח.

     

    12. בהתאם למועד פטירתו של המנוח , יש להכריע במסכת העובדתית בעניין מגוריה של הנתבעת במושכר לכל הפחות 6 חודשים לפני פטירתו ביום 9.01.14.

     

    13.לגרסתה של הנתבעת היא עברה לגור במושכר בתחילת חודש מרץ 2013 (סעיפים 3-4 לתצהירה). הנתבעת העידה כי היא ואחותה מרים גלעדי (להלן – "העדה גלעדי"; "האחות") טפלו באב ממועד פטירת אמם לפני כתשע שנים. הן דאגו להביא לו אוכל, ערכו קניות עבורו ובקרו אותו מעת לעת בהיותו בגפו בביתו. תכיפות הביקורים עד לחודש מרץ 2013 הייתה כ- 3-4 פעמים בשבוע ולפי הצורך (עמ' 6 שורה 31; עמ' 7 שורות 1-2). באותה תדירות בקרה גם האחות אצל האב והביאה לו אוכל (עמ' 7 שורות 16-17, עדותה של גלעדי עמ' 15 שורה 8). בנוסף, נעזר האב במטפלת בית לתקופה של 7 חודשים. היא ניקתה את המושכר ובישלה עבורו (עמ' 15 שורות 13-14).

     

    14.הוכח מעדויות הנתבעת, כי מתכונת הטפול במנוח השתנתה עקב מחלתו וההתדרדרות

    במצבו מחודש מרץ 2013 ואילך. מצבו התדרדר מיום ליום והוא סבל מתשישות והיה צורך לקטוע את רגלו מחמת מחלתו. האב היה על כיסא גלגלים קודם לקטיעה. בבית הוא היה מצוי במיטה ויכול היה לדדות מעט בהיעדר יכולת להתנייד בכיסא גלגלים בבית (עמ' 12 שורות 3-13 ושורות 27-30). עובד זר סייע למנוח החל מחודש אפריל 2013 (עמ' 10 שורות 27-29) בעוד הנתבעת והאחות ממשיכות לבשל עבורו ולטפל בו וכן לנקות את המושכר. תפקידו של העובד התמצה בעיקר בנשיאה של המנוח ממקום למקום במושכר ובהבאתו לבית הכנסת לתפילות כולל הורדתו במדרגות הנכס (עדות הנתבעת עמ' 11 שורות 1-3 , עמ' 13 שורות 4-9, עדותה של גלעדי עמ' 15 שורות 15-22).לדברי העדה גלעדי, נמנע מהעובד הזר לבשל לאב בשל היות האב שומר מצוות ולאור סירובו לאכול 'בישול נוכרי' (עמ' 15 שורות 26-29) מבלי שהתובע סתר זאת בראיותיו.

     

    15. בנסבות אלו החליטו הנתבעת והגב' גלעדי כי הנתבעת תגור עם האב במושכר שכן לעדה גלעדי יש בעל ובת בבית . בכך יובטח שיינתן טיפול ראוי לאביהן (עמ' 11 שורות 18-24, עמ' 14 שורות 28-29, עמ' 15 שורות 25-26). בד בבד, עם המעבר של הנתבעת למושכר בחודש מרץ הן החלו לחפש אחר עובד זר שיסייע לאב (עדותה של גלעדי עמ' 15 שורות 25-26, עדות הנתבעת עמ' 1 שורה 32). עוד עלה מהעדויות כי השתיים שקלו אם לא להעביר את האב לדיור מוגן בשל ההחמרה במצבו עקב הקטיעה. ככל שהיו עושות כן, הן היו מוכרות את זכויותיו של המנוח במושכר (עמ' 16 שורות 5-9). בהתאם לכך פנתה עו"ד רפ לתובע ביום 7.01.14 (נספח לתצהיר התובע) על מנת שישקול לרכוש את הזכויות בדירה מהמנוח. במשלוח המכתב יש כדי ללמד שהנתבעת לא ביקשה את טובתה דווקא לביסוס זכותה במושכר עובר לפטירת המנוח כי אם נבחנו הדרכים להיטיב עם המנוח. בכלל זה, במכירת זכויותיו גם אם ב'מחיר' אי העברת הזכויות לנתבעת על מנת להעבירו לדיור מוגן (עמ' 14 שורה 4, עמ' 16 שורות 4-7).

     

    16. העדה אנה ברוק , חברתה של הנתבעת (להלן-"העדה ברוק) העידה כי הנתבעת העבירה את כתובתה במשרד הפנים מבני ברק לכתובתה של העדה ברמת גן (עמ' 17 שורה 12). גם לאחר המעבר של הנתבעת למושכר, הגיעו אליה דברי דואר עבורה מבלי שידעה לומר מתי חדל המשלוח לכתובתה (עמ' 17 שורות 12-22). הנתבעת העידה כי העבירה את כתובתה במשרד הפנים לכתובת המושכר בירושלים, שעה שהיא ביקשה להוציא דרכון ובד בבד, היא הוציאה תעודת זהות חדשה. לאחר עיון בתעודת הזהות השיבה הנתבעת כי הכתובת הועברה למושכר רק בחודש אוקטובר 2014 אך לדבריה, שלא נתמכו בראייה כלשהי, היא קבלה כתובת ת.ד. בירושלים כבר בסוף חודש פברואר 2014 בעת שהיה עליה לחדש את תא הדואר של האב (עמ' 9 שורות 17-20). הנתבעת העידה, גם זאת ללא ראייה בתמיכה לכך, כי היא העבירה את כתובתה בחברת האשראי ובקופת חולים לירושלים, בסמוך לתחילת עבודתה בסניף 'קליגולה' בירושלים, בחודש ינואר 2014 עם העברתה מהסניף של הרשת ברמת גן בו עבדה קודם לכן.

     

    17.העדה ברוק העידה על חברותה עם הנתבעת ועל עזרתה במציאת עבודה לנתבעת בחנות קליגולה ברמת גן שנוהלה על ידי העדה וכן על מגורי הנתבעת אצלה עד לחודש מרץ 2013 (עמ' 18 שורות 1-3 ושורות 16-18). הנתבעת העידה כי היא היתה אמורה לעבור לחנות הרשת בירושלים בתחילת ינואר 2014 . למרות זאת, עקב האשפוז של אביה בחודש ינואר אותו היא סעדה בבית החולים ופטירתו ב-9.1.14 , עבודתה בחנות בירושלים החלה רק ביום 25.1.14 (עמ' 17 שורות 17-24 ; האישור מרשת קליגולה , נספח ד' לתצהירה ותלושי השכר).

    לא סביר שהיה עולה בידי הנתבעת להסדיר את העברתה לסניף הרשת בירושלים תוך ימים ספורים על מנת ליצור תשתית ראייתית לביסוס זכותה במושכר עובר לפטירת המנוח. השתכנעתי מהעדויות, כי הנתבעת לא חסכה מאמץ בנסיעותיה מירושלים לעבודתה ברמת גן או בגבעתיים שעה שגרה במושכר. עם זאת ובד בבד, היא פעלה על מנת להקל על תנאי חייה במעבר לסניף של הרשת בירושלים.

     

    18.לא השתכנעתי מראיות התובע, כי היה בידו ובידי עדיו לעקוב אחר התנהלותה של הנתבעת ומגוריה במושכר. מעדות הנתבעת והעדה ברוק עולה כי היא עבדה משמרת בוקר הן בתקופה בה התגוררה ברמת גן אצל העדה ברוק והן לאחר המעבר שלה למושכר (עמ' 13 שורות 19-20, עמ' 18 שורות 19-24).

    בנו של התובע שלמה מגזימוף (להלן-"הבן מגזימוף") האחראי על ניהול המושכר, אישר בעדותו כי הוא לא ביקר במושכר בשעות הערב. לדבריו, הוא סיים לעבוד בעסקו הסמוך למושכר בשעה 19:00 וביקר במושכר 3 פעמים בלבד בשנה האחרונה לחיי המנוח בשעות הבוקר או הצהרים (עמ' 32 שורות 29-32; עמ' 34 שורות 24-33). העד הודה כי בידו רק להניח מי התגורר וישן במושכר לפי דידו המנוח והעובד הזר בששת החודשים לפני פטירת האב ולא בידיעתו האישית. בדומה לעדותו של הבן מגזימוף, לא היה בידי התובע להעיד על מגוריה של הנתבעת במושכר משלא ביקר בו כלל ובפרט שעה ששלמה בנו טיפל וניהל את ענייני המושכר ולא הוא בעצמו.

    איני מקבלת את גרסתו של התובע לפיה דלת המושכר היתה פתוחה והוא ראה דרך סורג סגור את הנעשה במושכר. מה גם, שלא נטען ולא הוכח כי הוא ביקר במושכר בשעות הערב ולפיכך לא היה בידו לפגוש בנתבעת שלפי העדויות יצאה לעבודתה מידי בוקר (עמ' 21 שורות 14-20).

     

    19. התובע לא עשה עליו רושם מהימן בעדותו בניסיונו להוסיף פרטים מהאמור בתצהירו , ללא ראייה בתמיכה לכך מבלי שהיה בידו ליישב אי הבאת מלוא הגרסה בתצהירו בהיותם רלוונטיים לתביעתו. הדברים מכוונים לעדותו לפיה העובד הזר, נותר לגור במושכר למשך חודש וחצי לאחר פטירת המנוח על מנת לשמור על המושכר (עמ' 22 שורה 27) לחיזוק גרסתו על היעדר מגורי הנתבעת במושכר.

    בחקירתו הודה כי הוא לא ראה את העובד הזר עוזב את המושכר במועד כלשהו ואף לא הוכיח כי הוא ביקר במושכר על מנת שיהא בידו להעיד על מועד העזיבה. נימצא כי עדות התובע בנדון היא עדות שמיעה ודינה להידחות.

    בנוסף, התובע לא הצהיר כי עלה לנכס מדי יום לצורך ביצוע תיקונים ואמר זאת לראשונה בעדותו. גרסתו זו נסתרה בעדותו של בנו שלמה לפיה הוא האחראי לטיפול בכל ענייני הנכס והמושכר (עמ' 22 שורה 32) ולא התובע.

    התובע אף הודה כי הזמין חקירה של חוקר פרטי על מנת לסתור את הודעת הנתבעת בדבר מגוריה במושכר (עמ' 24 שורות 1-4). תוצאות החקירה לא הוגשו שכן לדבריו החקירה על מקום מגוריה ומקום עבודתה של הנתבעת, לא היו לו לעזר (עמ' 24 שורה 12, על אי הבאת עד ראו ע"א 56/05 שורץ נ' רמינוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [פורסם בנבו] 27.7.08 ).

     

    20.שמעתי את עדותו של העד מנשה יונה, על ביקורו אצל המנוח במושכר. לדבריו, המנוח הקפיד על פרטיותו (עמ' 25 שורות 17-22) וכי המנוח אמר לו שאינו מעוניין שישנו אצלו, גם לא בנותיו. גרסתו זו לא מהימנה בעיני משלא טרח להביאה בתצהירו ואינה מתיישבת עם עדותו העד אליהו פרץ לפיה המנוח הלין באוזניו על כך שבנותיו לא דואגות לו (סעיף 6 לתצהירו) . בנסבות אלו, צפוי שהמנוח ירצה בהימצאות הבנות לצדו ולא כנטען ע"י העד מנשה יונה בשמירה על פרטיותו. בנוסף, אין בסיס לעדותו של העד יונה על כך שהעובד הזר עבד שנתיים אצל המנוח (עמ' 35 שורה 26) שעה שהוכח מראיות הנתבעת כמו גם מעדותו של העד פרץ מטעם התובע שהעובד הזר, הגיע למושכר רק בחודש אפריל 2013 (עמ' 28 שורה 11 ).

    העד אברהם מגזימוף הודה כי הוא לא ביקר את המנוח במושכר ולא השתכנעתי מעדותו כי היה בידו להתחקות אחר שאלת מגוריה של הנתבעת במושכר (עמ' 36).

     

    21. סיכומם של דברים, לאור מכלול העדויות השתכנעתי כי הנתבעת עמדה בתנאי הראשון בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, במגוריה במושכר החל מסמוך לחג הפסח , בחודש מרץ 2013 מועד בו הוכח כי עברה לגור במושכר עקב ההחמרה במצבו של האב.

    על משקלה של הראייה בדבר אי העברת כתובתה של הנתבעת במשרד הפנין מחודש מרץ 2013 ועד לחודש אוקטובר 2013 (סעיף 16 לעיל) נקבע בפרשת צ'רני ובהפניה אליה בפרשת זינגר : " בהשאלה מדברי הנשיא שמגר בפרשת צ'רני יש לומר, כי לעניין ההכרעה אם יש למערער דירה אחרת למגוריו אין לייחס חשיבות לרישום במשרד הפנים, שכן לא מעמדו כלפי הרשות קובע בהקשר זה, אלא הזיקה העובדתית בינו לבין מקום המגורים". לא מצאתי כי אי שינוי כתובתה של הנתבעת במשרד הפנים, יש בו כדי לסתור את הראיות בדבר המעבר שלה בפועל למושכר מחמת מצבו הרפואי של האב. עוד יוטעם כי אין בתועלת שהפיקה הנתבעת מהמעבר למושכר מעבר לסיוע לאביה, במציאת דירה למגוריה כדי לשנות את הקביעה לפיה התקיים התנאי הראשון כאמור. נכון הדבר בעמידתה במבחן המגורים בפועל מבלי שיש להידרש לפי החוק לשאלת ההנאה מהמגורים , בפרט לאור התנאי השני שתכליתו לסייע למי שאין לו דירה אחרת כאמור. מה עוד שהוכח כי הנתבעת ישנה על מזרן בסלון המושכר (עמ' 13 שורות 1-2 ועדותה של ברוק עמ' 17 שורה 6) מה שמלמד על מעבר לסיוע לאב בעיקר.

    היעדר דירה אחרת לנתבעת:

    22.הנתבעת העידה כי אין לה ולא היתה לה במועד פטירת המנוח דירה אחרת למגוריה. היא פרודה מבעלה וילדיה בגירים ונישאו (עמ' 5 שורות 24-25, עמ' 6 שורות 1-2). היא התגוררה אצל חברתה העדה אנה ברוק אשר אירחה אותה בדירה שהיא שכרה לעצמה (סעיפים 14-16 לתצהירה; סעיפים 8-12 לתצהירה של העדה ברוק , עמ' 17 שורות 8-10 ו-30). קודם למגוריה של הנתבעת אצל העדה ברוק, שכרה הנתבעת דירה מהעדה יצחקוב (ההסכם צורף כנספח א1 לתצהיר הנתבעת). הסכם השכירות נחתם ביום 15.08.12 והשכירות הופסקה לאחר חלוף 10 ימים בהסכמת המשכירה יצחקוב בשל נסיעתה של הנתבעת לחו"ל על מנת לסעוד את אחיה (ראו סעיפים 7-8 בתצהירה של הנתבעת). הוסכם שהנתבעת תפנה את המושכר ביום 20.08.12 והוא יושכר לדייר אחר (עמ' 3 שורות 25-26, עמ' 4 שורות 1-3) מבלי שהדברים נסתרו בחקירתה של הנתבעת והעדה יצחקוב.

     

    23.לאור האמור לא נסתרה גרסתה של הנתבעת לפיה לא היתה לה זכות חוקית בדירה אחרת

    כפי שהוכח בין השאר במעבר שלה בין דירות שונות. אין במגוריה של הנתבעת אצל חברתה העדה ברוק שפתחה בפניה את ביתה, כדי רכישת 'זכות חוקית' בדירה כי אם בבחינת "אורח נטה ללון" כאמור בפרשת צ'רני. מגוריה של הנתבעת אצל העדה ברוק, יש בהם כדי ללמד כי לנתבעת לא היתה ולו גם דירה בשכירות באותה תקופה. לפיכך, ככל שהייתי מקבלת את טענתו של התובע בסיכומיו לפיהם גם שכירות עשויה לשלול את הזכות לפי סעיף 20(ב) לחוק, טענה אותה יש לדחות לאור ההלכה הפסוקה כמובא לעיל, הרי שהוכח כי לנתבעת לא היו זכויות בדירה כלשהי, גם לא כשוכרת.

     

    24. לאור האמור, השתכנעתי כי לא הייתה לנתבעת 'דירה אחרת למגוריה' במועד פטירת המנוח

    כמו גם חודשים ארוכים עובר לפטירתו.

     

    25. בהתקיים שני התנאים שנקבעו בסעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, אני קובעת כי עם פטירת

    המנוח הנתבעת היתה לדייר מוגן במושכר .

    לפיכך אין להורות על פינוי הנתבעת מהמושכר ובהתאם לאמור, אין גם לחייב אותה בדמי שימוש ראויים ודין התביעה להידחות.

     

    26. אני מחייבת את התובע בהוצאות המשפט וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 18,000 ₪.

     

    ניתן היום, י"ב אדר ב' תשע"ו , 22 מרץ 2016 בהעדר הצדדים.

     

     

    Picture 1

     

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ