פלונית נ' עיריית באר שבע ואח'

התובעת, ילידת 7.8.1986, החליקה ונפצעה ביום 15.3.2018 בעת שצעדה בשביל המוביל לגן הילדים בו שהתה בתה.

בכתב התביעה טוענת התובעת, כי בעת שצעדה בשביל המוביל אל גן הילדים, עלתה במדרכה משופעת מרוצפת באבני אקרשטיין ופנתה ימינה על השביל המוביל אל שער הגן. אז החליקה רגלה השמאלית על חול ולכלוך שהיה על הקרקע והיא נפלה. כתוצאה מהנפילה שברה את קרסול ימין.

טענת התובעת היא, כי לאחר ביצוע גיזום של העצים במקום וגרירה של הגזם לרחוב סמוך לשם פינויו מהמקום, נותרו על הקרקע שאריות עלים וחול שלא פונו בזמן אמת.

הנתבעת הגישה את תביעתה בתחילה כנגד נתבעות 1-2, הואיל וסברה כי עובדי העירייה הם האחראים להימצאות הגזם והחול על השביל, אולם בהמשך ההליך, לאחר שהוגש כתב הגנה מטעם נתבעות 1-2 והודעה לצד שלישי כנגד נתבעות 3-4 [קבלן הגינון ומבטחתו], צורפו לכתב התביעה גם נתבעות 3-4 כנתבעות נוספות.

ההודעה לצד שלישי כנגד צדדי ג' היא בטענה כי צד ג' 1 [נתבעת 3] היא שאחראית בנזיקין ולא העיריה, אך גם בטענה חוזית – ביטוחית כנגד צד ג' 2 [נתבעת 4] שהוציאה פוליסת ביטוח שבה העיריה מופיעה כמבוטחת נוספת ומעניקה לה כיסוי ביטוחי ראשוני.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות כלפי התובעת, הן בחלוקת האחריות בין הנתבעות, והן בטענה הביטוחית שבהודעה לצד ג'. הצדדים גם חלוקים בשאלת נזקה של התובעת.

נבחן כל אחת מהנושאים בנפרד, אך מכיוון שמקרה זה אינו מעורר שאלות משפטיות עקרוניות או מורכבות, כמצוות התקנות - נימוקי פסק הדין יינתנו בתמצית בלבד.

אירוע התאונה ואחריות הנתבעות

התובעת נחקרה ממושכות אודות גרסתה בדבר נסיבות התאונה וכל אחד מהצדדים מוצא בעדותה תימוכין לטענותיו. לטענת התובעת, גרסתה הייתה עקבית ולא נסתרה ואילו הנתבעות טוענות כי הצליחו בחקירה הנגדית לקעקע את גרסתה.

הנתבעות נאחזות בשני עניינים:

הראשון – כי בבית החולים נרשם שרגלה נתקעה בעציצים וכתוצאה מכך נפלה.

השני – כי מסלול ההליכה המתואר בכתב התביעה מעיד על כך שהתאונה התרחשה בשביל המוביל אל שער הגן שאינו באחריות העירייה.

אני דוחה את עמדת הנתבעות ומקבל את גרסת התובעת ואסביר:

1. מתמונה שצולמה במקום התאונה, וצורפה למוצגי התובעת, ניתן להבין את מסלול ההליכה של התובעת עד לנפילתה, כמתואר בכתב התביעה – תחילה הלכה בשביל, בהמשך הלכה במשטח המשופע המרוצף באבני אקרשטיין, ואז פנתה לשביל קצר [כ – 3 מטרים לפי התמונה] שמוביל אל השער. בעת הפניה, החליקה התובעת.

2. בתמונה ממקום האירוע לא נראים עציצים כלל.

3. התובעת לא טענה שצעדה בשביל הקצר אלא שנפלה בזמן שפנתה אליו.

4. יומיים לאחר התאונה, פנתה התובעת לעירייה והתריעה על קיומו של המפגע [שאריות גזם וחול].

5. העד מטעם נתבעת 1, מר דודו כהן [מנהל מח' גינון] אישר שבוצע גיזום של העצים במקום ביום התאונה.

6. העד מטעם נתבעת 3, מר ראובן ארגמני אישר כי בוצע גיזום של עצי אשל, כי הגזם נגרר על הקרקע עד לרח' חז"ל הסמוך, והגזם משאיר על הקרקע שכבה של עלים קטנים. [עמ' 77 לפרוטוקול].

7. על כן, אינני רואה כל סתירה בין גרסת התובעת בתביעתה לבין עדותה שנתמכת בעדותם של עדי הנתבעות.

8. אמנם, בתעודת חדר המיון נרשם מנגנון נפילה שונה, אך למרבה הצער, ולא רק במקרה זה, לעיתים הרישום בתיק הרפואי שגוי, לא בשל אינפורמציה שונה שנמסרה על ידי התובעת. אילו לא היו תימוכין לגרסת התובעת, ייתכן והייתי נותן משקל גבוה יותר לגרסה המופיעה בתעודת חדר המיון, אך הראיות האובייקטיביות [היעדר עציצים בתמונות] ועדות עדי הנתבעות, מחייבות את המסקנה שהרישום פשוט שגוי.

מן האמור לעיל, מסקנתי היא כי התובעת החליקה ונפצעה כתוצאה משאריות גזם וחול שהיו על הקרקע, בעת שפנתה אל השביל המוביל לשער הגן.

הואיל ואין מחלוקת שנתבעת 3 היא זו שביצעה בפועל את הגיזום והיה עליה לנקות את השביל משאריות הגזם והחול בתום הפינוי – האחריות העיקרית להתרחשות התאונה מוטלת עליה.

לנתבעת 1 יש חובת פיקוח על נתבעת 3, ועל פי עדותו של מר דודו כהן מטעם נתבעת 1, בעת התאונה היו כ – 13 עובדי עירייה שתפקידם לפקח על קבלני הגינון. מר כהן לא ידע לתאר את סדרי העבודה במועד התאונה, הואיל ולא שימש בתפקיד זה באותה תקופה. נתבעת 1 לא הביאה לעדות עובד אחר שהיה באותה תקופה ויעיד על הדרך שבה מבוצע אותו פיקוח נדרש.

לכן, גם לנתבעת 1 אחריות לקרות התאונה, אך במידה פחותה מזו של נתבעת 3.

אחריות נתבעות 1 ו – 3 כלפי התובעת היא ביחד ולחוד.

בינן לבין עצמן, לאור המסקנות דלעיל, חלוקת האחריות היא 70% על נתבעת 3 , ו - 30% על נתבעת 1.

אשם תורם

התאונה קרתה באור יום ומצופה מאדם הצועד ברחובות העיר, להבחין במפגעים המצויים מולו. יחד עם זאת, מר ארגמני העיד כי הגזם משאיר שאריות עלים קטנים המזכירות אבקה ולכן, אני סבור כי במקרה זה האשם התורם שיש להטיל על התובעת אינו גבוה.

בנסיבות המקרה, אני קובע כי אשמה התורם של התובעת הוא בשיעור של 15%.

הכיסוי הביטוחי של נתבעת 4

על פי אישור קיום ביטוחים מטעם נתבעת 4 מיום 19.10.2017:

1. הנתבעת 1 היא מבוטחת נוספת בפוליסה.

2. הביטוחים על פי הפוליסות הם בחזקת "ביטוח ראשוני".

המשמעות של ביטוח ראשוני, ועל כך הצדדים לא חלוקים, הוא כי נתבעת 4 מעניקה כיסוי ביטוחי לאחריות נתבעת 1 הנובעת ממעשי או מחדלי נתבעת 3.

נתבעת 4 טוענת שהכיסוי הביטוחי מוגבל רק לאחריותה השילוחית של נתבעת 1 למעשי נתבעת 3, ולכן אין לחייב אותה לשלם, מכוח הפוליסה, פיצוי לתובעת בגין אחריות העירייה.

נתבעות 1-2 טוענות כי מכיוון שהן מוגדרות כמבוטחות בפוליסה, אחריותן אינה מוגבלת רק למעשי הקבלן אלא גם למעשיה או מחדליה שלה.

אני סבור כי המשמעות הנכונה למונח "ביטוח ראשוני" לא יכול להיות כזה שיעניק כיסוי ביטוחי מוגבל לאחריות שילוחית בלבד. המטרה של הכיסוי הביטוחי הראשוני הוא להעניק כיסוי ביטוחי למזמין העבודה [לעירייה] למקרים הנובעים או קשורים למעשה או מחדל של הקבלן.

הכיסוי הביטוחי כולל גם כיסוי בגין אחריות המוטלת על המזמין [נתבעת 1] בשל הפרת חובות המוטלות עליו [כגון חובת הפיקוח], ובלבד שהגורם למקרה הביטוח הוא הקבלן. לשם כך הוגדרה נתבעת 1 כמבוטחת נוספת בפוליסה.

אם הייתי מקבל את פרשנות נתבעת 4, אזי הכיסוי הביטוחי הראשוני היה ריק מתוכן הואיל ובנזיקין, אין המזמין אחראי למעשי או מחדלי הקבלן ([ס' 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) ולכן האחריות המוטלת בדרך כל על הרשויות המקומיות היא בגין הפרת חובת הפיקוח על הקבלנים ולא בגין אחריות שילוחית.

במקרה שלפניי, התאונה התרחשה עקב התרשלות נתבעת 3, כאשר אחריות נתבעת 1 קשורה לעבודות שביצעה נתבעת 3, בגין היעדר פיקוח.

לכן, הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה שהוציאה נתבעת 4 מכסה גם את אחריות נתבעת 1 שנקבעה לעיל.

סיכום ביניים – אחריות נתבעות 1 ו – 3 כלפי התובעת היא ביחד ולחוד. בינן לבין עצמן החלוקה היא כאמור לעיל. המבטחת של נתבעות 1 ו- 3 במקרה דנן היא נתבעת 4 ועליה לשלם לתובעת את סכום הפיצוי שייפסק.

דין התביעה כנגד נתבעת 2, להידחות.

הנזק – נתוני יסוד

התובעת ילידת 7.8.1986, נפגעה ביום 15.3.2018 ונגרם לה שבר בקרסול ימין.

הנכות האורתופדית עליה מסכימים שני המומחים היא בשיעור של 10%.

הצדדים חלוקים בדבר הנכות שיש לייחס לצלקת הניתוחית. התובעת סבור כי הצלקת מזכה אותה בנכות בשיעור של 10% ואילו הנתבעות סבורות שהצלקת לא מצדיקה הענקת נכות כלל.

לתובעת צלקת ניתוחית באורך של 6 ס"מ ועוד 2 צלקות באורך של 1 ס"מ. על פי חוות דעתו של פרופ' דן עטר, המומחה הרפואי בתחום האורתופדי מטעם התובעת, הצלקת הניתוחית רגישה למגע. פרופ' עטר סבור שלתובעת נכות בשיעור של 10% בגינן. על פי המומחה הרפואי מטעם הנתבעות 1-2, ד"ר אברהם משיח, הצלקות אינן רגישות, אינן מגבילות ולא נמצאות במקום בולט ולכן אינן מזכות בכל נכות.

לאור מיקום הצלקות והיקפן, ולאחר שהתרשמתי ממראה הצלקת, אני קובע כי לתובעת נותרה נכות אסתטית בלבד בשיעור של 5%, שאין לה משמעות תפקודית.

סה"כ נכותה הרפואית של התובעת היא בשיעור של 14.5%.

עובר לתאונה, עבדה התובעת כמורה מחליפה ובפרויקט לנוער בסיכון והשתכרה שכר חודשי ממוצע של כ – 3,000 ₪.

עם השנים, התקדמה התובעת בתחומי העיסוק שלה, למדה תיווך ושקלה לעבוד כמורה לאנגלית. נכון למועד שמיעת הראיות [בשנים 2023-2024], השתכרה התובעת שכר חודשי של כ – 10,500 ₪. סכום זה ישמש בסיס לחישוב הפסד פוטנציאל ההשתכרות בעתיד.

הנתבעות 1-2 הגישו תמונות של התובעת מתוך הרשתות החברתיות, כשהיא בפעילויות הכרוכות בהליכה וטוענות כי התובעת אינה סובלת מכל מגבלה בעקבות התאונה.

התובעת נחקרה בעניין התמונות שהוצגו והסבירה כי מדובר בצילומים בלבד בסמוך למקום חניית הרכב ולא בטיול רגלי מאומץ.

מכל מקום, יש לזכור כי לתובעת אין נכות מלאה שלא מאפשרת לה הליכה כלל אלא 10% נכות בלבד בקרסול ימין.

אני סבור כי למגבלות בקרסול יש השפעה, אך לא מלאה על כושר ההשתכרות של התובעת. לכן, בחשוב הפסד כושר השתכרות בעתיד ייעשה חישוב אקטוארי חלקי בשיעור של 70%.

הנזק – לפי ראשי נזק

הפסדי שכר בעבר:

המומחה מטעם התובעת לא קבע לה נכויות זמניות, אולם תקופת אי כושר בת 6 חודשים במקרה של שבר בקרסול היא תקופה סבירה, על אף שעד למועד מתן חוות הדעת לא הודגם חיבור מלא של השבר.

לכן, הפיצוי אותו אני פוסק הוא בסך 3,000 ₪ לחודש, ל – 6 חודשים ראשונים ו – 1,500 ₪ לחודש לתקופה שעד סוף דצמבר 2018, [3.5 חודשים נוספים] ובסה"כ – 23,250 ₪. סכום זה לאחר שערוך להיום - 31,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות בעתיד:

לפי בסיס שכר של 10,500 ₪, נכות בשיעור 10% וחישוב אקטוארי חלקי, כאמור לעיל, עד גיל 67 – 164,000 ₪.

הפסדי פנסיה:

לפי 12.5% מהפסדי השכר – 24,400 ₪.

עזרת צד ג' לעבר:

התובעת נעזרה באמה ועברה להתגורר עמה לאחר התאונה. בגין עזרת בני משפחה אני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 2,500 ₪ לחודש למשך 6 חודשים ובסה"כ – 15,000 ₪.

הוצאות, לרבות הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה:

התובעת לא צירפה לראיותיה קבלות על סכומים משמעותיים שהוציאה בעקבות התאונה. יחד עם זאת, ניתן להכיר בסכום מסוים שהתובעת הוציאה בקשר לתאונה גם אם אינו מגובה במסמכים. על כן, אני פוסק לה פיצוי בגין ראש נזק באופן גלובאלי בסך של 3,000 ₪.

נזק לא ממוני:

בהתחשב בשיעור הנכות, באופי הפגיעה, תקופת ההחלמה הממושכת, הכאב והסבל שהיה מנת חלקה של התובעת ומגבלותיה, אני פוסק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 65,000 ₪.

אין הצדקה לפיצוי בגין ראשי נזק נוספים.

סך כל הנזק הוא 302,400 ₪. מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 15% ומהתוצאה המתקבלת יש לנכות את תגמולי המל"ל שקיבלה התובעת בעקבות התאונה [ואין על כך מחלוקת], בסך של 63,000 ₪ [לאחר שיערוך]. לאחר הניכויים ועיגול הסכומים, הפיצוי המגיע לתובעת הוא בסך 194,000 ₪.

התוצאה

התוצאה היא כי התביעה מתקבלת כנגד נתבעות 1, 3 ו – 4 וההודעה לצד ג' מתקבלת אף היא. התביעה כנגד נתבעת 2 נדחית, ללא צו להוצאות. החלטתי שלא לחייב את נתבעת 4 בתשלום הוצאותיה של נתבעת 2 שממילא ניהלה את הגנת נתבעת 1 לאחר שהתביעה המקורית הוגשה גם כנגדה [כנגד נת' 2].

הנתבעות 1,3,4 , תשלמנה לתובעת 194,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 45,800 כולל מע"מ. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום.

נתבעת 4 תישא ביתרת האגרה, הן בתביעה והן בהודעה לצד ג'.

ניתן היום, א' טבת תשפ"ו, 21 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.