פרח בשארה נ' אוגניה גולדשטיין

1.לפניי תביעה בגין הפרה נטענת של זכויות יוצרים.

רקע

2.התובעת, פסלת במקצועה, הוציאה בשנת 2007 ספר המתעד את פסליה, וכולל רשימת עבודות וקטלוג (להלן: "הקטלוג").

3.בקטלוג נכללו, בין היתר, שתי תמונות של פסלים שלשיטת התובעת פוסלו על ידה: האחד, בשנת 1999 ונקרא "האשה השוכבת"; והשני, בשנת 2004 ונקרא "גבר ואשה" (וביחד יקראו להלן: "הפסלים" או "היצירות").

4.ביום 5.4.14 או בסמוך לך, העלתה הנתבעת, אף היא פסלת במקצועה, לדף הפייסבוק שלה תמונות של הפסלים או פסלים דומים, בהוספת שמה.

5.הנתבעת העלתה טענות מקדמיות בדבר העדר סמכות עניינית או סמכות מקומית. נדון בהן תחילה.

סמכות עניינית

6.הלכה פסוקה היא כי הסמכות העניינית תבחן לפי "מבחן הסעד" לו עתרה התובעת בתביעה (ראו: ע"א 2846/03 אדלמן נ' ארליך (29.1.04); רע"א 1924/16 אבו ג'אנס נ' נכסי רמלה 3 בע"מ (20.4.16) והשוו: רע"א 1573/16 הרט נ' חברת אורג'ניקס (29.5.16)).

7.במקרה זה, עתרה התובעת לשני סעדים: האחד, מתן דין וחשבון לפי סעיף 57 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן: "חוק זכות יוצרים"); והשני סעד כספי לפי סעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים.

8.סעד של מתן דין וחשבון לא ניתן לשומה או הערכה כספית, ועל כן, הוא בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית (ראו: רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999) – להלן "ענין הפדרציה הישראלית"). מנגד, הסעד הכספי, בסכום של 400,000 ₪, הוא בגדר סמכות בית משפט השלום. נשאלת השאלה, האם יש לפצל את התביעה לערכאות השונות? ויאמר מיד – התשובה שלילית היא.

9.בעקבות פסק הדין בעניין "הפדרציה הישראלית", תוקן סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), והוא מורה כיום:

"...בית משפט מחוזי ידון באלה:  (1) כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום... (4) תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן: (א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007...".

10.תכלית התיקון, למנוע פיצול סעדים בענייני קניין רוחני, כאשר אחד הסעדים אינו ניתן לשומה או להערכה, בעוד הסעד הנוסף הוא בסמכותו של בית המשפט השלום; ולאפשר לתובע לכרוך את תביעתו הכספית בתביעה לצווי מניעה/צווי עשה. כאמור בהצעת החוק (ראו: ה"ח חוק בתי המשפט (תיקון מספר 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג-2003):

"תביעות בתחום הקנין הרוחני מתאפיינות בדרך כלל, בכך שהן כוללות סעד כספי בצד צו מניעה משך הפרת הזכויות. כללי הסמכות הענינית הקיימים, לפי שפורשו לאחרונה בפסיקת בתי המשפט העליון ע"א 7589/98 ... מובילים פעמים רבות לפיצול של תביעות בענייני קנין רוחני בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום: פיצול זה מכביד על הצדדים ועל המערכת המשפטית, בלא הצדקה עניינית. הצעת חוק זו באה למנוע את הצורך בפיצול עדים במקרים האמורים, על ידי מתן אפשרות לכרוך עדים כספיים בתביעות לצו מניעה וצו עשה בתחום קנין הרוחני, המוגשות לבית משפט מחוזי. למעשה, הצעת החוק מעגנת פרקטיקה שנהגה בבתי המשפט במשך שנים רבות, ולפיה, בתביעות בעניני קנין רוחני היו כורכים את הסעד הכספי בתביעת צו המניעה. הצעת החוק מתיישבת עם העובדה העקרונית שהובעה לגבי עניני הקנין הרוחני בדוח הודעה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל (ירושלים, התשנ"ז-1997) ... ולפיה "מן הראוי שעניינים אלה יישארו בשלב הנוכחי בסמכות בית המשפט המחוזי" ....הצעת החוק אינה משנה את הסמכות הענינית לדון בתביעות בעניני קנין רוחני שמבוקש בהן סעד כספי בלבד, אשר ימשיכו להיות מוגשות לבית המשפט המתאים לפי סכום התביעה".

(וראו גם: ת.א. (מחוזי מרכז) צ'רלטון נ' ג'אבר (9.11.16); השוו: רע"א 26671-10-11 ביטון נ' גואטה (25.10.11); ע"א5639/13 סגל נ' ורמז (14.8.14)).

11.ומן הכלל אל הפרט – בתיק זה נתבעים שני סעדים בענייני קניין רוחני, והסעד הכספי הולך אחר הסעד למתן דין וחשבון, אשר בסמכות בית המשפט המחוזי. בהתאמה, התביעה הכרוכה תידון בבית המשפט המחוזי, ללא קשר לגובה סכום התביעה.