פלוני נ' עיריית הרצליה (נמחקה) ואח'

בפניי תביעת נזיקין בעקבות נפילה בחוף הים. התובע, יליד 1983, טוען שנפצע בתאונה ביום 22/6/19 במהלך משחק כדורגל בחוף הצוק כשנפל על אבן גדולה באזור "חוף הצוק" הצפוני בתל אביב. לטענתו העירייה שבשטחה נפל, התרשלה והפרה את חובת הזהירות כלפיו. ההגנה כופרת בגרסת התובע ובחבות וטוענת שהתובע מסר גרסה שונה במסגרת תביעתו לביטוח הלאומי. העירייה מתחזקת היטב את החוף ואין להטיל עליה אחריות בשל כל גרגר וגרגר בחוף הים.

הצדדים הגישו תחשיבי נזק לפי 15% נכות אורתופדית בשל הפגיעה במרפק שמאל וכן 2.5% נכות בשל צלקת בהסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה ביום 31.05.22.

ביום 22.06.23 התקיים ביקור במקום, וזאת בשל המחלוקת בשאלת שטח השיפוט הרלוונטי בו קרתה התאונה. בית המשפט הציע מתווה לפשרה שלא נשתכללה לכדי הסכם פשרה, והתיק נקבע להוכחות.

דיון ההוכחות התקיים ביום 30.01.25, בו העידו התובע ומר תומר פרידמן מטעם התביעה, ומר יונתן נדב ומר יוסף סיגנטי מטעם ההגנה.

לאור הסכמת הצדדים, הוריתי ביום 30.01.25 על מחיקת התביעה כנגד נתבעת 1, תוך הותרת מוצגיה של נתבעת 1 בתיק כמוצגיה של נתבעת 2.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית – עוולת הרשלנות.

עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)) (להלן: "פרשת ועקנין"). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה).

קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל (19.3.2007); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, (4.1.2009); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, (7.9.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמטיבית על המזיק.

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו (וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619), שכן הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין (ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, (31.05.79).

כדי להטיל אחריות על הרשות כבעלת המקרקעין, יש להוכיח כי התרשלה, כלומר, חרגה מסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה ממנה, וכי קיים קשר סיבתי בין התרשלותה לנזק. עם זאת, חשוב להזכיר כי הרשות צריכה לצפות מגוון רחב של תושבים המשתמשים בחוף, כולל בעלי מוגבלויות, ולכן עליה לדאוג למנגנון מובנה וסדור לאיתור ותיקון מפגעים. ת"א (מחוזי באר שבע) 31250-11-18 עיזבון המנוח פלוני ואח' נ' עיריית אשדוד (16.02.2022). 

נסיבות התאונה

בטופס תביעה לתשלום דמי תאונה שהגיש התובע לביטוח הלאומי נרשם כי: "..ירדתי לחוף הים בתל אביב. בזמן הירידה נתקלתי במכשול כלשהוא בדרך נפלתי ושברתי את המרפק." אולם, בבית המשפט השתנתה גרסתו.

התובע טוען שלקראת השעה 12 בצהריים החל לשחק עם חברים ומס' נערים שהיו בחוף, מעד ונפל על סלע גדול שהיה שקוע בחול, ובעקבות כך נחבל קשות במרפק שמאל.

התובע העיד (עמ' 12 ש' 6 לפרוט' מיום 30.01.25):

"עו״ד מחויל: או-קיי. מה בוא תתאר לי את מה שקורה בשעות, בזמן שלפני התאונה והתאונה והלאה. את אותו יום, מהלך היום הזה.

העד מר פלוני: יום רגיל של שבת, ירדנו לחוף כמו שאנחנו עושים כמעט כל שבת. ישבנו כמה חברים סביב השולחן, תוך כדי נכנסנו למים, חזרנו. ישבנו, עוד פעם נכנסנו למים, חזרנו. היה איזה שלב שילדים שיחקו בכדור ממש סמוך אלינו והצטרפתי אליהם וקרה מה שקרה."

ובהמשך ( עמ' 12 ש' 19):

"עו״ד מחויל: או-קיי. ואז מה קורה?

העד מר פלוני: מתמסרים, משחקים, אני מחזיר, אני מוסר, מחזיר, נוגח וכתוצאה מהמסירה לא זוכר, לא יודע בדיוק איך נפלתי והסתבר שנחתי על אבן סוג של סלע ששברה לי את כל המרפק."

ב"כ ההגנה חקר את התובע ארוכות על גרסתו את נסיבות האירוע, ואף עימת את התובע עם הודעתו לביטוח הלאומי לאחר שכבר ראה את תמונת האבן ששלח לו חברו. התובע השיב כי אחותו היא שמילאה עבורו את הטופס. לדידי תשובותיו של התובע היו סבירות וגם אם לא מדוייקות נתנו תמונה מספיק ברורה על נסיבות התאונה.

גרסתו כי נפגע במהלך משחק כדורגל, נתמכה גם על ידי חברו מר תומר פרידמן שהעיד כי שהה עמו בחוף, ראה אותו משחק ולאחר מכן בשלב מסויים שרוע פצוע על הקרקע. (עמ' 50 ש' 16-4). עדויותיהם של התובע וחברו היו קוהרנטיות, מתאימות לתמונות ולהתרשמותי בביקור במקום שערכתי בזירה בנוכחות הצדדים (ראו פרוטוקול מיום 22/6/023) לפיכך אני מקבל את גרסת התובע לנסיבות התאונה.

האם היה מפגע?

התובע הגיש תמונה של האבן אותה צילם מר תומר פרידמן, שהעיד שצילם אותה מיד לאחר התאונה לצרכי תיעוד, ואני מקבל את טענת התביעה כי מדובר באבן שעליה התובע נפל. מר סיגנטי העיד, כי לא סביר שלא היה רואה את האבן. ועוד העיד כי אם היה רואה אותה היה מפנה אותה מהחוף. (עמ' 70 ש' 35-1).

לאור האמור לעיל, סבורני כי מדובר במפגע כפי שגם מודים במפורש עובדי הנתבעת. חובה על בעל המקרקעין, או הרשות במקרה דנן, לפעול באמצעים סבירים, להסרת מפגע זה.

הנתבעת טוענת, כי פעלה באופן סדיר לנקות ולפנות מפגעים מהחוף. העירייה עושה זאת על ידי טרקטור עם נפה גדולה שמסנן את החול כפי שהעיד מר יונתן נדב, פעמיים שלוש בשבוע מהשעה 06:00 בבוקר ועד לשעה 09:00. (עמ' 63 ש' 10 בפרוט' הדיון מיום 30.01.25). מר יונתן נדב השיב למראה התמונה של האבן, כי לא סביר שהיה מזהה את האבן הזו מהטרקטור במהלך הניפוי. (עמ' 66 ש' 11).

מנהל החוף מר יוסף סיגטי, פרט בעדותו כי הטרקטור מנפה לכלוך קטן, ולגבי האבנים זה עבודה שלו ושל הפקחים, והם מבצעים סריקות בחוף לסילוק מפגעים באופן קבוע במהלך כל יום. (עמ' 68-72). ומתעדים זאת באופן מסודר (מוצג 1 למוצגי נתבעת 2). הדוח הקרוב למועד התאונה נושא את התאריך 21.06.19, יום לפני התאונה. ברם, דיווח ליום התאונה לא הוגש.

מר נדב העיד, שלדעתו לא היה רואה את האבן הזאת כשהוא עובד על הטרקטור (עמ' 66 ש' 15). מר סיגטי העיד שהוא והפקחים עושים סיורים כדי למצוא אבנים בחול, ואם היו מוצאים אבן כזו היו מפנים אותה (עמ' 70 ש' 19) ושקל לראות אותה כי החוף צר שם (עמ' 70 ש' 32). עוד העיד כי הם ממש מחפשים את האבנים הללו שאנשים מניחים בשביל לחבר אליהם אוהלי "אוטנטיק" או כדי לשחק ובמילותיו (עמ' 71 ש' 10): "כן כן. הרבה פעמים אני פשוט עוצר משחקים וגם את האותנטיק כי זה מסוכן."

מר סיגנטי השיב בחקירתו (עמ' 72 ש' 30):

"עו״ד מחויל: יוסף. ממש נשתדל לא זה. הפיקוח שלכם על בסיס יומי?

העד מר סיגטי: כן.

עו״ד מחויל: 07:00 בבוקר עד?

העד מר סיגטי: כל חודש זה שונה, ביוני זה עד 18:00.

עו״ד מחויל: 18:00 בערב?

העד מר סיגטי: כן.

עו״ד מחויל: שבתות?

העד מר סיגטי: אותו דבר.

עו״ד מחויל: יש פיקוח בשבת?

העד מר סיגטי: כן. שישי, שבת. אנחנו עובדים כל הזמן.

עו״ד מחויל: הבנתי. אז צירפתם דוח של ה-21 לחודש.

עו״ד גרינבוים: יום שישי.

עו״ד מחויל: אבל לא צורף דו״ח של שבת של ה-22 לחודש?

עו״ד גרינבוים: לא.

עו״ד מחויל: או-קיי.

עו״ד גרינבוים: לא איתרנו."

ובהמשך (עמ' 74 ש' 26):

"עו״ד מחויל: חברי שאל אותך אם את המפגע הזה אתה היית מפנה וענית סביר שכן. האם ישנה סבירות שמפגע כזה נעלם מעיניך?

העד מר סיגטי: לא.

עו״ד מחויל: אין סבירות כזאת? זאת אומרת אין מציאות? אין מציאות שיש אבן כזאת שמהשעה 18:00 בערב ביום שישי עד השעה 12:00 בצהריים ביום שבת.

העד מר סיגטי: אין סבירות כזאת.

עו״ד מחויל: לא פגשתם?

העד מר סיגטי: אין סבירות כזאת."

לדידי, קיים פער, בין עדותו הנחרצת של מר סיגנטי לעניין הקפדה בהרחקת אבנים כמפגע, וחסרונו של הדוח ליום התאונה. אסביר. מטפסי הדיווח הקיימים וחסרונו של טופס הדיווח ליום התאונה, ועדותו של מר סיגנטי כי הם מחפשים בדיוק מפגעים כאלה, ואילו היה רואה את האבן היה דואג להסירה, אני נוטה יותר לקבוע כי באותו יום התאונה הפיקוח לא היה קיים כלל.

כתוצאה מכך, נוצר מפגע שלא הוסר טרם התרחשות התאונה, ולפיכך אני קובע כי הנתבעת התרשלה והפרה את חובת הזהירות הקונקרטית. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, סבורני כי התובע הצליח להוכיח את תביעתו כי הנתבעת התרשלה ודין התביעה להתקבל.

דיון בעניין הנזק

הנכות

התובע הגיש חוות דעת מומחה מטעמו ממנה עולה כי לתובע נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 20% בגין הפגיעה במרפק שמאל וכן נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הצלקת. מומחה מטעם ההגנה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה מהתאונה בשיעור של 10% בלבד. כאמור הצדדים חישבו את הנזק בתחשיבי הנזק מטעמם על בסיס נכות מוסכמת לצרכי פשרה בשיעור של 15% בגין הפגיעה במרפק בלבד. התובע הפנה את בית המשפט לתחשיב הנזק. לפיכך אני קובע שנכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 17%.

לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים, בכפוף לטעמים שהובאו לעיל ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית, ומשלא מצאתי טיעונים כבדי משקל בכדי לחרוג מכך לחומרא או לקולא (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), הנני קובע כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה תהה שווה למלוא הנכות האורטופדית, קרי 15%.

הפסדי שכר ופגיעה בכושר השתכרות

לענין הפסדי השתכרות לעבר טען התובע כי עבד כנהג מונית בשכר של 3,500 לחודש ולאחר התאונה נדרש לתקופת החלמה בת 18 חודש ולאחר מכן שב לעבודה אך בהיקף מצומצם, וחישב את הפסדיו לעבר לכדי 108,000 ₪. לגבי העתיד חישב התובע את הפסדיו (לפי 60% מגובה השכר הממוצע במשק ועד גיל 70) לכדי 260,000 ₪.

הנתבעת טוענת כי ממוצע שכרו עובר לתאונה כעובד שכיר וכעצמאי על פי דוח שכר רבעוני הינו 2,962 ₪ בלבד, ויש לשלם עבור 3 חודשי אי כושר בלבד, דהיינו 9,000 ₪ לעבר.

לגבי העתיד טוענת הנתבעת כי ניתן לחשב לפי 30% אקטוארי עד לגיל 67 ובסה"כ 45,000 ₪, וללא הפסדי פנסיה לעצמאי.

סבורני כי בתיק מסוג זה, כשהמדובר בנכות לא גבוהה ובשאלה של השפעתה על הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד, הפיצוי חייב להיות גלובלאי. (ראו ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ (10.07.76) פ"מ ל(3) 281, בעמ' 284 וכן ע"א 801/89 אהרון כהן נ' יוסף שבאם , מו (2) [18/03/1992] וכן ד. קציר בספרו "פיצויים בשל נזקי גוף" מהדורה רביעית בעמ' 857-858), על כן אני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי עבור פגיעה בכושר ההשתכרות לעבר ולעתיד כולל הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בסך כולל של 120,000 ₪. 

עזרת הזולת

התובע מעריך נזקיו לראש נזק זה בגין עזרת בני המשפחה, בסכום של 35,000 ₪.

לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני יש מקום לפיצוי גלובלי עבור ראש נזק זה בסכום של 1,000 ₪.

עזרה רפואית ונסיעות

התובע מעריך נזקיו בגין ראש נזק זה בסכום של 20,000 ₪.

סבורני יש מקום לפיצוי גלובלי עבור ראש נזק זה בסכום של 1,000 ₪.

כאב וסבל

התובע מחשב את נזקו בגין הכאב והסבל שחווה על סך של 90,000 ₪.

הנתבעת מציעה לשלם בגין ראש נזק זה 40,000 ₪ לכל היותר.

בגין ראש נזק זה, שיעור הנכות וטיבה, אני פוסק פיצוי בסך 60,000 ₪.

אשם תורם

האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 438; ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723).

ההגנה טוענת, כי על התובע שיצא מהמים והחל לשחק כדוררגל עם חבריו על החול, לראות את האבן שהניחו שם ולהזהר ממנה, ולפיכך אין לו להלין אלא על עצמו.

התובע טוען, שלא היה עליו לחשוד בקיומו של מפגע, בעודו משחק על חוף הים מקום בו משחקים אנשים במטקות ומהלכים יחפים, וכי קשה להבחין באבן בצבע החול. סבורני כי בנסיבות מקרה זה, ולאור העובדה שניתן להבחין באבן גם בתמונה, בכל אופן כשמשחקים ליד אבן מצופה מאדם בוגר להבחין בה, ולפיכך, יש להטיל אשם תורם על התובע, בשיעור 40%.

סוף דבר

התביעה מתקבלת ונתבעת 2 תשלם את הסכומים הנ"ל בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% מהסכום הנ"ל לאחר ניכוי אשם תורם.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים

ניתן היום, ל' כסלו תשפ"ו, 20 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.