אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 1400-05-15 מוטי נ' פזית

ת"א 1400-05-15 מוטי נ' פזית

תאריך פרסום : 15/11/2016 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום טבריה
1400-05-15
31/10/2016
בפני השופט:
סאמר ח'טיב

- נגד -
תובע:
אדרי מוטי
נתבעת:
סגל פזית
פסק דין
 

 

 

1.לפניי תביעה בעילה של פרסום לשון הרע מכוח חוק לשון הרע, תשכ"ה – 1965,

(להלן: "החוק"), שעניינה משלוח מכתב תלונה כנגד התובע אל מעסיקתו, המועצה האזורית גליל עליון. (להלן: "המכתב הנ"ל").

 

מפאת חשיבתו של המכתב הנ"ל ואשר נשלח ביום 05.02.15, להלן נוסחו המלא:

"היי שבתאי

בהמשך לשיחתנו הטלפונית מאתמול לגבי נהג הסעות שמגיע בעשרים לחמש 

מספר פעמים הנהג ניקה את האוטובוס כשהוא בשטח הקיבוץ ואת הלכלוך זרק על הקרקע בלי לאסוף אחריו

בנוסף לא פעם הוא נשאר עם האוטובוס בקיבוץ לאחר שהילדים ירדו מההסעה 

ולעתים מסתובב בקיבוץ ללא סיבה. השבוע אף התקרב לאזור בו הילדים משחקים-ההורים מוטרדים מזה

חברת קיבוץ העירה לו על השלכת הפסולת והשוטטות והוא אמר שהוא יעשה מה שבא לו

אני מבקשת שהנהג לא יגיע יותר לקדרים

תודה

פזית

רבשי"ת קדרים

 

האוטובוס צהוב. ומגיע בסביבות עשרים לחמש- רבע לחמש לקיבוץ". (ההדגשות אינן במקור ס.ח'.)

 

 

 

הצדדים, טענותיהם וראיותיהם 

 

2.התובע, אב לחמישה ילדים וסב, עובד מזה 35 שנים אצל המועצה האזורית גליל עליון כנהג אוטובוס להסעת תלמידים.

3.הנתבעת עובדת במשרה חלקית בקיבוץ קדרים, (להלן גם: "הקיבוץ") בתפקיד "נאמן ביטחון" של הקיבוץ.

 

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת לא מגויסת למשטרת ישראל, אלא שמכוח תפקידה הנ"ל, הינה אשת הקשר עם משטרת ישראל בכל הקשור לענייני הקיבוץ.

 

כבר עתה אבהיר כי אין נפקא מינה, אם ניתן להגדיר את תפקידה של הנתבעת כרב"שית, אם לאו, וכפי שיפורט בהמשך.

 

4.התובע טוען כי בעקבות משלוח המכתב הנ"ל, זומן על ידי מעבידו לשיחת בירור, דבר שהעמיד את מקום עבודתו ושמו הטוב בסכנה. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה, כי הנתבעת ביקשה במסגרת המכתב הנ"ל, כי התובע "לא יגיע יותר לקיבוץ קדרים".

 

5. התובע טוען כי משלוח המכתב הנ"ל גרם לבושה, השפלה וצער, הן בקרב חבריו לעבודה ומעסיקו, והן בקרב בני משפחתו שנחשפו לתוכן המכתב הנ"ל, לרבות אשתו, שאף העידה על כך בבית המשפט.

 

6.התובע טוען כי המכתב הנ"ל נשלח למעסיקו בחוסר תום לב מובהק מצידה של הנתבעת. בשים לב לאמור בו, טוען התובע כי המכתב הנ"ל מהווה פרסום שיש בו משום לשון הרע, ושאינו חוסה תחת אף הגנה מהגנות הקבועות בחוק .

התובע עותר לחייב את הנתבעת בכפל הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק, ללא הוכחת נזק, ועל כן העמיד את סכום התביעה על סך 100,000 ₪.

לפסיקת כפל פיצוי כאמור, קיימת לשיטתו של התובע, "הצדקה מיוחדת בנסיבות העניין בכלל, ובפרט מן ההיבט המחנך והמרתיע".

 

7.למותר לציין כי התובע דוחה בשאת נפש את המיוחס לו במכתב הנ"ל.

לטענת התובע, הגב' סטלה מזרחי, היא העדה מטעם הנתבעת, (להלן: "הגב' מזרחי") פנתה אליו, עת שסיים לנקות את האוטובוס והיה בדרכו להשליך את הלכלוך לפח האשפה, שבקרבת מקום, ואמרה לו "למה אתה מנקה פה, תנקה בבית שלך".

התובע, שלטענתו היה המום, סבור, כי הגב' מזרחי חשה עלבון על כך שלא טרח לענות לה, ולכן הלינה אצל הנתבעת.

 

8.מצדו השני של המתרס טוענת הנתבעת, כי נסיבות המקרה חוסות תחת הגנת "אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק. כמו כן טוענת הנתבעת כי עומדת לה חזקת "תום הלב" כמשמעה בסעיף 15 (2) ו' (8) לחוק, שכן משלוח המכתב הנ"ל נעשה מתוקף תפקידה של הנתבעת, שמחובתה היה להעביר תלונה, אודות מעשיו של התובע, לממונים עליו, קרי למעסיקו. הדברים נאמרים ביתר שאת, נוכח העובדה, כי לא הייתה לנתבעת כל היכרות מוקדמת עם התובע, כך שהאמירות נשוא המכתב הנ"ל הוצגו "באופן הוגן, עובדתי, תמציתי ומאוזן, ולא הייתה בהם כל כוונה לרמוז אחרת".

 

9.להוכחת תביעתו, הגיש התובע תצהיר, בו חזר על טענותיו כאמור לעיל. לתצהירו צירף התובע, בין היתר, מכתבי תודה והערכה של תלמידים ומורים, אותם הסיע, במסגרת עבודתו.

ניכרת מאותם מכתבים, ההערכה לאישיותו ומקצוענותו של התובע.

כמו כן הוגש מטעם התובע, תצהיר אשתו, הגב' מירה אדרי, שכלל בעיקר פירוט אודות דמותו החיובית והנורמטיבית של התובע וכן התייחסות לסבל הרב שנגרם לתובע בעקבות משלוח המכתב הנ"ל.

 

10.הנתבעת הגישה אף היא תצהיר, בו היא פירטה את הנסיבות והסיבות למשלוח המכתב הנ"ל. הנתבעת הצהירה כי המכתב הנ"ל נשלח על ידה לאחר ששוחחה בטלפון עם הגב' מזרחי, שסיפרה לה כי ראתה את התובע משליך את הלכלוך, לאחר ניקוי האוטובוס, לשטח הקיבוץ, במקום לאסוף אותו לפח האשפה ו"מתהלך ברחבי הקיבוץ בסביבת ילדים קטנים ששיחקו ומשוחח עימם".

הנתבעת הצהירה כי "גם אני הבחנתי פעמים מספר בהתנהלותו המתמיהה של הנהג, בעודו נשאר בתחנת ההסעות על אף שהילדים כבר התפזרו לבתיהם וכן מנקה את האוטובוס שלו ומשליך את הלכלוך לרצפה ובפעם אחרת אף נצפה כשהוא משוטט ברחבי הקיבוץ וללא כל מטרה ברורה הנראית לעין."

מטעם הנתבעת הוגש גם תצהירה של הגב' מזרחי, בו היא חזרה על תוכן אותה שיחת טלפון עם הנתבעת כמפורט לעיל. הגב' מזרחי הבהירה בתצהירה, כי היא מסרה את אשר ראתה לרבש"ית הקיבוץ, קרי לנתבעת, מתוך דאגה לשלום ילדי הקיבוץ.

 

דיון והכרעה

 

11.בבוא בית המשפט לבחון את קיומה של עוולת לשון הרע, תעשה הבחינה בארבעה שלבים.

ראשית, יש לבחון מהי המשמעות האובייקטיבית של הדברים – השאלה איננה כיצד חווה הנפגע את הדברים, אלא כיצד האדם הסביר היה מתרשם מהם. שנית, יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו בסעיפים 1-2 לחוק. שלישית, יש לבחון האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בחוק. לבסוף, יש לבחון את שאלת הפיצוי. על כל שלבי הבירור לשמור על האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי (ע"א 02\4354 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ').

 

פרסום לשון הרע

 

12.הצדדים אינם חלוקים ביניהם כי המכתב הנ"ל מהווה פרסום לשון הרע, אלא שלטענת הנתבעת עומדות לה הגנות "אמת דיברתי" ו "תום הלב".

לעניין זה, אפנה לאמור בסיכומי הנתבעת, ולפיהם נטען מפורשות כי דין התביעה להידחות בשל ההגנות הנ"ל העומדות לנתבעת. הא ותו לא.

 

על קצה המזלג, אבהיר, כי טוב עשתה הנתבעת, עת זנחה בסיכומיה את הטענה בדבר קיומו של פרסום לשון הרע במקרה שבפנינו, הרי שאין ולא יכולה להיות מחלוקת כי משלוח המכתב הנ"ל, שנוסחו הובא לעיל, מהווה "פרסום לשון הרע" כמשמעם בחוק.

 

האם מתקיימות ההגנות הנטענות?

 

13.משכך הם פני הדברים, ולנוכח מסקנתי כי הדברים שפורסמו, מושא ההליך, הם בבחינת לשון הרע. השאלה הניצבת בפניי כעת, הינה האם אכן עומדת לנתבעת הגנת "אמת דיברתי" ו\או הגנת "תום הלב"?

להלן אדון בטענות ההגנה של הנתבעת אחת לאחת.

 

הגנת סעיף 14 לחוק

 

14.הנתבעת טוענת כי התקיימה בעניינה הגנת "אמת דיברתי" המעוגנת בסעיף 14 לחוק, הקובע כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". סעיף זה הוא חלק מהאיזון בין הזכות לשם טוב וחופש הביטוי. (לעניין האיזון הנ"ל בהרחבה, ראה דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 03\10520, איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר. (להלן: "פס"ד בן גביר").

 

הגנת "אמת דיברתי" שבסעיף 14 לחוק מתבססת על הנחה כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת.

הלכה פסוקה היא, כי "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום". (ראה לעניין זה ע"א 89\04 נודלמן נ' שרנסקי).

 

הגנת "אמת דיברתי" חלה לפיכך, מקום בו הפרסום עומד בשני תנאים מצטברים. הראשון: אמת בפרסום והשני: קיומו של עניין ציבורי, קרי יתרונות חברתיים המצדיקים הפרסום. ההכרעה בדבר התקיימותם של שני התנאים המצטברים הנ"ל, נעשית על פי מבחן אובייקטיבי. (לעניין זה בהרחבה, ראה 98\5653 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ).

 

נכונות הפרסום

 

15.הלכה פסוקה, כי על הנתבעת רובץ הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום. (ראה דנ"א 95\7325 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס).

להלן אדון במסכת העובדתית שנפרשה בפניי ואבחן אם יש בה כדי לבסס את טענות הנתבעת לעניין נכונות הפרסום.

 

16.אפתח ואומר, כי על-פי התנהגותם של העדים והתרשמותי הישירה מהם ובשים לב למכלול נסיבות העניין ואותות האמת שהתגלו במהלך המשפט, עדויותיהם של התובע ואשתו, לענייננו-שלנו, היו סבירות, שלמות, קוהרנטיות ומהימנות עד למאוד. בעדויות אלה וככלל, לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן.

 

17.דין שונה לחלוטין ביחס לעדויות הנתבעת והגב' מזרחי. הרי שעדויותיהן, לאורכן ולרוחבן, מלאות תמיהות, אי-דיוקים, פריכות ואף סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, והכל ללא הסבר סביר ומהימן, וכפי שיפורט להלן.

 

18.אתחיל בשאלה, האם הנתבעת ראתה בעצמה את המיוחס לתובע במכתב הנ"ל?, קרי האם ראתה אותו מנקה את האוטובוס שלו ומשליך את הלכלוך לרצפה וכן מסתובב בקיבוץ ללא סיבה ואף מתקרב לאזור שבו הילדים משחקים? האם התובע נצפה על ידי הנתבעת, משליך פסולות ומשוטט ברחבי הקיבוץ כמתואר במכתב הנ"ל?

 

19.עדותה של הנתבעת ביחס לשאלה המהותית והקרדינלית הנ"ל, לא הייתה אחידה, וזאת בלשון המעטה.

 

בסעיף 7 לתצהירה, מציינת הנתבעת כי "גם אני הבחנתי פעמים מספר בהתנהלותו המתמיהה של הנהג, בעודו נשאר בתחנת ההסעות על אף שהילדים כבר התפזרו לבתיהם וכן מנקה את האוטובוס שלו ומשליך את הלכלוך לרצפה ובפעם אחרת אף נצפה כשהוא משוטט ברחבי הקיבוץ וללא כל מטרה ברורה הנראית לעין."

 

בעוד שבחקירתה, במסגרת הישיבה שהתקיימה ביום 08.09.16 (להלן: "הישיבה הנ"ל") ,העידה הנתבעת כדלקמן:

 

לשאלת בימ"ש:

...........

ת. אני לא טענתי במכתב שראיתי אלא שנצפה, מאחר ומישהו אחר ראה, וכתבתי את המכתב על סמך מה שמישהו אחר ראה,...

ראה עמ' 13 שורה 17 לפרוטוקול הישיבה הנ"ל.

 

ראה גם בעמ' 11 שורות 13-14 לפרוטוקול הישיבה הנ"ל:

 

לשאלת בימ"ש:

ש. האם ראית את התובע משוטט בקרבת ילדים בקיבוץ

ב. לא

ראה גם בעמ' 12 שורות 23-24 לפרוטוקול הישיבה הנ"ל:

 

לשאלת בימ"ש:

ש. היום את מבינה שהוא שוטט בקרבת ילדים

ת. לא יודעת. לא ראיתי.

 

20.כמו כן הנתבעת לא ידעה להסביר בנוגע לטענה בדבר השלכת האשפה מהאוטובוס כביכול, דהיינו אם מדובר במקרה בודד, אם לאו? כמו כן ובניגוד למצוין במכתב הנ"ל העידה הנתבעת כי ראתה את התובע זורק נייר מחלון האוטובוס, כשהאוטובוס חונה!!!

ראה לעניין זה עמ' 10 שורות 20-24 לפרוטוקול הישיבה הנ"ל:

 

ש. הוא פשוט זרק את האשפה מאוטובוס

ת. לא אמרתי שקית, אמרתי פסולת, נייר או משהו, שנפל מהחלון כשהאוטובוס עמד שם.

ש. ראית אותו זורק את הנייר

ת. כן

ש. מתי זה היה

ת. לא זוכרת

 

ראה גם עמ' 11 שורות 15-16 לפרוטוקול הישיבה הנ"ל:

 

ש. היה עוד מקרה שראית את התובע משליך אשפה

ת. לא זכור לי.

 

21.דומה כי לא צריך להכביר מלים, באשר לסתירות המהותיות בעדותה של הנתבעת, סתירות שיורדות לשורש העניין, ויש בהן בכדי להעיד על חוסר אמינותה של הנתבעת.

 

22.שוכנעתי כי הנתבעת לא הייתה עדה ישירה לאמור והנטען במכתב הנ"ל, אלא שהדברים נרשמו על ידה, על יסוד שיחת טלפון עם הגב' מזרחי, בה שטחה הגב' מזרחי בפניה את הדברים המיוחסים לתובע.

 

 

23.זאת ועוד, הנתבעת צינה במכתב הנ"ל כי "ההורים מודאגים מהתנהלותו של הנהג". חרף זאת בחרה הנתבעת שלא להזמין לעדות בפני בית המשפט אף "הורה מודאג".

כמו כן הצהירה הנתבעת בסעיף 8 לתצהירה כי מנהלת החשבונות של הקיבוץ, אף ציינה בפניה כי התובע נצפה מספר פעמים כשהוא מנקה את האוטובוס בשטח הקיבוץ. משיקולים שלה בחרה הנתבעת גם לא להעיד את מנהלת החשבונות בקיבוץ.

הלכה פסוקה היא, שהימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלבנטית מובילה למסקנה, שאילו הובאה היא הייתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה, ועל-כן ההימנעות מחזקת את ראיותיה של התביעה. לעניין זה ראו: ע"פ 437/82, אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (2) 85 (1983); ע"פ 398/04, מדינת ישראל נ' בניאשווילי, ( ניתן ביום 20.12.04 ), ע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא' (3) 617.

 

24.אשר על כן, סבורני, כי לו העידו אותם "הורים מודאגים" או לכל הפחות אחד מהם, ניתן היה, ולו לכאורה, לברר אם אכן היו תלונות מטעם הורים כלשהם. יתרה מכך, לעניות דעתי, לו היו מובאים ההורים או אפילו הורה אחד , יכול היה על נקלה לבאר את מעשיו הנטענים של התובע ואין לנתבעת להלין אלא על עצמה, בכך שלא הביאה אותם לעדות.

 

25.אדגיש עוד כי עדותה של הגב' מזרחי הייתה רצופה אי דיוקים וסתירות, לא משכנעת, לא מהימנה והותירה רושם לא אמין.

כך לדוגמא, הצהירה הגב' מזרחי בסעיף 6 לתצהירה "כמו כן, התובע נצפה ע"י מתהלך ברחבי הקיבוץ בסביבת ילדים קטנים ששיחקו ומשוחח עימם".

 

בעוד בבית המשפט העידה הגב' מזרחי כדלקמן:

 

לשאלת בימ"ש:

ראיתי אותו יותר מחמש פעמים. כל פעם באותו מקום. אני לא זוכרת אם דיבר עם הילדים.

..........אני לא זוכרת אם הוא ניגש לילדים, לא זוכרת אם ראיתי אותו מדבר עם ילדים. ראיתי אותו כשהלכתי לזרוק זבל, ולא ראיתי איפה הוא.

ראה לעניין זה עמ' 14, שורות 14-20 לפרוטוקול הישיבה הנ"ל. 

 

26.על קצה המזלג אציין, כי מקובלת עלי הטענה, כי הנתבעת מתוקף תפקידה כ "נאמנת ביטחון" בקיבוץ או רב"שית הקיבוץ (אין נפקא מינה), הייתה ממונה על ביטחון תושבי הקיבוץ, הייתה חשיבות רבה בכך שתחשוף למעסיקתו של התובע, את התנהגותו הנטענת וכפי שבאה לידי ביטוי במכתב הנ"ל, ותמנע את המשכה. עם זאת, הייתה חובה על הנתבעת לבחון היטב שאכן מדובר בחשדות להם בסיס עובדתי כלשהו, בטרם משלוח המכתב הנ"ל למעבידו של התובע. הנתבעת לא עשתה דבר כדי לבדוק זאת, ולכן אין לה, אלא להלין על עצמה בגין כך.

 

 

27.לסיכום שוכנעתי והוכח לפניי, כי הדברים המיוחסים לתובע במכתב הנ"ל לא היו אמת.

זאת ועוד, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי היא ביררה את הטענות בדבר השלכת האשפה והשוטטות, לרבות ההתקרבות לילדים ואף לשוחח איתם, כראוי, בטרם פרסמה זאת בפני מעסיקתו של התובע. ההיפך הוא הנכון, הוכח כי לא היה בסיס עובדתי סביר, להטיח בתובע את ההאשמות המיוחסות לו, במכתב הנ"ל.

 

 

עניין ציבורי

 

28.משנקבע כי הדברים שנרשמו במכתב הנ"ל, לא היו אמת, אין חשיבות לשאלה אם היה בהם עניין ציבורי והגנת "אמת דיברתי" אינה עומדת לנתבעת.

 

הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 (2) ו' (8) לחוק.

 

29.ביחס להגנת "תום הלב", הוראות סעיף 15 לחוק מעניקה הגנה, מקום בו עלה בידי המפרסם להוכיח, כי הפרסום נעשה בתום לב על פי אחת משתים עשרה נסיבות הקבועות בו. דרישה זו פורשה על ידי בית המשפט העליון, כך שיש להוכיח קיומם של עובדות עליהן מסתמכת הדעה המובעת. העובדות חייבות להיות נכונות והפרסום כולל הפרדה ברורה בין עובדות לבין דעות.

 

30.כידוע, הבסיס לסיווג פרסום כהבעת דעה או עובדה הוא תוכן הפרסום. לעניין סיווג הפרסום כ "הבעת דעה מוגנת", נקבע כי מילות הפרסום צריכות לשמש כנקודת מוצא בסיווג של הבעת דעה או עובדה. כדי שהפרסומים יסווגו כהבעת דעה מוגנת, "הדברים צריכים להיות מנוסחים בנוסח ברור, כבקורת או כהבעת דעה. היותה של טענה מסוימת מסקנה סבירה מעובדות ידועות, לא תעשה את המסקנה העולה מאותן עובדות, אלא אם תוצג ככזו. ניסוח טענה באופן קטגורי, יעיד שזו מהווה עובדה, ומאידך גיסא, פרסומים המציבים סימני שאלה לגבי אפשרות מסוימת או פרסומים המעלים טענה תוך שימוש ב "סגנון של ויכוח, יסווגו בדרך כלל כדעות".

אומנם גם כאן נדרש איזון חופש הביטוי לבין פגיעה בשם הטוב. יחד עם זאת, בהגנה זו, נתן המחוקק משקל רב יותר לחופש הביטוי לנוכח הזיקה לעניין ציבורי. ודוק, בביקורת על נושאים ציבוריים, תוענק הגנה רחבה יותר מאשר בעניינים אחרים ונטייתו של ביהמ"ש לסווג פרסום ככזה שיש בו עניין ציבורי, תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית.

(מתוך ת.א. 04\873 (שלום קריית גת), משה דוד נגד שמעון אלבז).

 

31. אינני סבור כי שי מקום להעמיק בבחינת התקיימות התנאים הקבועים בכל אחת מהחלופות, אליהן טוענת הנתבעת (2 ו' 8), מאחר שאינני סבור כי מתקיימות בנתבעת ביחס לפרסום המכתב הנ"ל, הדרישה לקיומו של "תום הלב".

 

32.בבחינת תום הלב, יבחן בית המשפט האם מאחורי הפרסום עמדה כוונת זדון; האם המפרסם האמין באופן כנה באמיתות הפרסום; האם הפרסום התייחס לדמויות ציבוריות אשר לציבור יש עניין בהן; האם אופן הפרסום היה מידתי; והאם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה (פס"ד בן גביר עמ' 36).

 

33.סעיף 16 (ב) לחוק קבוע מקרים, בהם חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב.

 

בענייננו רלוונטית החזקה שבסעיף 16 (ב) (2). העוסקת במקרה בו "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא".

 

34.הראיות שהובאו לפניי מצביעות על כך כי המיוחס לתובע במכתב הנ"ל לא היה מבוסס, וכי הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים ,ואף לא בכל אמצעי שהוא, כדי להיווכח אם הפרסום הוא אמת אם לאו. הנתבעת לא ראתה לנכון לערוך ברור מעמיק אודות הנמסר לה על ידי הגב' מזרחי, בטרם תשלח את המכתב הנ"ל.

 

35.הדברים נאמרים ביתר שאת, נוכח העובדה כי לתובע מיוחסים במכתב הנ"ל, דברים קשים וחמורים מאוד וכי הקונוטציה העולה מן הדברים היא קונוטציה שלילית ברמה גבוה. מה גם שהנתבעת בקשה במסגרת המכתב הנ"ל, כי התובע לא יגיע יותר לקיבוץ, כך שלמעשה קיים חשש לפיטורי התובע מעבודתו, כתוצאה מהמיוחס לו במכתב הנ"ל.

למיותר לציין, כי מהמיוחס לתובע במסגרת המכתב הנ"ל עולה קונוטציה שלילית נוספת, שכן התובע מתואר במכתב הנ"ל, כאדם חסר תרבות ועבריין, שמשליך אשפה על הקרקע, וזאת בניגוד לסעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד 1984.

 

36.מי שפועל בתום לב, אינו מעביר למעסיקו של עובד, תלונה, בה מיוחסות לאותו עובד סטיות ונטיות פדופיליות, וסכנה לקטינים, מבלי לערוך לכל הפחות, בירור ראשוני.

 

ראה לעניין זה עמ' 12 שורות 27-31 לפרוטוקול הישיבה מיום 08.09.16:

"ש. היה אירוע ותסכימי איתי שהדרך שבחרת לטפל זה אותו מכתב, ולא

עשית בעצמך שום בירור בין הנהג לבין סטלה.

כשאדם מחוץ לקיבוץ יש עניין אתו אני פונה לממונה עליו.

ש. לא עשית את הבירור בין שניהם.

ת. נכון. 

 

37.ראוי ונכון היה, כי הנתבעת תעכב משלוח המכתב הנ"ל, עד שיתברר לה, כי קיים בסיס, ולו ראשוני, לסברה, כי המיוחס לתובע במכתב הנ"ל, הינו נכון.

 

38.משלא פעלה הנתבעת בדרך זו, הרי שהפרסום שמטעמה אינו יכול לחסות תחת הגנת תום הלב.

 

גובה הפיצוי

 

39.בע"א 87\802 נוף נ' אבנרי, עמד השופט ד' לוין על תכליתו של הפיצוי בגין הוצאת לשון הרע:

"הפיצויים אשר אותם מוסמך בית – משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על – יד שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על – ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יכול לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית – כפי שנאמר כבר בפסיקת בית – משפט זה – נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר "קוהלת": טוב שם משמן טוב... הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד."

 

40.התובע עותר לחיוב הנתבעת בתשלום סכום הפיצויים המרבי הקבוע בחוק, בסך 100,000 ₪. כידוע, המחוקק קבע פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת גובה הנזק עד 50,000 ₪ ועד 100,000 ₪, אם הוכחה כוונה לפגוע.

 

41.בע"א (מחוזי יר') 04\5452 עמירם מילר נ' שמואל כהן, נקבע, כי "להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים – האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון – מבלי להתיימר למצות את הדברים – גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד".

 

42 .התובע ואשתו העידו על העצב וההלם שהסב המכתב הנ"ל לתובע אל מול משפחתו (בעל, אבא וסבא) ואל מול מעסיקו וחבריו לעבודה, על הסתגרותו בבית זמן ארוך על הבושה, ועל ההשפלה.

עדותם הייתה מהימנה ולא נסתרה.

 

43.לאחר ששקלתי את הדברים, מצאתי כי נכון יהיה להעמיד את סך הפיצוי בגין נזק ללא הוכחת גובהו, על סך 18,000 ₪.

 

44.אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 18,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17% ומעמ כחוק וכן הוצאות משפט בסך 2500 ₪.

כל הסכומים ישולמו לתובע, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

 

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ז, 31 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.

 

Picture 1

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ