1.לפניי תביעה לאכיפת הסכם בדבר מכר מקרקעין.
רקע עובדתי
2.התובעת והנתבע 3 היו נשואים זה לזו – כיום אינם נשואים – והם הורים לארבעה ילדים. ביום 2.3.2019 חתמו בני הזוג על הסכם שלפיו שוכרים-הם נכס (בית פרטי) בקרני שומרון, השייך לנתבעים 2-1. על פי ההסכם, השכירות היא לתקופה של שנה (1.4.2019-30.3.2020), עם אופציה לשלוש שנים (עד חודש מרץ 2022). דמי השכירות הועמדו על סך של 5,000 ₪, אך נקבע כי רק מחצית מן הסכום תשולם מדי חודש בחודשו, "זאת לאור השלמת מקדמת תשלום השוכר למשכיר ל-3 שנים, בסך 90,000 ₪".
3.הסכם השכירות לא עמד לבדו. מתברר, כי החתימה על הסכם השכירות נעשתה כחלק מהסכמות רחבות יותר בין הצדדים. כך, בנספח א' להסכם השכירות (להלן: נספח א') נכתב שהנתבעים 2-1 חפצים למכור את הבית לבני הזוג, אך בשל מגבלות הנובעות מחיובי מס וקנסות, שעלולים לחול על הנתבעים 2-1 למשך תקופה של שלוש שנים (החל מיום 1.1.2019), הסכימו הצדדים לחתום על הסכם שכירות, וכן על נספח א' ("אשר יתן מענה משפטי לתקופת ההמתנה עד להשלמת המכר, או עד להפסקתה"), ועל נספח ב' (נוסח של הסכם מכר, ללא תאריך). "נספחים א' ו-ב'" – כך נרשם בנספח א' – "יגברו בכל הוראותיהם וחיוביהם ו/או זכויותיהם על הסכם השכירות, ויקנו לנספח א' ו-ב' מעמד של התחייבות חוזית לביצוע עסקה עתידית למימושה הסופי ובהשלמתה בהליך המכר הרשמי: בהוספת תאריך להסכם המכר (נספח ב'), ביצוע תשלומי תמורה, והעברת הזכויות בין הצדדים".
4.נספח א' מוסיף ומפרט את התנאים המוסכמים להשלמת עסקת המכר, ובהם: התחייבות הנתבעים 2-1 להשלים את עסקת המכר עם בני הזוג בלבד עד תום תקופת ההמתנה, ולהימנע מהעברת הזכויות לאדם אחר; חתימת הנתבעים 2-1 על נספח ב' – הסכם מכר (ללא תאריך), ועל מסמכים נוספים המפורטים בנספח א', זאת "על מנת להבטיח זכויות צד ב' למימוש והשלמת המכר עמו"; חתימת הנתבעים 2-1 על שטר חוב בסך 400,000 ₪ לצורך הבטחת תשלומים ששילמו בני הזוג "כמקדמה או השקעתו בבניה, הוצאות ונזקים נלווים, לרבות הוצאות משפטיות..." – למקרה שבו יינקטו פעולות הפוגעות בזכויותיהם של בני הזוג להשלמת הליך המכר; זכותם של בני הזוג לנהוג בבית "כמנהג בעלים לכל דבר ועניין"; הסכמת הצדדים לכך שבני הזוג ישפצו את הדירה ויבנו תוספת בקומה השנייה, על חשבונם; קביעת התמורה עבור הדירה – סכום של 1,025,000 ₪, שפירעונו יחל בתשלום הסך של 181,000 ₪, כדלקמן: 1,000 ₪ ששולמו כדמי רצינות; 90,000 ₪ המשולמים כמקדמה; ו-90,000 ₪ שישולמו כדמי שכירות חודשיים לשלוש שנים (2,500 ₪ לחודש); פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם – סך של 150,000 ₪.
5.נספח א' כולל הוראה נוספת (סעיף 20), הנוגעת למקרה של פטירה או גירושין:
20. למקרה חלילה, של פטירה/גירושין צד א' בתקופת ההמתנה, ימשיך ויחול הסכם זה במלואו עם צד ב' גם כלפי יורשיו/עזבונו. אך למקרה חלילה של פטירה/גירושין צד ב' בתקופת ההמתנה, יהא רשאי צד ב' הנותר או מי מטעמו, להמשיך ההתקשרות או להפסיקה עם צד א' ולהודיעו בכתב על הפסקת התקשרות עמו מבלי להיות מחוייב להשלמת המכר, הנכס יפונה, ויושב לצד ב' הנותר או מי מטעמו יתרת התשלום בגין חודשים בהם לא יתגורר וכן יתרת המקדמה בקיזוז שכירות חודשית שמומשה בעלות 2,500 ₪ לחודש, וכן החזר על עלויות תיקון ותחזוקה שוטפת וכל הוצאות הבניה. אין לראות במקרה פטירה/גירושין חלילה של מי מהצדדים כהפרת הסכם בשום צורה ואופן.
6.כאמור, נספח ב' להסכם השכירות הוא הסכם מכר, ללא תאריך, הכולל התחייבויות של הצדדים כמקובל בהסכמי מכר מקרקעין, לרבות הוראות בדבר התמורה שתשולם – סך של 1,025,000 ₪ – ומועדים לביצוע התשלום (תשלום ראשון בסך 181,000 ₪; תשלום שני בסך 75,000 ₪, תוך 30 ימים ממועד רישום הערה ומשכון; תשלום שלישי בסך 589,000 ₪, תוך 60 ימים נוספים ובכפוף להמצאת אישורים מגופים שונים; ותשלום אחרון בסך 180,000 ₪, תוך 30 ימים נוספים – מועד המסירה). להסכם המכר צורף נספח (עמוד 41 למוצגי התובעת), שלפיו חרף האמור בהסכם המכר, מתחייבים הנתבעים 2-1, בכל מקרה של הפרה או הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, להשיב את הוצאות הבנייה וכן "סכום חלקי ליתרה מהמקדמה". כמו כן חתמו הנתבעים 2-1 על מסמכים נוספים ובהם ייפויֵי כוח ושטר חוב בסך 400,000 ₪ (בגין שיפוץ הבית).
7.לאחר החתימה על המסמכים המפורטים לעיל קיבלו התובעת והנתבע 3 את החזקה בבית, וביצעו – באמצעות קבלן – עבודות שיפוץ ובנייה של קומה נוספת (העבודות הסתיימו בתחילת שנת 2021). לטענת הנתבעים, הבנייה מומנה באמצעות הלוואה מעו"ד גילה גולן (אמו של הנתבע 3; להלן: עו"ד גולן), שבגינה נרשם שיעבוד (ובעניין זה, כך נמסר, מתנהל כעת הליך בבית המשפט לענייני משפחה).
8.בחודש ינואר 2022 – זמן קצר לפני סיום "תקופת ההמתנה" (חודש מרץ 2022) – פתח הנתבע 3 בבית הדין הרבני בהליך גירושין מרעייתו-התובעת. הנתבע 3 הודיע לנתבעים 2-1, כנראה בעל-פה באותו שלב, כי אין כוונה לממש את מנגנון המכר שנקבע בהסכם בין הצדדים. ביום 5.3.2022 שיגר הנתבע 1 לתובעת הודעה בזו הלשון:
עדיאל וליטל שלום, בהמשך להודעתו של עדיאל על אי יכולתכם לרכוש את הבית, כפי שהיה צריך להיות, בגלל מצבכם האישי, שעצוב לנו לשמוע, אנחנו מאשרים כי כל ההתקשרות בינינו בטלה. תצטרכו לפנות את הבית כדי שאוכל למכור את הבית.
אנסה להתחשב בכם ולכן מאשר לכם המשך שכירות עד ליום 30 במאי 2022 ולא לאחר מכן, כדי שתספיקו למצוא דירה חלופית.
9.בתאריך 26.4.2022 שוגר לתובעת מכתב של עו"ד חצרוני, מטעם הנתבעים 2-1, זאת בהמשך להודעה האמורה מיום 5.3.2022, "בגין אי-מימוש ניסיון ההתקשרות להליך המכר שמועדו הסתיים ב-1.3.2022". במכתב צוין כי הנתבע 3 מסר הסכמה לכך שהפינוי יבוצע עד ליום 30.5.2022, אך מהתובעת לא באה כל תגובה, ולכן עליה להודיע בתוך שלושה ימים על מועד הפינוי המבוקש על ידה, "היות ומרשיי נדרשים למכור את הנכס פנוי מכל אדם וחפץ". עוד נכתב כי אין באמור כדי לפגוע בזכויות התובעת והנתבע 3 להחזר כספי בגין הוצאות השיפוץ.
10.ביום 16.5.2022, בשעת לילה, התדפקה התובעת על דלת ביתם של הנתבעים 2-1. בין התובעת לבין הנתבעים 2-1 התנהלה שיחה, שאותה התובעת הקליטה בסתר, לדבריה משום חשד "שהם ינסו לסלף את הדברים, בדיוק כפי שעשו בכתב ההגנה שהגישו" (סעיף 115 לתצהיר התובעת). פרטי השיחה יובאו בהמשך, אך כבר עתה אציין כי במהלכה ביקשה התובעת להמשיך לגור בבית בשכירות ולבדוק את האפשרות לרכוש את הבית לבדה, אך לא ביטאה גמירות דעת לעשות זאת. הנתבעים 2-1 הביעו נכונות עקרונית לקיים את עסקת המכר עם התובעת, ככל שהיא מסוגלת לכך ושיוסדרו העניינים מול הנתבע 3.
11.ביום 31.5.2022 שיגר הנתבע 1 הודעה נוספת לתובעת, שלפיה חוזה השכירות הסתיים, ומכיוון שהתובעת לא חזרה אליו לאחר הפגישה, הוא מבין שאין באפשרותה להשלים את יתרת התמורה (סך של מעל מיליון ומאתיים אלף ₪ - כך לפי ההודעה). "לכן" – המשיכה ההודעה – "אני מבקש ממך לפנות את הדירה בתוך שבועיים, ולאפשר לקונה של הבית להיכנס". בהודעה נוספת מאותו יום כתב הנתבע 1 לתובעת: "לסיכום אין לנו אפשרות להתעכב עם המכירה... החוזה נגמר כבר מלפני חודשיים ובשל המצב החריג שנוצר, נתנו לכם ארכה של כמעט חודשיים להתארגן על כסף לקנייה או לפנות את הבית. הדירה צריכה להיות מפונה תוך שבוע כדי שנוכל למכור". או-אז התקיימו שתי שיחות נוספות בין התובעת לבין הנתבע 1 (גם-הן הוקלטו בסתר על ידי התובעת).
12.ביום 6.9.2022 הגישה התובעת את התביעה דנן, ולצדה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור לבצע דיספוזיציה בנכס. התביעה הוגשה נגד הנתבעים 2-1 בלבד, והתבקש בה, בעיקרו של דבר, צו המורה על אכיפת הסכם המכר. בתגובתם לבקשה לסעד זמני ציינו הנתבעים 2-1, בין השאר, כי כפי שהודע לתובעת עוד טרם שהגישה את הבקשה, הנכס נמכר לצד שלישי (בחודש יוני 2022). בדיון שקיימתי ביום 29.9.2022 גובש מתווה שלפיו הבקשה לסעד זמני תימחק, והתובעת תגיש בקשה לצירוף בעלי דין. בהמשך אכן הוגש כתב תביעה מתוקן, לא לפני שבית המשפט נתן הוראות לגבי חשיפת זהותו של הצד השלישי שרכש את הנכס. בכתב התביעה המתוקן צורפו שלושה נתבעים (בנוסף לנתבעים 2-1): הנתבע 3 – בעלה לשעבר של התובעת (שחתם יחד עמה על ההסכמים בעניין הנכס); הנתבע 4 – הצד השלישי שרכש בחודש יוני 2022 את הנכס, שהוא גם בן הזוג של עו"ד גולן, אמו של הנתבע 3; והנתבעת 5 – עו"ד גולן, שגם שימשה באת-כוח הצדדים בהתקשרות נושא התביעה (משנת 2019). בהמשך, על פי בקשתה של התובעת, נמחקה התביעה נגד עו"ד גולן (ראו החלטה מיום 31.3.2024). בשלב מסוים השמיעה התובעת רצון לתקן (שוב) את כתב התביעה, בהיבט של הסעד הכספי. עם זאת, התובעת לא הגישה בקשה מנומקת וערוכה כדין בעניין זה – אף שניתנה לה האפשרות לעשות זאת (החלטה מיום 31.3.2024) – משמע עניין זה נזנח; התובעת שילמה אגרה בגין הסעד הכספי שצוין וכומת בכתב התביעה המתוקן הקיים בתיק (פיצוי מוסכם בסך 150,000 ₪, ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 50,000 ₪; ראו גם בקשת התובעת מיום 14.4.2024 לגבי שובר האגרה; וכן ההתייחסות לפן הכספי בסיכומים מטעם התובעת – סעיפים 72-67). לאחר שהושלמו ההליכים המקדמיים, הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית וראיות, וביום 10.2.2025 התקיימה ישיבת ההוכחות. ביום 12.3.2025 קיימתי דיון נוסף בניסיון להביא את הצדדים להסכמות, ומשלא צלח ניסיון זה, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
13.להשלמת התמונה יצוין כי בחודש ספטמבר 2022 – באותו היום שבו הוגש ההליך דנן – הגישו הנתבעים 2-1 לבית משפט השלום תביעה לפינוי מושכר (ת"א 10825-09-22). במסגרת הליך זה-האחרון גובשה (בחודש דצמבר 2022) הסכמה שלפיה לאור ההליך המתנהל לפניי (לגבי זכויות התובעת בנכס), הדיון בתביעת הפינוי יידחה והתובעת תמשיך בינתיים להתגורר בנכס, בכפוף לתשלום דמי שכירות בסך 3,500 ₪. בהמשך דיווחו הנתבעים כי בתחילת שנת 2024 חדלה התובעת לשלם דמי שכירות, ועל רקע זה פנה הנתבע 4 לבית משפט זה בבקשה לחייב את התובעת לשלם דמי שימוש ראויים, שעה שהיא מתגוררת בנכס וממאנת לפנותו. התובעת הגישה תגובה לבקשה, ובדיון שקיימתי ביום 24.11.2024 ב"כ הנתבע 4 חזר בו מבקשה זו, לאחר ששמע את הערות בית המשפט לגבי המסגרת הדיונית המתאימה לבירור הנושא.
14.לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות שלפניי, התרשמתי מן העדויות ושקלתי את טיעוני הצדדים בסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
דיון
15.המערכת החוזית שרקמו הצדדים בשנת 2019 – פתלתלה ומוקשית. לטענת התובעת, אף יש בה רכיבים שהם למראית עין. עם זאת, יש להאיר שתי נקודות בפתח הדברים. ראשית, התובעת בתצהירה מבקשת להרחיק מעצמה את האחריות והמעורבות בכל הנוגע להליכי המשא ומתן וההתקשרות החוזית, ואף טוענת כי רק היום היא מבינה את מה שנעשה, כך לדבריה. איני מקבל טענה זו, ובעיקר – יש להבהיר כי התובעת חתומה על כל המסמכים הנדונים, לרבות כאלה שהיא מגדירה "מפוקפקים", ומוחזקת כמי שידעה את תוכן המסמכים והסכימה לאמור בהם (ראו למשל ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000)). שנית, חרף הקשיים שמעורר המנגנון החוזי שנקבע, סבורני כי אומד הדעת הכללי שעמד מאחורי ההתקשרות – ברור למדיי, ובא לידי ביטוי במסמכים שנחתמו. אין חולק כי לצדדים היה רצון משותף להתקשר בעסקת מכר, אך בשל אילוצים מסוימים, כנראה בעיקר שיקולי מס של הנתבעים 2-1, לא השתכללה עסקת מכר סופית בשנת 2019 (והצדדים לא דיווחו על עסקה כזו), אלא נחתם הסכם שכירות, שלצדו נספחים המגלמים התחייבות להשלים עסקת מכר בתום תקופת המתנה של שלוש שנים. מכיוון שהצדדים ראו באופק מימוש של עסקת מכר, הוסכם כי התובעת והנתבע 3 יהיו רשאים לנהוג בנכס כבעלים, ואף לשפץ את הבית ולבנות קומה נוספת. כמו כן הוסכם כי דמי השכירות ייחשבו תשלום על חשבון התמורה. בה-בעת, מתוך הבנה שתקופת המתנה ממושכת יכול שתביא עמה הפרות ואירועים בלתי-צפויים, נתנו הצדדים את דעתם גם לאפשרות של הפסקת ההתקשרות (לכן גם נרשם בנספח א' כי מטרתו ליתן "מענה משפטי לתקופת ההמתנה עד להשלמת המכר, או עד להפסקתה"). הצדדים הגיעו להסכמות כאלה ואחרות, שיחולו במצב דברים שבו המכר לא ייצא אל הפועל, ותיוותר "רק" עסקת השכירות. בין היתר, הוסכם כי הנתבעים 2-1, שייוותרו במקרה כזה עם בית משודרג (לאחר שיפוץ ותוספת בנייה), ישיבו לתובעת ולנתבע 3 את שווי השדרוג (שהוערך בסך של 400,000 ₪). עם זאת, במקרה כזה דמי השכירות המופחתים (2,500 ₪ לחודש) לא יוחזרו (שכן מדובר בתשלום עבור המגורים בנכס).
16.הנה כי כן, בשנת 2019 התגבשה הסכמה בין הצדדים בדבר השלמת עסקת מכר בתום תקופת ההמתנה (קרי עד מרץ 2022), זאת בהתאם לתנאים שסוכמו, ובסכום שנקבע מראש והועמד על סך של 1,025,000 ₪ (ראו גם את ניסוח ה"הואיל" השני בנספח א', שלפיו לנספחים א' ו-ב' יוקנה "מעמד של התחייבות חוזית לביצוע עסקה עתידית למימושה הסופי ובהשלמתה בהליך המכר הרשמי..."). עם זאת, הצדדים כאמור חזו אפשרות שייווצרו נסיבות בהן עסקת המכר לא תתממש. בין השאר, ביקשו הצדדים להסדיר את מערכת היחסים החוזית ביניהם בנסיבות של פטירה או גירושין של מי מהם. בעניין זה עוסק סעיף 20 לנספח א', ולצורך הנוחות אחזור ואצטט אותו:
20. למקרה חלילה, של פטירה/גירושין צד א' בתקופת ההמתנה, ימשיך ויחול הסכם זה במלואו עם צד ב' גם כלפי יורשיו/עזבונו. אך למקרה חלילה של פטירה/גירושין צד ב' בתקופת ההמתנה, יהא רשאי צד ב' הנותר או מי מטעמו, להמשיך ההתקשרות או להפסיקה עם צד א' ולהודיעו בכתב על הפסקת התקשרות עמו מבלי להיות מחוייב להשלמת המכר, הנכס יפונה, ויושב לצד ב' הנותר או מי מטעמו יתרת התשלום בגין חודשים בהם לא יתגורר וכן יתרת המקדמה בקיזוז שכירות חודשית שמומשה בעלות 2,500 ₪ לחודש, וכן החזר על עלויות תיקון ותחזוקה שוטפת וכל הוצאות הבניה. אין לראות במקרה פטירה/גירושין חלילה של מי מהצדדים כהפרת הסכם בשום צורה ואופן.
17.על פי סעיף זה, במקרה של פטירה או גירושין של "צד ב'" (קרי התובעת והנתבע 3), תעמוד ל"צד ב' הנותר" הברירה אם להמשיך את ההתקשרות (כלומר להשלים את עסקת המכר) או להפסיקה. במקרה של סיום ההתקשרות, נדרשים הנתבעים 2-1 להשיב "לצד ב' הנותר" סכומי כסף כמפורט בסעיף (הכוללים את הוצאות הבניה). כפי שניתן לראות, לשון הסעיף מותאמת יותר למקרה של פטירה ("צד ב' הנותר" וכו'). זאת ועוד: הסעיף מותיר קצוות פרומים, ואינו מספק פתרון ברור לכל הקושיות המשפטיות והמעשיות שעלולות להתעורר במקרה של גירושין במהלך תקופת ההמתנה. ברור גם, והתובעת אישרה זאת בעדותה (עמוד 15 לפרוטוקול), כי במקרה של גירושין וקיום עסקת המכר מול אחד מבני הזוג בלבד, יש צורך לערוך עמו הסכם חדש, שיכלול את ההתאמות הנדרשות לרבות השמטת שמו של בן הזוג שיצא מן התמונה.
18.במישור הסיווג המשפטי ניתן לשאול אם סעיף 20 לנספח א' מהווה תנאי מפסיק על-פי ההגדרה מקובלת, אך הצדדים לא דשו בכך וגם אני לא מייחס לשאלה זו נפקות רבה להכרעה בהליך דנן. הנקודה החשובה היא זו: סעיף 20 לנספח א' מאפשר לקונים, או למי מהם, לדבוק בעסקת המכר גם במקרה של גירושין. סעיף 20 מניח לפתחם של התובעת ושל הנתבע 3 את הזכות – אך גם את החובה – לבחור אם להמשיך את ההתקשרות או להפסיקה, ולפעול בהתאם לבחירה זו, לאמור: להשלים את עסקת המכר לאחר שלוש שנים של מגורים בשכירות (עד מרץ 2022); או לחלופין – לְפַנּוֹת את הנכס (תוך עריכת איזונים כספיים לרבות השבת סכום ההשקעה בבית).
19.כפי שראינו, בחודש ינואר 2022, זמן קצר לפני תום תקופת ההמתנה, פתח הנתבע 3 בהליך גירושין. התובעת גורסת כי העיתוי לא היה מקרי (ראו סעיפים 93-92 לתצהירה; סעיף 2 לסיכומים; עמוד 20 לפרוטוקול), זאת כחלק מטענתה הכללית בדבר קנוניה שנרקמה נגדה. אומר כבר עתה, כי אין בסיס ראייתי לקבוע שקיים קשר סיבתי בין נקיטת הליך הגירושין לבין נושא רכישת הדירה (יוּער כי הנתבע 3 תיאר רקע שונה לחלוטין לפתיחת הליך הגירושין, ולא ארחיב כאן – ראו עמוד 131 לפרוטוקול). יתרה מכך, וזה העיקר, ברור הדבר כי לנתבעים 2-1, הצד השני להסכם בעניין הנכס, לא היו יד ורגל בעניינם הפרטי של התובעת והנתבע 3. הבחנה זו היא חשובה, שכן בליבת התביעה שלפניי – הַמְּכַוֶּנֶת לסעד של אכיפה – מונחת השאלה אם הנתבעים 2-1 הפרו התחייבות למכור את הבית לתובעת.
20.המשבר הזוגי שאליו נקלעו התובעת והנתבע 3 טלטל את חייהם וגרם למצב של אי-ודאות אישית וכלכלית. כך עולה מעדויות שניהם. אך מבחינת עסקת המכר מול הנתבעים 2-1, היה זה "רגע האמת" שהביא עמו צורך בקבלת החלטות בסד זמנים קצר. הנתבע 3 – על פי הזכות המעוגנת בסעיף 20 לנספח א' – הודיע לנתבעים 2-1 על נסיגה מהכוונה להתקשר בעסקת מכר (ראו עמודים 134-133 לפרוטוקול). דומה כי ההודעה בשלב זה הייתה בעל פה (מסמך כתוב נערך כנראה רק בחודש מאי 2022). התובעת מצדה לא מסרה כל הודעה עצמאית – לכאן או לכאן. ביום 5.3.2022, לאחר סיום תקופת ההמתנה (אף לשיטתה של התובעת – סעיף 34 לכתב התביעה המתוקן), שיגרו הנתבעים 2-1 הודעה לתובעת, בזו הלשון:
בהמשך להודעתו של עדיאל על אי יכולתכם לרכוש את הבית, כפי שהיה צריך להיות, בגלל מצבכם האישי, שעצוב לנו לשמוע, אנחנו מאשרים כי כל ההתקשרות בינינו בטלה. תצטרכו לפנות את הבית כדי שאוכל למכור את הבית.
אנסה להתחשב בכם ולכן מאשר לכם המשך שכירות עד ליום 30 במאי 2022 ולא לאחר מכן, כדי שתספיקו למצוא דירה חלופית.
21.מהודעה זו עולה כי הנתבעים 2-1 הבינו שהתובעת והנתבע 3 אינם חפצים או יכולים לקדם את עסקת המכר, נוכח הליך הגירושין. הנתבעים 2-1 הודיעו כי בנסיבות אלה הם "מאשרים כי כל ההתקשרות בינינו בטלה" (ודוק: לא מדובר בהודעת ביטול במובן החוזי הרגיל – למשל בגין מעשה הפרה או פגם בכריתה – אלא בהודעה של הנתבעים 2-1 כי הם "מאשרים" שלא להתקדם בעסקת המכר, זאת על רקע זכות הבחירה המוקנית ל"צד ב'", על פי נספח א'). התובעת בחרה שלא להגיב להודעת הנתבעים. היא לא נזעקה ולא ביקשה להעמיד דברים על תיקונם. היא לא הבהירה כי ההודעה של הנתבע 3 אינה על דעתה, וכי היא-עצמה מעוניינת לרכוש לבדה את הדירה. התובעת שמרה על שתיקה, זאת על אף שהנתבעים 2-1 ציינו בהודעתם כי הם מתעתדים למכור את הבית. מחומר הראיות עולה גם כי התובעת לא פעלה בדרך אחרת לקידום עסקת המכר (כגון פנייה לעורך-דין, בדיקה לגבי הסכום שנותר לתשלום ובדיקת מקורות מימון, וכיוצא באלה). בתצהיר התובעת לא מצאתי הסבר לחוסר המעש והמענה מצדה, וכשנשאלה על כך בעדותה, אמרה כי היא אינה משיבה "על דברים שלא רלוונטיים" (עמוד 21 לפרוטוקול).
22.התובעת, כאמור, לא יצרה קשר עם הנתבעים 2-1 לאחר הודעתם מיום 5.3.2022, ולא ביקשה להבהיר שהיא חפצה להמשיך בעסקה. זאת ועוד: על פי עדותו של הנתבע 3, ההודעה שמסר לנתבעים 2-1 בדבר אי-הפעלת מנגנון המכר הייתה בידיעתה של התובעת, ועל דעתה (סעיפים 15 ו-22 לתצהיר). למעשה, גם מדבריה של התובעת עולה כי לנתבעים 2-1 הוצגה תמונה שלפיה שני בני הזוג נסוגים מן העסקה. כך, בשיחה עם הנתבע 1 ביום 31.5.2022 ציינה התובעת: "אבל עדיאל אז אמר שהוא דיבר איתך, הוא אמר לך: 'אנחנו מתגרשים, לא קונים את הבית'. הוא לא שאל אותי, כמובן, אני בכלל לא ידעתי שדיברתם, הוא אמר: 'אני אמרתי לגרשון שאנחנו מתגרשים ואנח-, אנחנו לא יכולים לקנות את הבית'. מי אמר לך? לא שאלת אותי, לא דיברת איתי על זה..." (נספח 13 למוצגי התובעת, עמוד 4 לתמליל; ההדגשות הוספו). כלומר, לפי דבריה של התובעת-עצמה, היא ידעה שהנתבע 3 אמר לנתבעים 2-1 כי עסקת המכר לא תצא אל הפועל. ולמרות זאת – היא נאלמה דום.
23.הבחירה "לשבת ולא לעשות" חזרה על עצמה גם לאחר המכתב ששיגר עו"ד חצרוני (מטעם הנתבעים 2-1) לתובעת ביום 26.4.2022. במכתב צוין כי התובעת לא מסרה כל מענה לפנייה הקודמת, וכי עליה למסור את התייחסותה לנושא הפינוי תוך שלושה ימים, שכן הנתבעים 2-1 "נדרשים למכור את הנכס פנוי מכל אדם וחפץ". התובעת, גם הפעם, שקטה על השמרים ולא השיבה לפנייתם של הנתבעים 2-1 (לדבריה, משום שראתה במכתב עו"ד חצרוני "תוספת לקנוניה" – עמוד 22 לפרוטוקול). הפעולה הראשונה של התובעת מול הנתבעים 2-1 נעשתה ביום 16.5.2022 – כחודשיים ומחצה לאחר הודעת הנתבעים 2-1 כי הם "מאשרים כי כל ההתקשרות בינינו בטלה". מיד אדרש לפעולה זו ולנפקותה, אך כעת יש לומר כי התנהלותה של התובעת, כפי שתוארה לעיל, לא עלתה בקנה אחד עם ההתנהגות המצופה מאדם שבחר לקיים את החוזה בהתאם לסעיף 20 לנספח א'.
24.חשוב להדגיש כי אני נכון להניח שברירת המחדל על-פי ההסכם בין הצדדים הייתה שאירוע של גירושין אינו מפסיק את ההתקשרות מניה וביה. לא נעלם מעיני גם שסעיף 20 לנספח א' מדבר על הזכות של צד ב' להודיע "בכתב" על הפסקת ההתקשרות. אך בה-בעת, איני סבור כי סעיף 20 לנספח א' הקנה לקונים-המיועדים, או למי מהם, את הזכות "לשבת על הגדר" ולהותיר את הנתבעים 2-1 במצב של אי-ודאות ורושם מוטעה. לדידי, בהינתן מכלול הנסיבות שפורטו, ובהן: חלוף תקופת ההמתנה; הודעתו של הנתבע 3 לנתבעים 2-1 בדבר אי-מימוש עסקת המכר (על דעת התובעת ולמצער בידיעתה); ופניותיהם של הנתבעים 2-1 לגבי אישור הפסקת ההתקשרות והכוונה למכור את הבית לאדם אחר – היה על התובעת, מכוח עקרון תום הלב, ליידע את הנתבעים 2-1, בתוך זמן סביר, כי היא מבקשת לממש את זכותה לפי סעיף 20 לנספח א', בדרך של רכישה עצמאית. התובעת לא עשתה כן; באותה עת לא גמלה בליבה החלטה לרכוש את הבית לבד (ראו עוד על כך – להלן), והיא בחרה שלא ליצור קשר עם הנתבעים 2-1 ושלא להשיב להודעותיהם. במצב דברים זה, סבורני כי אין לראות בנתבעים 2-1 כמי שהפרו את התחייבותם.
25.האם הפגישה שהתקיימה ביום 16.5.2022 שינתה את פני הדברים? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. ראשית אציין כי על-פי הניתוח שהובא לעיל, התובעת יזמה פגישה זו לאחר שהזמן הסביר כבר חלף. משמעות הדבר היא שכדי לחזור לנתיב המכר, נדרשה הסכמה מחדש של הנתבעים 2-1 – גמירות דעת ומסוימות. יסודות אלה לא התקיימו. זאת ועוד: גם אם נניח שביום 16.5.2022 הנתבעים 2-1 עדיין היו מחויבים, מכוח ההסכם המקורי, להשלים את עסקת המכר עם התובעת – עדיין סבורני כי לא הוכח שהנתבעים 2-1 הפרו את חובתם החוזית.
26.נזכיר: התובעת הגיעה לביתם של הנתבעים 2-1 בשעת לילה וללא התראה מוקדמת (מתברר שהדבר נעשה לאחר שהתייעצה עם עורך דין). היא הקליטה את השיחה בחשאי. לאחר שחזרתי ועיינתי בתמליל השיחה, מסקנתי היא כי אין לגזור ממנה מצג ברור או נחרץ מצד התובעת, שלפיו היא מסוגלת ומעוניינת להשלים את עסקת המכר. התובעת כיוונה להמשך מגורים בבית בשכירות (על מנת שלא להפר חוזה, כלשונה), כשתוך כדי כך היא תבדוק את האפשרות לרכוש את הבית בעצמה (במאמר מוסגר יצוין כי רצונה של התובעת להמשיך לגור בבית בשכירות, אינו עולה בקנה אחד עם טענתה היום, כי הסכם השכירות שנחתם בשנת 2019 היה "ריק מתוכן", וכי לפי סעיף 13 לחוק החוזים מדובר בהסכם בטל מעיקרו, שהצדדים לא ייחסו לו תוקף משפטי – ראו סעיפים 20-19 לסיכומי התובעת).
27.מתמליל השיחה עולה כי התובעת אמנם הביעה רצון להמשיך לגור בבית עם ילדיה ו"אולי" לקנות אותו, אך היא לא ידעה לומר מהן יכולותיה הכספיות, ואמרה כי עליה "לבדוק מה אפשר לעשות". הנתבע 1, מצדו, הביע נכונות למכור את הבית לתובעת, אך באותה נשימה הבהיר כי אינו מעוניין שהתובעת תמשיך לגור בשכירות, שכן יש לו "קונה פוטנציאלי" והוא – הנתבע 1 – רוצה "לגמור את הסיפור הזה". כמו כן ניכר בשיחה שהנתבע 1 היה מוטרד מכך שההתקשרות המקורית נעשתה גם מול הנתבע 3, ולאחרון עומדת הזכות לקבל חזרה כספים שהושקעו בדירה ("אם אני עכשיו סוגר את הפינה, אם אני צריך לסגור את החוזה הקודם צריך להחזיר לכם כסף..."; "אני הכי שקט שלי, שמישהו מכן יביא את השאר מה שנשאר בחוזה שלום על ישראל, זה מבחינתי הכי טוב, זה לא הכי טוב זה הכי ראש שקט"). הנתבע 1 ביקש שהתובעת והנתבע 3 "יסגרו ביניהם" את הנושא של השבת הכספים וחלוקתם, אך התובעת חזרה ואמרה כי היא אינה באה בדברים עם הנתבע 3.
28.השיחה בין התובעת לבין הנתבעים 2-1, בתאריך 16.5.2022, לא הסתיימה בסיכום ברור, אך נאמר שהצדדים "יהיו בקשר" ושהתובעת "תברר". יש לציין כי התובעת הקליטה שיחה נוספת באותו יום (16.5.2022), בינה לבין הנתבעת 2. במהלך שיחה זו התובעת שיתפה את הנתבעת 2 בתלאות הליך הגירושין, והעלתה חשד כי הנתבע 3 ואמו "עושים קומבינה" וכי הנתבע 3 "מחכה שנתגרש ואז הוא יקנה". התובעת חזרה וציינה כי "אף אחד לא שאל אותה" וכי ככל שהנתבעים 2-1 יסכימו לכך, היא תרצה להישאר בדירה בשכירות, "ואז כאילו נראה, יכול להיות שאני ארצה לקנות את הבית". הנתבעת 2 ציינה בשיחה שבתום שלוש שנים צריך היה למכור את הבית, ושאלה את התובעת "את יכולה לקנות את הבית? כרגע?". התובעת השיבה: "אני צריכה לבדוק, כן, ורוב הסיכויים שאני יכולה.... אף אחד לא שאל אותי. ואם עוזבים, אז סבבה, יש את הפיצוי של ה-450 אלף". התובעת ציינה כי הופתעה ממכתבו של עורך הדין חצרוני, וכשהנתבעת 2 שאלה אם התובעת לא זכרה שמדובר על תקופה של שלוש שנים, השיבה התובעת "מה פתאום, לא, הרי ידעתי שכאילו מבחינתי קנינו, שמנו כמעט, מלא כסף בבית... מבחינתי זה, קנינו חצי בית כבר". בהמשך השיחה חזרה התובעת ואמרה שהיא מעוניינת להמשיך לגור בבית, "אפילו שכירות, עד ש- לא יודעת, עד שנחזיר, אולי אני ארצה לקנות את הבית בכלל, לבד...". כשהנתבעת 2 ציינה שהיא לא מאמינה שניתן להמשיך שכירות למשך חצי שנה, אמרה התובעת: "שנה, אפילו, אז אפשר באמת לבדוק אופצייה של קנייה, אבל אני לא רוצה לחתום על החוזה, אני לא רוצה...". הנתבעת 2 חזרה והדגישה כי לה ולבעלה אין שום צד בסכסוך שבין התובעת לנתבע 3; "אבל כאילו אין לנו שום צד, שום עניין, שום דבר, אנחנו רק רוצים למכור את הבית וזהו".
29.עולה מן האמור, כי בשיחות שקיימה התובעת עם הנתבעים 2-1 ביום 16.5.2022 – לאחר תום תקופת ההמתנה – היא לא ביטאה רצון מגובש לרכוש את הבית, עתה או במועד מוגדר בעתיד. התובעת ביקשה למעשה להמשיך לגור בבית בשכירות ולאפשר לה להחליט בעתיד אם לקנות אותו אם לאו. למתווה זה אין עיגון בהסכם. יש להדגיש, כי בניגוד לנטען בסעיף 3 לסיכומים מטעם התובעת, איני סבור, ובוודאי שאין בידי לקבוע כממצא, כי בסיום הפגישה בין התובעת לבין הנתבעים 2-1 דובר על פגישה באריאל "להעברת הזכויות" (עמוד 82 לתצהיר התובעת). יתר על כן, התובעת אישרה, בעדותה, כי באותו שלב היא לא הייתה במצב המאפשר קבלת החלטות ארוכות טווח:
עו"ד רז: בכל התמלילים האלה, את בעיקר מכוונת להאריך את השכירות, זה דבר אחד.
העדה, גב' גולן: התכוונתי לתשלום חודשי.
עו"ד רז: ודבר שני, כשאת מדברת על קנייה, זה תמיד מגיע עם הסתייגות. 'אני אבדוק', 'אולי אני אקנה את הבית',
העדה, גב' גולן: אז אני יכולה לחזור, אני אחזור פשוט אל מה שאמרתי. המצב הרגשי שלי היה ברצפה. אני לבד עם 4 ילדים צריכה להתמודד עם כל מערכה של... אני במצב רגשי, אין לך מושג מה זה. לגור גם במצב שבמקום שכל המשפחה שלו נמצאת שם, ואני לבד שם על 4 ילדים, כשיש לי משטרה על הראש, כשיש לי הרחקות, כשיש לי עניינים, ואני אומרת 'רגע, אז מה באמת עושים עכשיו?'
...
לא ידעתי מה עושים עכשיו. אז אמרתי לו 'רגע, אז אני רוצה להתארגן על תשלום חודשי', שנייה רגע. כמו שאמרתי, לא עבדתי. אני הייתי צריכה להתארגן על דברים. כסף אני לא קוטפת. אני צריכה להשיג אותו.
...
וזה, ההסתייגויות שאתה רואה בהן הסתייגות, אני רואה בהן חוסר ביטחון. כי אני לא ידעתי, מבחינה משפטית, מה אני יכולה לעשות, כמה צריך.
(עמודים 26-25 לפרוטוקול)
30.עינינו הרואות: ההתרשמות של הנתבעים 2-1, כי התובעת אינה "מראה רצינות" (במובן של נכונות ומוכנות למימוש עסקת המכר) – הייתה מבוססת. טענתה של התובעת בתצהירה, כי היא ביקרה אצל הנתבעים 2-1 ביום 16.5.2022 "על מנת לסגור עמם את הפרטים ולהסדיר את יתרת התמורה על הבית לצורך השלמת הליך המכירה עד תום" (סעיף 114), וכי דבריה היו חד משמעיים (סעיף 119) – אינה מקובלת עליי כלל ועיקר, והיא ממחישה את הפער בין התשתית העובדתית שהתובעת טוענת לה כבסיס לתביעתה, לבין האמת העובדתית כפי שהיא משתקפת בראיות. למעשה, גם מתצהירה של התובעת ניתן ללמוד כי לא היו לה באותה נקודת זמן מקורות המימון הדרושים (סעיפים 117-116 לתצהיר; יש להדגיש כי בניגוד למשתמע מסעיפים אלה, התובעת אמנם ביקשה פרק זמן נוסף לגור בשכירות, לבדוק ולשקול, אך היא לא התחייבה לרכוש את הנכס לאחר תקופה מסוימת).
31.יש להוסיף ולומר, כי גם לאחר הפגישה ביום 16.5.2022, התובעת לא פעלה בשקידה לקדם את מתווה המכר. אילו גמרה אומר לרכוש את הבית, כטענתה היום, מצופה היה כי מיד לאחר הפגישה היא תּׅפנה לעורך דינה ותפעל יחד עמו במרץ על מנת להביא לחתימה על הסכם חדש עם הנתבעים 2-1. אולם לא כך נעשה: התובעת שוב לא יצרה קשר עם הנתבעים 2-1. בלשונו של הנתבע 1: "אם התובעת הנכבדה הייתה מגיעה בצורה מסודרת, 'הנה, אני יודעת ששילמתי א',ב',ג', ולא 'אני מנחשת', אם התובעת הייתה אומרת 'אני יודעת שמגיע לי ככה ושילמתי ככה', היינו ממשיכים משם את המספרים. לא התחילה, לא הגיעה... ולא הגיעה עם מכתב מסודר, עם עו"ד, משהו, 'בוא נעשה את זה בצורה רצינית'" (עמוד 70 לפרוטוקול). השיחות הבאות שקיימו הצדדים היו רק לאחר שהנתבע 1 שיגר לתובעת, ביום 31.5.2022, הודעה שלפיה התובעת לא חזרה אליו ולכן הוא מניח שאין לה יכולת כלכלית לרכוש את הבית. לאחר הודעה זו התובעת התקשרה פעמיים לנתבע 1 (גם שיחות אלה הוקלטו על ידה), והביעה רצון ברור יותר לקנות את הבית. אולם בהמשך לאמור לעיל, איני סבור שבשלב זה הנתבעים 2-1 היו נתונים תחת התחייבות חוזית למכור לה את הנכס, זאת מעבר לעובדה שהתובעת חזרה ונאחזה בסברה – השגויה לפי הראיות שלפניי – כי הסכום שנותר לתשלום הוא 500,000 ₪, ומיאנה לקבל את דבריו של הנתבע 1, כי הסכומים ששולמו עד אותה עת הם בהתאם לחוזה, ולא מעבר לכך (ראו נספח 13 למוצגי התובעת – שיחה מיום 31.5.2022).
32.מעבר לצריך אוסיף כי גם בשיחה האחרונה, מיום 1.6.2022, הנתבע 1 לא סגר לחלוטין את הדלת, אלא אמר לתובעת "... הדבר היחיד שיכול להתקדם זה תביאי לי, זה תבדקי, תשבי על השיעורי בית, תפתחי את הזה, תראי כמה באמת חסר עוד להשלים, תראי לי בחשבון בנק שיש לך את זה להביא לי שבוע הבא". התובעת הסתייגה מהדרישה להציג אסמכתאות לגבי מצבה הכלכלי – הסתייגות מוצדקת כשלעצמה – והוסיפה כי היא לא תעשה שיעורי בית שכן "אם עדיאל העביר לך בפייבוקס אין לי שום דרך להגיע לזה". הנתבע 1 הדגיש כי הסכומים ששולמו עד לאותו מועד הם בהתאם להסכם, וחזר על כך שוב: "בגלל זה אני אומר, תשבי, תראי מה כתוב בחוזה. זה הכול... מה שרשום בחוזה זה מה שהוא העביר. בסדר?". התובעת לא קיבלה זאת, והשיחה הסתיימה באמירה של הנתבע 1 כי על התובעת לבדוק על פי החוזה מהו הסכום שנותר לתשלום, ולהראות שיש באפשרותה לשלם סכום זה. התובעת השיבה "חבל שאתה ככה", ולא פנתה עוד אל הנתבעים 2-1, באמצעות עורך דינה, במטרה לגשר על הנושאים שהועלו. בחלוף כשלושה שבועות הנכס נמכר לנתבע 4.
33.יוטעם: ניתן לסבור כי הנתבעים 2-1 לא "יצאו מגדרם" כדי לסייע לתובעת. יתכן גם שהתנהלותם לא הייתה "שקופה" לחלוטין, מבחינת גילוי כל הנתונים הנוגעים להתקשרות עם הנתבע 4. אולם כידוע, אמת המידה המחייבת צד לחוזה אינה העדפת האינטרס של הצד שמנגד. "אדם לאדם – לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם – אדם" (ראו למשל רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999)). צד לחוזה רשאי לדאוג לאינטרס שלו-עצמו, ובלבד שהוא עושה כן בהגינות. טענותיה של התובעת מבטאות ציפייה מהנתבעים 2-1 "לסלול עבורה את הדרך" (ראו למשל סעיף 31 לסיכומים מטעמה), אך ניכר כי היא-עצמה לא פעלה כנדרש כדי לקדם את עניינה-שלה וכדי להעמיד את הצד השני לחוזה בפני תמונה בהירה לאן מועדות פניה, תוך מניעת נזקי הסתמכות. הפעולה היחידה שביצעה התובעת, בתקופה הרלוונטית, הייתה ביקור פתע (ביום 16.5.2022), בלתי-פורמלי ומעורפל בפני עצמו; המכתב הרשמי הראשון ששיגרה התובעת, באמצעות עורך-דין, לנתבעים 2-1, היה ביום 18.7.2022 (כחודש-ימים לאחר שהנכס כבר נמכר לנתבע 4). אדגיש: איני מפקפק בכך שהתובעת הייתה שרויה באותה עת במצב של אי-ודאות אישית וכלכלית, ואין באמור לעיל שמץ של ביקורת בפן הסובייקטיבי. אך לדידי, אין להניח את ההשלכות לפתחם של הנתבעים 2-1.
34.עוד חשוב להדגיש, כי לא מצאתי שהנתבעים 2-1 פעלו כפי שפעלו מתוך חוסר יושר, לא כל שכן מתוך בצע כסף. אדרבא, התרשמתי כי הנתבעים 2-1 כלל לא ביקשו "להתעשר" מהסיטואציה שנוצרה, אלא "לצאת ממנה בשלום" (ראו למשל עדותו של הנתבע 1 בעמודים 87-86 לפרוטוקול). גם אם בנקודה זו או אחרת התנהלותם של הנתבעים 2-1 לא הייתה מיטבית, הרי ש"לטנגו החוזי" (ולתום הלב החוזי) נדרשים שניים, ואיני סבור כי הוכח שהנתבעים 2-1 הכשילו את התובעת מלממש את עסקת המכר, כטענתה. והנה, שוב, להמחשה: התובעת טוענת כי הנתבעים 2-1 יכולים היו לשגר בחודש מרץ "הודעה בנוסח שונה ולבקש [ממנה] את התייחסותה לדבריו של עדיאל". אולם, ברי כי לא הייתה כל מניעה כי התובעת תגיב להודעה כפי שנוסחה, ותודיע באופן ברור את רצונה; בדומה, התובעת מלינה על המכתב ששוגר אליה בחודש אפריל (מעו"ד חצרוני), חלף בקשת התייחסות מצדה ליישום ההסכם או הפסקתו. אך שוב – התובעת עצמה לא נקטה פעולה מתאימה, אף שתקופת ההמתנה הסתיימה ואף שהודעות הנתבעים 2-1 היו מונחות לפניה. גם טענתה של התובעת כי בחודש מאי הנתבעים 2-1 לא נקבו בסכום מדויק של יתרת התמורה ולא נתנו לה "להתארגן על כסף", מתעלמת מכך שהיא עצמה לא פעלה בשקידה בהיבטים אלה, ולא הביאה בחשבון, די הצורך, את האינטרסים הלגיטימיים של הנתבעים 2-1. ואם מדברים אנו על "כל הפוסל במומו פוסל", ניתן לתמוה על הביקורת שמשמיעה התובעת על כך שהנתבעים התכוונו להקליט אותה "כדי להפיל אותה בלשונה" (סעיפים 4 ו-37 לסיכומים), זאת בשעה שהנתבעים 2-1 – על פי הידוע – בפועל לא הקליטו אותה, ואילו היא-עצמה הקליטה אותם כמה פעמים.
35.כאן המקום להתייחס לנושא הסכום שנותר לתשלום לצורך השלמת עסקת המכר. מתמליל השיחה מיום 16.5.2022 ניתן להבין כי הנתבע 1 אמר לתובעת שנותר לשלם "בסביבות ה-500 אלף שקל...". על פי חומר הראיות שלפניי, מדובר בטעות או באי-הבנה. בתצהירי הנתבעים נטען באופן חד-משמעי כי לא שולם לנתבעים 2-1 סכום כלשהו מעבר ל-181,000 ₪ (מחצית בתשלום אחד, מחצית בתשלומי שכירות חודשיים), ואין בידי התובעת ראיות הסותרות טענה זו. לטענת הנתבע 1, כשהוא נקב בפגישה עם התובעת בסכום של כ-500,000 ₪, הוא התכוון לסכום שאותו עליו להשיב לתובעת ולנתבע 3 (91,000 ₪ ששולמו על חשבון התמורה, ו-400,000 ₪ בגין השיפוץ; ראו סעיף 11 לתצהיר הנתבע 1). הדבר אמנם אינו עולה באופן ברור מהתמליל, אך בכל מקרה יש להדגיש כי הנתבע 1 אמר לתובעת, גם באותה פגישה, שהוא אינו זוכר את הסכום שנותר לשלם, וכי יש לבדוק זאת.
36.בהודעה ששלח הנתבע לתובעת ביום 31.5.2022 הוא נקב בסכום של "מעל 1,200,000 ₪". לדבריו, הערכה זו מביאה בחשבון שבמסגרת הסכם חדש עם התובעת בלבד, היא רוכשת בית עם קומה נוספת, והתמורה צריכה לכלול גם את הסכום שאותו נדרשים הנתבעים 2-1 להשיב (לתובעת ולנתבע 3), עקב ביטול ההסכם המקורי. אמת, ספק אם הוראות ההסכם המקורי הקימו לנתבעים 2-1 חובת השבה במצב שבו עסקת המכר ממשיכה עם אחד מבני הזוג לפי סעיף 20 לנספח א'. אולם, התמונה המשפטית משתנה בהינתן פקיעת ההסכם המקורי והתקשרות חדשה בעסקת מכר (ראו הדיון בעניין זה לעיל). על רקע זה, אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה של חתימה על הסכם מכר עם התובעת בחודש יוני 2022, הנתבעים 2-1 היו חשופים לטענה משפטית בת-תוקף מצד הנתבע 3, בכל הנוגע להשבת כספים (בל נשכח גם שהנתבעים 2-1 חתמו על שטר חוב). בנסיבות אלה, רצונם של הנתבעים 2-1 להסדיר עניין זה – בין בהוספת הסכום לתמורה (והשבתו לבני הזוג), בין בהידברות עם הנתבע 3 – לא היה חסר בסיס משפטי. התובעת מצדה הביעה חוסר נכונות לערב את הנתבע 3, והודיעה לנתבע 1 ש"היא כבר תסתדר" איתו, "בבית המשפט", לגבי הסכום המגיע לו (ראו תמלילי השיחות שצורפו, וכן עמודים 10, 13-12, 19 ו-28-27 לפרוטוקול). הנתבע 1 לא היה מוכן להסתפק בכך, וסבורני כי בנסיבות העניין קשה לבוא אליו בטרוניה על כך ("היא אמרה לי 'אני אסתדר עם עדיאל'. לא מקובל עלי" – עמוד 72 לפרוטוקול).
37.בכל מקרה, אדגיש כי הנושא של ה-400,000 ₪ עלה רק בשלב מאוחר, ולא מצאתי כי הוא הגורם לכך שעסקת מכר עם התובעת לא יצאה אל הפועל. מה גם שהתובעת ביקשה – ועדיין מבקשת – להיאחז באמירה שהסכום שנותר לתשלום הוא כ-500,000 ₪ (ראו למשל דברי בא-כוחה בפרוטוקול מיום 24.11.2024; סעיפים 60 ו-209 לתצהיר התובעת; עדות התובעת בעמודים 7-5 לפרוטוקול מיום 10.2.2025). כפי שצוין לעיל, התובעת לא הוכיחה ששולם לנתבעים 2-1 סכום כלשהו מעבר ל-181,000 ₪ (ראו סעיפים 63-57, 89 ו-91 לתצהיר התובעת; כמו כן ראו עדותו של הנתבע 3 בעמודים 128 ו-136 לפרוטוקול). יתרה מכך: קשה להתעלם מן העובדה שהתובעת, הדורשת לאכוף את הסכם המכר, לא יודעת עד היום – כפי שלא ידעה בזמן אמת – לנקוב, בלשון ברורה, בסכום הנדרש לתשלום כחלק מאכיפה זו (ראו בהקשר זה גם את דבריו של הנתבע 1 בעדותו: "הגברת ישבה פה עכשיו, לא יודעת עד עכשיו כמה היא צריכה לשלם" – עמוד 71 לפרוטוקול).
38.התובעת סבורה שהנתבעים רקמו נגדה קנוניה. בהקשר זה אומר כך: אין לכחד כי העובדה שהבית נמכר בסופו של דבר לנתבע 4, בן הזוג של עו"ד גולן, אמו של הנתבע 3, מעוררת מטבע הדברים תהיות וסימני שאלה. עם זאת, אין בחומר הראיות שלפניי תשתית מספקת לקבוע כי הנתבעים 2-1 חַבְרוּ, בחוסר תום לב, לתכנית יזומה שמטרתה לנשל את התובעת מזכויותיה בדירה. כאמור, הנתבעים 2-1 מצאו את עצמם במצב שבו סמוך לתום תקופת ההמתנה, הקונים המיועדים החלו בהליך גירושין. על יסוד חומר הראיות שלפניי והעדויות ששמעתי, שוכנעתי כי מבחינת הנתבעים 2-1, הם היו מעוניינים למכור את הנכס ללא שיהוי וללא קשיים, זאת על מנת שיוכלו לממש עסקה אחרת לרכישת בית (ראו למשל עדות הנתבעת 2 בעמודים 40-38 לפרוטוקול). על רקע זה, ולנוכח הבנתם כי העסקה המקורית לא תצא אל הפועל במתכונת ובמועדים שנקבעו (לרבות חתימה על עסקת מכר עם אחד מבני הזוג בלבד), הם התקשרו בהסכם מכר עם הנתבע 4. הנתבע 1 הסביר בעדותו כי בחר להתקשר עם הנתבע 4 לאחר שהתרשם כי הלה קונה רציני, המביע נכונות לשלם במזומן וליטול על עצמו את העלויות הכרוכות בהסדרת היתר הבניה ובהליכים משפטיים ככל שיתקיימו (עמודים 67-66 לפרוטוקול). התמורה שנקבעה בהסכם בין הנתבעים 2-1 לבין הנתבע 3 היא 1,370,000 ₪, וחרף טענת התובעת בסעיף 61 לסיכומיה, מצאתי כי עסקה זו לא הצמיחה לנתבעים 2-1 יתרונות כלכליים על פני העסקה המקורית (בהינתן הסכום שהם צריכים להשיב לתובעת ולנתבע 3, ומצוי מאז בנאמנות). למעשה, הרושם הוא שהנתבעים 2-1 ניזוקו מכל המהלך (ראו פירוט בתצהיר הנתבע 1; עמוד 67 לפרוטוקול). עוד אציין כי על פי התרשמותי מעדויות הנתבעים 2-1, מדובר אולי במי שאינם נושאים ונותנים קשוחים או מתוחכמים במיוחד, אך אין להסיק מדרך התנהלותם חוסר תום לב במערכת היחסים החוזית מול התובעת.
39.עוד אציין כי לטענת הנתבעים, רק בחודש מאי 2022 נאמר לנתבעים 2-1, לראשונה, כי ככל שהתובעת והנתבע 3 לא רוכשים את הבית, הרי שהנתבע 4 מתעניין בקנייתו (ראו עמודים 73, 105-103 ו-139-138 לפרוטוקול). עוד נטען, כי המגעים לרכישת הנכס על ידי הנתבע 4 החלו רק בחודש יוני 2022 (ראו סעיף 20 לתצהיר הנתבע 1). אף שנותר בליבי ספק אם בהליך שלפניי התגלתה כל השתלשלות העניינים "מאחורי הקלעים", לא מצאתי בסיס מספק לקבוע, כפי שטוענת התובעת, כי המהלך כולו – אפילו עיתוי פתיחת הליך הגירושין – לא היה אלא קנוניה של הנתבעים, על מנת שהנתבע 3, בעלה לשעבר, יקבל לידיו את הנכס (התובעת גורסת כי הנתבע 4 הוא קונה למראית עין – "קוף", בלשונה). עוד יודגש, כי ההסכם למכירת הבית לנתבע 4 נכרת ביום 21.6.2022, ואילו המכתב הראשון ששיגרה התובעת באמצעות עורך דין מטעמה, שבו היא מגיבה למעשה למכתבו של עו"ד חצרוני (מחודש אפריל), הוא מיום 18.7.2022 (זאת, לטענת הנתבעים, יממה לאחר שב"כ התובעת התקשר לעו"ד גולן כדי שתשכנע את בנה, הנתבע 3, לרכוש את הנכס יחד עם התובעת, והבין שהנכס נמכר). התובעת לא נקטה פעולה משפטית ממשית קודם לכן, בוודאי לא כזו שתמנע את ההתקשרות בהסכם מכר לצד שלישי (אף כי ידעה היטב, זה מכבר, שהנתבעים 2-1 פועלים בכיוון זה). התובעת, למרות השתלשלות העניינים שתוארה לעיל, ולמרות שלדבריה הבינה כבר בסוף חודש מאי שמבוצעות נגדה פעולות (ראו עמודים 18-16 ו-20 לתצהירה), סברה כי עיתותיה בידיה, ובכך שגתה. לא מצאתי הסבר מצד התובעת מדוע המכתב הראשון והיחיד של בא-כוחה נשלח בתאריך 18.7.2022, זאת בתגובה למכתב מחודש אפריל. לאור כל אלה, סבורני כי התובעת אינה זכאית לסעד של אכיפת ההסכם (במאמר מוסגר יצוין כי לאור המסקנות שאליהן הגעתי, איני רואה צורך להיכנס לשאלה באילו נסיבות ניתן לומר שאדם אשר נפגע מהפרת חוזה ולא נקט פעולה משפטית מסוימת, כגון הליך של צו מניעה זמני, עשוי להיחשב כמי שהפר את חובת הקטנת הנזק; ראו והשוו עע"ם 7401/14 קסם מילניום בע"מ נ' רשות שדות התעופה (9.9.2015); רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל, פסקאות 41-39 לפסק דינו של הנשיא (אז השופט) י' עמית (19.1.2017)).
40.באשר לנתבעים 4-3 – העילות שנטענו כלפיהם, בהליך דנן, לא בוססו. לגבי הנתבע 3, נטען כי הלה נושא באחריות מכוח עוולת גרם הפרת חוזה, המעוגנת בסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ראו סעיפים 54-53 לכתב התביעה המתוקן). אולם כפי שהוסבר לעיל, לא מצאתי כי החוזה הופר, וממילא לא מתקיימת עוולה של גרם הפרת חוזה. זאת ועוד, לא מצאתי בסיס ראייתי לקבוע כי הנתבע 3 פעל בדרך עוולתית, בפרט בהינתן שעל פי סעיף 20 לנספח א' – אותו סעיף שהתובעת מבקשת להיבנות ממנו – עמדה לנתבע 3 זכות משפטית לסגת מעסקת המכר ("אני באמת לא מבין מה עשיתי. מימשתי זכות שיש לי בסעיף 20 בחוזה, לצאת במידה ואני מתגרש... אי אפשר לכפות עליי בהליך גירושין, לקנות נכס. אני יצאתי משם כי אני לא רוצה לקנות את הנכס" – עמוד 125 לפרוטוקול; ראו גם עמוד 143 לפרוטוקול: "אני עוד פעם אומר, אני לא מצליח להבין מה עשיתי... מימשתי זכות שנמצאת לי בחוזה, לא לקנות בית... ואם הייתי רוצה לקנות, זה האבסורד הגדול, אם הייתי רוצה לקנות כמו שהיא רוצה לקנות, יכולתי לקנות. אני לא רציתי לקנות כי אין לי כסף. יצאתי בשן ועין מהגירושין"). עוד אדגיש, כי התובעת טוענת כאמור שהרוכש האמיתי של הבית אינו הנתבע 4, כי אם עו"ד גולן, עבור בנהּ – הנתבע 3. התובעת מאמינה שהבית יועבר לנתבע 3 "בעסקה סיבובית עתידית, בין אם בכסף או בשווי כסף". אלא שמדובר בהשערה שאין לה תימוכין בראיות או בחקירות הנגדיות שנערכו לנתבעים 4-3, ולא מצאתי כי נסתרו הצהרותיהם של הנתבע 3 בסעיפים 12 ו-14 לתצהירו, ושל הנתבע 4 בסעיף 22 לתצהירו. לבסוף אציין, כי התביעה נגד הנתבע 3, בעילה של גרם הפרת חוזה, חותרת לסעד כספי שלא בוסס, לא כומת ולא שולמה בגינו אגרה.
41.לגבי הנתבע 4, ראוי לציין כי על-פי תצהירו קיימת הפרדה רכושית בינו לבין עו"ד גולן, וכי בהסכם הממון שנכרת בין השניים בשנת 2011 (צורף לתצהיר), נשמרה לו הזכות לרכוש נכס מקרקעין שיהיה בבעלותו המלאה. לטענת הנתבע 4 הוא אכן היה מעוניין לרכוש נכס עבור עצמו, ועל רקע זה התקשר בחודש יוני 2022 בעסקה עם הנתבעים 2-1, זאת לאחר שאופציית המכירה לתובעת ולנתבע 3 ירדה מעל הפרק (ראו פירוט בסעיפים 18-13 לתצהירו של הנתבע 4, לרבות ההפניה להודעת הוואטסאפ מיום 7.6.2022 – נספח ב' לתצהיר). מכל מקום, הנתבע 4 צורף להליך דנן נוכח הטענה כי עסקת המכר שהתובעת מבקשת לאכוף עדיפה על פני עסקת המכר המאוחרת, אשר נכרתה בינו לבין הנתבעים 2-1. אולם לאור האמור לעיל, איני סבור שמצויים אנו במצב של "תחרות" בין עסקאות נוגדות ("תאונה משפטית"), וממילא הטענות שהעלתה התובעת בכתב התביעה המתוקן ובסיכומים, כלפי הנתבע 4, מתייתרות.
42.בשולי הדברים אעיר כי בפי התובעת טענות רבות לגבי התנהלותה של עו"ד גולן, חמותהּ לשעבר. אלא שהתביעה נגד עו"ד גולן נמחקה, ולא מצאתי מקום או צורך להוסיף ולהתייחס לעניין זה בהליך שלפניי. פתוחה הדרך לפני התובעת לנקוט הליך מתאים, בכפוף להוראות הדין. כמו כן לא מיותר לציין כי בין התובעת לנתבע 3 קיים כפי הנראה סכסוך גירושין בעצימות גבוהה, שהשפיע על התנהלות הצדדים. בפסק דין זה נמנעתי – בכוונת מכוון – מקביעות שאינן נדרשות להכרעה בהליך המסוים שלפניי, המתמקד כאמור בזכותה של התובעת לסעד של אכיפת הסכם המכר מול הנתבעים 2-1. איני מביע עמדה לגבי מחלוקות או סוגיות שאפשר כי יעלו בגדרי הליכים אחרים, לרבות הליכי משפחה הנדונים בערכאה המתאימה.
43.לאור כל האמור, דין התביעה להידחות. למען הסדר הטוב יובהר כי לא מצאתי ביתר טענותיה של התובעת כדי לבסס את זכאותה לסעד המבוקש. כך למשל, התובעת טוענת כי "הודעת הביטול" ששיגרו הנתבעים 2-1 אינה כדין, והא ראיה שלא פעלו כפי הנדרש בנסיבות של ביטול ההסכם, לאמור: השבה מיידית של כספי הרוכשים. אין בידי לקבל טענה זו, ולכל הנימוקים שפורטו לעיל אוסיף כי הנתבעים אפשרו לתובעת להמשיך לגור בדירה (עד לסוף חודש מאי 2022), וכשזו מיאנה לפנותה וטענה לזכויות בנכס, הנתבעים 2-1 הפקידו את הסך של 491,000 ₪ בנאמנות אצל עורך-הדין. לא מצאתי כל בסיס לקבוע כי התנהלות הנתבעים מבטאת "קיום בהתנהגות" של ההסכם (כנטען בסעיפים 28-27 לסיכומי התובעת), או שיש בה כדי לזכות את התובעת בסעד של אכיפה. טענה נוספת שהעלתה התובעת נוגעת לכך שהנתבעים לא זימנו את עו"ד גולן למתן עדות, אולם איני מוצא שיש בטענה זו כדי לשנות את התוצאה, בשים לב לנימוקי פסק הדין כפי שפורטו.
סוף דבר
44.הסכסוך נושא התיק שלפניי נולד על רקע שבר בתא המשפחתי של התובעת והנתבע 3. הצער, הכאב והכעס שנבעו מהפרידה של בני הזוג, מצאו את דרכם להתדיינות בהליך שלפניי. בשל כך, ומכיוון שכללי המשפט נודעו בכוחם לתרגם סיטואציות מורכבות, שיש בהן גוונים של אפור, לתוצאה של "שחור ולבן", נעשו מירב המאמצים להביא לפתרון מוסכם של המחלוקת. המאמצים לא נשאו פרי, ועל כן נדרשה הכרעה על פי חומר הראיות והוראות הדין. מהנימוקים שפורטו לעיל, מסקנתי היא כי התובעת לא ביססה את זכאותה לסעד של אכיפת עסקת המכר (וכן לסעדים הכספיים שנכללו בתביעה), ולכן דין התביעה להידחות.
45.לגבי ההוצאות: לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, לרבות מהות ההליך ותוצאתו, התנהלות הצדדים, היקף ההתדיינות, השינויים בייצוג הנתבעים והפרטים שעלו בישיבת ההוכחות לגבי הנשיאה בעלויות ניהול ההליכים, מצאתי לנכון להשית על התובעת הוצאות בשיעור מתון – סך של 20,000 ₪ לכל הנתבעים גם-יחד.
ניתן היום, א' אלול תשפ"ה, 25 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.
