אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ת"א 10260-02-10 נ' נ' פרחי ואח'

ת"א 10260-02-10 נ' נ' פרחי ואח'

תאריך פרסום : 09/06/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
10260-02-10
31/05/2015
בפני השופטת:
אורלי מור-אל

- נגד -
תובעת:
א.נ.
נתבעות:
1. יפעת פרחי
2. הראל חברה לביטוח

עו"ד זילברברג
פסק דין
 

 

תביעה זו עניינה בנזקי גוף שאירעו לתובעת, ילידת 1961, בתאונה מצערת שארעה בתאריך 17/9/08, במהלך עבודתה אצל הנתבעת 1, עת התובעת נפלה ממתקן להרמת משאות שהיה מותקן בחנות הנתבעת-1 מגובה של כ- 4 מטרים. לתובעת נגרמו שברים בשתי עצמות העקב ובעצם השוקה ברגליה וכן נגרם לה שבר בעצם האמה ביד ימין.

הצדדים חלוקים בעניין האחריות וככל שתמצא אחריות חלוקים הצדדים בסוגיית האשם התורם שיש לייחס לתובעת כן חלוקים הצדדים בעניין הנזק.

בישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק העידו התובעת, בנה ועד נוסף מטעמה שהגיע למקום מיד לאחר האירוע; מטעם הנתבעות, העידה הנתבעת-1 (להלן: "הנתבעת") בעצמה ונחקר המומחה מטעם בית המשפט.

לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפרוס את טענות הצדדים ואדון בנסיבות התרחשות התאונה, שאלת האחריות, האשם התורם ובמידת הצורך גם בשיעור הנכות וגובה הנזק.

 

טענות הצדדים

  1. הצדדים חלוקים מחלוקת עובדתית משמעותית. בעוד גרסת התובעת היא שהנתבעת היא זו שאמרה לה לעלות על המתקן להרמת משאות (להלן "מתקן ההרמה") שהיה בחנות ואף הרגיעה את התובעת באומרה, כי המתקן אמור לשאת טון ואין כל חשש, גרסת הנתבעת היא שהתובעת עלתה על מתקן ההרמה ביוזמתה מבלי שהנתבעת הבחינה בכך, בניגוד לשורת ההיגיון, שעה שאין חולק, כי מדובר במתקן שאינו מיועד לבני אדם ומשכך אין לה להלין אלא עצמה.

  2. התובעת מבקשת, כצפוי, לקבל את גרסתה בנוגע לאופן התרחשות התאונה ולדחות את גרסת הנתבעת. מוסיפה התובעת, כי בנסיבות המקרה חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", שכן ארוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת 1, או מי מטעמה לא נקטו במידת הזהירות הסבירה ולפיכך על הנתבעות הראיה שלא הייתה לגבי האירוע התרשלות שתחובנה עליהן.

    עוד טוענת התובעת, כי בנסיבות המקרה, מתקן ההרמה הווה "דבר מסוכן" וגם משום כך על הנתבעות הראיה שלא הייתה לגבי האירוע התרשלות שתחובנה עליהן.

    לחלופין טוענת התובעת, כי הוכחה רשלנות הנתבעות בכך, שהתרשלו בבחירת מתקן ההרמה, הפעילו אותו בניגוד להוראות, הנתבעת הורתה לתובעת לעשות במתקן שימוש בניגוד לייעודו והטעתה אותה לחשוב שהוא מתאים לנשיאת משקל של 1 טון, לא מנעה ממנה את השימוש במתקן, לא הזהירה אותה, ולא התקינה כל שילוט האוסר או המזהיר מפני השימוש במתקן ובכלל זה הנהיגה שיטת עבודה לקויה ולא פעלה כמעבידה סבירה.

    מוסיפה עוד התובעת, כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות ובכלל זה את פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל- 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") והתקנות על פיה.

    בנסיבות המקרה, מבקשת התובעת שלא להטיל עליה כל אשם תורם.

  3. לעומת זאת הנתבעות מרכזות טענותיהן בדחיית גרסת התובעת לגופה ובעיקר בדחיית הטענה, כי הנתבעת היא זו שאמרה לעלות על המתקן. כן טוענות הנתבעות, כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותה הבלעדית של התובעת וכי הנתבעת לא יכלה לצפות את התאונה המצערת. מוסיפות הנתבעות, כי ברור לכל אדם סביר אשר יניח את עיניו על מתקן ההרמה, כי מדובר במתקן להרמת חפצים וגם משום כך יש להטיל את האחריות על התובעת ולחלופין אשם תורם מכריע. הנתבעות טוענות עוד, כי התובעת לא הגישה כל חוות דעת מטעמה לעניין מתקן ההרמה וכי הנתבעת עצמה לא הציגה מסמכים לעניין מהות המתקן והתקנתו בשל כך שהמסמכים נגנבו ומשכך אין לזקוף זאת כנגדה.

  4. אדון להלן בטענות הצדדים ובראשיתן בנסיבות התרחשות התאונה.

     

    הראיות שהובאו לעניין נסיבות התרחשות התאונה

  5. אין מחלוקת, כי עובר לתאונה עבדה התובעת כשוזרת פרחים שכירה בחנות פרחים של הנתבעת. ביום התאונה, 17/9/08, אמורה הייתה להיפתח חנות חדשה אליה עברה הנתבעת והשתיים, התובעת והנתבעת, היו עסוקות בסידור החנות החדשה. אין מחלוקת, כי החנות החדשה הייתה בנויה משני מפלסים, כאשר המפלס העליון אמור לשמש לעיבוד הסחורה שמגיעה ולאחסון הסחורות והפרחים. לצורך השימוש במפלס העליון התקינה הנתבעת זמן קצר לפני התאונה מתקן להרמת משאות. אין מחלוקת, כי התובעת נפגעה כאשר עמדה על המתקן במטרה לעלות למפלס העליון ביחד עם הסחורה שהתקבלה ובעת העלאתה המתקן קרס. כאמור, המחלוקת בין הצדדים עיקרה בנסיבות העלייה על המתקן.

  6. האירוע נחקר על ידי משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (להלן: "משרד התמ"ת"), הדו"ח הוגש לבית המשפט על ידי התובעת באמצעות תעודת עובד ציבור של עורכת הדו"ח עצמה ואולם עורכת הדו"ח לא זומנה להעיד על ידי מי מהצדדים. הנתבעות מפנות לפסיקה בנוגע לדו"חות מסוג זה וטוענות, כי ניתן להסתמך עליו רק באופן מוגבל.

    בהתאם להלכה, הדו"ח קביל כראיה במשפט, זאת בכפוף לסייג של עדות מפי השמועה, מכאן שעדויות של עדים שנגבו ואותם עדים לא העידו אינם יכולים להיות קבילים כראיה. הדו"ח קביל לעניין ביקור המפקח בשטח, בדיקות שערך המפקח ומשקלו נקבע על ידי בית המשפט בהתאם לכלל הראיות שהובאו (בר"ע 614/03 מחמוד עזאת עלי שעבאן נ' אלון קריכלי (11/1/2005)).

    בעניינו, אכן לא ניתן להסתמך על הודעות שנגבו מעדים שלא העידו, ואולם אין כל מניעה להסתמך על הודעות של עדים שנשמעו במשפט ושנחקרו לגביהם וכן אין כל מניעה להסתמך על ממצאי המפקחת שביקרה במקום, שכן, כאמור, הדו"ח הוגש כדין כתעודת עובד ציבור והנתבעת לא ביקשה לחקור את המפקחת אודות הדו"ח.

  7. מדו"ח משרד התמ"ת, כמו גם מהתמונות שצולמו והוגשו לבית המשפט עולה, כי מדובר במתקן פשוט להרמת/הורדת חפצים בין המפלסים בחנות. לוח הפיקוד של המתקן נמצא במפלס העליון ומחובר למתקן באמצעות כבל, ומשכך ניתן להפעיל את המתקן במפלס העליון בלבד. המתקן הותקן בתוך פיר צר יחסית ומידותיו אינן גדולות. חוקרת התמ"ת תעדה בדו"ח, כי בעת הביקור במקום לאחר התאונה, ראתה שמשטח ההרמה התנתק מהכבל שהיה מחובר באמצעות האונקל אל הגלגלת. משרד התמ"ת הוציא צו האוסר את השימוש במתקן.

  8. לטענת התובעת בתצהירה, ביום התאונה התקבלה סחורה של פרחים וירק שהיו ארוזים בדליים. בהתאם לתצהיר, הנתבעת, אמרה לה שהיא תעלה אותה ואת הסחורה במתקן ההרמה וכאשר שאלה אותה התובעת האם זה לא מסוכן, השיבה לה שאין מה לדאוג והמתקן מיועד להרים משקל של טון. לטענת התובעת, עלתה פעם אחת במתקן ובפעם השנייה, כאשר נשאר פחות מחצי מטר, שמעה קליק חזק והמתקן החל להידרדר למטה ואז הבינה שהיא נופלת מגובה של 4-5 מטרים. כעבור מספר רגעים המעלית התנגשה ברצפה והתובעת נחתה על רגליה שנשברו וכן נפגעה בידה. התובעת הסבירה שחוץ מלהראות לה כיצד ללחוץ על כפתורי השלט של המתקן לא קיבלה כל הסבר לגבי המתקן והסכנות הכרוכות בו וכך גם לא קיבלה הוראות בטיחות באשר להפעלה ושימוש במתקן.

  9. התובעת נחקרה ממושכות בחקירה הנגדית על אשר ארע באותו יום ונותרה איתנה בגרסתה ואף שלא זכרה במדויק, כמה פעמים עלתה במדרגות קודם לעלייתה על מתקן ההרמה, חזרה על גרסתה, כי על מתקן ההרמה עלתה פעם אחת ובפעם השנייה נפלה. התובעת הסבירה, כי המדרגות למפלס העליון היו תלולות ושעה שהיה צריך לעלות ולרדת מספר פעמים הנתבעת אמרה לה שתעלה על המתקן ובלשונה: "היא אמרה שהיא תעלה את הדליים יחד איתי, מכיוון שהמעלית הזאת מסוגלת להעלות טון" (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 15/9/14 שורות 26-25). התובעת חזרה והשיבה, כי הנתבעת היא זו שאמרה לה לעלות על המתקן ואף אמרה לה שזה לא מסוכן: "שאלתי: האם זה לא מסוכן? היא אמרה: מה קרה לך? הוא מעלה טונה. אנחנו עבדנו יחד. אני נתתי בה אמון...." (שם, עמ' 19 שורות 3-2). כאשר נשאלה האם ראתה שזה לא מעלית לבני אדם, השיבה שאינה חייבת לדעת את זה שכן אף אחד לא הסביר לה את כללי הבטיחות וכן הסבירה: "אני משערת שלא כל בני האדם האינטילגנטיים מבינים על מה ניתן לנוע ועל מה לא. זה לא נראה מסוכן. נאמר לי שניתן שם להחזיק במשהו והמעלית תעלה, וזה לא מסוכן ולא מפחיד" (שם, עמ' 20 שורות 6-4). התובעת נשאלה על שום מה הייתה צריכה לעלות למעלה, כאשר הנתבעת למעלה ויכולה לסדר את הסחורה והסבירה שהיא הייתה העובדת והיא זו שאמורה הייתה לסדר את הסחורה.

  10. גרסת התובעת במסגרת חקירת התמ"ת נגבתה בשפה הרוסית ולבית המשפט הוצג תרגום של הדברים. בחקירת התמ"ת חוזרת התובעת על הדברים, ומספרת, כי ביום התאונה החנות הייתה אמורה להיפתח, ויש בחנות מדרגות לקומה השניה, באותו היום היא עלתה כמה פעמים וחשבה, כיצד תעבוד במדרגות תלולות שכאלה, כי חדר העבודה נמצא בקומה השניה. לדבריה, באותו זמן הביאו פרחים והנתבעת אמרה לה בואי אני אעלה אותך למעלה יחד עם הסחורה, כאשר שאלה התובעת האם המעלית מיועדת לאנשים והיא לא תיפול, השיבה לה הנתבעת, כי היא יכולה להעלות טון ושתעלה, היא עלתה ובגובה של הקומה השניה המעלית נפלה.

  11. בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה בל/250 שהוגש לבית המשפט (נ/6), נרשם מפי התובעת כי בזמן העבודה, בהוראת המעבידה, עלתה על המתקן בחנות בגובה 4-5, המתקן נחלש ונפל ארצה. לא הייתה מחלוקת, כי התובעת עצמה לא כתבה את הדברים וכן לא הייתה מחלוקת, כי קודם החתימה על הטופס, הנתבעת מחקה את המילים "בהוראת המעבידה" ורק לאחר מכן חתמה.

  12. הנתבעת חולקת מכל וכל על גרסת התובעת. לטענת הנתבעת אכן החלו בסידור הפרחים באותו היום, הניחו את דליי הפרחים על מתקן ההרמה, היא עמדה בקומת הגלריה אליה עלתה במדרגות והתובעת עמדה למטה והעלתה אליה את הפרחים על מנת שתסדרם. לטענתה, כאשר התאונה ארעה רוב הסחורה כבר הייתה מסודרת בגלריה. הנתבעת מדגישה בתצהירה, כי לא ביקשה מהתובעת לעלות על מתקן ההרמה וכלל לא העלתה על דעתה שהיא תעשה כן. ברור לטעמה, שלו הייתה התובעת שואלת אם ניתן לעלות על המתקן הייתה עונה לה בשלילה. הנתבעת טוענת, כי התובעת ידעה שמתקן ההרמה מיועד להעלאת הסחורה בלבד ואף ראתה שהיא עצמה עלתה לקומת הגלריה במדרגות ולא באמצעות המתקן. מוסיפה הנתבעת, כי בזמן התאונה, היא עמדה למעלה, שוחחה בטלפון וכלל לא ידעה שהתובעת עומדת על מתקן ההרמה שכן מהמקום שבו עמדה לא ניתן לראות את הנעשה למטה. לדבריה, כמו בפעמים הקודמות לאחר שהתובעת אישרה שאפשר להעלות את מתקן ההרמה (צעקה לעברה "נו") לחצה על השלט ולפתע שמעה צעקה וירדה מיד למטה לראות מה קרה. הנתבעת מדגישה, כי במועד התאונה היתה זו הפעם הראשונה בה התובעת עמדה על מתקן ההרמה, והטענה כאילו עלתה וירדה במתקן מספר פעמים אינה נכונה. לפני התאונה הועלתה רק סחורה במתקן. הנתבעת מפנה לטופס בל/250 ומציינת כי מחקה את המילים "בהוראת המעבידה" שכן היא לא נתנה כל הוראה לתובעת לעלות על המתקן. הנתבעת מוסיפה, כי בעת שלוותה את התובעת בבית החולים, פגשה את בנה של התובעת סרגיי וסיפרה לו, כי התאונה ארעה בעת שלחצה על השלט והעלתה את מתקן ההרמה כשהתובעת הייתה על המתקן אולם כלל לא ידעה שהתובעת עומדת על המתקן.

  13. במשרד התמ"ת נגבתה מן הנתבעת הודעה באזהרה. הנתבעת מסרה בעדותה, כי היא מנהלת את החנות בה מדובר, כאשר שטח החנות נמצא בבעלות בתה הגדולה והחנות בבעלות בתה הקטנה ותפקידה שלה היה להפעיל את החנות. כל ניהול החנות נעשה על ידה ובפועל עשתה את הכל. הנתבעת התבקשה לספר מה ארע והשיבה, כי באותו יום הגיעו היא והתובעת בפעם הראשונה לפתוח את החנות, קיבלו סחורה רצו להתחיל לעבוד, התובעת עלתה על המתקן להרים את הסחורה. הנתבעת נשאלה האם ביקשה מן התובעת לעלות והשיבה שהיא הייתה למעלה, העלו דליים עם ירק ולאחר מכן התובעת עם הדלי עלתה על המתקן ולדבריה: "א.נ ביקשה להעלות אותה במתקן הרמה יחד עם הדלים והפעלתי את מתקן ההרמה" (הודעה מיום 4/1/09, שורה 11 מהסוף).

    הנתבעת הוסיפה, כי במהלך השיפוץ כל הזמן השתמשו במכונת ההרמה. הנתבעת נשאלה מה התוצרת של מתקן ההרמה ומי התקין, לגבי התוצרת השיבה שאינה יודעת זה היה חדש וכי קבלן השיפוץ התקין לה את המתקן, הוא הראה לה תעודה שהוא רשאי להתקין מכונות הרמה, הקבלן הוא סיני עם אישורים והביא איתו בחור ישראלי שקראו לו בני. הנתבעת התבקשה להביא את האישורים והחשבוניות והשיבה, כי הכל נגנב אחרי שהקבלן זרק אותם מהחנות הקודמת.

    הנתבעת אישרה, כי היא זו שהפעילה את המתקן, וכאשר נשאלה מי לימד אותה להפעיל, השיבה, כי מדובר במתקן פשוט מאוד לוחצים וזה יורד או עולה. כאשר התבקשה למסור את פרטי החנות ממנה קנתה את המתקן השיבה, כי אינה זוכרת, היא חושבת ששילמה את העסקה בכרטיס אשראי ואפשר לבדוק. כאשר נשאלה האם נאמר לה שאסור להרים בני אדם במתקן, השיבה, כי לא הייתה שאלה כזו. כאשר נשאלה האם נאמר לה שצריך לעשות בדיקה על ידי בודק מוסמך השיבה, כי עשתה עסקה בטלפון, יחד עם זאת, בביקור בחנות ראתה איך זה עובד.

    כאשר נשאלה האם כאשר התובעת עלתה על המתקן חשבה האם זה מיועד להרמת בני אדם, השיבה כי לא חשבה על זה, זה היה ספונטני, "א.נ אמרה אני מוכנה לעלות, תעלי אותי" (שם, עמ' 2, שורה 7 מהסוף). הנתבעת נשאלה האם התובעת קיבלה הדרכות בטיחות והשיבה, כי זה היה יום הראשון של העבודה לא הספיקו לעשות את זה.

  14. במהלך עדותה נחקרה הנתבעת ארוכות אודות הודעתה זו בפני משרד התמ"ת, והשיבה, כי כלל לא ידעה שהתובעת עומדת על מתקן ההרמה שכן לא יכלה לראות, כיוון שיש פיר וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא עמדה על המתקן. הנתבעת הסבירה שבמילים "תעלי אותי" שצוטטו לעיל, הכוונה תעלי את הסחורה וכדבריה: "אני לא ידעתי שאני מעלה את העובדת שלי למעלה. אני ידעתי שאני מעלה סחורה" (עמ' 48, שורות 30-29). הנתבעת הסבירה, כי החוקרת לא שאלה אותה אם ידעה שהתובעת על המתקן, משכך לא השיבה על כך.

    הנתבעת זיהתה את התמונות שהוצגו לפניה, כתמונות של החנות ושל מתקן ההרמה ואישרה שהדרך היחידה להעלות את המתקן למעלה היא באמצעות השלט הנמצא בקומה העליונה המחובר בכבל למתקן, כאשר אורכו של הכבל בערך כ- 80 ס"מ. הנתבעת שבה והסבירה, כי כאשר עומדים למעלה לא רואים את הפיר למטה, אלא אם מתכופפים והיא עצמה לא ראתה אלא הסתפקה בסימן שנתנה לה התובעת. הנתבעת הוסיפה, כי היום בדיעבד למדה לקח ועכשיו היא יותר ערנית.

    הנתבעת הכחישה מכל וכל, כי התובעת שאלה אותה אם זה בטוח לעלות על המתקן. כאשר נשאלה היכן קנתה את המתקן השיבה כחנות באזור התעשייה, הראו לה איך זה עובד, והיא שילמה בכרטיס אשראי בעסקה טלפונית. לדבריה צריך להיות לה טופס תשלום ואם היו מבקשים הייתה מצרפת. הנתבעת לא זכרה כמה שילמה בעבור המתקן והוסיפה. כי היא מתארת לעצמה שמסרה את החשבונית לרואה החשבון לצורך ניכוי מס. הנתבעת נשאלה מי התקין את המתקן והשיבה, שמדובר בבחור שהגיע במיוחד שמורשה להתקין את מכונות ההרמה, הוא הראה לה תעודה והיא הגיעה אליו דרך החנות. שם המליצו עליו. הנתבעת השיבה כי היא מתארת לעצמה שיש אחריות על המתקן ואולם לאחר האירוע לא פנתה לחנות או למי שהתקין את המתקן. הנתבעת השיבה, כי המתקן אמור להרים טון, ובכל זאת לא חזרה לחנות בטענה ולא אמרה דבר, כאשר הסתבר, כי המתקן לא נשא את המשקל שאמור היה לשאת.

    נתבעת הכחישה, כי לא שיתפה פעולה בחקירת משרד התמ"ת והשיבה כי כאשר זומנה הגיעה באופן מיידי. לגבי המתקן מסרה שהוא פורק באופן מיידי על ידי בעל מקצוע על פי הוראת משרד התמ"ת. הנתבעת הסכימה, כי לפני השימוש המתקן לא נבדק ולא נוסה על ידי בודק מוסמך למכונות הרמה, שכן לטענתה מי שהתקין הציג לפניה מצג שהוא רשאי להתקין מכונות הרמה והיא הסתמכה על מה שאמר.

    הנתבעת השיבה, כי היא יודעת שאסור להרים בני אדם על המתקן, שכן זו מכונת הרמה להרמת סחורות וכאשר נשאלה האם הזהירה את התובעת שלא תעלה על המתקן, השיבה, כי היא לא אמרה שהיא יכולה לעלות על המתקן ולגבי האיסור היא לא זוכרת שהיתה שאלה כזו. כאשר נשאלה האם שמה שלטי אזהרה בסמוך למתקן השיבה, כי זה היום הראשון ולא הספיקה לעשות את הדברים האלו. לגבי השאלה מה נעשה עם המתקן, השיבה כי זרקה אותו לזבל. כאשר עומתה עם גרסת בנה של התובעת, ממנה משתמע כי ידעה שהתובעת על המתקן השיבה, כי לא ראתה את התובעת על מתקן ההרמה.

  15. מטעם התובעת הוגש תצהיר של בנה סרגיי, סרגיי קיבל הודעה טלפונית מאמו על התאונה והגיע לבית החולים, לדבריו שוחח עם הנתבעת ושאל אותה מה קרה והיא הראתה לו עם הידיים וסיפרה, כי העלתה אותה במתקן, היא עמדה למעלה הפעילה את השלט של המעלית ונשאר למתקן לעלות כ- 20 ס"מ ואז היא נפלה. לאחר יומיים שלושה הלך למקום וצילם.

    בעדותו השיב סרגיי, כי בשיחה עם הנתבעת לא עלתה השאלה מי ביקש להעלות את אמו במתקן, אבל הנתבעת אמרה שהיא העלתה אותה במתקן ההרמה ואמו נפלה.

  16. בנוסף הוגש מטעם התובעת תצהיר של עו"ד לאוניד ברזובסקי. עו"ד ברזובסקי הבהיר בתצהירו כי במועד התאונה קיבל שיחת טלפון בהולה מהתובעת כי נפלה והיא מבקשת שיגיע, כאשר שאל מה קרה השיבה לו התובעת "הפילו אותי". וחזרה על המשפט מספר פעמים.

    עו"ד ברזובסקי חזר על הדברים בהודעה שמסר במשרד התמ"ת בתאריך 13/1/09 וכאשר נשאל האם יצא לו לדבר עם התובעת לאחר התאונה, השיב שכאשר הייתה מונחת על האלונקה השיבה לשאלתו אודות סיבות נפילתה, כי הנתבעת ביקשה ממנה לעלות עם מתקן ההרמה לקומה השניה ואז היא נפלה.

    עו"ד ברזובסקי חזר על הדברים גם בעדותו, שב והעיד, כי התובעת אמרה לו בשיחת הטלפון "הפילו אותי" ברוסית מספר פעמים וכאשר הוצגה לו הודעתו במשרד התמ"ת, אישר את הדברים שאמר שם, והסביר, כי התובעת התאוששה כשהוציאו אותה על אלונקה בחוץ ואז פרטה את הדברים. העד הסביר שלא חזר על הדברים בתצהירו שכן יכול ונשמטו ממנו שכן חלף זמן.

    דיון והכרעה - נסיבות התרחשות התאונה

  17. לאחר ששקלתי את מכלול העדויות שהובאו בעניין נסיבות התרחשות התאונה והמחלוקת העובדתית בין התובעת לנתבעת בהקשר זה, את מהימנות עדויות התובעת והנתבעת, סבירותן ומכלול נסיבות העניין, באתי לידי מסקנה, כי התאונה ארעה כפי שתיארה התובעת, דהיינו לאחר שהנתבעת היא זו שאמרה לה לעלות על מתקן ההרמה בהבטיחה, כי מדובר במתקן שיכול לשאת משקל של טון.

    אמנם עדות התובעת בהקשר זה הינה עדות יחידה של בעל דין ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, לא יפסוק בית המשפט בהליך אזרחי בנסיבות המפורטות בגוף הסעיף, על פי עדותו של עד יחיד, אלא אם ייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה, אולם במקרה דנן, עדותה של התובעת נתמכת גם בדברים שאמרה הנתבעת בחקירה במשרד התמ"ת וגם בעדויות נוספות של מי ששמע את הדברים בזמן אמת הן מפי התובעת והן מפי הנתבעת.

    לאחר בחינת אופן עדות התובעת וסימני האמת בעת עמידתה על דוכן העדים, נקל לקבוע, כי גרסתה עדיפה על גרסת הנתבעת שסתרה את הדברים שאמרה בחקירתה במשרד התמ"ת מתוך נסיון להפחית את אחריותה. עדות התובעת הינה אמינה, כנה והוכחה כדבעי במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי, כך במיוחד כאשר הובאו לה חיזוקים לא מעטים.

  18. כפי שפורט לעיל, עו"ד ברזובסקי, פגש בתובעת מייד לאחר האירוע וכבר בפניו פרטה התובעת, כי הנתבעת היא זו שאמרה לה לעלות על המתקן. מדובר בגירסה מיידית, בשלב שהתובעת פצועה נלקחת לבית החולים על אלונקה ולבטח לא חשבה בשלב זה על האינטרסים במסירת גירסה זו או אחרת. אכן עו"ד ברזובסקי, הוא ידידה של התובעת ויכולה להשמע הטענה, כי הוא מבקש לסייע בידה, אך עצם העובדה שהדברים נשמטו מתצהירו והוא נזכר בהם על דוכן העדים רק משהוצגה לפניו הודעתו במשרד התמ"ת, מלמדת שלא מדובר במי שקשר עם התובעת קשר למסור גרסה מוטית לטובתה שתסייע בידה, אלא במי שאומר את הדברים כהוויתם כפי שהוא זוכר אותם. אציין בהקשר זה, כי בעת החתימה על התצהיר, תיק התמ"ת לא היה בידי הצדדים, שכן נמסר רק בשלב מאוחר יותר ומשכך העד לא רענן את זכרונו עם הודעתו במשרד התמ"ת, אלא מסר את הדברים כמיטב זכרונו. לו מדובר היה במי שמלכתחילה מסר גרסה לא נכונה כדי להטיל אחריות על הנתבעת, ניתן היה לצפות שהיה חוזר על הדברים גם בעת מסירת התצהיר, שכן מדובר בגרסה מתוכננת המונעת מאינטרס זר לאירועים.

  19. חיזוק נוסף ניתן למצוא גם בגרסה של התובעת לפני הביטוח הלאומי, סמוך לאחר הארוע, גם שם חזרה על כך שהעליה על מתקן ההרמה נעשתה ב"הוראת המעבידה". מדובר, שוב בגירסה סמוכה לארוע בטרם הוגשה התביעה, מבלי שיהא אינטרס ברור במסירתה. אומנם הנתבעת מחקה את המילים "בהוראת המעבידה", אך לא מצאה לנכון להדגיש ולציין כי לא ידעה כלל שהתובעת נמצאת על מתקן ההרמה, כפי שניסתה לטעון בבית המשפט.

  20. טענת הנתבעת, כי לא ידעה כלל שהתובעת נמצאת על מתקן ההרמה, אינה מתיישבת עם הגירסה שמסרה הנתבעת מייד לאחר הארוע לבנה של התובעת, כאשר משתמע מדברים אלה למצער, כי עמידת התובעת על מתקן ההרמה והעלתה נעשו בידיעתה ובשיתוף פעולה מלא של הנתבעת.

  21. מעבר לכל האמור לעיל, הסתירות המשמעותיות בין עדותה של הנתבעת לבין הודעתה במשרד התמ"ת, אינן מאפשרות לתת אמון של ממש בגרסתה. מהודעתה של הנתבעת במשרד התמ"ת, כמפורט לעיל, ניתן להסיק באופן ברור, כי עליית התובעת על מתקן ההרמה, נעשתה בהסכמתה ובידיעתה המלאה של הנתבעת. נסיונה של הנתבעת לטעון בין כותלי בית המשפט, כי לא ראתה כלל את התובעת בעת שעלתה על המתקן אינו מתיישב עם הדברים הברורים שאמרה בהודעתה לפיהם "א.נ ביקשה להעלות אותה במתקן הרמה יחד עם הדלים והפעלתי את מתקן ההרמה" (הודעה מיום 4/1/09, שורה 11 מהסוף). כזכור, הנתבעת הוסיפה שם שזה היה ספונטני, "א.נ אמרה אני מוכנה לעלות, תעלי אותי" (שם, עמ' 2, שורה 7 מהסוף). לו אכן הנתבעת הופתעה מכך שהתובעת מצויה על המתקן, הרי שהייתה מוסרת את הדברים מיוזמתה בעת החקירה במשרד התמ"ת גם אם לשיטתה לא נשאלה מפורשות על כך.

  22. יתרה מזו, שורת ההיגיון מעלה שהתובעת לא הייתה מעזה כלל לעלות על מתקן ההרמה לולא רשותה של הנתבעת ויתירה מזו הבטחתה של הנתבעת, כי המתקן יכול לשאת טון. העובדה שגם הנתבעת מאשרת, כי המתקן אמור לשאת טון, מלמדת כי כפי שטענה התובעת, היא אכן שאלה את הנתבעת לגבי כשירותו של המתקן וזו הסירה כל דאגה מליבה באומרה, כי מדובר במתקן שיכול לשאת טון. עובדה זו יכלה התובעת לדעת רק מפי הנתבעת, שכן אין חולק כי על המתקן עצמו לא היה כל כיתוב מה המשקל שהוא יכול לשאת.

  23. אציין, כי גם אם בגרסת התובעת ישנן אי אלו אי התאמות, איך בכך כדי לפגוע במהימנות גרסתה. גרעין גרסת התובעת מן הרגע הראשון היה, כי הנתבעת היא זו שאמרה לה לעלות על המתקן והרגיעה אותה כי היא יכול לשאת טון, העובדה שהתובעת לא זכרה כמה פעמים בדיוק עלתה במדרגות באותו היום בחלוף הזמן אינה מפחיתה ממהימנותה.

  24. בנסיבות המפורטות לעיל, מעדותן של התובעת הנתבעת וממכלול הראיות שהוגשו, ניתן לקבוע כי התאונה התרחשה בנסיבות הבאות –

    • הנתבעת רכשה את מתקן ההרמה, בחנות באזור התעשייה באשדוד ודאגה להתקנתו בחנות. פרטי המתקן, החנות והמתקין לא נמסרו. לא הוצגה חשבונית קניה של המתקן ולא הוצגה כל ראיה אודות מיומנות המתקין.

    • קודם לאירוע התאונה נעשה שימוש במתקן בעת שיפוצים שנעשו בחנות.

    • במועד התאונה, היום בו אמורה הייתה החנות להיפתח התובעת והנתבעת סדרו את הסחורה בחנות. לאחר שהתובעת עלתה מספר פעמים במדרגות וככל הנראה על מנת לייעל את העבודה הציעה לה הנתבעת לעלות באמצעות המתקן. כאשר התובעת תהתה אם הדבר בטוח הרגיע אותה הנתבעת שהמתקן יכול לשאת טון.

    • מדובר במתקן פשוט להעלאת סחורות המופעל באמצעות שלט שנמצא במפלס העליון ומחובר באמצעות כבל קצר יחסית למתקן, כך שלא ניתן לתפעל את המתקן כאשר עומדים עליו. אין מחלוקת, כי הנתבעת היא זו שהפעילה את השלט.

    • התובעת שיתפה פעולה ועלתה על המתקן, לאחר שהנתבעת הרגיעה אותה בדבר המשקל שהוא מיועד לשאת (טון) ולאחר שהיא עצמה התרשמה, כי לא מדובר בדבר מסוכן.

    • התובעת עלתה על המתקן פעם אחת, והדבר הסתיים בשלום, בפעם השנייה קרס המתקן ונפל ארצה מגובה של כ- 4 מטר כשהתובעת עליו, מה שגרם לתובעת נזקי גוף קשים.

    • התובעת אמנם קיבלה הסבר איך להפעיל את המתקן, אולם לא ניתנו לה כל הוראות בטיחות ולא נאמר לה שאסור לבני אדם לעלות על המתקן, נהפוך הוא, הנתבעת היא זו שהציעה את עליית התובעת על המתקן ומכל מקום לא הזהירה את התובעת מפני עלייה עליו.

    • על המתקן עצמו או בסמוך לו לא הושמו כל הוראות בטיחות או הוראות המתייחסות לסוג הדברים שהמתקן אמור לשאת או המשקל המותר.

  25. משנקבעו הממצאים לגבי אופן התרחשות התאונה ונסיבותיה, הסוגיה הבאה שיש לבחון היא שאלת האחריות להתרחשות התאונה ואולם קודם ראוי להתייחס לסוגיית נטלי ההוכחה.

    נטלי ההוכחה – "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן"

  26. כמפורט לעיל, התובעת טוענת, כי בנסיבות המקרה חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו, שכן אינה יודעת למעשה מהן הנסיבות שהביאו לקריסת מתקן ההרמה. הנתבעת לעומת זאת עומדת בטענתה, כי התובעת לא הוכיחה תביעתה.

  27. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בשים לב לנסיבות העניין ולראיות שהובאו, אני מוצאת לקבל את בקשת התובעת להחיל את הכלל של בדבר "הדבר מדבר בעדו", באופן שעל הנתבעת הראיה שלא הייתה לגבי המקרה התרשלות שתחוב עליה.

  28. מהוראת החוק והפסיקה עולה, כי לצורך הוכחת תחולתו של סעיף 41 על הטוען להראות כי: א. אין לו ידיעה על הנסיבות שגרמו לאירוע בעת שהתרחש. ב. הנזק נגרם בשל נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו. ג. האירוע מתיישב יותר עם התרשלות מצד הנתבע מאשר עם האפשרות שנקט זהירות סבירה. ר' ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט (1) 45 (1995) (להלן: "עניין ישראליפט") וע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מב (1) 153 (1988). לטעמי שלושת התנאים מתקיימים במקרה דנן.

  29. התנאי הראשון הוא, כאמור, העדר ידיעה על הנסיבות שגרמו לאירוע להתרחש. אמנם אין מחלוקת, כי התאונה התרחשה לאחר שהתובעת עלתה על מתקן ההרמה, אולם הנסיבות שגרמו למתקן ההרמה לקרוס אינן בידיעת התובעת ואינן יכולות להיות בידיעת התובעת. שהרי אין מחלוקת, כי לתובעת לא הייתה כל נגיעה לרכישת המתקן, להתקנתו, לקביעת אופן השימוש בו ולמילוי הוראות החוק בנוגע למתקן. הנסיבות, אמורות להיות בידיעת הנתבעת דווקא, כמי שרכשה את המתקן, דאגה להתקנתו והנחתה את התובעת בדבר אופן השימוש בו.

  30. באשר לתנאי השני, לפיו הנזק נגרם מנכס שלנתבע שליטה מלאה עליו, ניתן לקבוע באופן ברור כי מהעדויות עלה, שלנתבעת שרכשה את המתקן, דאגה להתקנתו והפעלתו הייתה שליטה מלאה על המתקן.

  31. כפי שיובהר בהרחבה להלן, המקרה עומד גם במבחן השלישי. הווה אומר אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטה זהירות סבירה כדי למנוע עליית אדם על המתקן וקריסתו, מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות כזו. גם אם נצא מתוך ההנחה המתבקשת, כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש שאדם אינו אמור לעלות על המתקן, הרי שעה שהוצג על ידי הנתבעת מצג כי מדובר במתקן שאמור לשאת משקל של טון, ניתן היה לצפות שעל אף הפרת ההוראה בדבר העלאת אדם על המתקן, המתקן לא אמור היה לקרוס כלל ועיקר. נסיבות קריסת המתקן מתיישבות עם המסקנה שלא ננקטה זהירות סבירה הן בכך שלא נמנעה עליית אדם עליו והן בהתקנה לקויה, שגרמה לקריסתו.

  32. הוא הדין לגבי הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") שעניינו "דבר מסוכן", אשר ניתן לקבוע, כי גם תנאיו מתקיימים בנסיבות הספציפיות של המקרה. סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע –

    "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי דבר שנמלט העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

  33. בעניין ישראליפט קבע בית המשפט לגבי מעלית תקינה, כי לא ניתן לראות בה "דבר מסוכן", בהקשר של השימוש הרגיל בה, שכן במעלית תקינה, קיימים מנגנוני בטיחות שמטרתם להבטיח את המשתמשים בה ולמעשה לפטור אותם מנקיטת אמצעי זהירות בעצמם, משום כך גם מתאפשר השימוש במעלית על ידי מגוון רחב של אנשים, ללא פיקוח מיוחד. אולם, בית המשפט הוסיף וקבע, כי אם המעלית לא הייתה תקינה בשל פגם בייצור או בשל קלקול שאירע לאחר הייצור אזי יש מקום לקביעה, כי מעלית פגומה משום שמנגנוני הביטחון שלה אינם מתפקדים כראוי מהווה דבר מסוכן. הווה אומר, בקטגוריה של דברים מסוכנים נכלל גם חפץ שאין החפצים מסוגו מסוכנים כשלעצמם, אך הוא נעשה מסוכן, לאחר שנתהווה בו פגם שאינו אופייני למוצרים מסוגו והוא מקנה לחפץ את אופיו המסוכן.

    במקרה דנן, מתקן ההרמה הותקן על ידי מתקין שפרטיו לא הובררו, ולא הוכח קיום הוראות החוק בגין מבדק עומס שהיה אמור לעבור המתקן. הלכה למעשה, הנתבעת מבקשת להוכיח את תקינותו של המתקן לרבות תקינות התקנתו בהבל פה ותו לאו מבלי שנעשה מאמץ מינימלי ליתן מושג על סוג המתקן, עמידתו בתקנים ראויים ואופן התקנתו. גם השימוש שנעשה במתקן ההרמה, היה שימוש לא מקובל ואסור. התנהלות זו, הפכה את המתקן לחפץ מסוכן.

    באמור עד כאן, לא די. תנאי להחלת החזקה שבסעיף 38 הוא, כי הנתבע ידע או היה חייב לדעת, על הסיכון הטמון בדבר שבהחזקתו. שכן, הרציונאל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע אל הנתבע, כשמדובר בדבר מסוכן, הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע, כי הבעלים, או הממונה על הדבר, צריכים לצפות את הנזק שיכול הדבר לגרום אם יבוא עמו במגע מי שאינו מודע לאופיו המסוכן וחייבים הם להעמיד את המשתמש על הצורך בזהירות המיוחדת הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר. משום כך, רק אם יצליח הנתבע להוכיח, כי עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו להזהיר מפני הסכנה שבו, יגבר על החזקה כי התרשל. אך אם לא ידע הנתבע על הסיכון שבדבר, ולא היה חייב לדעת עליו, נשמט הבסיס לחזקה בדבר התרשלותו. משכך, על מנת להחיל על נסיבות המקרה את החזקה הנובעת מ"דבר מסוכן" יש להוכיח כי הנתבעת ידעה או הייתה חייבת לדעת, כי מתקן ההרמה לא תקין וכי שימוש בו להרמת בני אדם אינו ראוי ולכן הינו דבר מסוכן.

    בנסיבות המקרה דנן, כאשר מדובר במתקן המחייב בדיקת עומסים על ידי בודק מוסמך, מתקן שאמורה להיות מיוצר לפי תקן, מתקן שאמורה להיות מונפקת לו תעודת אחריות ולא יכול להיות ספק שצריך להיות מותקן על-ידי מתקין מוסמך, ובנסיבות שאין חולק כי אדם אינו אמור לעלות על המתקן, הרי שהנתבעת הייתה חייבת לדעת, כי השימוש במתקן מחייב בעמידת הכללים לגבי התקנתו וחייבת הייתה לדעת, כי שימוש להעלאת אדם הינו מסוכן והיה עליה למצער להזהיר את התובעת ולאסור עליה באיסור חמור לעלות על המתקן.

  34. העולה מן המקובץ, כי בנסיבות העניין, ראוי להחיל את הכלל בדבר העברת נטל הראיה כך שעל הנתבעת, כבעלת השליטה המהותית בנכס ובמתקן, חובת הראיה להוכיח, כי לא התרשלה בהתקנה, בתחזוקה ובשימוש במתקן ההרמה שקרס.

  35. משקבעתי כי הנטל עבר אל הנתבעות להוכיח, כי לא התרשלו, אמשיך ואדון בשאלה האם הן עמדו בנטל.

     

     

     

    שאלת האחריות - האם עמדו הנתבעות בנטל?

  36. לטעמי במכלול הנסיבות שהוכחו, אין מנוס מן המסקנה, כי הנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח את העדר התרשלותן. נהפוך הוא. נסיבות המקרה מלמדות על התרשלות משמעותית של הנתבעת, בכל צעד ושעל הנוגע למתקן ההרמה, החל מרכישתו, התקנתו, התווית הוראות הבטיחות לשימוש בו והשימוש בו בפועל. כפי שיוברר להלן, הלכה למעשה, הוכחה התרשלות הנתבעות פוזיטיבית, גם בלא להחיל את החזקות המפורטות לעיל.

    יתירה מזו, נקל לקבוע במקרה זה, כי הנתבעת חטאה גם בהפרת חובות חקוקות כאשר נמנעה מלמלא אחר הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") בנוגע למתקני הרמה.

  37. נדמה שתוצאות חקירת התמ"ת, שהעובדות לגביהן התבררו גם במהלך ההליך כאן, מדברות בעד עצמן בהקשר זה. חוקרת התמ"ת קבעה, כי המתקן הותקן על ידי מתקין לא ידוע וסביר להניח על-ידי אדם לא מקצועי ללא ביצוע חישובים הנדסיים. כל זה הוביל לניתוק משטח ההרמה ממערכת ההרמה בפעמים הראשונות בשימושו. מוסיפה החוקרת וקובעת, כי התאונה הייתה נמנעת אם לא היה מורם אדם באמצעות מתקן ההרמה אשר לא היה מיועד לכך ובנוסף, אם מתקן ההרמה היה נכנס לשימוש לאחר ניסוי על-ידי בודק מוסמך למכונות הרמה בהתאם לדרישות סעיף 86 לפקודת הבטיחות בעבודה.

  38. בפקודת בטיחות העבודה, יוחד סימן ז' לעניינן של מכונות הרמה. מכונת הרמה, מוגדרת בסעיף 79 לפקודה, הלכה למעשה ככל סוג של התקן הרמה, כאשר הפקודה מתייחסת במפורש לכל "מכונה אחרת היכולה באמצעות אבזר הרמה להרים עומס, להורידו או להחזיקו תלוי".

    לא יכול להיות ספק של ממש, כי מתקן ההרמה שהיה מותקן בחנות הנתבעת, מהווה מכונת הרמה לעניין הפקודה.

    סעיף 80 לפקודה קובע, כי מכונת הרמה על כל חלקיה תהיה ממבנה טוב, מחומר בריא, מחוזק מספיק וללא פגם גלוי ותקוים כראוי. סעיף 81 לפקודה קובע, כי מכונת הרמה על כל חלקיה תיבדק ביסודיות, לפחות אחת לארבעה עשר חודשים על ידי בודק מוסמך. סעיף 84 קובע, כי על מכונת הרמה יסומנו ברורות עומסי העבודה הבטוחים שלה. סעיף 86 קובע, כי מכונת הרמה לא תוכנס לשימוש במפעל אלא אם נוסתה וכל חלקיה נבדקו ביסודיות על ידי בודק מוסמך ונתקבל תסקיר המפרש את עומסי העבודה הבטוחים של מכונת ההרמה והחתום על ידי הבודק המוסמך שעשה את הניסוי והבדיקה, והוא נתון לעיון.

    בהקשר זה יצויין, כי הגדרת "מפעל" על פי הפקודה כוללת חצרים שבהם או בגדרם או מסביב להם עובדים בני אדם בעבודות כפיים בתהליך המשמש לעשיית מצרך או חלק של מצרך, שינויו, תיקונו, עיטורו, גימורו, ניקויו, רחיצתו, פירוקו, הריסתו או הכשרתו למכירה, או הכרוך באלה ובלבד שהמדובר במשלח יד או לשם השתכרות ולמעסיק זכות גישה או זכות שליטה.

    מכאן שעסקה של הנתבעת עונה על הגדרת "מפעל", שעה שהמדובר בחנות שעוסקת במכירת פרחים, מיונם, סידורם, אריזתם ומכירת אביזרי נוי.

  39. הנתבעת לא הוכיחה עמידה באף אחת מהוראות הפקודה, יתירה מזו ניתן להתרשם פוזיטיבית כי אף אחת מההוראות לא קויימה.

    הנתבעת לא הייתה מסוגלת למסור כל פרט על המתקן, מקום רכישתו, אחריות שקיבלה וזהות המתקין וזאת אף שנדרשה לעשות כן בזמן אמת באופן מיידי על ידי מפקחת משרד התמ"ת וכאשר מדובר במתקן שנקנה זמן קצר קודם לתאונה.

    ניתן להניח במידה סבירה של וודאות שלו רכישתו הייתה נעשית מחנות מורשית ומוסדרת והמתקן היה מותקן באמצעות מתקין מוסמך האינטרס הראשון במעלה של כל אחת מן הנתבעות הייתה לבוא בטענה אל הגורמים הנוספים שעשויים להיות אחראיים – החנות, היצרן והמתקין.

    צודקת התובעת, כי בנסיבות אלה, אי הבאת הראיות אודות טיבו של המתקן, כשירותו, מיומנותו ומיהותו של המתקין עומדת כנגד הנתבעות וכמוה כאי הבאת ראיה רלוונטית בעלת חשיבות מכרעת.

    טענת הנתבעות, כי המסמכים נגנבו מחנותה הקודמת של הנתבעת אינה עומדת. לא היה כל קושי לנסות ולאתר את החנות ממנה נרכש המתקן ולשחזר את הקניה, הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר הנתבעת טענה גם בפני משרד התמ"ת וגם בעדותה, כי שילמה בכרטיס אשראי. לטענת הנתבעת בעדותה היא הופנתה אל המתקין מהחנות משכך גם לא היה כל קושי לאתר את המתקין. גם אם נלך בהקשר זה, לפי גרסת הנתבעת במשרד התמ"ת כי מי שהתקין את המתקן הוא מי מטעמו של הקבלן הסיני שביצע את השיפוץ במקום, גם אז לא היתה אמורה להיות כל מניעה לאתר את הקבלן, שהיה קבלן מורשה כטענת הנתבעת, ודרכו לאתר את המתקין.

    קשה שלא להתרשם, כי הנתבעת נמנעה במכוון מלמסור פרטים אודות רכישת והתקנת המתקן, שכן ככל הנראה מדובר במתקן שנרכש ממקום לא מורשה והותקן על ידי מתקין לא מורשה בלא שנעשתה לגביו בדיקת עומסים כנדרש בפקודה, דבר שהביא לקריסתו.

  40. לא יכול להיות חולק, כי הנתבעת כרוכשת המתקן, כמחזיק, כמפעילת החנות וכמעסיקת התובעת חבה לתובעת חובת זהירות מושגית לתובעת. הנתבעת כשלה בקיום חובותיה הבסיסיות, כמי שמחזיקה עסק ועובדים, הן בנושא רכישת המתקן, התקנת המתקן ובטיחות השימוש במתקן, לרבות הדרכת התובעת ואזהרתה שלא לעשות שימוש במתקן לשם עלייה לקומה העליונה. נהפוך הוא - בחוסר מחשבה ושיקול דעת זהיר ונבון, הציעה הנתבעת לתובעת לעלות על המתקן, ככל הנראה מתוך כוונה לפשט ולייעל את העבודה והלכה למעשה גרמה להתרחשות התאונה.

    סיכום ביניים

  41. כאשר מדובר במתקן הרמה, כגון זה המותקן בחנות הנתבעת ואשר פקודת הבטיחות בעבודה קובעת הוראות מיוחדות לגבי התקנתו ובטיחות השימוש בו וכאשר הנתבעת היא מחזיקת המקום, רוכשת המתקן ואחראית על התקנתו, נטל השכנוע מוטל על הנתבעות ועליהן היה לשכנע כי לא הייתה התרשלות, במהלך רכישת המתקן, התקנתו והשימוש בו.

    הנתבעות לא עמדו בנטל, לא הוכח טיבו של המתקן, עמידתו בתקנים, מיומנות המתקין, לא קויימו הוראות הפקודה לגבי בדיקת עומסים ורישום על המתקן את העומס המותר, וחמור מכל נעשה שימוש במתקן בניגוד מוחלט לייעודו לשם העלאת אדם, וזאת בהנחיית הנתבעת ולאחר שהרגיעה את התובעת כי המתקן אמור לשאת טון.

    כמפורט לעיל, בנסיבות שהוכחו, הייתי מוצאת להטיל אחריות על הנתבעות גם לולא השימוש בסעיפים 41 ו- 38 לפקודת הנזיקין.

  42. משנקבעה אחריותן של הנתבעות לתאונה, יש להוסיף ולדון בטענתן, כי לתובעת אשם תורם משמעותי, המצדיק את הפחתת הפיצוי המגיע לה.

    האשם התורם

  43. טענתן של הנתבעות הינה, כי גם אם קיימת להן אחריות, לתובעת אשם תורם מכריע להתרחשות הארוע, כמי שעלתה על המתקן בניגוד גמור לייעודו ולשורת ההגיון, הנתבעות מפנות לפסיקה בה נקבע, כי עובד אינו אדם חסר תבונה והוא כשיר לקבל החלטות סבירות וכי עובד רגיל וממוצע יודע להיזהר וחייב להיזהר ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד.

    התובעת מאידך, מבקשת שלא להטיל עליה כל אשם תורם שכן עלתה על המתקן בהנחיית המעבידה ולאחר שזו הרגיעה אותה שהשימוש בו בטוח באומרה כי המתקן יכול לשאת טון.

  44. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומכלול נסיבות העניין, ובהתאם להוראות הדין והפסיקה אני קובעת, כי בשים לב להוראות הדין והפסיקה ובנסיבות מקרה זה, לא עלה בידי הנתבעות להוכיח, כי על התובעת מוטל אשם תורם לקרות התאונה. אפרט את טעמי.

  45. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

    שעה שמדובר בניסיון לייחס אשם תורם לעובד, המגמה השלטת חזרה ונשנתה בפסיקה, ועל פיה כאשר המדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או העבודה שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים ושהעובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו. עם זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית כפי שפורטה לעיל, הוטלה על העובד אחריות כבדה ואפילו כבדה מזו של המעביד (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, בעמ' 603-304, ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1), 72, עמ' 81; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטג'י פרחן, פ"ד מא (4) 524, 527).

    טעמה של ההלכה ברור: למעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה, על הציוד וכן על נוהלי העבודה והבטיחות. כמו כן, המעביד קובע איזו עבודה תוטל על פועל פלוני בהתבסס על כישוריו ונסיונו של זה. כן שולט הוא במתכונת ההדרכה של אותו פועל ומידתה. עובד העושה מלאכתו בגבולות אשר נתחמו על ידי המעביד. על כן, ההנחה המשפטית המקובלת היא, כי עובד נפגע כתוצאה מהתממשותו של סיכון שנוצר על ידי המעביד או על ידי אחר – כגון מזמין העבודה, בעל המקרקעין. אשם תורם יוטל על העובד במקרה שחרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד.

    יודגש, כי הנטל להוכחת קיומו של אשם תורם מוטל על הנתבעות, קל וחומר כך הוא כאשר הנתבעות מבקשות לייחס לתובעת אשם תורם מכריע. הנתבעות בתיק זה לא הביאו כל ראיה על מנת להוכיח, כי עמדו בהוראות פקודת הבטיחות בעבודה ובכלל זה בדרישות בטיחות מינימליות, שיכולות היו למנוע את התאונה – ולענייננו, די בכך שהמתקן היה נבדק על ידי גורם מוסמך ושהיה מותווה על המתקן ייעודו והעומסים שהוא יכול לשאת, על מנת למנוע את התאונה. הלכה למעשה, התברר, כי הנתבעת היא זו שיצרה את הסיכון ממנו לא חרגה התובעת.

    כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת היא זו שהנחתה את התובעת לעלות על המתקן במטרה לייעל את העבודה, התובעת ביררה אם הדבר בטוח והנתבעת השיבה בחיוב, בנסיבות אלה, וכפי שהבהירה התובעת היא בטחה בנתבעת ולא היה לה כל מושג, כי מדובר במתקן מסוכן נוכח מהותו ודרך התקנתו. אכן בדיעבד, החלטתה של התובעת להיענות לדרישת המעבידה, נראית כהחלטה לא שקולה והגיונית ואולם בזמן אמת בלהט העבודה, ביצוע הוראת המעביד, בנסיבות שפורטו אינו מצביע על אחריות מוסרית של התובעת לתאונה.

    בנסיבות המקרה דנן, קשה לראות את התובעת כשותפה לאחריות בכך שעלתה על המתקן בהנחיית המעביד.

    למותר לציין, כי עובד המבצע עבודה, אינו נותן דעתו תמיד רק על בטחונו אישי, כמו כן, לא תמיד תנאי העבודה מאפשרים לו לשקול את הסיכונים, ומשכך לא כל טעות צריכה לעמוד כנגדו, שכן דרך כלל לא נצפה מעובד שיצא חוצץ נגד הוראות הממונים עליו. התובעת העידה והדברים לא נסתרו, כי לא קיבלה כל הדרכת בטיחות לגבי המתקן, על המתקן לא היו כל שלטים המפרטים את ייעודו ואת העומסים אליהם הוא מיועד, הנתבעת עצמה אישרה בהודעתה במשרד העבודה, כי לא הספיקה ליתן הדרכת בטיחות שכן היה זה היום הראשון לעבודה בחנות החדשה וכי למה צריך לבוא חשבון עם התובעת דווקא? (ראו בעניין זה: ע"א 3719/01 עבדאללה נ' פקר פלדה בע"מ (31/10/02), ראה גם: ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581).

    בנסיבות שתוארו, גם אם טעתה התובעת בכך שעלתה על המתקן, יש לראות בכך לכל היותר טעות שאינה מגעת לדרגה של אשם תורם. הנתבעת היא זו שהעמידה את התובעת לפני סיכונים מיותרים אשר לא היו אינהרנטיים לעבודתה ואשר ניתן היה למונעם באמצעים סבירים, של הקפדה על סביבת עבודה בטוחה וקיום הוראות פקודת הבטיחות בעבודה לגבי מתקנים מסוג זה. לעומת זאת, התובעת לכל היותר טעתה, אם בכלל, בכך שבמהלך עבודה אינטנסיבית, ביצעה את הנחיית המעבידה, במטרה לייעל את העבודה ועלתה על המתקן רק לאחר שווידאה עם המעבידה, כי הדבר בטוח וקיבלה תשובה, כי המתקן יכול לשאת טון.

    ההשוואה בין "האשמה המוסרית" של הנתבעת הנובעת ממעשיה ומחדליה בכל הנוגע ליצירת המפגע ולאי נקיטת שיטות עבודה בטוחות למניעת הסיכון הנדון, לבין מחדלה של העובדת-התובעת, אשר בנסיבות האמורות לא פעלה מתוך היסח הדעת ולא מתוך מחשבה מעמיקה וזאת לאחר שהורגעה על ידי המעבידה כי המתקן יכול לשאת טון – מובילה למסקנה, כי גם אם טעתה התובעת בכך שלא היתה ערה לסיכון בהתנהגותה, הרי שלא עלה בידי הנתבעות להוכיח, כי טעות זו מקימה לחובתה אשם תורם (השווה: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, שם דחה בית המשפט טענה כי יש להטיל אשם תורם על עובד מיומן שהמשיך לעבוד על פיגום חרף הורדת המעקה בקובעו, כי גם אם הייתה מידה של חוסר זהירות בהתנהלותו לא ניתן לקבוע, כי פעל שלא כעובד סביר שעה שלא המרה את פי המעביד ולהשית עליו אשם תורם).

    בהקשר זה יפים גם הדברים שקבע בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415, בעמ' 424 -

    "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפצע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת" (עמ' 425).

  46. משהוכרעה שאלת האחריות, יש להידרש לסוגיית נזק, אולם קודם יש לקבוע את שיעור הנכות הרפואית והתפקודית.

     

    הנכות הרפואית

  47. התובעת טענה לנכות בשני תחומים פסיכיאטרי ואורתופדי. בשאלת נכותה הרפואית האורתופדית של התובעת נפלו מחלוקות בין מומחי הצדדים ובינם לבין המומחה מטעם בית המשפט, כאשר המומחה מטעם בית המשפט קבע שיעור נכות רפואית העולה על הנכות שקבע מומחה התובעת.

  48. אבהיר כבר כאן, כי לאחר שבחנתי את חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים ומטעם מומחי בית המשפט בשני התחומים, מצאתי לנכון לאמץ את חוות דעתם היסודית המעמיקה וההוגנת של המומחים בית המשפט.

    הנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי

  49. בתחום הפסיכיאטרי, הוגשה מטעם התובעת חוות דעת מטעם ד"ר נינה שליאפניקוב, מומחית בפסיכיאטריה כללית ומשפטית. ד"ר שליאפניקוב סקרה את מצבה של התובעת לפני ולאחר התאונה וקבעה, כי התובעת סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית כרונית, שהתפתחה בעקבות האירוע הטראומטי שהתרחש במקום עבודתה. הפרעה זו גרמה לסימנים אובייקטיבים וסובייקטיבים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה של התובעת, לאור האמור ממליצה המומחית מטעם התובעת על נכות צמיתה של 20% בהתאם לסעיף 34ג' לתקנות. כן המליצה המומחית מטעם התובעת על טיפול פסיכיאטרי אותו ניתן לקבל במסגרת קופת החולים, דא עקא שבמקום מגוריה של התובעת אין פסיכולוג מטעם קופת החולים דובר רוסית.

  50. מטעם הנתבעות הוגשה חוות הדעת של ד"ר אברהם פלד. ד"ר פלד פירט את ממצאי בדיקתו וקבע, כי לאחר התאונה טופלה התובעת במשך חצי שנה לטיפול דיכאוני והפסיקה את הטיפול. לאחר שפירט את מצבה קבע שאין בבדיקה כמו גם בתפקודה השגרתי כל ממצא המעיד על דיכאון קליני או תסמונת פוסט-טראומטית, וכי הגיבה בתגובה דיכאונית על גבול הנורמה למצבה מייד לאחר התאונה, למען הסר ספק קבע המומחה נכות זמנית של 10% למשך חצי שנה מיום הארוע וקבע, כי לא איבדה את כושר עבודתה מהבחינה הפסיכיאטרית.

  51. בתחום הפסיכיאטרי, מונה ד"ר גיא אור כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר גיא אור סקר באריכות את מצבה של התובעת קודם לתאונה ולאחריה, לרבות משברים נפשיים שהיו בעברה וקבע, כי להערכתו, סובלת התובעת כיום מהפרעת הסתגלות עם תסמיני דכדוך, חרדה (מתח) והחמרה של תפקודה האישיותי (וההתנהגותי), בהתאם לחוות דעתו התובעת אינה סובלת כיום מהפרעת דחק בתר חבלתית, אם כי יתכן שתקופת מה לאחר התאונה סבלה מתסמינים מסויימים של הפרעה זו. לטעמו של המומחה, קשר הגרימה בין התאונה הנדונה לבין הפרעת ההסתגלות ממנה סובלת התובעת כיום ולבין תסמיני החרדה הבתר חבלתיים מהם יתכן וסבלה תקופה מסויימת הוא ברור.

    באשר לתפקוד, ציין המומחה, כי התובעת חזרה לעבודה בהיקף משרה מוגבל רק סמוך לבדיקתה (כשנתיים לאחר התאונה), כאשר אמנם הגורם העיקרי לקשיי התפקוד הוא מצבה הגופני, אך נראה שגם לקשייה הנפשיים יש משקל במגבלה תפקודית זו. מסיבות דומות מתקשה התובעת גם בתפקוד הביתי, אם כי היא מבשלת ומבצעת חלק מעבודות הבית. מבחינה חברתית התובעת שומרת על קשר קרוב עם חברותיה ועם בני משפחתה, אך מוגבלת באשר ליציאות לבילוי מחוץ לבית (הרבה בגין חרדותיה) והקשר עם ילדיה הפך לתלותי ורגרסיבי יותר. באשר לקשרים זוגיים תואר קושי ביצירת קשר על רקע הירידה בדימויה והערכה העצמי, אם כי גם במהלך חייה קודם לתאונה תוארו קשיים זוגיים. התובעת פנתה לטיפול נפשי, אשר הביא להקלה מסויימת בתסמיניה אך לא התמידה בו. בשקלול הדברים, העריך המומחה את הפרעותיה הנפשיות של התובעת כנכות נפשית של 15% על פי סעיפים 34 ב-ג' לתקנות. נכות זו כוללת את נכותה הנפשית קודם לתאונה אשר אותה העריך המומחה בשיעור של 5%. המומחה העריך, כי הנכות תיוותר לצמיתות ובלבד שיתאפשר לה לקבל טיפול פסיכותרפוייטי (שאחרת עלולה להיות החמרה במצבה). מסגרת טיפול של פגיעה שבועית למשך שנה וחצי יכולה להתאים, כאשר מחיר פגישת טיפול הוא כ- 400 ₪. המומחה העריך עוד, כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה סבלה התובעת מתסמינים נפשיים בעוצמה גדולה יותר, כך שסבלה מנכות נפשית זמנית בשיעור של 20%.

    הנכות הרפואית בתחום האורתופדי

  52. בתחום האורתופדי הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר אריאלי אריה, מיום 29/11/09. ד"ר אריאלי סקר בחוות דעתו את מצבה הרפואי של התובעת והטיפולים שעברה וקבע במסקנותיו כי בעקבות התאונה התובעת סבלה משברים מרובים אשר טופלו כירורגית, כיום השברים מחוברים, ואולם התובעת פיתחה הגבלת תנועות וקשיון פרקים סבטורלי דו צדדי בשמאל במיוחד. ההגבלה נוצרה עקב התפתחות שינויים ארטרוטיים קשים משניים לשברי עצמות העקב. המומחה ציין כי אין תחזית של שיפור עתידי והתובעת זקוקה לניתוח להקלת כאביה.

    המומחה קבע לתובעת נכויות זמניות למשך תקופה ארוכה ונכות צמיתה החל מיום 1/12/09 לפי תקנה 48 (1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות קביעת דרגת נכות") בגין הגבלת תנועות בפרק subtalat join עם דפורמציה או כאבים 20% נכות בגין פרק קרסול שמאלי ו- 20% בגין פרק קרסול ימין, לפי סעיף 35 (1) ג' בגין השפעה בינונית על כושר הפעולה. סה"כ משוקלל 36% אחוז נכות צמיתה. המומחה הוסיף, כי מומלץ להפעיל תקנה 15 במלואה עקב אובדן כושר עבודה, כך שנכותה עומדת לטעמו על 54%.

  53. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר באליק שבדק את התובעת 11 חודשים לאחר המומחה מטעמה. ד"ר ביאליק סקר את מצבה של התובעת ואת ממצאי בדיקתו וקבע, כי לתובעת 20% נכות צמיתה לפי סעיף 49 (א) ג' לתקנות בגין הגבלה קשה בתנועות התת-טלאריות משמאל, נכות של 10% לפי סעיף 49 (1) בגין הגבלה בינונית בתנועות התת-טלאריות מימין.

  54. המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אריאל אורן בדק את התובעת ביום 3/6/11. בחוות דעתו סקר המומחה את מצבה של התובעת, כאשר לאחר התאונה אובחנו שברים בשתי עצמות העקב, בעצם השוקה משמאל ובעצם האולנא באמה מימין. התובעת עברה ניתוח להחזרה פתוחה וקיבוע פנימי בשתי עצמות העקב תוך שימוש בשתל עצמי משוק שמאל. האמה קובעה בגבס למשך כחודשיים. התובעת טופלה עוד באנטיביוטיקה דרך הפה בשל זיהום שטחי בפצע הניתוח. התובעת אושפזה למשך תקופה לא מבוטלת, עברה טיפולי פיזיותרפיה ומספר ניתוחים. המומחה פרט את ממצאי בדיקותיו וסקר את כל אחד מהאיברים שנפגעו:

    באשר לאמת ימין קבע, כי אין לתובעת תלונות על הפרעה כלשהי בגפיים העליונות, הבדיקה הגופנית תקינה, צילום הרנטגן מדגים חיבור של השבר בעמדה טובה, קיימת צלקת אורכית באיזור האולנא אשר אינה מהווה פגם קוסמטי הכרוך בנכות ומשכך אין נכות צמיתה באמה מימין.

    באשר לעקב ימין ושמאל - בשני העקבים שבר מרוסק ללא שחזור של המשטח המפרקי הסובטלרי בניתוח. המומחה הסביר בחוות הדעת כי מפרק סובטלרי הוא המפרק בין עצם העקב לעצם הטלוס אשר כיפתה מהווה חלקו התחתון שמפרק הקרסול, למפרק המהווה משטח דריכה חשיבות בתנועות צידיות של כף הרגל ויצוב הליכה. אצל התובעת הבחין בהיווצרות של ארתרוזיס פוסט טראומטי ניכר והעדר תנועה סובטלרית מימין, כן ציין כי קיים אף דרבן פלנטרי ניכר.

    בנוגע לקרסול ימין, קבע המומחה, כי אין פגיעה של מפרק הקרסול, אך קיימת הגבלה בתנועת הקרסול בדורסיפלקסיה (0 מעלות). בכף רגל זו תהליך זיהומי וניתוח נוסף להוצאת מתכות אך ללא שייר של אוסטיאומיאליטיס כרונית. לטעמו קיימת נכות במפרק זה על רקע ההגבלה בדורסיפלקסיה בנפרד מהמפרק הסוב-טלרי.

    בנוגע לקרסול שמאל ציין המומחה, כי הקרסול נפגע משבר תוך מפרקי של משטח טיביאלי דיסטלי ושל הפטישון המדיאלי. מפרק זה טופל ללא ניתוח לשחזור המשטח המפרקי. לאחר חיבור של השבר נותרה "מדרגה" של 2 מ"מ וכעת הגבלה בתנועות. בצילומים ובבדיקת CT קיימים שינויים ניווניים פוסט-טראומטיים. על רקע זה לטעמו נותרה נכות צמיתה במפרק זה בנפרד מהמפרק הסוב-טלרי.

    המומחה ציין עוד כי בהתחשב בגילה של התובעת, בתלונותיה, בממצאים בבדיקה הגופנית ובבדיקות הדימות קיימת אפשרות כי –

    א. תזדקק בעתיד לניתוח לקיבוע מפרק סובטלרי בשתי כפות הרגליים.

    ב. תזדקק לניתוח לקיבוע או החלפה של מפרק קרסול שמאל.

    בשים לב לאמור עד כאן, קבע המומחה את נכויותיה הצמיתות של התובעת כדלקמן:

    בגין כל אחד מהמפרקים הסוב-טלרים נכות של 20% מותאם לפי סעיף 49 (2) (1) לתקנות. בגין קרסול ימין נכות בשיעור חלקי של 5% לפי סעיף 48 (3) (א) ובגין קרסול שמאל נכות בשיעור מלא של 20% לפי סעיף 35 (1) (ג) לתקנות. המומחה קבע, כי שקלול הנכויות מוביל לנכות משוקללת של 55% זאת בשים לב לשקלול הנכות לאור איבר זוגי וחישוב מהנותר בנפרד לכל צד. וכן קבע, כי לטעמו יש להפעיל תקנה 15 במלואה לאור המגבלה בניידות ועמידה ממושכת תוך התחשבות בעיסוקה של התובעת. המומחה הוסיף עוד כי לקבוע נכות זמנית של 100% למשך 6 חודשים ולאחר מכן התגבשות הנכות הצמיתה.

    המומחה התייחס עוד לחוות דעת המומחים מטעם הצדדים וקבע, כי בניגוד לד"ר ביאליק מצא בשני המפרקים הסובטלרים הגבלה קשה עד כדי העדר תנועה סובטלרית ולפיכך בשני המפרקים הסעיף המתאים ביותר הוא זה הדן בהגבלה קשה, בין אם מדובר ברגל שטוחה או גבוהה. הוסיף המומחה, כי ד"ר ביאליק התעלם מהפגיעה התוך מפרקית הברורה במפרק קרסול שמאל עם היווצרות ארתרוזיס פוסט-טראומטי המודגם היטב בצילומי הרנטנגן ובבדיקת CT מאחר ומדובר במפרק נוסף אשר אליו יש אף להתייחס בטיפול (למשל ניתוח לקיבוע מפרק הקרסול) וזאת בנוסף לאפשרות קיבוע ניתוח של מפרק סובטלרי. פגיעה במפרק נוסף דורשת ביטוי בנכות מכוונת ישירות למפרק זה. המומחה הוסיף, כי בקרסול ימין מצא הגבלה בדורסיפלקציה ולכן המליץ על נכות בשל הגבלה במפרק הקרסול. לטעמו פגיעה מבודדת במפרק סובטלרי אינה מחייבת פגיעה במפרק הקרסול ולכן הנכות הנוספת בגין הפגיעה בקרסול הימני מבטאת הגבלה נוספת זו.

    באשר לחוות ד"ר אריאלי, ציין המומחה, כי התובעת נבדקה על ידו יותר משנה מאז נבדקה על ידי ד"ר אריאלי, בתקופה זו התפתחו שינויים ארתרוטיים פוסט-טראומטיים סובטלרים ובקרסול שמאל וכן הוחמרו הביטויים הקליניים והרנטגנים של הארתרוזיס הסובטלרי כפי שטבעי שיתקדמו לאורך הזמן, משום כך קבע נכות משוקללת גדולה יותר אף ממומחה התובעת עצמו.

    בתשובות לשאלות הבהרה מיום 7/11/11 השיב המומחה, כי הוא מסכים שעל שיעור הנכות בקרסול שמאל להיות נמוך יותר מזה של קשיון נוח, עם זאת על הנכות בקרסול שמאל לשקף את הפגיעה התוך מפרקית והיוותרות מדרגה של 2 מ"מ עם אפשרות סבירה להתקדמות ארתרוזיס פוסט-טראומטי לאור השנים אשר עלול להסתיים בסופו של דבר בקשיון של מפרק הקרסול. יחד עם זאת, המומחה ראה לשנות את חוות דעתו ולקבוע כי נכות של 15% במקום 20% כפי שקבע בחוות הדעת המקורית, משקפת נכונה יותר את שיעור הנכות בקרסול זה.

    המומחה שב והתייחס לכך, כי מדובר בשתי נכויות שונות בכל אחד מן הקרסולים ולכן מצא לקבוע נכות נפרדת.

    בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, לאחר התשובות לשאלות ההבהרה, עומדת הנכות הרפואית על סך משוקלל של 52%, בהתאם לאופן חישוב הנכויות על ידי המומחה, בשים לב לכך שהמדובר בפגיעה באיבר זוגי.

  55. המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו על ידי הנתבעת. בעדותו שב והסביר המומחה, כי לטעמו יש לקבוע נכות נפרדת על כל אחת מן הפגיעות בכל אחד מהקרסוליים, שכן מדובר בנכויות נפרדות. המומחה הבהיר, כי הנכות שקבע מתייחסת לשינויים ניווניים עתידיים, שניתן לצפות אותם בסבירות גבוהה מאוד, שכן בבדיקת CT 8 חודשים לאחר התאונה, מופיעים שינויים ניווניים במפרק הדריכה במקום שבו יש אי סדירות של המפרק, עם מדרגה בתוך המשטח המפרקי וציסטות שקיימות, כך שמדובר בהתקדמות מהירה יחסית.

    כאשר עומת המומחה עם חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים, השיב, כי הם התמקדו במפרק הסובטלרי ולא במפרק שנמצא מעליו. המומחה שב והשיב, כי הוא רואה 2 סימנים מתוך ה- 4 שמאפיינים שינויים ניווניים וזה מספיק כדי לקבוע קיומם של שינויים ניווניים.

    לגבי קרסול ימין, השיב המומחה, כי אכן אין פגיעה במפרק עצמו אך יש הגבלה בתנועות. לדבריו, אמנם אין הגבלה פנימית אך הגבלה יכולה להיות גם חיצונית כתוצאה מהתקצרות הרקמות הרכות, כאשר העקב נפגע, התובעת עברה ניתוח והמקום הזדהם, היא עברה ניתוח שני וקיבוע בגבס דבר שיכול לפגוע בתנועה. כאשר ניתוח כשלעצמו הוא פגיעה ברקמות הרכות.

    המומחה הסביר, כי ההפרעה בקרסול הימין היא בכיפוף וביישור וזו הפרעה שונה מהמפרק הסובטלרי.

    לשאלות בית המשפט, הבהיר המומחה, כי התובעת תזקק אולי לניתוחים עתידיים על מנת להקל על הכאב, ואולם הסביר, כי היא תמשיך ללכת בכל מקרה. המומחה אף הוסיף כי בדק את התובעת לפני שלוש שנים, ויכול שהיום המצב אף חמור יותר, אולם הוא נתן לכך ביטוי בחוות דעתו.

    הנכות הרפואית דיון והכרעה

  56. כפי שנפסק לא פעם, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לא מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון בעניין זה. אולם, הכלל הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות (ראו ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ, פסקה 7 (28.3.2007)).

  57. באשר לנכות בתחום הפסיכיאטרי – המומחים, לא נחקרו על ידי הצדדים, כאשר חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, הינה הוגנת יסודית ומשכנעת והקביעות בה מבוססות. בהעדר כל ראיה או טענה המצדיקה לשנות מקביעתו, איני מוצאת הצדקה לחרוג מקביעת המומחה בנוגע לנכות הרפואית הפסיכיאטרית בגין התאונה. אציין, כי המומחית מטעם התובעת התעלמה לחלוטין ממצבה הקודם שלא היה חף ממצוקות פסיכיאטריות וחרדות ואלו מומחה הנתבעת התעלם לחלוטין מקשיי ההסתגלות של התובעת לאחר התאונה. לעומת זאת, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מתיישבת עם מצבה של התובעת ועם נתוניה.

  58. כמפורט לעיל, עיקר המחלוקת הייתה בנוגע לנכות האורתופדית, ואולם גם בהקשר זה ובמיוחד שהייתה לי האפשרות להתרשם מהסברי המומחה בעלותו על דוכן העדים, נקל לקבוע, כי הנכות הרפואית שקבע המומחה, היא זו שמשקפת נאמנה את מצבה של התובעת, כאשר הסברו של המומחה, כי מדובר בשתי נכויות נפרדות בעקב ובקרסול, שעה שהנכות בקרסול אינה כוללת את הנכות בעקב הוא הסבר הגיוני והגון.

  59. בית המשפט אינו מוגבל לקביעות מומחה התובעת, ובהחלט רשאי לפסוק בהתאם לקביעת המומחה מטעמו, גם אם זה ראה לקבוע נכות גבוהה יותר מזו שטענה לה התובעת מלכתחילה. בניגוד לטענות הנתבעת, התובעת לא מנועה מלהסתמך על חוות דעת מומחה בית המשפט בשל כך שלא הגישה חוות דעת מעודכנת מטעמה ולטעמי לא היה כל צורך שתגיש חוות דעת מתוקנת כזו. ממילא, לאחר קבלת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט רשאית התובעת לתקן את כתב התביעה מבלי ליטול רשות מבית המשפט וכן רשאית היא להודיע, כפי שעשתה, שהיא מאמצת את חוות הדעת של מומחה בית המשפט ומבקשת להסתמך עליה חלף חוות דעתו של המומחה מטעמה. זאת ועוד, כפי שטענה התובעת בסיכומי התשובה מטעמה, בשלב מינוי המומחים מטעם בית המשפט לא סייגו הצדדים וביקשו, כי חוות הדעת מטעמן תוותרנה על כנן, ובכך למעשה נותרה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט כחוות הדעת היחידה בתיק (ראה תקנה 130 (ג) (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984).

    בהקשר לשאלה שבמחלוקת האם יש לקבוע נכויות נפרדות בגין הפגיעה בעקב ובקרסול, יוער, כי גם במוסד לביטוח לאומי נקבעו לתובעת נכויות נפרדות בגין פגיעות אלה, כך שנקבעו 10% בגין פרק קרסול שמאל ו 10% בגין פרק קרסול ימין לפי סעיף 48 (3) א' לתקנות ו- 20% בגין כל אחד מהפרקים הסובטלריים ימין ושמאל לפי סעיף 48 (2) ו' לתקנות. קביעה זו לא הייתה לפני מומחה התובעת שכן בדק את התובעת לפני הקביעות הסופיות במוסד לביטוח לאומי.

    יתירה מזו, כפי שהסביר המומחה מטעם בית המשפט, מומחה התובעת בדק את התובעת זמן קצר יחסית לאחר התרחשות התאונה ועוד בטרם התגבשו מלוא הנזקים וגם משום כך חוות דעת מומחה בית המשפט מהימנה ויסודית יותר.

    באשר לחוות דעת מומחה הנתבעת, הרי שזה הלך לאחר חוות דעתו של מומחה התובעת, וקשה לבוא אליו בטרוניה, שעה שלא ראה לקבוע נכויות נוספות מקום שמומחה התובעת בעצמו לא עשה כן.

    לגופו של עניין, ללא ספק פגיעתה של התובעת הייתה קשה, והיא נפגעה הן במפרקים הסובטלריים והן בתנועות הקרסול, מה שמקשה על תנועתה בשני היבטים ומצדיק קביעת נכויות נפרדות.

  60. באשר לדרך חישוב הנכויות, המומחה לא נחקר כלל על ידי הנתבעת בהקשר זה. בהתאם לדרך שיטת החישוב של המומחה מטעם בית המשפט, מאחר שמדובר בפגיעה באיברים זוגיים, הרי שיש לחשב את הנכויות במצטבר לכל איבר, כאשר לפי קביעת המומחה לגבי כל אחת מן הרגליים נקבעה נכות בשיעור 20% בגין פגיעה במפרקים הסובטלריים ובסה"כ 40%, כאשר יש להוסיף את הנכויות הנוספות בגין הפגיעה בקרסול בנפרד, דהיינו 15% לרגל שמאל (תוספת של 9%) ו- 5% לרגל ימין (תוספת של 3 אחוז) ובסה"כ 52 אחוזי נכות אורתופדית.

    לעניין דרך חישוב זו ראה פסק הדין בת.א. 2725/99 רוטשטיין נ' החברה העירונית ראשון לציון (5/4/06), (פיסקאות 44 ו- 45 לפסק הדין) ואולם פסק הדין עוסק בעניין פגיעות מרובות בידיים, אשר לגביהן קבועה בתקנות הוראה מפורשת, לפיה יש לקבוע את הנכויות במצורף (סעיף 45 לתקנות קביעת נכות). לא כן, כאשר המדובר בפגיעות ברגליים, בעניין פגיעות כאלה, למעט סעיף 19 לתקנות, הדן במקרים בהם הייתה פגימה קודמת באיבר זוגי, לא קיימת הוראה מיוחדת. בהקשר זה, יוער, כי במוסד לביטוח לאומי שוקללו הנכויות כולן, מה שמלמד, שככל הנראה כך גם מורות התקנות.

    במקרה דנן, הפער בין שתי השיטות אינו גדול במיוחד. לשיטתו של המומחה מטעם בית המשפט הנכות אורתופדית עומדת על 52%, כשלנכות זו יש להוסיף 10% נכות פסיכיאטרית ומכאן שנכותה הרפואית של התובעת עומדת על 56.8% במשוקלל.

    ככל שתשוקללנה כל הנכויות, האורתופדית והפסיכיאטרית, עומדת נכותה הרפואית של התובעת על סך של 53.34%.

    כך או כך, הרי מה שיכריע הוא מצבה התפקודי של התובעת ולאו דווקא נכותה הרפואית, ושעה שהצדדים לא העלו טענותיהם במפורט לעניין שיטת החישוב של הנכויות, איני רואה צורך של ממש להכריע בכך, בהתאם לשתי השיטות, נכותה הרפואית של התובעת היא נכות משמעותית.

     

    הפגיעה התפקודית

  61. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995] (להלן: "עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]).

  62. בתצהירה התייחסה התובעת למגבלותיה עקב התאונה. התובעת תארה, כי היא סובלת מכאבים, קשיי ניידות ומגבלות משמעותיות. התובעת פרטה, כי היא עיתונאית במקצועה ואולם לפני התאונה עבדה כשוזרת פרחים וכן בניקיון מרפאת שיניים, לאחר התאונה לקח לה פרק זמן של למעלה משנתיים להתאושש, וגם כך היא שבה לעבודה חלקית של כ- 7-8 שעות שבועיות בחנותה של הנתבעת, תוך שהיא מבצעת את העבודה בישיבה. התובעת תארה, כי היא מוגבלת בביצוע פעולות הכרוכות בעמידה וכן בישיבה ממושכת, וכי היא מתייסרת מכאבים. לדבריה מאותו הטעם אינה יכולה גם להשתלב בעבודה בעיתונות.

    בחקירתה הנגדית השיבה התובעת, כי ממקום עבודתה במערכת העיתון היא פוטרה וכי היא יכולה לעבוד בתור עורכת עיתון אך לא יכולה להגיע למקום העבודה ולחזור ממנו. קשה לה הכל, ללכת לנסוע, לעמוד, לקחת חפץ. אחרי כל פעולה שהיא עושה, ולא משנה מה, היא חייבת לשכב אותן מספר שעות. לדבריה, חזרה לעבודה בחנות של הנתבעת כיוון שאף אחד לא רצה בה, היא בקושי זזה.

  63. ב"כ התובעת מבקש, כי נכותה התפקודית של התובעת תקבע לכדי 72% בשים לב להמלצת המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי להגדיל את הנכות במחצית ולאור מגבלותיה של התובעת. הנתבעות לעומת זאת טוענות, כי נכותה הרפואית של התובעת אינה פוגעת בכושר השתכרותה וכי לנכותה הרפואית השלכה חלקית בלבד על תפקודה. בהקשר זה הפנו הנתבעות לתיק השיקום, של המוסד לביטוח לאומי בו צוין, כי התובעת מתהלכת באופן עצמאי בצליעה קלה וכי תנועות ידיה חופשיות, מבשלת לבד, מכבסת ותולה כביסה, נוסעת ברכבה. לטעמן של הנתבעות אין מניעה שהתובעת תעבוד כשוזרת פרחים באופן מלא, והסיבה שאינה עובדת זה בגלל קצבת הנכות מהעבודה שמקבלת התובעת המשלימה את הכנסתה לגדר ההכנסה שהייתה קודם לתאונה.

  64. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו, אני קובעת כי נכותה התפקודית של התובעת עומדת על שיעור של 60% כאשר המשמעות של קביעה זו הינה שהנכות גרעה חלק ניכר מכושר השתכרותה וזאת בשים לב למגבלות מהן היא סובלת, כפי שתארה התובעת וכפי שניתן היה להתרשם ממצבה של התובעת בין כותלי בית המשפט וכפי שעולה מחוות דעת המומחים ומעדותו של המומחה בתחום האורתופדיה.

    מאחר שהנתבעות הן אלה שבחרו דווקא להפנות לתיק המוסד לביטוח לאומי, לא למותר לציין כי נכותה של התובעת במוסד לביטוח לאומי הועמדה על 81% נכות לצמיתות, לאחר הפעלת תקנה 15 באופן מלא, שעה שנקבע, כי כושר עבודתה של התובעת נפגע באופן ממשי. מתיק השיקום אליו הפנתה הנתבעת, עולה, כי התובעת עצמאית בפעולות היום-יום, היא נוסעת ברכב, מתפקדת בבית ומסוגלת להיוותר לבדה. אכן, אין חולק, כי התובעת לא מצויה במצב סיעודי, ואולם ממסמכי המוסד לביטוח לאומי, כמו גם מההתרשמות הכוללת ממצבה של התובעת, עולה, כי מצבה התפקודי בהקשר ליכולת עבודה נפגע באופן ממשי.

    לתובעת נכות קשה בשתי רגליה, היא הולכת בצליעה, משתמשת באביזרי סיוע ומתקשה כמעט בכל פעולה פיזית שהיא עושה. לא ניתן לחלוק, כי התובעת לא יכולה לחזור ולבצע עבודות נקיון כפי שעשתה, גם לא ניתן לחלוק, כי התובעת לא מסוגלת לטפס במדרגות התלולות בחנותה של הנתבעת או בכל חנות אחרת, יכולת עבודתה היא חלקית מבחינת זה שהתובעת אינה מסוגלת לסייע בסידור החנות, בפירוק הסחורה, אלא רק מסוגלת לעבודה בישיבה בסמוך לשולחן.

    בקביעת מגבלתה התפקודית של התובעת, נתתי דעתי להשתלבות החלקית בלבד של התובעת בעבודה לאחר התאונה, לעובדה שאופק שלם של עבודות בעלות היבט פיזי נגרע מהתובעת. יתירה מזו, נוכח השפעת התאונה על מצבה הנפשי ומוגבלותה, סביר שיש לה קושי של ממש להשתלב בעבודות אחרות, שעה שלולא התאונה, יכלה התובעת, הן להתפתח בעבודתה כשוזרת פרחים והן להשתלב בעבודות נוספות פיזיות או אפילו במערכת עיתון כפי ששאפה לעשות. התאונה השפיעה קשות על התובעת, הן פיזית והן נפשית. יתירה מזו, התובעת, ילידת 1961, אינה דוברת השפה העברית באופן שוטף, וראוי ליתן ביטוי גם לקושי הממשי שיש לה להסתגל למצבה ולהשתלב בעבודות ובתחומים נוספים.

    כל זאת, ברוח הדברים שנאמרו בעניין גירוגיסיאן:

    "כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסויים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו…. כך, למשל, במקרה של תובע שהוא פועל בניין ונגרמה לו נכות רפואית אורטופדית בשיעור 20% עקב פגיעה ברגלו. נכות רפואית זו יש בה לשקף נכות פונקציונלית לגבי כל אדם בשיעור דומה של 20% אך לגבי פועל בניין, אשר אינו מסוגל לטפס, בגלל נכותו, על סולם או להרים משאות, ונמנע ממנו להמשיך לעבוד כפועל בניין, יתכן ונכות זו תפגע בכושר השתכרותו בשיעור העולה על 20, לדוגמה, בשיעור 40".נ

    על אף האמור, כפי שמוכיחה גם התובעת בהתנהלותה וכפי שניתן להתרשם ממצבה, כושר עבודתה לא נגרע לגמרי, התובעת אמנם מוגבלת אך עדיין מסוגלת לעבוד במקצועה כשוזרת פרחים ואף אין מניעה שתשלב בעבודה בעיתונות ובעבודות אחרות שאינן מצריכות ניידות רבה.

    בהקשר זה, נתתי דעתי לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ולעובדה שעלתה מעדותו, כי בגדר הנכויות שקבע, שיקלל גם את מצבה העתידי של התובעת ואפשרות החמרה, תוך שבקביעת הנכות הרפואיות נתן למעשה המומחה משקל ממשי למצב התפקודי הן בעקב והן בקרסול, כך שקבלת דעתו, כי יש להגדיל עוד את הנכות התפקודית במידה משמעותית, משמעה קביעת נכות כפולה ומכופלת. לטעמי, על אף הנכות הקשה, התובעת נותרה עם כושר עבודה מסויים, במיוחד כך כאשר עבודתה כשוזרת פרחים נעשית ממילא בישיבה וכך גם העבודה בה היא שואפת לעבוד כעורכת עיתון.

    העולה מן המקובץ, כי לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו, ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, מצאתי לקבוע, כי שיעור השפעת נכותה של התובעת על כושר תפקודה הכללי היא בשיעור של 60%.

  65. משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

    שיעור הנזק

  66. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים

    התובעת ילידת: 04/02/1961.

    מועד התאונה: 17/9/08.

    גיל התובעת בעת התאונה: 47 שנים ו- 7 חודשים.

    גיל התובעת כיום: 54 ו- 4 חודשים.

    שיעור נכות רפואית: 53.38%.

    שיעור נכות תפקודית: 60%.

     

    הפסד שכר בעבר

  67. כפי שעלה מן הראיות שהובאו, התובעת עלתה למדינת ישראל מרוסיה, טרם עלייתה ארצה עבדה כעורכת מדור חדשות בעיתון, בשנת 1995 פוטרה, עבדה לאחר מכן בסטודיו לאדריכלות לא הסתדרה בעבודה זו ובשנת 1999 עלתה ארצה. בארץ עבדה כעורכת עיתון בשפה הרוסית מספר חודשים, חשה, כי המקום אינו מתאים לה וגם השכר היה נמוך, עזבה עבודה זו ועבדה בעבודות זמניות. בשנת 2003, נסעה התובעת למוסקבה ללמוד שזירת פרחים וכשחזרה החלה לעבוד אצל חנות הנתבעת עד לתאונה וכמפורט לעיל בחודש נובמבר 2010, חזרה לעבודה באופן חלקי, והיא עובדת בה גם כיום. מספר חודשים לפני התאונה החלה התובעת לעבוד כמנקה במרפאת שיניים.

  68. הצדדים אינם חלוקים, כי שכרה הממוצע של התובעת בעבודתה אצל הנתבעת עובר לאירוע היה 2,951 ₪ וכן עבדה התובעת במרפאת שיניים, שם היה שכרה הממוצע 777 ₪, סה"כ – 3,728 ₪ ובהצמדה לעת הזו – 4,143 ₪.

    בנובמבר 2010, חזרה התובעת לעבודתה אצל הנתבעת, וכפי שהוצג לבית המשפט בתלושי השכר שהוגשו בסמוך לקיום ההוכחות, בחודש אוגוסט 2014, עמד שכרה המצטבר באותה שנה על 14,498 ₪, דהיינו – 1,812 ₪ לחודש. יחד עם זאת יצויין, כי בתחילת תקופת חזרתה לעבודה הרוויחה התובעת שכר נמוך מזה, כך שכרה המצטבר לשנת 2011, עמד על 14,172 ₪, דהיינו 1,181 ₪ לחודש (בהצמדה 1,211 ש"ח), שכרה המצטבר לחודש יולי 2012, עמד על 8,838 ₪, דהיינו – 1,262 ₪ לחודש (בהצמדה 1,281 ש"ח).

  69. ב"כ התובעת מבקש לחשב את הפסדי העבר בהתאם לנתונים אלה, תוך פסיקת הפסדי שכר מלאים עד למועד חזרתה לעבודה, ומני אז חזרתה לעבודה בהתאם להפסד על פי הנכות הנטענת בשים לב לשכרה עובר לתאונה. בהתאם לחישוב זה הפסדי העבר משוערכים, עומדים על 265,990 ₪.

  70. הנתבעת טוענת, כי התובעת הוכיחה עבודה בשני מקומות עבודה במקביל בתקופה קצרה בלבד, לפיכך מוצע לחשב את הפסדיה לעבר על בסיס שכרה אצל הנתבעת בלבד, בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט שקבע תקופת אי כושר של 6 חודשים, ולאחר מכן נכות צמיתה, ביחס לתקופה שלאחר מכן מציעה הנתבעת להעמיד את הפיצוי על נכות בשיעור 36% עד לחזרתה של התובעת לעבודה ולאחר מכן לא לפסוק הפסדי שכר כלל, כאשר לטענתה התובעת שבה לעבודה חלקית משיקוליה היא, בעקבות היקף ההכנסות מהמל"ל והרצון לטפל בנכדיה. בהתאם לגישה זו הפסדי השכר בעבר של התובעת עומדים על 55,000 ₪.

  71. באשר לבסיס שכרה של התובעת בעבר, אני רואה להתחשב בשני מקומות העבודה שעבדה ולהעמיד את בסיס השכר על סך של 4,143 ₪, שכן סמוך למועד התאונה הוכיחה התובעת כושר עבודה בשני מקומות עבודה וזה היה שכרה. יצויין, כי גם המוסד לביטוח לאומי התחשב בחישוביו בשני מקומות העבודה, ושעה שהנתבעת מבקשת לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי במלואם, לא ראוי שתתכחש לכושר העבודה שהוכיחה התובעת.

  72. אין ספק שלאחר התאונה, הייתה התובעת מאושפזת תקופות ממושכות, עברה ניתוחים לא פשוטים ונגרע כושר עבודתה לחלוטין. המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי העמיד את נכותה הזמנית המלאה של התובעת על פרק זמן של 6 חודשים, אולם כאשר מוסיפים לכך את מצבה הנפשי של התובעת באותה תקופה, כאשר המומחה הפסיכיאטרי העמיד את נכותה הפסיכיאטרית הזמנית על שיעור של 20% למשך שנה, ראוי לקבוע, כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה הייתה התובעת באי כושר עבודה מלא ולא ניתן היה לצפות כי תוכל לשוב ולהשתלב בעבודה. ומשכך יש לחשב לו הפסדי שכר של 100%, דהיינו:

    4,143 X 12 = 49,716 ₪ - בצירוף ריבית מאמצע התקופה = 53,971 ₪.

    מאותו מועד, שנה לאחר התאונה (דהיינו – 17/9/09) ועד למועד חזרתה של התובעת לעבודה בחודש נובמבר 2010, חלפו 13.5 חודשים – בתקופה זו טרם השתלבותה של התובעת בעבודה, עמדה נכותה התפקודית לטעמי על שיעור של 80%. מדובר בתקופה הסמוכה לתאונה יחסית, כאשר בפועל גם אם היה לתובעת כושר עבודה מסויים התובעת לא עבדה בפועל, שכן נדרש לה פרק זמן נוסף להחלמה. משכך יש לחשב את הפסדי השכר בתקופה זו כדלקמן -

    4,143 X 13.5 X 80% = 44,744 ש"ח - בצירוף ריבית מאמצע התקופה = 47,755 ₪.

    מני חודש נובמבר 2010 ועד היום, עובדת התובעת אצל הנתבעת, כאשר במהלך התקופה שכרה עלה באופן מתון ואולם עדיין מדובר בעבודה חלקית ושיעור שכרה אינו מגיע לשיעור שכרה עובר לתאונה. כפי שקבעתי לעיל, התובעת גם מוגבלת בתקופה זו באופן עבודתה ואינה יכולה לעבוד בעבודות דומות לאלו שעבדה קודם. בתקופה זו, התגבשה נכותה התפקודית הצמיתה והיא עומדת על שיעור של 60% נכות.

    מני אז נובמבר 2010 ועד היום עברו 4 שנים ו- 7 חודשים דהיינו 55 חודשים, ומשכך החישוב הוא כדלקמן:

    55 X 4,143 X 60% =136,719  ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 139,571 ₪.

     

  73. סה"כ הפסדי השכר בעבר הם לפיכך: 53,791 + 47,755 + 139,571 = 241,117 ₪.

    גריעה מכושר ההשתכרות

  74. מטבע הדברים גם בנושא זה חלוקים הצדדים מחלוקת ממשית ועמוקה. התובעת טוענת לנכות תפקודית של 72%, ולשיעור שכר של כ- 7,000 ש"ח בשים לב לאפשרות שהייתה משתלבת כעורכת עיתון ולמשכורות שמשולמות במגזר זה. משכך, לטעמה של התובעת עומד הפיצוי על סך של 633,552 ₪.

  75. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא עובדת בשל נוחותה ולאור קצבת המוסד לביטוח לאומי המשולמת לה המביאה את גובה הכנסותיה לשיעור דומה של אלה שהיו לפני התאונה ומציעה פיצוי גלובלי בסך 60,000 ₪, המתיישב לטעמה עם מחצית מחישוב אקטוארי בהתאם לשכרה של התובעת אצל הנתבעת עובר לתאונה.

  76. לאחר עיון בראיות מצאתי שיש לקבוע שבסיס השכר של התובעת לעניין חישוב הפיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות ראוי שיהא 5,500 ₪, זאת בהנחה של עלייה אפשרית וצפויה בשכרה עובר לתאונה, לו הייתה מתמידה בשתי העבודות בהן עבדה ואף היה נפתח לפניה אופק נוסף של עבודות, בין עבודות נקיון ובין עבודות שזירת פרחים, אופק שלא קיים בעקבות התאונה.

    אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעת לגבי עריכת חישוב בהתאם לאפשרות עבודתה במערכת עיתון, שכן הובהר בראיות, כי גם קודם לתאונה לא הצליחה התובעת להשתלב בעבודה במערכת העיתון והתובעת עשתה הסבה מקצועית לשוזרת פרחים לאחר שנסעה במיוחד ללמוד את המקצוע. כפי שעלה מעדותה של התובעת ומהראיות שהובאו מאז עלייתה ארצה עבדה התובעת מספר חודשים בלבד במערכת עיתון ובשנת 2003 נסעה לרוסיה ללמוד את מקצוע שזירת הפרחים ומני אז ועד התאונה עבדה בעבודה זו. יתירה מזו, כפי שהעידה גם התובעת עצמה, נכותה אינה מגבילה את עבודתה כעורכת עיתון ואי השתלבותה בתחום לא נובעת דווקא מן הנכות.

    בקביעת בסיס השכר לעניין אובדן כושר השתכרות, נתתי דעתי לעובדה שבעת התאונה עמד שכרה של התובעת על סך כולל הגבוה מעט משכר המינימום באותה תקופה (שכר המינימום עמד אז על סך של 3,710 ₪, בהתאם לנתוני המוסד לביטוח לאומי, באפריל 2007), הווה אומר התובעת הרוויחה שכר שהוא בגבולות שכר המינימום ומעט מעליו. הנחתי היא, כאמור, שלולא התאונה היה צפוי שכרה להשתבח ויכלה לעבוד בעבודות נוספות.

    בנסיבות אלה, נוכח גילה וכושר עבודתה של התובעת לאורך השנים, ניתן להניח שלולא התאונה הייתה מצליחה להתמיד בעבודות שהיו מניבות לה שכר שהוא גבוה מעל שכר המינימום באופן מסויים, אך לא בשיעור השכר הממוצע במשק כפי שטוען בא-כוחה. שכר המינימום עומד כיום על 4,650 ₪ וצפוי לעלות עליה מתונה בעתיד. בנסיבות אלה, בסיס שכר של 5,500 ₪, הוא הוגן ומתיישב עם נתוני התובעת וגילה.

  77. במקרה דנן, אני סבורה ששיעור הגריעה בשכר בעתיד הוא כשיעור הנכות התפקודית, כאשר בנדון שקלתי בין השאר את אופי הפגיעה האורטופדית והשלכותיה על התובעת בכלל ועל עיסוקה בפרט, כאשר לנכות האורתופדית יש להוסיף גם את הנכות הנפשית שמקשה עוד יותר. עבודתה של התובעת עובר לתאונה, הייתה כרוכה בביצוע עבודה פיזית שהתובעת היום אינה מסוגלת לה, בין בפן של סידור החנות ובין בפן של עבודות נקיון. כמו כן, נתתי דעתי על סימני השאלה לתקופת העתיד בעניינה של התובעת. מאידך, יש ליתן משקל ליכולת ההסתגלות של התובעת, וליכולת עבודתה בעבודות שאינן מצריכות ניידות, כפי שהוכיחה עד כה בעיסוקה בפועל במקצועה ובהתאם לנתוני השכר שהוצגו.

    התובעת בת 54 שנים ו- 4 חודשים, נותרו לה עוד 12 שנות עבודה ו- 8 חודשים (152 חודשים) - מקדם היוון 50.4547 והחישוב הוא כדלקמן -

    5,500 * 60% * 50.4547 = 166,500 ₪.

    הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות

  78. על פי תלושי השכר שהציגה התובעת עובר לתאונה לא בוצעה לתובע הפרשה לפנסיה. ברם, על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, החל מיום 1/1/08 מחוייב כל מעסיק בביטוח פנסיוני של עובדיו. על פי הטבלה הכלולה בסעיף 6 לצו ההרחבה ובה הפרשות באופן מדורג החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כאשר החל מיום 1/1/14 יפריש המעביד סך הכל (לרבות הפרשה למרכיב הפיצויים) של 12% מן השכר המבוטח (וראה גם: ת.א. 16951-04-10 (מחוזי חיפה) ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (2013); ת.א. (חיפה) 810-01 עזבון המנוח ולרי ל' ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ (2010); ת.א. (חיפה) 280-06 ס' נ' נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח (2009); ת.א. (חיפה) 122-05, שליסל נ' אנואר (2009); ת.א. (ירושלים) 9131-07 קן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2011)).

  79. לאחרונה עמדה הפסיקה על המסלולים השונים לחישוב הפסדי הפנסיה (פיצוי על הפסד תגמולי פנסיה שיקבל הניזוק בהגיעו לגיל פרישה או פיצוי על אבדן הפרשות המעביד לקרן הפנסיה), ונקבע, כי יש לבחור את המסלול הנוח לעובד (ראה: פסק דינו של כב' הנשיא ארבל בת"א 18560-03-12 זיאדאת ואח' נ' נפגעי תאונות דרכים (16/11/2014) ופסד דינו של כב' השופט סוקול בת"א 15453-03-09 ברהום נ' הראל (16/9/14)). בעניינו טענה התובעת למסלול של פיצוי על אבדן הפרשות המעביד לקרן הפנסיה. משבחרה התובעת במסלול זה אכבד את בחירתה.

    התאונה ארעה ב- 17/9/08 – החל מ- 1/1/08 הייתה התובעת זכאית להפרשת פנסיה, כאשר עד לשנת 2014 החישוב הוא לפי 10% ומני אז לפי 12%. במקרה דנן, אעמיד את הפנסיה על 10% לגבי העבר החל ממועד התאונה ול- 12% מהפסדי העתיד.

    הפיצוי בגין הפסדי העבר עומד על 241,117 ש"ח לפיכך סכום הפנסיה בשיעור 10% הוא 24,111 ₪ - ולפיכך סכום הפיצוי על הפסדי העבר בצירוף פנסיה מגיע לכדי = 265,228 ₪.

    לגבי העתיד לסכום הפיצוי יש להוסיף הפרשות לפנסיה בשיעור של 12% -

    166,500 * 112% = 186,480 ₪.

    עזרת הזולת

  80. לאחר התאונה הובהלה התובעת לבית החולים, אושפזה במחלקה האורתופדית במשך 21 ימים, במהלכם עברה ניתוחים לרבות רדוקציה פתוחה של הדברים וקיבועים על ידי פלטות וברגים, כאשר עקב חוסר עצם בשבר משמאל, נלקח שתל מעצם מטיביה פרוקסימלית וכן הושם סד גבס לאור השבר באולנא מימים.

    בתאריך 8/10/08 אושפזה התובעת במרכז רפואה שיקום וסיעוד בית הדר באשדוד במשך 6 ימים, שם טופלה בפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וטיפול תרופתי ושוחררה כשהיא סובלת מחולשה בגפיים התחתונות.

    באפריל 2009 אושפזה התובעת במרכז רפואי קפלן למשך יום לצורך קיבוע השבר באמה הימנית, בתאריך 6/4/09 בהרדמה כללית בוצע קיבוע השבר באמצעות פלטת קיבוע ושתל. התובעת שוחררה עם יד מורמת במתלה.

    בתאריך 26/3/2010 אושפזה התובעת עד ליום 6/4/10 במרכז הרפואי תל אביב, לאחר שמזה שלושה ימים סבלה מאודם ונפיחות מעל העקב מצד ימין. התובעת קיבלה טיפול תוך ורידי וחופשת מחלה לשבועיים.

    בתאריך 18/4/10 אושפזה התובעת במרכז הרפואי תל אביב עד לתאריך 11/5/10, עקב נפיחות ואודם באזור הניתוח, במהלך האשפוז עברה התובעת ניתוח בהרדמה כללית במהלכו הוצאה הפלטה מעקב ימין.

    לאורך כל התקופה מתועדות תלונותיה של התובעת על כאבים בקרסוליים, ובכפות הרגליים, כאשר למשך תקופות ארוכות ניזקקה התובעת לטיפולים אנטיביוטיים.

    המומחה מטעם בית המשפט, פרט בחוות דעתו ובעדותו את מגבלות התנועה הקשות מהן סובלת התובעת, המקשות על הליכתה ותנועתה.

    התובעת פרטה בתצהירה, כי בעקבות התאונה היא מתקשה בניהול משק הבית כמו שעשתה, ובכל הפעולות הכרוכות בניידות ועמידה כמו שטיפת רצפה, תליית כביסה, שטיפת כלים וכד'. לדבריה בשל מצבה הכלכלי היא לא מעסיקה עוזרת ונעזרת בילדיה.

    מעדותם של התובעת ובנה עלה, כי התובעת סייעה לילדיה בטיפול בילדיהם כשהם היו קטנים, לדבריה יכלה לעשות כן כל עוד הם לא היו ניידים, שכן אין היא מסוגלת לרוץ אחרי ילדים קטנים.

    מדו"ח השיקום במוסד לביטוח לאומי שצוטט לעיל, עלה כי התובעת מסוגלת לנהל את משק ביתה, לרבות בישול וכביסה, אף שיש לשער, כי הדבר קשה לה עד מאוד.

  81. התובעת טענה יש לחשב את העזרה לעבר בהתאם ל- 10,000 ₪ ב- 6 חודשים ראשונים ולאחר מכן לפי ממוצע של 3 שעות ביום, 50 ₪ לשעה ובסה"כ 279,000 ₪. באשר לעתיד טענה התובעת, כי יש לחשב לפי ממוצע של 3 שעות ביום לפי 50 ₪ לשעה ובסה"כ 777,419 ₪.

  82. הנתבעת טענה, כי התובעת לא העסיקה כלל עזרה בשכר ולגבי העזרה בתקופה שלאחר התאונה, הרי שהדבר לא חורג מעזרת בן משפחה. לגבי אופן תפקודה של התובעת שבה ומפנה הנתבעת לדו"ח השיקום, לפיה התובעת מתפקדת באופן עצמאי ומטפלת בנכדיה הקטנים. בשים לב לכך מציעה הנתבעת להעמיד את הפיצוי על סך גלובלי של 5,000 ₪.

  83. בענייננו, נקל להתרשם ממצבה של התובעת, כי היא מוגבלת בהליכה ובביצוע פעולות פיזיות הכרוכות בשימוש ברגליים, התובעת אולי מסוגלת לבשל ולתלות כביסה והיא גם מתקלחת לבד אבל הדבר, נוסעת ברכב, עובדת חלקית אבל ללא ספק היא סובלת ממוגבלות וכאבים שמקשים עליה.

  84. אין מחלוקת שעד כה לא נעזרה התובעת בעזרה בשכר וקיבלה את העזרה לה היא זקוקה מקרובי משפחה. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

    בנסיבות העניין, יש לקבוע, כי אכן התובעת היתה זקוקה לעזרת צד ג', במובן זה שבתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה לטיפול אינטנסיבי בין בתקופות בהן אושפזה ובין לאחר הניתוחים שעה שהייתה מוגבלת באופן ממשי, ונזקקה לעזרה שוטפת בפעילות היום-יום, לרבות פעולות כמו הלבשה, הכנת אוכל ורחצה. כן יש לקחת בחשבון שילדיה של התובעת גדולים, אינם מתגוררים עמה והם היו אמורים לטרוח טרחה מיוחדת החורגת מטירחה רגילה של בן משפחה, בין בהבאת התובעת לטיפולים ובין בטיפול שוטף בה.

    לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לאחר התאונה שהתה התובעת באי כושר מלא למשך 6 חודשים, אולם ניתן להיווכח כי הטיפולים הרפואיים של התובעת נמשכו גם מעבר לכך, כך באפריל 2010, לאחר חלוף אותם 6 חודשים, אושפזה התובעת לניתוח נוסף וסבלה מזיהום ומחום גם לאחר מכן. לא יכול להיות ספק שבתקופה של כשנה לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה אינטנסיבית ולאחר מכן לעזרה פחותה.

    התאונה ארעה בספטמבר 08, מני אז ועד היום עברו כשבע שנים. בנסיבות העניין, אני מוצאת להעמיד את עזרת צד ג' לעבר על סכום של 50,000 ₪, סכום המהווה עזרת צד ג' מינימלית בנסיבות העניין.

    באשר לעתיד, יש לקחת בחשבון את מצבה הנוכחי של התובעת, כאשר כיום התובעת מבצעת את רוב הפעולות ובניגוד לטענת בא-כוחה לא נזקקת לעזרה סיעודית כלשהי, כמו כן יש להתחשב בכך שהתובעת מתגוררת לבדה וככל שיורע מצבה היא תיזקק לעזרה בשכר. חשוב עוד לזכור, כי כפי שהמומחה הבהיר בעדותו, כי מצבה של התובעת יוותר מבחינה תפקודית יוותר כפי שהוא כיום, התובעת תוכל להמשיך באופן הניידות הקיים, כאשר ניתוח נוסף אם יעשה יקל על כאביה.

    בשים לב לאמור נראה שחישוב עזרת צד ג' בסכום גלובלי של 800 ₪ לחודש לעתיד מתיישב עם מצבה הכללי של התובעת ונכותו עקב התאונה, לרבות העובדה שעד כה התובעת לא נזקק לעזרה חיצונית ולא ניתן לצפות מתי תזדקק לה וכאמור ככל שתזקק לעזרה כזו חלקה לבטח יהא בשל מצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה. בהקשר זה חשוב לזכור, כי ככל שהתובעת תלך ותתבגר העזרה לה תזקק תלך ותגדל וזאת גם בשל נכותה עקב התאונה וגם בשל מצבה הכללי, ומשכך הסכום משקלל את הנתונים כולם.

    תוחלת חייה של התובעת בהתאם לטבלאות הסטטיסטיות המקובלות היא עוד כ- 30.2 שנים שנים (מקדם היוון במעוגל 247), משכך סכום עזרת צד ג' לעתיד עומדת על סך של 200,000 ₪ במעוגל.

    הוצאות נסיעה והוצאות אחרות

  85. בסיכומיו טען ב"כ התובעת, כי למרות שמדובר היה בתאונת עבודה, לתובעת היו הוצאות נסיעה רבות, התובעת מבקשת הוצאות של כ- 1,000 ₪ לחודש ומעמידה את דרישתה על סך של 156,000 ₪ בעבר ו- 259,140 ₪ לעתיד.

  86. הנתבעת טוענת לעומת זאת, כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ובהתאם כל הוצאותיה הרפואיות של התובעת כמו גם הוצאות הנסיעה לטיפולים מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי, כאשר עלה מעדותה של התובעת כי מזה 20 שנה נוהגת התובעת ברכב ולא זקוקה לאביזרים מיוחדים.

  87. אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך, 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)) ולמעט הוצאה בגין חוות דעת, אשר תושם בנפרד, ניראה כי בגין ההוצאות האחרות זכאית התובעת לשיפוי מהמוסד לביטוח לאומי, ואף הוכח, כי הייתה התדיינות כלשהי עם המוסד. ברם, הוכח לפניי כי התובעת הגיעה למעקבים רפואיים בקופת חולים ובבתי חולים ונדרשה לטיפולים רפואיים לרבות טיפולי פיזיותרפיה ובדיקות רבות מספור.

    משהוכחה לפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ראוי לפסוק לתובעת סכום סביר שישפה אותה על הוצאותיה, כאשר סביר לקבוע, כי לגבי חלק מן ההוצאות לא תקבל החזר.

    ראוי לציין, כי התובעת מקבלת קצבת ניידות מן הביטוח הלאומי בשל מגבלותיה, וניתן להניח, כי מגבלותיה מחייבות אותה להוצאות נסיעה מוגברות, הגם שהתובעת השתמשה ברכב גם לפני התאונה, סביר שהיא נדרשת ותידרש לנסיעה למקומות שאנשים אחרים יכולים ללכת ברגל.

    בנוגע לשיעור הוצאותיה בעבר התובעת צרפה קבלה בדבר שיפוץ בדירה השכורה בסך 2,541 ₪ הוצאות העברת התובעת לבית הדר בסך 620 ₪, והוצאות העברה נוספות בסך 600 ₪ וקבלה נוספת בסך 520 ₪ על העברת חולה, כמו כן סד גבס בסך 1,000 ₪ - כל אלה הוצאות שהתובעת זכאית לכאורה לקבל החזר בגינן מקופת החולים והמוסד לביטוח לאומי והתובעת העידה, כי בא-כוחה טיפל בכך למול המוסד, כפי שמעיד גם מכתב מיום 22/3/2009 שצורף לתצהירי התובעת.

    במקרה דנן, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנא ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)).

  88. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן, אני אומדת את הוצאות התובעת בגין נסיעות והוצאות אחרות עליהן לא תקבל החזר וניתן להניח שישנן כאלה, בסך 25,000 ₪, כאשר ההנחה היא שבנוגע לחלק מן ההוצאות זכאית התובעת להחזר.

    הוצאות רפואיות

  89. התובעת מעמידה את הוצאותיה הרפואיות על סך של 9,000 ₪ לעבר ו- 28,800 לעתיד בהתחשב בחוות דעת המומחה הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט שקבע כי התובעת זקוקה לטיפול שבועי למשך שנה וחצי בעלות של 400 ₪ לטיפול.

  90. עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק כי נפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

  91. הנתבעת טוענת ובצדק, שהתובעת כנפגעת תאונת עבודה, זכאית להחזר מלוא הוצאותיה מן המוסד לביטוח לאומי.

  92. בענייננו, התובעת לא הוכיחה, כי פנתה למוסד לביטוח לאומי להחזר הוצאותיה ונדחתה. באשר לטיפולים פסיכיאטריים המומחה מטעם בית המשפט אכן המליץ על טיפול שבועי למשך שנה וחצי בעלות של 400 ₪ לטיפול ואולם המומחית מטעם התובעת קבעה, כי ניתן לקבל את הטיפול בקהילה בהשתתפות חלקית של הקופה, אף שבעיר מגוריה של התובעת לא נמצא פסיכיאטר כזה דובר רוסית. מאז חוות הדעת מטעם התובעת חלפו כ- 4 שנים והתובעת לא הוכיחה חוסר יכולת לקבל את הטיפול בקהילה. לא הוכח גם, כי התובעת פנתה לקופת החולים בעניין וביקשה להפנותה לפסיכיאטר דובר רוסית. הרושם המתקבל הוא שהתובעת אינה מעוניינת בטיפול נפשי.

  93. בנסיבות אלה, אני מעמידה את הוצאותיה הרפואיות של התובעת לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 25,000 ₪, מתוך הנחה שיכול ותידרש לשלם מכיסה בשל חלק מן הטיפול הפסיכיאטרי הדרוש לה, בשים לב לטיפולים הרפואיים הרבים שעברה וכאשר סביר, כי נגרמו הוצאות רפואיות בשל כך ועוד עתידות להגרם לה ככל שתזקק לטיפולים רפואיים נוספים.

    נזק לא ממוני

  94. התובעת עתר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 1,000,000 ₪ בגין הסבל שעבר על התובעת לרבות ימי האשפוז הרבים ובין הסבל שהיא עוד עתידה לסבול, לרבות הצורך האפשרי בניתוח נוסף. ב"כ התובעת הפנה לפסיקה בהם הועמד פיצוי על כאב וסבל בסכום של 1,000,000 ₪ ואולם מקרים אלה אינם דומים למקרה כאן.

  95. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, לכאבים הקשים שסבלה, התקופות שבהן הייתה מאושפזת, לתקופת בהן לא הייתה מסוגלת לצאת לעבודה, כאשר התאונה השפיעה גם על מצבה הנפשי ומדובר במי שחיה לבדה עד עצם היום הזה וצריכה להתמודד עם מירב הקשיים לבד. ללא ספק התאונה גורמת לתובעת לסבל יומיומי מתמשך.

  96. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 400,000 ₪.

    ניכויים

  97. אין חולק כי בגין התאונה קיבלה ומקבלת התובעת תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי ובכלל זה קצבת נכות וניידות. בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעים מיום 26/4/2015, עליה לא חלקה התובעת סך התגמולים עומד על 587,036 ₪, לסכום זה יש לצרף ריבית בסך 8,500 ש"ח כמפורט בהערה 1 לחוות הדעת. דהיינו סך תגמולים של 595,536 ₪.

    סוף דבר

     

  98. התביעה מתקבלת.

    סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

    הפסד שכר בעבר בתוספת פנסיה -

    265,228 ש"ח

    אובדן כושר השתכרות בתוספת פנסיה -

    186,480 ₪

    עזרת הזולת בעבר ובעתיד -

    250,000 ₪

    הוצאות נסיעה והוצאות אחרות

    הוצאות רפואיות

    25,000 ₪

    25,000

    נזק לא ממוני –

    400,000

    סה"כ פיצוי

    1,151,708

    ניכויי מל"ל

    595,536 ₪ -

    סה"כ פיצוי בניכויי תגמולי המל"ל

    556,172 ₪.

       
  99. הנתבעות תשלמנה איפוא לתובעת באמצעות הנתבעת 2, סך של 556,172 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה, בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום, בצירוף הוצאות שהוציאה לצורך חוות דעת מטעמה, כדלקמן: 2,320 בעבור חוו"ד ד"ר אריאל אורן בצירוף ריבית והצמדה מיום 28/2/11;

    בעבור חוו"ד ד"ר גיא אור, 2900 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 6/3/11; בעבור חוו"ד ד"ר שליאפניקוב נינה 2,500 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 9/12/09 ושכ"ט מומחה אורתופדי מטעם התובעת, בהתאם לחשבונית שתציג התובעת.

    כן ישאו הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בשיעור 20% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ.

    הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ה, 31 מאי 2015, בהעדר הצדדים.

    Picture 1

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ