מדינת ישראל נ' אבו אל היג'א

לפני בקשת הנאשם להורות על ביטול כתב אישום מחמת התיישנות בהתאם לסעיף 149 (8) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ו – 1982, (להלן "החסד"פ").

כנגד המבקש ניתנה הודעת קנס שמספרה 10501891203, המייחסת לו עבירה מיום 22.6.24 של אחיזה או שימוש בטלפון שלא באמצעות דיבורית, בעת שהרכב היה בתנועה, בניגוד לתקנה 28 (ב)(1)(א) לתקנות התעבורה. העבירה הינה עבירה מצולמת במצלמת סטילס ע"י שוטר.

ישיבת ההקראה התקיימה ביום 20.1.26, בנוכחות ב"כ הצדדים. המבקש לא התייצב.

במסגרת אותה ישיבה, טען ב"כ המבקש כי חלה התיישנות על העבירה בדו"ח. לטענתו, המבקש מעולם לא קיבל את הודעת תשלום הקנס ונודע לו עליה רק לאחר מספר חודשים, לאחר קבלת דרישת חוב בגין הקנס בדו"ח. המבקש טען כי פנה למחלקת פניות נהגים, אז קיבל לידיו את הדו"ח ואישור המסירה לשליחתו. לאחר מכן, לטענתו, פנה לדואר ישראל ותשובתם הייתה כי הדו"ח לא נמסר לו עקב תקלה תפעולית, עקב טעות ומקרה חריג. בהתאם לכך, המבקש פנה שוב למחלקת פניות נהגים ובקשתו לקבלת ארכה להגשת בקשה להישפט והחזרת הסכום המקורי התקבלה. לטענת המבקש, יש להורות על ביטול הדו"ח מחמת התיישנות, שכן מדובר בעבירה של אחיזת טלפון בזמן נהיגה אשר צולמה במצלמת סטילס ולשיטתו, לפי סעיף 221 לחסד"פ, יש לשלוח את ההודעה על הקנס בתוך 4 חודשים מיום ביצוע העבירה. המבקש צירף מכתב מדואר ישראל ואישור מסירה. בעניין זה, הפנה המבקש לתת"ע 12673-02-25 מדינת ישראל נ' בן דוד.

ב"כ המשיבה טען כי יש לדחות את הבקשה וכי לא חלף המועד להתיישנות. לטענתו, מדובר בהודעת תשלום קנס בגין עבירה מסוג ברירת משפט, שנאכפה על ידי שוטר ומבוססת על עדותו, והשוטר עשה שימוש במצלמת סטילס לצורך חיזוק עדותו ותמיכתה בלבד. ב"כ המשיבה הפנה בעניין זה לעפ"ת 40062-01-19 (מחוזי ירושלים). לשיטת ב"כ המשיבה, בהתאם לסעיף 225 א (א) לחסד"פ, במקרה זה, יש להגיש את כתב האישום או לשלוח את הודעת התשלום, בתוך שנה מיום ביצוע העבירה. ב"כ המשיבה טען כי, במקרה זה, המשיבה שלחה למבקש את הדו"ח באמצעות דואר ישראל ודבר הדואר חזר מסיבה של "לא נדרש". בנוסף לטענתו, המבקש הגיש פנייה למפנ"א ביום 3/12/24, במסגרת סד הזמנים הקבוע בחוק של שנה לשליחת הדו"ח, ועל כן ידע על דבר העבירה ומכאן שהמשיבה עשתה את המוטל עליה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, מהנימוקים שלהלן.

סעיף 225א לחסד"פ קובע את מועדי המצאה בעבירות קנס :

"(א) עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בעניינה הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ואולם, בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.

....

(א1) היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן:

(1) ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפסקה (2);

(2) שישה חודשים ממועד ביצוע העבירה, אם היה הרכב רכב חדש או רכב מסוג שקבע שר התחבורה, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת.

....

(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי סעיף 229, אף אם עברו המועדים הקבועים בסעיף קטן (א).

הצדדים חלוקים בנוגע לביטול הדו"ח מחמת התיישנות העבירה שבבסיסו, זאת בהתאם לסעיף 225א(א)(א1)(1). המבקש מצדו טוען כי חלה התיישנות על ביצוע העבירה שכן מדובר בעבירה מצולמת מכח סעיף 27א (א) ולא הומצא לו הדו"ח במועד ובתוך 4 חודשים. מנגד, טענה המשיבה כי לא מדובר בעבירה מצולמת כדרישת סעיף 27א (א) לפקודה האמורה ועל כן מקרה זה אינו נכנס בגדר דרישת סעיף 225א(א1)(1), קרי המצאת הדו"ח למבקש בתוך זמן של 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה, אלא מקרה זה נכנס בגדר דרישת סעיף 225א(א) בלבד, קרי המצאת הדו"ח למבקש בתוך זמן של שנה מרגע ביצוע העבירה, כך שאין להורות על ביטולו.

סעיף 27א (א)לפקודת התעבורה קובע צילום רכב כראיה קבילה:

"צילום שנעשה בדרך שנקבעה בתקנות, במצלמה המופעלת באופן אוטומטי או בידי שוטר יהיה ראיה קבילה בכל הליך משפטי לגבי –

(1)   מספר הרישום של הרכב המצולם המופיע בלוחית הזיהוי של הרכב שבצילום;

(2)   מקום הימצא הרכב בעת הצילום;

(3)   הימצאו של הרכב במקום האמור בפסקה (2), או נסיעתו שם, בניגוד לאות "עמוד" או באופן אחר בניגוד להוראות פקודה זו או תקנות שהותקנו לפיה;

(4)   זמן הימצא הרכב המצולם במקום האמור בפסקה (2) כפי שצויין בצילום או על גביו, אם צויין, הכל כפי שייקבע בתקנות;

(5)   מהירות נסיעתו של הרכב;

(6)   מספר הנוסעים ברכב;..."

בדברי ההסבר להצעתחוק סדר הדין הפלילי(תיקון מס' 37) (צילום רכב), התשס"ב – 2002, ה"ח 3165, 865, בעניין תיקון סעיף 225 א(א), הוסבר כי:

"משטרת ישראל משתמשת במצלמות אוטומטיות כדי לאתר ביצוען של עבירות תנועה. בעל הרכב שרכבו צולם בעת ביצוע עבירה מקבל הודעת תשלום קנס (דוח). תצלום זה עשוי גם לשמש ראיה אם מגיע הדיון בעבירה לבית המשפט. שלא כמו במקרה שבו מקבל מבצע העבירה הודעת תשלום קנס מיד לאחר ביצוע העבירה,עיכוב במסירת הודעת קנס המבוססת על צילום רכב מקשה על מקבל הדוח להתגונן, שכן לאחר תקופה ממושכת קשה לבעל הרכב לשחזר את האירועים או לאתר מי נהג ברכב בעת ביצוע העבירה"

בעפ"ת (מחוזי י-ם) 40062-01-19 מדינת ישראל נ' אלעזר זמל (נבו 18.3.2019) נקבע בעניין זה כי: "במקרים בהם החשד לביצוע העבירה מבוסס על צילום בלבד, לא עתיד להעיד בבית המשפט עד ראיה לאירוע. במקרה זה, לא תעמוד לנאשם אפשרות לחקור עד ראיה בחקירה נגדית על נסיבות האירוע, לעמוד על פרטיו ולהתגונן מפניו. לכן, יש הגיון וטעם לחייב את התביעה להגיש את כתב האישום בתוך פרק זמן קצר, על מנת לאפשר לנאשם להתגונן.".

סעיף 27א קובע במפורש מהי עבירה מצולמת, עבירה שבה הרכב שביצע את העבירה, צולם במצלמה המופעלת בידי שוטר. בניגוד לטענת ב"כ המשיבה, בפסק הדין עפ"ת (מחוזי י-ם) 40062-01-19 מדינת ישראל נ' אלעזר זמל (נבו 18.3.2019) אליו הפנה, לא דובר על כך כי עבירה שנאכפה על ידי שוטר שעשה שימוש במצלמת סטילס, איננה עבירה מצולמת כדרישת סעיף 27א לפקודה. אלא, מדובר על כך שסעיף 225א(א1)(1) לחסד"פ, אינו חל בנסיבות בהן תיעוד העבירה נעשה בידי שומר דרך, אלא רק כאשר החשד לביצוע העבירה מבוסס על צילום רכב שנעשה במצלמה המופעלת על ידי שוטר, כמו במקרה שלפנינו. כך נפסק:

"כפי שעולה מלשון הוראות החוק הנ"ל, סעיף 225א(א1)(1) לחסד"פ חל רק כאשר החשד לביצוע העבירה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א או 27א1 לפקודת התעבורה. סעיף 27א לפקודה הנ"ל קובע באופן מפורש כי עניינו בצילום שנעשה במצלמה המופעלת באופן אוטומטי או בידי שוטר. ... מובנם המילולי של סעיפי החוק הנ"ל אינו כולל אפוא צילום שנעשה בידי שומר דרך. לטעמי, הדרישה לפיה המצלמה תופעל על ידי שוטר אינה טכנית, אלא מהותית. המחוקק מצא לחרוג מדיני הראיות הרגילים, ולהתיר הגשה של צילום כראיה, אף שלא באמצעות מבצע הצילום. היתר זה מותנה ומבוסס על קיומן של ההוראות המפורטות בתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), תשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות הצילומים"), בדבר ביצוע בדיקות תקינות (תקנה 2), הפקת הצילום על ידי מי שהוסמך לכך בידי קצין משטרה (תקנה 3(א) ), שמירת הסרט במשטרה (תקנה 3(ב) ), סימון הסרט והתמונות כנדרש (תקנה 3(ג) ) ומתן אישורים בכתב על ביצוע פעולות נדרשות (תקנה 4). כמו כן מבוסס ההיתר על כך שהתיעוד נעשה על ידי משטרת ישראל, במסגרת פעולות האכיפה המוטלות עליה. לעומת זאת, צילום המבוצע על ידי שומר דרך קביל רק לפי כללי הקבילות הרגילים, תקנות הצילומים לא חלות ביחס אליו ובית המשפט לא מניח לגביו שהוא בוצע במסגרת פעילות משטרתית שוטפת."

בענייננו, למבקש, בעל הרכב, מיוחסת עבירת תעבורה מיום 22.6.24 מסוג ברירת משפט, מצולמת במצלמת סטילס המופעלת בידי שוטר, כאמור בסעיף 27א לפקודה, שהמחוקק קבע לצידה קנס. לפיכך, היה על המשיבה להמציא למבקש את הדו"ח בתוך ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה. בעניין זה אחזור ואדגיש את כוונת המחוקק כי בעבירות מצולמות תקופת ההתיישנות תהיה קצרה על מנת שיקל עליו להתגונן בפני העבירה. חלוף שנה ממועד עבירה מצולמת יקשה על נאשם לזכור מי נהג ברכב שנה קודם לכן.

לעניין עבירות קנס, קבע בית המשפט העליון כי "הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה... הודעה זו היא מסמך קונסטיטוטיבי ומסירתה לנאשם פותחת את ההליך הפלילי נגדו" (ראו רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (נבו 11.6.2013)).

סעיף 237(א) לחסד"פ קובע את דרך המצאת הקנס:

"מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת הדרכים האלה:

[...]

(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה." 

בנוסף על הוראה זו, קובעת תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, שכותרתה חזקת מסירה, כי:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן." (הדגש אינו במקור- י.ה-א).

בית המשפט העליון אישר לא אחת את חוקיותה של "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 44א לתקסד"פ, בע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 807 (2002) וברע"א 5255/11 הנ"ל, בו קבע כי "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו ... הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים ... המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (...) הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן –תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את החזקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין."

עיון באישור המסירה של הדו"ח המצורף לכתב האישום שמספרו RC50241479H4, מעלה כי דבר הדואר חזר לשולח מסיבה של "לא נדרש". ב"כ המשיבה לא הפנתה לאישור מסירה אחר הקשור בשליחת הדו"ח (יובהר כי מדובר באישור המסירה הראשון כרונולוגית הסרוק בתיק ואשר אמור ללמד על משלוח הדו"ח המצולם למבקש). עיון במענה שקיבל ב"כ המבקש מדואר ישראל במכתב שצורף, מעלה כי דבר הדואר שמספרו RC50241479H4 חזר לשולח ביום 22.7.24 עקב תקלה תפעולית וכי לא הועברו למבקש הודעות מעדכנות בגין דבר דואר זה כמתבקש בשירות הדואר. לטענת רשות הדואר מדובר במקרה חריג. רשות הדואר מודה למעשה כי הנאשם לא קיבל את דבר הדואר באשמתה. בנסיבות אלה, אני קובעת כי המבקש עמד בנטל להוכיח כי לא קיבל לידיו את הדו"ח מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן ומכאן שנסתרת חזקת המסירה.

סעיף 149 לחסד"פ קובע כי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן, בין היתר טענת התיישנות. כמו כן, עם קבלת הבקשה להישפט באיחור, קם למבקש יומו בבית המשפט והיכולת לברר את טענת ההתיישנות בעניינו. (השוו בעניין זה לתת"ע (תעבורה תל אביב-יפו) 8694-01-24 מדינת ישראל נ' בסט קאר חברה לשרותי רכב בע"מ (נבו 26.8.2024)).

במקרה שבפנינו, המבקש כאמור לא קיבל לידיו את הדו"ח בתוך פרק הזמן הקבוע בסעיף 225א (א1) (1) לחסד"פ, קרי בתוך 4 חודשים ממועד ביצוע העבירה הנטענת. למבקש נודע על הדו"ח רק לאחר שקיבל דרישה לתשלום חוב בגין הקנס בדו"ח, בחלוף מספר חודשים ממועד ביצוע העבירה ברכב מיום 22.6.24. בהתאם לכך, המבקש פנה אל מחלקת פניות נהגים וקיבל את הדו"ח ואת אישור המסירה עליו. בהתאם לכך, המבקש פנה לרשות הדואר, וזו אישרה בפניו כי הדו"ח לא נמסר לו עקב תקלה. כמו כן, המבקש פנה שוב אל מחלקת פניות נהגים, ולאחר שקיבלה את טענותיו לעניין היעדר חזקת המסירה על הדו"ח, קיבלה את בקשתו להארכת המועד להגשת בקשה להישפט והחזרת הסכום המקורי של הקנס. המבקש הגיש בקשתו להישפט על הדו"ח וכאמור, העלה את טענת ההתיישנות על הדו"ח במסגרת בקשה זו.

בתת"ע (תעבורה עכו) 12673-02-25 מדינת ישראל נ' בן דוד (לא פורסם), החלטה שניתנה על ידי מותב זה, אליה הפנה המבקש, מדובר במקרה דומה, בו היה על המאשימה להמציא לנאשם את הדו"ח בתוך ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה. גם אז, הדו"ח לא הועבר לנאשם במועד עקב תקלה חריגה בדואר ישראל, ונקבע כי חלה לגביו התיישנות.

סיכומו של דבר, מכל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל ואני קובעת כי חלה התיישנות על ביצוע העבירה, בהתאם לסעיף 225א(א1)(1).

אשר על כן, אני מורה על ביטולו של כתב האישום שהוגש כנגד המבקש במסגרת הליך זה ושל הודעת הקנס שמספרה 10501891203, מחמת התיישנות.

ניתנה היום, ג' שבט תשפ"ו, 21 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.