פס"ד בתובענה לסעד הצהרתי בעניין היקף עיזבונו של המנוח

לפני תובענה לסעד הצהרתי בעניין היקף עיזבונו של המנוח, בה עתר התובע להצהיר כי נכס מקרקעין הרשום על שם המנוח, אינו חלק ממסת נכסי העיזבון, ולהורות כי יש לו זכות בעלות בלעדית בנכס זה.

1. התובע והנתבע הינם אחים, ילדיו של המנוח, מר ח. כ. ז"ל, שנפטר ביום 17.06.2018 (להלן: "המנוח") והותיר אחריו צוואה שקיבלה תוקף ביום 23.08.2018.

    

2. בתביעה דנן עותר התובע להצהיר כי הדירה ברח' ... בעיר ..., אשר נבנתה על קרקע הרשומה על שם המנוח (להלן: "הדירה") שייכת לו ואינה חלק ממסת נכסי העיזבון.

    

   העובדות שאינן במחלוקת והשתלשלות העניינים עד כה:

3. במהלך שנות ה-80 רכש המנוח מגרש המצוי ברח' ... בעיר ....

    

4. התובע מתגורר בדירה שנבנתה במגרש במשך עשרות שנים.

    

5. לא בוצע כל רישום של זכויותיו של התובע בדירה או במגרש.

    

6. ביום 30.4.2015 חתם המנוח על צוואה נוטריונית וביום 23.08.2018 ניתן צו קיום לצוואתו.

    

7. בסעיף 1 לצוואתו, ציווה המנוח את כל כספו, רכושו וזכויותיו מכל סוג שהן, בין במקרקעין בין במיטלטלין, לרבות הזכויות במשק מספר ... במושב X לנתבע:

    

   "אני הח"מ... בהיותי בדעה צלולה ללא כל השפעה ולחץ ומתוך רצון חופשי, בהיותי כשיר לצוות, מצווה את אשר יעשה לאחר ימי ושנותיי כדלקמן:

    

   1.את כל כספי, רכושי וזכויותי מכל סוג שהוא, בין במקרקעין, בין במטלטלין, שיש לי היום ושיהיה לי בעתיד לרבות כל קרן מכל סוג, קופת-גמל או קופת-פנסיה, ולרבות כל זכויותי במשק מס' ... במושב X כולל כל זכות או חובה או כלי או נכס הקשורים למשק, אני מצווה אך ורק לבני... (הנתבע. א.מ.) בלבד."

    

8. בסעיף 2 לצוואתו, נתן המנוח הוראה לנתבע ליתן לילדיו המפורטים בסעיף זה (5 אחיות ואח אחד של הצדדים) סכומי כסף מסוימים (בין 20,000 ל 30,000 לכל אחד מהם).

    

9. בצוואתו של המנוח נעדרה כל התייחסות לתובע, לרבות בהוראה הכללית הנקובה בסעיף 1 לצוואה, ולרבות בהוראה למתן סכומי כסף, כמפורט בסעיף 2 לצוואה.

    

10. בסעיף 5 לצוואתו, הורה המנוח כי הנתבע לא יצטרך לשלם לאף אחד מילדיו של המנוח תשלום כלשהו או פיצוי בגין העברת הזכויות במשק על שמו.

     

11. ביום 22.05.2019 הגישו התובע ואחיו מ', בקשה לביטול צו הקיום שניתן על ידי כב' הרשם לענייני ירושה, בקשה שהועברה להתברר בבית משפט זה (בפני כב' השופטת הבכירה רות אטדגי פריאנטה ז"ל) במסגרת ת"ע 32548-08-19.

     

12. במקביל להגשת הבקשה לביטול צו קיום הצוואה, ביום 14.07.2020 הגיש התובע תביעתו זו, בה עתר למתן סעד הצהרתי כמפורט ברישא.

     

13. בשים לב לכך כי בפני ביהמ"ש התבררה באותה עת עתירתו של התובע ואחיו לביטול צו קיום הצוואה, ביום 14.07.2021 הורה המותב הקודם על עיכוב ההליכים בתובענה דנן.

     

14. במסגרת העתירה לביטול צו הקיום ולנוכח טענות התובע ואחיו לזיוף, ביום 30.1.2023 הוגשה לתיק ביהמ"ש חוות דעת מומחה להשוואת כתב יד, שבמסקנותיה נכתב כי קרוב לוודאי שהחתימה על גבי הצוואה היא של המנוח.

     

15. לנוכח מסקנות חוות הדעת, בדיון שהתקיים בפני ביום 06.06.2023, חזרו בהם התובע ואחיו מעתירתם לביטול צו הקיום וניתנה הוראה למחיקת ההליך וביום 24.07.2023 נתתי הוראה משלימה לחיוב התובע ואחיו בהוצאות משפט לטובת הנתבע בגין הצורך לברר העתירה לביטול צו קיום צוואה.

     

16. בנסיבות העניין ובשעה שהתובענה לביטול צו קיום הצוואה נמחקה (והלכה למעשה, חל צו הקיום שניתן ע"י הרשם לענייני ירושה) ביום 27.06.2023, הוריתי על החייאת בירור הליך זה וקבעתי קדם משפט ראשון לפני.

     

17. בקדם המשפט הראשון שהתקיים בפני ביום 10.01.2024, ובהסכמת הצדדים ניתנה הוראה למחיקת יתר יורשי המנוח מההליך, שכן הנכס מושא הליך זה נרשם על שם הנתבע בהתאם לצו קיום הצוואה.

     

18. במועד זה טען התובע לראשונה באמצעות בא כוחו (דאז) כי בידיו מסמך המוכיח טענות הבעלות: "בנתיים נמצא מסמך שנכתב ע"י שני הצדדים לוועדת ההנחות של הארנונה, רשום שם שהמנוח נותן את הנכס בהסכמה לתובע" (עמ' 7, ש' 10 -11 לפרוטוקול).

     

19. עותק המסמך, החתום לכאורה על ידי המנוח, הוגש לתיק ביום 31.1.2024 ובו נרשם:

     

    "לכבוד ועדת הנחות שלום

    חוזה בין כ. א. לכ. ח.

    אני.... וברצוני להבהיר לכם:

    בעניין המגרש בשכונת... אשר רשום על שמי...

    אני בהסכמה מלאה ורצון גמור ללא כל תמורה או כל תנאי מעוניין שבני א.... יבנה בשטח זה בית שישמש למגורים אותו ואת בני משפחתו ולכן נותן לו את נכס זה במתנה.

    א. התחייב לשלם כל חיוב מיסים שיהיה מוטל על מגרש/נכס.

    ואי לכך אין ולא יהיה לי שום עניין לגבי מגרש/נכס זה או לכל גורם שהוא"

     

20. ביום 01.07.2024 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת שבסופה נקבע ההליך לשמיעת עדויות.

     

21. ביום 03.03.2025 נשמעו עדויות הצדדים ועדיהם.

     

22. ביום 08.04.2025 הוגשו סיכומי התובע, וביום 11.05.2025 הוגשו סיכומי הנתבע.

     

23. אלא שבמקביל להגשת תביעה נוספת לסעד הצהרתי בעניינה של אשת המנוח, ביום 23.07.2025 הגיש התובע בקשה לאיחוד הליך זה עם ההליך הנוסף החדש ולעיכוב ההליכים בתיק זה, תוך עתירה לעכב מתן פסה"ד, על מנת "להימנע מהכרעות סותרות בשתי התובענות".

     

24. לאחר שקיבלתי עמדת הצד שכנגד, ביום 25.09.2025 דחיתי טענות התובע בעניין זה ומשכך בשלה העת למתן פס"ד בהליך דנן.

     

    טענות התובע:

25. לטענת התובע הוא מחזיק בדירה מתחילת שנות ה-90, מכוח הבטחה של האב המנוח להעניק לו אותה במתנה, זאת ללא רישום בפועל על שמו.

     

26. לטענת התובע, הדירה נבנתה מכספיו שלו בהשקעה של כ-800,000 ₪ (נכון למועד הבנייה).

     

27. לנוכח האמור, עותר התובע להצהיר כי הדירה אינה חלק מעיזבונו של המנוח ויש ליתן בידיו סעד הצהרתי המורה כי הדירה תירשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין.

     

28. לדברי התובע עניין הרישום במשפחת המנוח היה ועודנו "רישום דקלרטיבי" גרידא, שכן המנוח נהג לרכוש מתנות ו/או לעזור לילדיו מבלי לבצע רישומים רשמיים על שמם וכך נהג המנוח גם ביחס לדירה מושא ההליך.

     

29. התובע ואחיו מ' (להלן: "האח"), הגישו תביעה לביטול צו קיום צוואת המנוח.

     

30. לאחר הליכים ארוכים בעניין הצוואה, שבהם טענו התובע ואחיו טענות רבות ביחס לתוקפה של הצוואה, הן טענת זיוף והן טענה להשפעה בלתי הוגנת ולאחר שהוגשה לתיק ביהמ"ש חוות דעת מומחה לכתב יד, חזרו בהם התובע ואחיו מהתביעה לביטול צו הקיום וביקשו למחוק ההליך וכך נעשה.

     

31. לשיטת התובע, העובדה כי הוא התגורר בדירה במשך כ-25 שנה במהלך חייו של המנוח, מהווה ראיה לכך כי המנוח העניק לו את הזכויות בדירה.

     

32. כך לטענת התובע, העובדה כי נכס זה לא הוזכר בצוואה מלמדת אף היא שהמנוח עצמו ראה בו כרכושו של התובע.

     

33. לשיטת התובע גרסתו וטענותיו נסמכים על עדים שמוכיחים זאת, ועל כן על אף שהנכס לא נרשם על שמו בחייו של המנוח, הוכח כי מדובר בנכס השייך לתובע ושאינו חלק ממסת נכסי העיזבון.

     

34. התובע ציין גם כן, כי הנוהג של המנוח בכל הנוגע לרישום נכסים, בצירוף העובדה כי המנוח השמיט מצוואתו את הדירה מושא ההליך, מביאים לכדי מסקנה כי מדובר בנכס השייך לתובע ואינו חלק ממסת נכסי עיזבון המנוח.

35. לכך מצטרפת, לשיטת התובע, העובדה כי הוא מתגורר בדירה משך למעלה מ-30 שנים, ללא שנטענה כלפיו כל טענה מצד המנוח, אשר הלך עולמו כ-25 שנה לאחר השלמת בניית הדירה וכאשר בתקופה זו הוא השקיע כספים רבים בבנייתה ובהשבחתה.

     

36. אשר על כן, לשיטת התובע, העדויות שנשמעו ונסיבות הליך זה מקימות את "זעקת ההגינות" ומצדיקות מתן הכרה בזכותו לבעלות בדירה והחרגת הדירה מנכסי העיזבון.

     

    טענות הנתבע:

37. לטענת הנתבע, התובע אינו טוען כי הבית ניתן לו במתנה במהלך חיי המנוח, אלא שלדבריו הוא האמין והובטח לו כי בית זה יינתן לו וזאת ללא שהדבר נסמך על ראיות בכתב או על הסכם מתנה.

     

38. במהלך ההליך, ביקש התובע לצרף מסמך שהופנה לוועדת ההנחות (נספח 7 לתיק המוצגים) כאשר מסמך זה אינו נושא תאריך ולכאורה חתום ע"י האב המנוח והתובע וממנו מבקש התובע להוכיח כי בינו לבין המנוח נערך "הסכם מתנה" שמעניק לו את הזכויות בנכס מושא ההליך.

     

39. לשיטת הנתבע, בשעה שלא הוגשה תובענה לאכיפת אותו הסכם נטען ובשעה שבכתב התביעה לא טען התובע כי מסמך זה קיים, יש לדחות טענת התובע בעניין זה, גם מהטעם של הרחבת חזית.

     

40. בישיבת קדם המשפט מיום 10.1.2024, הורה ביהמ"ש לתובע להגיש המסמך שהוצג לביהמ"ש בפתח אותו דיון (אשר הופנה כאמור לוועדת ההנחות) בצירוף תצהיר ערוך כדין לגבי נסיבות עריכת המסמך וכן נסיבות גילויו בעת הזו ומדוע לא היה בידיו של התובע להגיש המסמך במסגרת כתב התביעה, כאשר לטענתו מסמך זה נחתם בחייו של המנוח.

     

41. ביום 31.01.2024 הגיש התובע תצהיר שבו טען כי הוא נתקל באקראי במסמך, וששכח את דבר קיומו, כשלדבריו המסמך נערך על ידו, תוך שהוא ואביו חותמים עליו במסגרת בקשה שהוגשה לוועדת ההנחות בעיריית ... לקבלת הנחה בארנונה.

     

42. ביום 29.02.2024 ערך התובע תצהיר נוסף ביחס למסמך האמור, בו הצהיר כי מסמך זה הוא העתק ממסמך שהוגש לוועדת ההנחות בעירייה. בתצהירו זה טען התובע כי מאחר והנכס לא רשום על שמו בטאבו, הוא נהג להחתים את אביו ז"ל על מסמכים הקשורים לבית, על מנת שבעתיד לא יבואו אליו בטענות והוא שמר את המסמך בין כל הניירת שהוא שומר בעניין הבית, עוד מראשית בניית הבית על ידו.

     

43. הנתבע סבור כי יש לדחות מכל וכל את ניסיונו של התובע לצרף את המסמך שהופנה לוועדת ההנחות לתיק ביהמ"ש, ובוודאי שאין לראות במסמך זה "הסכם מתנה" כפי טענת התובע, שכן אילו היה ממש במסמך זה, אין כל היגיון שהתובע "ישכח" את דבר קיומו וייזכר בו באקראי מספר שנים לאחר תחילת ההליך.

     

44. עוד הוסיף הנתבע כי התובע שינה מספר פעמים את גרסתו ביחס לנסיבות עריכת המסמך, כאשר פעם אחת טען כי מדובר במסמך שנערך ע"י המנוח והתובע (דברי ב"כ התובע בפרוטוקול הדיון 10.01.2024), בפעם אחרת טען התובע כי מדובר במסמך שנערך על ידו (תצהיר התובע מיום 31.01.2024), ובפעם נוספת טען התובע כי מישהו מהעירייה ערך מסמך זה (עמוד 7 שורות 1-8 לפרוטוקול הדיון מיום 03.03.2025).

     

45. לטענת הנתבע גם אם מדובר במסמך אותנטי, הרי שבוודאי שאין לראות בו "הסכם מתנה", זאת במיוחד אם נערך, כפי טענת התובע, על ידי גורם בעירייה לצורך קבלת הנחה, כאשר לכל היותר, מדובר במסמך שנועד כפי הצהרת התובע לקבל הנחה בתשלומי הארנונה. הא ותו לא!

     

46. כך לשיטת הנתבע גם אם היה מדובר בהסכם מתנה הרי שיש לדחות עתירת התובע להסתמך על מסמך זה, זאת בשל השיהוי הרב בו נקט התובע, בעת שלדבריו מסמך זה נערך לכאורה בשנת 1997 (ראו עדות התובע).

     

47. לשיטת הנתבע, ככל שהמנוח היה רוצה לצוות את הבית מושא ההליך לתובע או להבהיר כי מדובר ברכושו של התובע, היה עושה כן במסגרת צוואתו, אולם אין מחלוקת כי המנוח לא עשה כן.

     

48. הגם שהתובע צירף לכתב תביעתו מסמכים אותם הגדיר כתצהירים, הרי שמלבד תצהיר האח שאומת כדין ע"י עו"ד, יתר המסמכים החתומים לכאורה על ידי אחיותיו של התובע, לא אומתו ולא נחתמו כדין, והללו לא העידו בהליך, ומשכך אין במסמכים אלה כדי לתמוך בטענות התובע.

     

    עדויות הצדדים ועדיהם

     

    עדות התובע:

49. ביום 03.03.2025 נשמעו עדויות הצדדים ועדיהם, אשר יובאו בתמצית להלן.

     

50. התובע העיד כי לאחר שאביו רכש את המגרש בשנת 1984, האב המנוח פנה לתובע הודיע לו על זכייתו במרגש, חיבק אותו ואמר לו "מגיע לך מזל טוב", תוך שהוא מבהיר לתובע כי המגרש נרכש בעבורו (עמ' 1 ש' 23-26).

51. בעקבות כך פנה התובע למהנדס מר זאב גחטמן על מנת שיתכנן עבורו את הבית, ולדבריו המהנדס הורה לו להגיע לפגישה יחד עם אביו וכך הוא עשה (שם, שורות 27-32).

     

52. לדברי התובע, על אף שהמגרש ניתן לו לפני כ-40 שנה, הוא לא פנה לרשויות על מנת לרשום אותו על שמו, זאת לנוכח היחסים המיוחדים עם האב המנוח והדבר אף נאמר ע"י אביו במפורש למהנדס שתכנן את הבית, כאשר לדברי התובע, האב הודיע למהנדס שיש לו משק גדול ויש לו הכנסה טובה מהמשק ולכן הוא מבקש לבנות בית על גבי המגרש לטובת בנו, התובע (עמ' 2, ש' 3-13).

     

53. עוד הוסיף התובע כי אביו נתן מתנות גם לאחים נוספים, שכן לנתבע הוא נתן אפשרות לבנות בית בחצר המשק, לאח נוסף הוא רכש מגרש ולאחיות שהתחתנו קודם לכן, הוא עזר בקניית דירותיהן (שם, ש' 14-18).

     

54. לשאלת ביהמ"ש כיצד הוא מסביר את העובדה שאביו ציווה את כל רכושו לנתבע חרף טענותיו כי הוא היה יד ימינו והיה קשור מאוד לאביו השיב התובע שהדבר נעשה עקב השפעה של הנתבע על האב המנוח (עמ' 4, ש' 1-9).

     

55. התובע ביקש לטעון כי בניית הבית ארכה כ-10 שנים וזאת מאחר שלא היו לו האמצעים לבנות את הבית באופן מהיר יותר, וגם עניין זה מלמד על כך שמדובר בנכס השייך לו, שכן לו חפץ האב לבנות בית מכספיו שלו, הוא יכל לעשות זאת בתוך מספר חודשים בודדים (שם, ש' 32-38).

     

56. התובע העיד כי הוא גר בבית משנת 1995, ובסמוך לאותו מועד הוא פנה לעירייה על מנת לקבל הנחה בתשלומי הארנונה ולצורך כך הגיש התובע לוועדת ההנחות את המסמך שנערך לצורך קבלת ההנחה (ראו סע' 19 לעיל ונספח 7 לתיק המוצגים של התובע). לדברי התובע מסמך זה נערך בעירייה עצמה, תוך שהוא מצטט את דברי אביו לכאורה מאותה עת: "אני רוצה עכשיו לעשות פה חוזה לידכם, עם בן שלי, שכל הבית הזה, המגרש והבית הזה שלו" (עמ' 5 ש' 5-18).

     

57. לשאלת ביהמ"ש מדוע חרף כל הפרוצדורות והבירוקרטיה שנאלץ המנוח להתמודד עימן במהלך חייו, המנוח אינו רושם את הנכס על שמו של התובע, השיב התובע שלא ייחס לכך חשיבות (שם, ש' 22-25).

     

58. לדברי התובע, הנתבע התנהל בחוסר תום לב, תוך השפעה בלתי הוגנת על אביו ותוך הסתרת העובדה כי החתים את האב המנוח על צוואה, כשלדבריו העובדה שהנתבע מבקש להוציא אותו מביתו בו הוא מתגורר כ-40 שנה הינה לא פחות מחוצפה, אכזריות ונכלוליות (שם ש' 25-39).

     

59. לדברי התובע, העובדה שאביו לא רשם את הבית בצוואתו מלמדת על כך שהאב המנוח סבר שהבית שייך לתובע ואינו חלק מנכסיו שלו (עמ' 6 ש' 1-8).

     

60. מעדותו של התובע למדנו כי בעת שאביו רכש את המגרש הייתה לו דירה נוספת שכן לדבריו בשנת 1987, בסמוך למועד נישואיו, רכש דירה נוספת בעיר ..., אך עשה כן, ללא עזרת אביו (עמ' 6 ש' 33-עמ' 7 ש' 20, וש' 27).

     

61. לדברי התובע הוא מכר את הדירה הנוספת כשנכנס לחובות בגין בנייה של נכס אחר (ם, ש' 34-35).

     

62. התובע חזר על כך שלא ראה חשיבות בעצם הרישום (או ליתר דיוק אי הרישום על שמו), הכחיש כי פנה לאביו בעניין זה (עמ' 9, ש' 2-9) והכחיש את העובדה כי אביו סירב לרשום את הבית על שמו (שם, ש' 20-24).

     

63. עוד הוסיף התובע כי המסמך שהוגש על ידו לתיק בשנת 2024 נמצא במקרה בעת החלפת הייצוג (עמ' 10 לפרוטוקול).

    [למרות האמור, אחר העיון בתיק ביהמ"ש, סבורני כי בשעה שהמסמך הנטען הובא לידיעת ביהמ"ש בדיון מחודש 01/2024 (ולא כפי טענת ב"כ התובע בעמ' 10, ש' 36 לפרוטוקול מיום 3.3.2025 כי "אין מחלוקת שזה צורף בחודש יולי") באמצעות בא כוחו הקודם של התובע (עו"ד זיו בייטל) הרי שהדבר אינו קשור כלל להחלפת הייצוג, שהתבצעה בחודש 09/2024 (ראו החלטה מיום 01.09.2024) ומשכך הטענה בעניין נסיבות מציאת המסמך אינה מתיישבת עם מצב הדברים בפועל ומעלה תמיהה].

     

64. לא היה בידיו של התובע הסבר מניח את הדעת לעובדה שעל אף שלשיטתו מדובר במסמך מאוד חשוב ומהותי, המלמד על הבעלות בנכס, הוא שכח מקיומו מעת פתיחת ההליך בשנת 2020, והגיש אותו לתיק ביהמ"ש רק בחודש 01/2024 (עמ' 11 ש' 21-34).

     

65. בהתייחס לתצהיר עליו חתם התובע ביום 09.02.2024 ובהתייחס לאמור בסעיף 2 לתצהיר זה, לפיו הוא נהג להחתים את אביו על מסמכים הקשורים לבית "על מנת שבעתיד מאן דהוא לא יבוא בטענות כלפיי" ביקש התובע להעניק את הפרשנות הבאה: "שתהיה לי חסינות על הבית" (עמ' 12, ש' 25-39).

     

66. התובע לא יכול היה ליתן הסבר גם לעובדה כי על אף שראה במסמך הנטען הסכם להעברת הבית על שמו, הוא לא פועל על מנת לרשום את הבית על שמו בלשכת רישום המקרקעין, זאת כשמחד הוא טוען שלא ראה בכך חשיבות, ומאידך ביקש להעניק למסמך זה משמעות מכוננת: "כמו שיש צוואה ואתה מסתכל על הצוואה, שלך זה צוואה, זה סוף העולם, אצלי, המסמך הזה בשבילי היה גם סוף העולם, כמו צוואה" (עמ' 13, ש' 14-25).

     

67. סבורני בהקשר זה, כי דווקא המשמעות והחשיבות שמבקש התובע להעניק בעת הזאת למסמך האמור, מעלות ספק רב ביחס לנסיבות מציאתו האקראית לכאורה בשנת 2024, כאשר לא ניתן להלום את הנסיבות עם טענת התובע כי מדובר בחוזה שבאמצעותו סבר שהוענקו לו הזכויות בבית, וזאת במיוחד בעת שלדבריו הוא תמיד ידע שיש בעירייה עוד מסמך כזה (שם, ש' 31).

     

68. לשאלת ביהמ"ש מדוע חרף הידיעה כי הוא מחזיק במסמך מהותי כל כך, הוא מגיש אותו רק בשנת 2024 (הגם שהצדדים מנהלים הליכים משנת 2019) טען התובע: "לא ראיתי חשיבות להוציא את המסמך הזה" (עמ' 15, ש' 11-16).

     

69. לשאלה מדוע רכש האב את המגרש על שמו ולא על שם התובע, השיב התובע תשובה מתחמקת: "תשאל את אבא שלי, למה אתה שואל אותי" (עמ' 18, ש' 23) ולעומת זאת מדוע בית אחר הוא רכש ורשם על שם אחיו של התובע, השיב התובע "אמרתי אני חוזר וחוזר היה לי מסמך חתום שאומר, חתום במפורש בוועדת ההנחות שם" (שם, ש' 31-35).

     

70. סבורני כי אין להלום גרסאות התובע אלה עם אלה, כאשר מחד הוא מבקש לטעון שמדובר במסמך בעל משמעות רבה, זאת לצד הכמנתו והגילוי הפתאומי של מסמך זה בחלוף שנים ממועד פתיחת ההליכים (זאת גם אם היה ניתן לייחס למסמך זה מתן זכות בעלות בנכס, אלא שלמען הסר ספק, סבורני כי אין במסמך זה כדי ללמד על כך, זאת כפי שיפורט להלן).

     

    עדות הנתבע:

71. לדברי הנתבע, האב המנוח הוא זה שרכש את המגרש והוא זה שמימן את בניית הבית על גביו, כאשר לדבריו, אביו נכנס לחובות של כ-400,000 ₪ בגין בניית הבית (עמ' 21, ש' 22-30).

     

72. עוד הוסיף הנתבע כי הוא ואחיו סייעו בבניית הבית, כאשר האח מ' עשה את עבודות החשמל והוא עשה את עבודות האינסטלציה והחלונות ובנוסף לכך הוא סייע גם כן בעבודות הגמר של הבית. (שם, ש' 30-35).

     

73. לדברי הנתבע, אביו היה מסוכסך עם רב המושב, הרב ..., אשר העיד מטעם התובע ובמשך שנים לא היה איתו בקשר וזאת עד לפטירת האב (עמ' 22, ש' 1-10) ועל כן אין ליתן משקל לעדות רב המושב.

     

74. הנתבע הכחיש שאביו נתן את הבית במתנה לתובע או רצה לתת לו אותו והוסיף כי האב המנוח אמר: "לעולם אני לא אתן לו את הבית" (שם, ש' 30-34).

     

75. הנתבע הסביר את ההבדל בין התובע לבין יתר האחים, שלהם העניק האב מנכסיו, בכך שהיה סכסוך בין האב המנוח לבין התובע, כאשר במשך 4 שנים התובע לא דיבר עם האב וכשאביו היה מאושפז לפני פטירתו, התובע אף לא הגיע לבקר אותו, עד כדי שהאב הביע צערו בקול רם ואמר "הדלק שלי, האוטו שלי, הכל שלי, ולא באים לבקר אותי" (עמ' 22, ש' 38- עמ' 23, ש' 4).

     

76. בהתייחס לשאלה מדוע האב אפשר לתובע להתגורר בביתו, השיב הנתבע "בהתחלה הוא אמר לו שאין לו כסף.. המצב שלו קשה, אז הוא אמר לו בוא תעבור זמנית לבית עד שנראה מה נעשה" (עמ' 23, ש' 6-8).

     

77. הנתבע העיד כי אביו סייע לו ולייתר אחיו בבניה או ברכישה של בתים וכך הוא עשה גם בהתייחס לתובע עצמו, כאשר עזר לו ברכישת דירתו הראשונה ( עמ' 24, ש' 1-12).

     

78. ביחס לשאלה מדוע האב המנוח ציין בצוואתו את המשק, בעת שציווה את נכסיו לנתבע, אך שתק ולא הזכיר את הנכס מושא ההליך, השיב הנתבע "אני לא יודע למה אבא עשה את זה כי אני גרתי איתו...הוא לא רצה לתת לו... הוא כל הזמן אמר לי, לא נותן לו את הבית, לעולם לא אתן לו את הבית" (עמ' 26, ש' 1-24).

     

79. לשאלת ביהמ"ש כיצד למרות האמור האב המנוח נותן לתובע להתגורר במשק שנים רבות בביתו, השיב הנתבע "כי הוא כל הזמן התלונן... הוא היה רב איתו" והוסיף שאביו נתן לו (לנתבע) את הבית, זאת גם מהטעם שהנתבע הוא זה שסייע לאב בבניית הבית והכחיש שוב שהאב המנוח רצה להעניק את הבית לתובע (עמ' 27, ש' 1- עמ' 28, ש' 9).

     

80. עוד הוסיף הנתבע כי כאשר הבית היה מושכר, האב המנוח לקח את דמי השכירות אליו, ולא העביר אותם לידיו של התובע (עמ' 28, ש' 33-36).

     

81. עוד הוסיף הנתבע כי במשך השנים אביו המנוח קנה לתובע רכבי עבודה שונים-משאית דלק, אוטובוס, משאית זבל, טרנזיט "רק שיעבוד ויתפרנס" (עמ' 29, ש' 25-27).

     

82. הנתבע אישר כי הבית של האח מ' נבנה על גבי מגרש שנרכש בכספי האב המנוח ושהזוכה בו הייתה בתחילה אשתו של התובע, ורק לאחר מכן הבית הועבר על שם האח מ' ולשאלת ביהמ"ש, האם יכול להיות שהאב וכל המשפחה כולה לא התייחסו לעניין הרישום, השיב הנתבע תשובה לא ברורה, וטען כי אביו קיבל את החלטותיו לבד ואמר לו לא להתערב (עמ' 29, ש' 30- עמ' 30, ש' 13).

     

83. על אף מגוריו של התובע במשך שנים ארוכות בבית מושא הליך זה, טען הנתבע כי מדובר בזכות מגורים זמנית בלבד, שניתנה לתובע בגלל משפחתו מרובת הילדים (עמ' 32, ש' 1-14).

     

    עדותו של הרב ...:

84. עד זה משמש רב המושב, לדבריו, במשך 50 שנה (כאשר במהלך עדותו התברר כי הוא מצוי בפנסיה מזה מס' שנים, כפי שעולה מעמ' 25, ש' 4), העיד כי הוא מכיר את האב המנוח היטב, טען שהיה ידיד טוב של המנוח, אך הוסיף כי הנתבע קלקל את מערכת היחסים בינו לבין האב המנוח, והכחיש שהוא כועס על הנתבע.

     

85. העד השווה בין מצבם של הצדדים לסיפור המקראי של יוסף ואחיו שבו אפליה של אחד הבנים יצרה שנאה בין האחים והפרידה ביניהם (עמ' 35, ש' 14-25).

     

86. העד הכחיש את דברי הנתבע כי בדרשותיו היה "עוקץ" את האב המנוח, והוסיף כי דרשותיו עסקו אך ורק בדברי הלכה ומוסר (עמ' 36, ש' 1-7).

     

87. העד ציין כי ניסה להשכין שלום בין הצדדים, אך זאת ללא הצלחה ( שם, ש' 29) והוסיף כי התובע ואחיו מ' לא רצו להגיע לאזכרה של האב המנוח בגלל הסכסוך (עמ' 37, ש' 1- 17), אך הוא שכנע אותם לבוא ואכן בעקבות כך הם הגיעו לאזכרה (שם, ש' 23-29).

     

88. העד ידע שהצדדים מצויים בסכסוך ביחס לבית והוסיף שלמיטב ידיעתו התובע בזבז כספים ובנה את הבית, כאשר לדבריו המנוח אמר לו במפורש שהוא קונה את השטח עבור התובע (עמ' 37, ש' 32- עמ' 38, ש' 18).

     

89. לטענת העד התובע צריך לקבל את הבית ב... וככל שלא כך יהיה מדובר יהיה ב"גזל גמור", שכן הבית לדבריו שייך לתובע "הוא בנה, הוא בכספו והכל הוא בנה הוא עשה את זה" (עמ' 39, ש' 1-9).

     

90. לדברי העד הוא יודע שהתובע בנה את הבית מכספו שלו, כאשר לדבריו "כל דבר שואל אותי" (שם, ש' 13-16). לשאלת ביהמ"ש כיצד הוא יודע מי שילם לקבלן, אישר העד כי הוא לא ראה את התשלום לקבלן, אבל לדבריו, הוא יודע שהדבר נעשה מכספו של התובע (שם, ש' 23-28).

91. העד אישר כי התובע ואחיו מ', הם אלה שפנו אליו ובעקבות כך הוא ניסה להביא את הצדדים להסכמות, ואף הציע להם ללכת ל"דין תורה" (עמ' 40, ש' 1-8).

     

92. העד אישר גם כן כי הוא הציע לצדדים לא להתייחס לצוואה וללכת לדין תורה ולחלק את הנכסים לפי "מה שהגון" (עמ' 40, ש' 4-11).

     

93. העד אישר כי הנתבע היה מוכן ללכת לדין תורה, אך סירב לעשות כן ללא ייצוג (שם, ש' 22-35).

     

94. מעדותו של הרב עלה כי הוא סבור שיש לעשות שלום בין האחים וכי מדובר באינטרס של הצדדים ושל המנוח (עמ' 45, ש' 33-39).

     

    עדות המהנדס מר גחטמן:

95. המהנדס העיד כי בסביבות שנת 1985 הגיע אליו האב המנוח, שהיה מוכר לו עוד קודם לכן, סיפר לו שיש לו 3 בנים, אמר לו שהוא רוצה שלכל אחד מהם יהיה בית והוסיף שהאב המנוח אמר לו שלבן הגדול א' הוא קנה מגרש על שמו (עמ' 46, ש' 21-29).

     

96. העד הוסיף כי המנוח הגיע אליו עם התובע והם החלו לתכנן את הבית וכי לאורך כל הליך התכנון, הוא עמד בקשר רק עם התובע (שם, ש' 29-31).

     

97. העד הוסיף כי הוא מכיר את כל האחים וכי למנוח הייתה חוכמת חיים, כאשר לדבריו המנוח אמר לו שהוא רוצה לבנות בית "גם לג' וגם למ' וכך היה" (שם, ש' 35-37). עם זאת העד אישר כי מדובר בהתרשמות שלו וכי מדובר בשכל ישר (עמ' 47, ש' 37-39).

     

98. העד ציין בעדותו כי היה שותף גם לתכנון הבית של האח מ' (שם, ש' 38-39).

     

99. המהנדס אישר כי מעת רכישת המגרש, חלף זמן לא מבוטל עד שהחל הליך הבנייה (עמ' 49, ש' 11-13).

     

100. העד הסביר את הנאמר בסעיף 4 לתצהירו בכך שהאב המנוח קנה את המגרש על שמו מסיבות שונות, טכניות ושהוא "מעביר אותו מלכתחילה לבן א'" (עמ' 50, ש' 19-27).

      

     העד מר מ' ש':

101. לדברי עד זה, הוא עבד במשך שנים רבות אצל התובע, כטייח באמצעות קבלן אחר (עמ' 51, ש' 32), אך הוסיף "חוץ מזה לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום ממש שום דבר, כסף, הכל התנהל דרך הקבלן כמובן" (עמ' 52, ש' 1-2), ואף הבהיר כי הוא לא יודע על שם מי רשום הבית (שם, ש' 10).

      

102. על אף האמור ציין העד כי הוא מכיר את התובע, אך לא את הנתבע, ולא ראה את הנתבע בשלבי בניית הבית (שם, ש' 15-24).

      

103. עד נוסף (ששמו אינו מופיע בפרוטוקול), העיד כי הוא גר בשכנות לתובע, אינו יודע מי קנה את המגרש, אינו יודע מי שילם עליו, אבל לדבריו הוא היה עד לכך שהתובע בנה את הבית, שכן היה רואה אותו עם העובדים מרפיח (עמ' 53 לפרוטוקול).

      

     עדות האח מר מ. כ.:

104. בעדותו ציין העד כי בזמן בניית הבית ב..., הוא עבד אצל קבלן חשמל, והתובע הוא זה ששילם לאותו קבלן ישירות (עמ' 54, ש' 15-20).

      

105. לדברי העד, האב המנוח לא היה מעורב כלל בבניה והכל נעשה על ידי התובע, לרבות הזמנת החומרים והתשלומים השונים (שם, ש' 22-26).

      

106. למרות האמור, טען העד כי הוא אינו זוכר מי עשה את עבודות האינסטלציה בבית, אך בהמשך טען שהוא זוכר שהתובע הביא מישהו "קבלן ערבי גם מעזה" (עמ' 55, ש' 7) והכחיש כי הנתבע לקח חלק בעבודות האינסטלציה של הבית (שם, ש' 26).

      

107. האח מ' הוסיף כי הוא יודע שהתובע בנה הכל, דאג לחומרים, שילם הכל, אך לדבריו בגלל שאביו המנוח לא רצה להפסיד את החזר המע"מ, ההוצאות נרשמו על המשק. (עמ' 56, ש' 5-18) זאת על אף שקודם לכן העיד כי התשלום לקבלנים ולפועלים נעשה "הרבה בשחור" (עמ' 56, ש' 14) ולמרות שבהמשך טען "תשמע אני לא הייתי מעורה בכסף הזה... הייתי סטודנט.. והראש שלי לא היה שמה לראות כל פיספס קטן..." (עמ' 61 ש' 5-9), אך מיד לאחר מכן הוסיף כי רוב החשבוניות היו על שם התובע (שם, ש' 16).

      

108. לשאלת ביהמ"ש מדוע האב המנוח לא רושם את הבית על שם התובע לאחר סיום הבנייה, השיב העד "מה שזכור לי אבא אמר פעם, אם אני מעביר אותו הוא גם אמר לי אישית, אני לא אקח את הבית של הבן שלי, זה הבן שלי, כמו שלך נתתי שטח, גם לג' נתתי לבנות בחצר שלי, אז זה בית של א'" (עמ' 56, ש' 29-35). עוד הוסיף העד כי האב המנוח אמר לו שאם הוא מעביר את הבית על שם התובע, הוא יאלץ לשלם מס שבח ( שם, ש' 35-36).

      

     עדות האחות הגב' ד. י.:

109. העדה ציינה כי היא מתגוררת בירושלים והתובע ב... והם היו מתראים בחגים בלבד.

110. לדברי עדה זו, היא יודעת כי אביה אמר שלא ייתן את הבית לתובע, כאשר לדבריה היא יודעת שהאב קנה את הבית להשקעה (עמ' 64, ש' 13-20).

      

111. העדה הכחישה ששמעה שאביה רצה להעניק לכל אחד מהבנים בית, לרבות את הנכס מושא ההליך לתובע (שם, ש' 25) והוסיפה כי היא לא יודעת כי האב נתן לאח מ' בית (שם, ש' 29), כאשר לדבריה מ' שילם משכנתא על הבית.

      

112. על אף שהעדה העידה שאביה אמר שהוא לא רוצה לתת את הבית לתובע, היא לא ידעה להסביר מדוע נתן האב המנוח לתובע להתגורר בבית במשך שנים רבות (עמ' 65, ש' 10-16).

      

113. עדה זו הכחישה קבלת טובת הנאה כלשהי או אינטרס כלכלי אחר מהמשק ולא ייחסה חשיבות לכך שהיא מקבלת עופות מהמשק (עמ' 68, ש' 24-29), כאשר לדבריה גם בחייו של האב המנוח היא קיבלה עופות מהמשק.

      

     העד מר א. ש.:

114. עד זה הוא בן משפחה של הצדדים (בן דוד).

      

115. לדברי העד, ההיכרות שלו עם המשפחה ועם המנוח, הצטמצמה לאירועים משפחתיים. למרות האמור, לדברי העד, בנסיעות אלה הוא שאל את המנוח "מה קורה עם הצוואה, עם הבית" (עמ' 72, ש' 6 -7), והמנוח אמר לו שהוא בשום פנים ואופן לא מוכן שהבית יעבור לתובע "שהכל נשאר לג', שהוא לא מוכן שהבית... ב... יעבור לא'" (עמ' 72, ש' 7 - 14).

      

116. העד הסביר כי הוא נהג מונית והוא היה נוסע ביחד עם עוד בני משפחה, שהיו עדים לדברי המנוח, שנאמרו מספר פעמים, ולדבריו: "תמיד היינו מדברים על הנושא הזה" (שם, ש' 38 - 39).

      

117. עוד נלמד מדברי העד, כי האח מ' היה מצוי בסכסוך עם האב המנוח ולדבריו גם התובע עצמו לא היה בקשר עם אביו (עמ' 73, ש' 6 - 16).

      

118. עוד הוסיף העד כי הוא והמנוח היו מדברים על הכל ולא רק על עניין הזכויות בבית (עמ' 75 ש' 3) ולדבריו, כאב לו מאוד על היחסים העכורים בין התובע ואחיו מ' לבין המנוח, ולכן הוא התעניין ברצונו של המנוח ביחס לבית (שם, ש' 5-6).

      

119. העד אישר שהתובע מתגורר בדירה במשך עשרות שנים (שם, ש' 16), אך לדבריו, המנוח הוא זה שבנה את הבית, ולא התובע (שם, ש' 18) [זאת על אף שלא ידע מי רכש את המגרש].

120. עוד הוסיף העד כי הסיבה שהמנוח לא רצה שהבית יישאר לתובע הייתה, החשש "שאם יקרה משהו לא', שלא יישאר לאישתו" (שם, ש' 32 ועמ' 76 ש' 1).

      

121. לדברי העד, החשש של המנוח מכך שהבית יעבור בשלב כלשהו על שם אישתו של התובע נבעה מאירוע אלימות לכאורה שאירע בין אשת התובע לבין אישתו של המנוח (אם הצדדים) (עמ' 76, ש' 6-13).

      

122. העד אישר שהמנוח עזר לילדיו מבחינה כלכלית וטען כי הוא סיפר לו שהוא רכש את הבית לאח מ'. כך התברר מעדותו של העד, כי המנוח אמר לו: "אני קניתי את זה וגם לא' אותו הדבר" (עמ' 77, ש' 4), ולמרות זאת, טען שהמנוח הוסיף ואמר: "אני לא רוצה שזה יישאר לא' בגלל אישתו" (שם, ש' 13-14).

      

123. לדברי העד, המנוח סיפר לו בחייו שהוא ערך צוואה ואמר לו: "הכל השארתי לג', כי ג' הוא הבן ממשיך, אני לא יכול לחלק את זה ומגיע לג'" (עמ' 79, ש' 1-2). "וחוץ מזה ג' היה שם במשק... מהשחרור של הצבא הוא היה שם" (שם ש' 7).

      

     עדותה של האחות הגב' צ. י.:

124. העדה אמנם ידעה לומר כי זומנה להעיד ביחס לבית ב..., אך לא זכרה האם היא חתמה על מסמך שהוצג לה (מסמך הנושא כותרת "תצהיר", שלא אומת כדין, צורף כנספח 1 לתיק המוצגים של התובע ושבו נכתב "אני הח"מ... מצהירה בזאת כי ידוע לי, כי הנכס... שייך לאחי א' כ'... זאת כפי ששמענו את אבינו... אומר בפנינו פעמים רבות בעודו בחיים") ולא זכרה מי החתים אותה על מסמך זה, כשלדבריה הזיכרון שלה נחלש מאוד והיא לא יכולה לענות על דברים ספציפיים (עמוד 80). עם זאת, העדה אישרה כי החתימה על גבי המסמך היא החתימה שלה. (עמוד 81 ש' 1), אך לא זכרה מדוע חתמה על המסמך (שם, ש' 19).

      

125. למרות דבריה האמורים של העדה, התעקש ב"כ הנתבע להמשיך ולשאול אותה שאלות אודות הסכסוך בין הצדדים והסוגיות שבמחלוקת.

      

126. העדה טענה שלמרות שהתובע גר בדירה אין זה אומר שאביו מתכוון להעביר את הדירה על שמו (עמ' 81 ש' 30).

      

127. העדה הוסיפה "אני לא אדע לספר בשם אבא למה הוא עשה את זה.. זו הדעה שלו... אני לא שאלתי אותו שאלות למה ככה... לא שיתף אותי בזה אף פעם" (עמ' 82 ש' 19-26).

      

128. העדה הוסיפה כי רק לאחר פטירת אביה המנוח, נודע לה שהייתה צוואה (שם, ש' 32).

      

129. לשאלת ביהמ"ש האם היא יודעת מה רצה אבא שלה ביחס לבית ב..., השיבה העדה "לפחות פעם אחת שמעתי שהוא לא רוצה להעביר את זה על שמו...על השם של א'" (עמ' 83, ש' 3-6).

      

130. לבסוף, העדה אישרה כי היו חיכוכים וויכוחים בין התובע והאח מ' לבין האב המנוח (עמ' 83, ש' 30).

      

     דיון והכרעה:

131. לאחר שבחנתי את כל אשר בפני, לרבות כתבי הטענות, העדויות והסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהנכס מושא ההליך אינו חלק ממסת נכסי העיזבון וכי ניתנה לו זכות הבעלות בנכס זה, ומשכך אני מורה על דחיית התובענה.

      

132. בהתאם לסעיף 2 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") בשעה שקיימת צוואה בתוקף, הירושה תהא על פיה.

      

133. כפי שניתן ללמוד הן מהמציאות והן מכלל העדויות, מחד, המנוח ציווה את כל רכושו לנתבע ומאידך, במהלך חייו, הוא נתן לתובע זכות מגורים בדירה מושא ההליך (למשך שנים רבות וארוכות).

      

134. יהיו מניעיו של המנוח אשר יהיו, זאת המציאות וכך הסקתי מהעדויות השונות, ולא עלה בידי התובע להוכיח כי זכות הבעלות בדירה שייכת לו ו/או כי יש להוציא הדירה ממסת נכסי העיזבון.

      

135. אמנם בצוואתו של המנוח אין התייחסות מפורשת לדירה מושא ההליך, אך בעובדה זו כשלעצמה אין כדי ללמד כי הדירה אינה חלק ממסת נכסי העיזבון.

      

136. בסעיף 1 לצוואתו, ציין המנוח את כלל נכסיו באופן כוללני וריבה בתוכם את המשק במושב "... את כל כספי, רכושי וזכויותי מכל סוג שהוא, בין במקרקעין, בין במטלטלין, שיש לי היום ושיהיה לי בעתיד לרבות כל קרן מכל סוג, קופת-גמל או קופת-פנסיה, ולרבות כל זכויותי במשק...". סבורני כי לא ניתן ליתן פרשנות אחרת למילה "לרבות" וכי זו כוללת את כל נכסי המנוח, לרבות הדירה מושא ההליך (הגם שלא אוזכרה באופן פוזיטיבי בצוואה).

      

137. בהתאם להוראות סעיף 54 לחוק הירושה, פרשנות צוואה מתבצעת לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

      

138. סעיף זה הוא ביטוי לצורך לקיים אחר רצונו של המצווה [ע"א 122/86 משה שפיר נ' סם קליבנסקי, מד(1) 738 (1990)], שהוגדר "עיקר העיקרים" ו"בריח התיכון" של פעולת בית-המשפט בבואו לפרש צוואה [דברי השופט חשין בע"א 1182/90 דורית שחם נ' מרים רוטמן, מו(4) 330 (1992)].

      

139. אלא שלצד הצורך והאפשרות לפרש אומד דעתו של המצווה, "זהירות יתר נדרשת כאשר מפרשים צוואה, וזאת משום שאין אפשרות לברר מפי המצווה את כוונתו האמיתית" [דברי השופט טל בע"א ע"א 360/93 גבריאל אוברזנסקי נ' קורט גרין (מאגרים משפטיים, 10.8.1995) שלהם הסכים הנשיא שמגר (בפסקה 4 לפסק-דינו)].

      

140. על רקע גישה זהירה זו, יצרה הפסיקה הבחנה בין הפירוש של הוראת הנחלה בצוואה, לבין קביעה שיפוטית בדבר הנוחל מכוח הצוואה, מקום בו לא נקבעה בצוואה הוראת הנחלה כזו. נטיית הפסיקה היא, כי במצב דברים כזה, קביעה שיפוטית בדבר זהותו של הנוחל מצויה מחוץ למתחם הפעולה הלגיטימי של בית-המשפט בבואו לפרש צוואה [ע"א 360/93 גבריאל אוברזנסקי נ' קורט גרין (מאגרים משפטיים, 10.8.1995)].

      

141. באופן דומה, נקבע בע"א 102/80 חיה שרה פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, לו(4) 739 (1982) כי:

      

     "אין אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה היה אומר – ולא אמר – אילו חשב דבר, אלא אתה מחלק רכוש על-פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על-פי אומד דעתו. באין כל אמירה, אין כל 'וו', עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה".

      

142. בפסק דין אחר קבע ביהמ"ש העליון, מפי הנשיא א. ברק את גדריה וגבולותיה של פרשנותה של צוואה:

      

     "בפרשנות הצוואה. מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם (ראו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו (ראו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד [2], בעמ' 28). מכאן הגישה, העוברת כחוט השני בפסיקתו של בית-המשפט העליון, כי יש לקיים את דבר המת (ראו: ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן [3]; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק [4], בעמ' 721). מאידך גיסא, ניצבים אנו בפני המציאות, שבה המצווה אינו עוד בחיים. שוב אין הוא יכול לעשות צוואה או לשנות מהצוואה שעשה. כל שנותר לנו היא הצוואה שאותה עשה. אותה עלינו לפרש. אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה" [ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי [23 עמ'], נג(2) 817 (1999)].

      

     הרי שלאור כלל היסוד כי "מצווה לקיים דברי המת" (גיטין, יד עמוד ב) יש לכבד רצון המצווה כפי שהוא מוצא ביטויו בהוראות הצוואה, תוך היצמדות, ככל האפשר להוראותיה הכתובות של הצוואה ותוך בחינת אומד דעתו של המנוח.

      

     בשים לב לכל האמור לעיל, סבורני כי ריבוי הדירה בכלל נכסי המנוח הוא הוא רצונו של המנוח, שהשתקף מרוב העדויות ומהראיות בתיק.

      

143. אני סבור גם כן, כי לא ניתן להלום מסקנתו של התובע כי העובדה שהדירה הושמטה מצוואתו של המנוח מלמדת על כך שהאב המנוח לא ראה בדירה זו כחלק מנכסיו, שכן פרשנות זו אינה מתיישבת לא עם מרבית העדויות שנשמעו ולא עם לשון הצוואה הנוקטת בלשון "לרבות", שכן "בכלל מאתיים- מָנֶה".

      

144. סבורני גם כן כי אין בהשמטת שמו של התובע מצוואת המנוח, כדי ללמד בהכרח על כוונה להעניק הדירה לתובע, שכן ככל שהתובע רצה לעשות כן, היה עליו לפרש זאת בצוואתו. עם זאת, סבורני שהשמטה זו ביקש המנוח להעביר מסר. בין אם מדובר במסר של הבעת מורת רוח מהתנהלותו של התובע (שעל פי עדויות צדדי ג', הנעדרים אינטרס כלכלי, הוא היה מסוכסך עם אביו) ובין אם מסר שנועד לשמר את הדירה כחלק מנכסיו, אולי מתוך חשש שלא תועבר לידיה של אשת התובע (ראו: עדותו של מר א. ש.).

      

145. יודגש כי אף מעדותו של התובע עצמו לא ניתן להגיע למסקנה שהאב המנוח נתן לו את הנכס במתנה (ואף לא כי התחייב לעשות כן) זאת במיוחד כאשר עסקינן בנכס מקרקרעין (ראו: סעיף 6 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 וסעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969).

      

146. עוד יודגש כי גם המסמך שהתגלה באופן פתאומי ובלתי מבורר בשנת 2024 יכול ללמד לכל היותר על התחייבות לתת מתנה, זאת בשעה שהדבר לא השתכלל לכדי רישום. גרסאותיו הסותרות של התובע עצמו ביחס למסמך זה ולנסיבות עריכתו, כאשר גם לשיטתו, מסמך זה נערך בעירייה ונועד לקבלת הנחות בארנונה, שוללות ממסמך זה את המשמעות המשפטית שמנסה התובע להעניק לו בשלב זה של ההליך.

      

147. למען הסר ספק, סבורני כי אין במסמך שהוצג במפתיע בשנת 2024 כדי ללמד על רצון של המנוח להעניק הנכס לתובע וזאת בניגוד לטענת התובע בסיכומיו. כפי שהבהרתי לעיל, אין לראות במסמך זה את אשר ראה בו התובע עצמו- מסמך שנערך בעירייה לצורך קבלת הנחה בארנונה (ראו: עמ' 5 ש' 5-18) ולא מצאתי כי מסמך זה הינו בגדר "הסכם מתנה" כמשמעו המשפטית.

      

148. יודגש כי טענתו של התובע כי השקיע כספים בבניית הבית, אינה עולה מחומר הראיות בתיק ועומדת בסתירה לטענות יתר האחים (כאשר מצאתי את עדותו של הרב ... בעניין זה כעדות שמועה בלבד והמהנדס אישר כי מסקנתו בדבר רצונו של המנוח להעניק לתובע את הנכס מקורה בהתרשמות בלבד).

      

149. כך או כך, בניגוד לטענת התובע, אין בהשקעה כספית כשלעצמה, גם אם הייתה מוכחת, כדי ללמד כי ניתנה לו זכות הבעלות בנכס.

      

150. עובדה היא כי חרף טענת התובע לבעלות בנכס, לא התובע ולא האב המנוח עצמו פעלו לרישום הנכס על שמו של התובע והדבר מלמד על כך כי במהלך חייו של האב המנוח, לא הייתה כוונה להעניק לתובע את הבעלות בנכס, זאת חרף מגוריו בו והטענה להשקעה בנכס (שלא הוכחה. ראו גם: התייחסותי לטענות התובע ולעדותו).

      

151. עדותו של האח מ' לא עשתה עליי רושם מהימן, זאת בשעה שהוא מצוי בסכסוך מתמשך עם הנתבע וכאשר עדותו אינה מתיישבת עם העדויות בתיק (כולל של האחיות, ששללו מכל וכל כוונה או רצון של האב להעניק את הבית במתנה לתובע).

      

152. אציין, כי מלבד האמור ביחס לעולה מהעדויות השונות, לא מצאתי להידרש ליתר העדויות, שאין בהן כדי לשנות ממסקנותיי (כאשר הללו הובאו בתמצית לעיל).

      

153. יוער גם, כי העובדה שהתובע הגיש התנגדות לצוואת המנוח, מלמדת אף היא כי לא סבר מלכתחילה שהפרשנות הנכונה שיש להעניק לצוואה היא החרגת הדירה מושא ההליך מנכסי העיזבון, שכן הנחת המוצא היא שאילו סבר כן מלכתחילה, דומה כי לא היה מגיש התנגדות לקיום הצוואה, אלא מבקש לקיימה וליצוק לה את התוכן הפרשני שהוא מבקש להעניק לה כעת במסגרת הליך זה.

      

154. לעניין זכות המגורים של התובע, חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע ומגדיר את הזכויות הבאות בלבד: בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה, אך הפסיקה הכירה בזכות הרישיון במקרקעין- או בשמה הנוסף- זכות "בר רשות", מטעמים של צדק.

      

155. מבלי שיהיה בכך כדי לומר מאומה על טיבה ומהותה של זכות המגורים הלכאורית של התובע ובשעה שאף אחד מהצדדים לא טען לזכות "בר רשות" או להיעדרה, כאשר התשתית הראייתית והעובדתית שיש להניח ביחס לזכות לכאורית זו שונה מזו שהתבררה בתובענה דנן, אינני מכריע בכך.

      

156. אי לכך, התובענה במתכונתה נדחית בזאת.

      

157. בשים לב להתמשכות ההליך, לעמידתו של התובע על ניהולו עד תום ולמסקנות פסק הדין, התובע יישא בהוצאות הנתבע בסכום של 30,000 ₪ שישולמו לנתבע בתוך 30 יום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

      

     מתיר העברה למאגרים משפטיים, בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.

      

     בכך מסתיים בירור ההליך, המזכירות תסגור התיק.

      

     ניתן היום, ט' שבט תשפ"ו, 27 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.