רע"א 7233/16

השופט י' דנציגר:

           לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) מיום 3.7.2016 בהפ"ב 58250-10-15 ובקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין זה.

רקע

1. ביום 3.1.2011 התקשרה המבקשת – חברה יזמית העוסקת בהקמת פרויקטים של בניה למגורים – בהסכם קומבינציה עם המשיבים, בעלי קרקע בחדרה, להקמת בניין מגורים (להלן: ההסכם). תנאים יסודיים בהסכם היו קבלה של היתר בנייה כחוק והעמדתו של ליווי בנקאי לפרויקט, כאשר לא צויין מועד מפורש להשגתו של הליווי. בהמשך, שלחו המשיבים הודעת ביטול למבקשת תוך שטענו כי חלף הזמן הסביר להעמדת הליווי הבנקאי מצידה. בהתאם לתניית בוררות שנקבעה בהסכם – ולאחר מספר ניסיונות כושלים למינויו של בורר – מונה לבסוף כבורר השופט (בדימוס) יצחק יעקבי-שווילי (להלן: הבורר).
2. בפסק דינו מיום 19.8.2015 (להלן: פסק הבוררות), קיבל הבורר את טענת המשיבים כי המבקשת הפרה את ההסכם בכך שלא העמידה ליווי בנקאי בתוך זמן סביר. עם זאת, דחה את טענותיהם בדבר הנזקים שנגרמו להם עקב הפרה זו, כמפורט להלן.

           לטענת המשיבים, על פי ההסכם מסירת הדירות אמורה הייתה להיות בשלהי שנת 2013, כך שנוכח ההפרה יאלצו להתקשר עם יזם אחר מה שיגרום למסירת הדירות אך בשלהי שנת 2017. עיכוב זה בכארבע שנים, כך נטען, יוביל לקבלת מספר דירות קטן יותר בהשוואה למה שהיו זוכים לוֹ המשיבים לוּ קויים ההסכם. בניגוד לכך, קבע הבורר כי לא הוכח שההתקשרות עם יזם חדש אכן תביא בהכרח לקבלת נתח קטן יותר של דירות. לצד זאת, נקבע כי נגרם למשיבים נזק בדמות הפסד דמי השכירות שיכלו לגבות מדירותיהם בתקופת העיכוב האמורה. בעניין זה, ציין הבורר כי על אף כי אין בטענות הצדדים התייחסות מפורשת לרכיב זה של הפסד דמי שכירות, קיימת בטענות המשיבים רמיזה אליו. עוד הטעים הבורר כי על פי תניית הבוררות הוא אינו כבול לדיני הראיות ולסדרי הדין.

           בבואו לקבוע את שווי הפסד דמי השכירות, נקט הבורר דרך של "אומדנת הדיינים" וקבע, בסיכומו של דבר ולאחר התחשבנות שביצע, כי על המבקשת לשלם למשיבים יחד ולחוד סך של 3,240,000 ש"ח.

3. בפסק הדין נשוא הבקשה דנן, קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות, תוך שביטל – מכוח סמכותו לפי סעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) – את קביעותיו של הבורר בדבר גובה דמי השכירות. בדבריו, נדרש בית המשפט לתשתית הנורמטיבית בדבר סמכותו של בורר לפסוק סעד בגין ראש נזק שלא נדון בכתב התביעה; ולחובתו של הבורר שלא לפגוע בכללי הצדק הטבעי ובכלל זה בזכות הטיעון של הצדדים. בנסיבות העניין דנא, קבע בית המשפט כי משנושא דמי השכירות כלל לא עלה בהליך הבוררות המקיף שניהלו הצדדים; כלל לא הובאו ראיות בעניין זה; והבורר אף לא מינה שמאי מטעמו להערכת דמי השכירות – כאשר הוא עצמו "אינו בעל מומחיות בשמאות" – אזי נוצרה בענייננו פגיעה אמתית בכללי הצדק הטבעי לפיהם יש לשמוע את הצדדים בכל סוגיה מהותית. עוד הביע בית המשפט חשש כי ייווצר מצב בו הצדדים להליכי בוררות יביאו ראיות בכל תחום אפשרי הקשור לסכסוך, מחשש כי הבורר יפסוק אף בנושאים שכלל לא הועלו בהליך.
4. נוכח האמור, ביטל בית המשפט המחוזי את קביעתו של הבורר בדבר גובה דמי השכירות, והחזיר את התיק לבורר על מנת לאפשר לצדדים להביא טיעוניהם וראיותיהם לפניו. עם זאת, קבע בית המשפט מספר הוראות אופרטיביות בכל הקשור לאופן ניהול ההליך לפני הבורר:

           ראשית, הוטעם כי "למען הסר ספק, ההשלמה אינה לגבי עצם דמי השכירות המגיעים למשיבים, אלא לגובהם בלבד, משך התקופה בה זכאים המשיבים לדמי שכירות, מספר הדירות וכיוצא בזה".

           שנית, הורה בית המשפט כי הבורר ימנה שמאי אשר יגיש חוות דעת בסוגיית דמי השכירות, כאשר "השאלות לשמאי ינוסחו על ידי הצדדים בהליך הבוררות, בשיתוף עם הבורר, והצדדים יוכלו להפנות אליו שאלות הבהרה בלבד". בנוסף, נקבע כי הצדדים יפקידו בידי הבורר את שכרו של השמאי מראש. כמו כן, קבע בית המשפט כי "הצדדים ישלימו ראיותיהם בתוך חודש ימים נוספים, במקביל".

תמצית הטענות בבקשה

5. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי עת קבע הוראות פרוצדורליות אופרטיביות בדבר אופן קיום ההליך המשלים לפני הבורר. נטען כי הוראות אלה "מרוקנות מתוכן" את קביעותיו של בית המשפט בכל הקשור לפגיעה בזכותה לטיעון ועיוות הדין שנגרם לה. זאת, שכן דה פקטו מגבילות ההוראות האמורות את יכולתה לטעון כנגד עצם חובתה לפצות את המשיבים בגין הפסד דמי שכירות. על כן, עותרת המבקשת לביטול הוראות אלה.
6. בתגובתם, סומכים המשיבים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי בנסיבות העניין, ומרגע שהוכרע כי המבקשת הפרה את ההסכם, צדק בית המשפט כאשר הגביל את החזרת התיק לבורר לסוגיית גובה דמי השכירות ולא איפשר לפתוח מחדש את עצם חובת הפיצוי בגין רכיב זה.

דיון והכרעה

7. כידוע, בקשות רשות ערעור בענייני בוררות תתקבלנה אך במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה עקרונית חדשה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר קיים חשש לעיוות דין [ראו, למשל: רע"א 1531/14 אבו דעוף נ' אבו דעוף, פסקה 6 וההפניות שם (14.7.2014)]. המקרה דנן מציף את סוגיית גדרי הסמכות הקנויה לבית המשפט להחזיר הליך לבורר, בהתאם לסעיפים 24 ו-26 לחוק הבוררות. בפרט, מתעוררת השאלה העקרונית האם רשאי בית משפט לקבוע "הוראות אופרטיביות" בדבר אופן ניהול ההליך המשלים לפני הבורר. בשל נופך עקרוני זה, סבורני כי יש לקבל את הבקשה ולדון בה כבערעור. על אף האמור, שוכנעתי כי בנסיבות העניין דין הערעור להתקבל אך בחלקו, הכל כפי שיפורט להלן. ויודגש כבר עתה – הטעם לקבלת הבקשה נעוץ אך בסוגיה העקרונית שהיא מעוררת. סבורני כי בנסיבות הפרטניות דנא לא מתקיים עיוות דין המצדיק, כשלעצמו, את קבלת הבקשה.