אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ק' נ' א' ואח'

ק' נ' א' ואח'

תאריך פרסום : 03/12/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
4736-11-10
27/11/2017
בפני השופט:
בנימין ארנון

- נגד -
תובעת:
ג.ק.
עו"ד ד"ר יוסף גבריאלי
נתבעים:
1. מ.א.
2. ד.א.

עו"ד גיל בכר
פסק דין

 

 

  1. I. מבוא
  2. לפני תביעה שטרית על סך של 6,000,000 ₪ שהוגשה על ידי מר ח.ק. ז"ל (להלן: "התובע"). לאחר פטירתו המצערת של התובע, באה בנעליו אשתו, הגב' ג.ק. תבדל"א, אשר ירשה את עזבונו (להלן: "התובעת"). התביעה הוגשה נגד מ.א. ז"ל שנפטר אף הוא, למרבה הצער, במהלך בירור התובענה (להלן: "הנתבע") (בטרם לכתו לבית עולמו, מונה בנו, מר א.א. כאפוטרופוס לדין לצורך ניהול הליך זה בשמו), וכן כנגד אישתו, הגב'  ד.א. תבדל"א (להלן: "הנתבעת").

 

  1. II. רקע
  2. התובעת היא אחותו של הנתבע.
  3. התובע הגיש ביום 15.2.2009 בקשה לביצוע שטר חוב בהוצאה לפועל. לטענתו, השטר נעשה לטובתו ונחתם על ידי הנתבע כעושה השטר. לגרסת התובע - הנתבעת ערבה לשטר זה בערבות אוואל. הסכום הנקוב בשטר הינו על סך של 6,000,000 ₪, אך התובע העמיד הבקשה לביצוע השטר על סך של 1,000,000 ₪ בלבד מטעמי אגרה. השטר הוגש וסומן כמוצג נ/1 (להלן: "השטר או "שטר החוב").
  4. שטר החוב הוא שטר חוב סטנדרטי שכמותו ניתן היה לרכוש בעבר בסוכנויות הדואר בישראל. על שטר החוב נרשם כי הוא נערך ביום 9.1998 ובגדרו התחייב הנתבע לשלם לתובע ביום 28.8.2008 הסכום הנקוב בשטר, דהיינו - סך של 6,000,000 ₪ (הסכום מפורט הן במספרים והן במילים). עוד פורט על גבי השטר כי התמורה לשטר ניתנה בהלוואה, ומקום התשלום נקבע בעיר ראשון לציון. השטר כולל את כתובת מגוריהם של הנתבעים ב-X, את מספרי תעודות הזהות שלהם, וכן את מספרי הדרכונים שלהם. אין מחלוקת בין הצדדים כי השטר לא נערך בשנת 1998 על אף שכך נרשם בו.
  5. הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר שהועברה לדיון בבית המשפט השלום ברחובות. לאחר מכן, ביקשו התובעים לתקן את סכום התביעה ולהעמידו על סכומו המלא של השטר, דהיינו – על סכום של 6,000,000 ₪. בהמשך לכך הועברה התביעה לבית משפט זה. בגין העלאת סכום התביעה ניתן פטור מתשלום אגרה.

III.  עיקר טענות הצדדים

א. תמצית טענות התובעים

  1. בכתב התביעה (המתוקן) או בבקשה המקורית לביצוע השטר לא פירטו התובעים הרקע העובדתי שקדם למסירת השטר לידיהם אלא הסתפקו בטענות כי הם אוחזים בשטר, כי השטר לא כובד ולא נפרע על ידי הנתבעים, וכי הנתבעים לא שילמו להם סכום כלשהו על חשבון סכום השטר.
  2. במסגרת העדויות שניתנו לפני במהלך בירור התובענה פירטו התובעים בהרחבה טענתם ביחס לרקע העובדתי שקדם לחתימת השטר.
  3. לגרסת התובעים, לתובע ולשני שותפים נוספים (ה"ה אלברט אזרזר והנרי רואימי) הייתה בעלות משותפת בחלקים שווים, שליש לכל אחד, בבית קפה במרוקו שנמכר תמורת קבלת סך של 18,000,000 דירהם מרוקאי. לטענת התובע הוא מסר במרוקו בשנת 1968 את חלקו בתמורה שהתקבלה בגין מכירת בית הקפה, דהיינו - סך של 6,000,000 דירהם מרוקאי, לידי הנתבע, על מנת שזה יעביר עבורו את הכספים לישראל. לטענת התובע הוא שילם לנתבע 1% מהסכום הנ"ל כעמלה בגין העברת הכספים לישראל. העברת הכספים בדרך זו נועדה לחסוך לתובע תשלום של עמלה בנקאית הכרוכה בהעברת הכספים לישראל.
  4. עד שנת 1998 לא החזירו הנתבעים את הכסף לתובעים על אף דרישותיהם החוזרות ונשנות של התובעים. בעת שהנתבעים ביקרו בארץ באותה שנה (1998), נערך בין הצדדים הסכם לפיו סכום החוב של הנתבע לתובע יעמוד על סך של 6,000,000 ₪. סוכם, כי הנתבעים יפרעו את החוב לידי התובעים לאחר שהנתבעים יעלו לישראל.
  5. ביום 28.8.2008, לאחר שהנתבעים עלו לארץ באותה שנה, הסכימו התובעים למסור לידי הנתבעים את ההסכמים הכתובים משנת 1998 ו-1968, וכן את האסמכתא בגין משיכת כספיהם מהבנק במרוקו אך לדבריהם – כל שלושת המסמכים האלה הושמדו ע"י הנתבעים. באותו אירוע הנתבעים חתמו על שטר החוב נושא התובענה ומסרו אותו לתובעים. השטר נרכש על ידי התובע בסניף הדואר. לגרסת התובעים, אדם אלמוני שנכח בסניף הדואר באותה עת סייע לתובע למלא את השטר (עמ' 34 ש' 18). הנתבעים מסרו את מספרי תעודת הזהות ואת הכתובת שלהם לצורך רישומם על גבי השטר, ואילו מספרי הדרכונים נלקחו על ידי התובע מההסכם שנכרת בשנת 1998.

מאחר שהנתבעים לא פרעו חובם לתובעים - על בית המשפט לחייבם לעשות כן.

ב. תמצית טענות הנתבעים

  1. לטענת הנתבעים בינם לבין התובע לא נעשה דבר. לא התקיימה עסקת הלוואה בין הצדדים, ולא נעשה שטר חוב להבטחת החזר ופירעון החוב של אותה הלוואה נטענת.
  2. הנתבעים הכחישו קיומה של עסקה כלשהי בינם לבין התובעים, הן בשנת 1968 והן בשנת 1998.
  3. התובעים היו מאז ומעולם אנשים מעוטי יכולת ולא נמצא בידם אי-פעם סכום של 6 מיליון דירהם מרוקאי שאותו יכלו להלוות לנתבעים. הנתבע העניק לתובעים עשרות אלפי שקלים ומתנות מתוך דאגה משפחתית ולאור מצבם של התובעים. הנתבעים הכחישו כי קיבלו מהתובע כספים כלשהם (סעיף 13 לכתב ההגנה המתוקן).
  4. הנתבעים עלו לארץ רק ביום 19.3.2008, כאשר הם אינם בקיאים בשפה העברית. ביום 9.1998 הרשום ע"ג השטר כמועד עשייתו – לא היו לנתבעים תעודות זהות ישראליות, או כתובת בישראל על אף שאלו פורטו לכאורה על גבי השטר.
  5. התובע מילא את סכום החוב בשטר על דעת עצמו בלבד. הסכום המפורט בשקלים על גבי השטר אינו מתאים גם לגרסת התובעים לפיה ההלוואה ניתנה במטבע מרוקאי.
  6. בכתב ההגנה הועלתה טענת התיישנות אך נראה כי זו נזנחה בסיכומים (למעט אזכור בסעיף 109 לסיכומי הנתבעים לפיו הטענה הועלתה בעבר אך נוכח הטענה שלא התבצעה כלל עסקה בין הצדדים ממילא אין עילת תביעה היכולה להתיישן).

 

  1. IV. הסוגיות הטעונות הכרעה:

 א. השאלות העובדתיות הטעונות הכרעה

  1. האם התקיימה בין הצדדים עסקת היסוד הנטענת, ואם כן – מתי היא נעשתה והאם היא בוצעה?
  2. האם התובעים היו בעלי יכולת כלכלית להעביר לידי הנתבעים סך של 6,000,000 דירהם בשנת 1968, והאם סכום זה נמסר על ידם בפועל במרוקו לידי הנתבעים לשם העברתו לישראל?
  3. האם נחתם בין הצדדים הסכם בשנת 1998 במסגרתו הומר החוב הנטען של הנתבעים כלפי התובעים מדירהם מרוקאי לשקל חדש?
  4. האם הנתבעים הגיעו לביתם של התובעים ביום 28.8.2008 וחתמו על השטר?
  5. האם חתימת הנתבעים על גבי שטר החוב זויפה?
  6. כיצד התקבלו פרטי ומספרי תעודות הזהות והדרכונים של הנתבעים בידי התובעים?
  7. האם התובעים הבינו משמעות חתימתם על השטר?
  8. האם חתימת התובעים על השטר נעשתה כנגד קבלת ערך?

 

 

ב. השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה

  1. הצדדים נחלקו בסיכומיהם על מי מוטל נטל ההוכחה ביחס להוכחת עילות ורכיבי התביעה, וכן ביחס להוכחת הנסיבות הקשורות בשטר ובעסקת היסוד.
  2. מהו היחס שבין עסקת היסוד לבין התביעה השטרית והאם יכולים וזכאים הנתבעים להסתמך על עסקת היסוד בהתנגדותם לביצוע השטר?
  3. האם נסתרה ע"י הנתבעים החזקה השטרית לפיה השטר ניתן על ידם בעד ערך (תמורה) שקיבלו הנתבעים מהתובעים?

 

  1. V. דיון והכרעה
  2. אדון להלן באירועים הרלוונטיים לפי סדר התרחשותם הכרונולוגי.

 

א. עסקת היסוד והעברת הכספים

  1. התובעים הציגו במהלך בירור בקשתם לביצוע השטר והתביעה דנן שתי גרסאות סותרות ביחס למועד ביצוע עסקת היסוד.
  2. בחקירת התובע ביום 27.10.2010 בבית המשפט השלום ברחובות הסביר התובע כי עסקת היסוד התקיימה במרוקו בחודש אפריל שבשנת 1968 ובגדרה העביר התובע לנתבע סך של 6,000,000 דירהם (עמ' 13 לפרוטוקול בבית משפט שלום).

לפי גרסה זו החזיק הנתבע בכספי התובע במשך 40 שנים בטרם נקט התובע בהליכים משפטיים כנגד הנתבע להשבת כספו.

  1. גרסה זו פורטה בהרחבה במסגרת בירור התובענה שלפני. התובעים, וכן מר ה.ק. שהינו אחיינו של התובע, העידו כולם כי ניגשו יחד לבנק במרוקו, והתובע משך סך של 6,000,000 דירהם מרוקאי וכן סכום נפרד נוסף של 60,000 דירהם מרוקאי. השלושה העידו כי הכסף נלקח מהבנק בשקית שחורה גדולה, או בתיק שחור, ולאחר מכן השלושה הלכו יחד לחנות הטקסטיל שהייתה שייכת לשלושת אחיה של התובעת, וביניהם גם הנתבע, ומסרו לנתבע את הכסף (עמ' 19 ש' 11 - 18). הנרי נשאר מחוץ לחנות הטקסטיל, וראה את התובעים נכנסים עם שקית הכסף ויוצאים בלעדיה אך לא ראה את מסירת שקית הכסף לנתבע. בנוסף לכך, ה' גם לא ידע מידיעה אישית האם החנות אכן הייתה שייכת לנתבע (עמ' 15). לטענת התובעים, הנתבע ספר את הכסף (עמ' 37), אך כל השלושה הנ"ל טענו שלא ראו במו עיניהם את שטרות הכסף ולא ידעו להעיד מהו הערך הנקוב של שטר כסף בסכום הגבוה ביותר שנעשה בו שימוש מסחרי במרוקו באותה תקופה (עמ' 16 ש' 19 – 32). ביחס לסכום הכסף אשר לגביו נטען כי הועבר לנתבע הסתמכו השלושה על האמור בטופס משיכת הכספים מהבנק במרוקו אשר לדבריהם פורט בו הסכום של 6,000,000 דירהם. אולם, לגרסתם, הטופס אינו מצוי בידם. בהקשר זה ראוי להדגיש ולציין כי הטופס הנטען לא הוצג לבית המשפט.
  2. התובעת הסבירה את הסיבה להעברת הכספים לישראל באמצעות הנתבע. התובעים רצו לעלות לארץ. הבנק במרוקו גבה עמלה בשיעור של 30% בגין העברת כספים לישראל. לאחר שהתובעת סיפרה לנתבע על כך אמר לה הנתבע שהוא מוכן לבצע את העברת הכספים בתמורה לקבלת עמלה בשיעור של 1% בלבד, ולדבריה הוא התחייב לכך שתוך חודש ימים הכספים יהיו מופקדים בחשבון הבנק של התובעים כאשר הכוונה הייתה בחשבון בנק בישראל (עמ' 19 ש' 20 – 27, עמ' 25 ש' 12). יצוין, כי בחקירתו הדגיש התובע ודייק כי הכוונה הייתה לחודש שיחול לאחר שהתובעים יעלו לישראל – מועד שאירע כחצי שנה לאחר המועד בו מסרו התובעים, לגרסתם, את הכספים לנתבע (עמ' 39 ש' 21).
  3. ביחס לעסקה האמורה טענו התובעים כי בעת עריכתה נמצאו בידיהם שני מסמכים. האחד הוא אסמכתא בנקאית בדבר משיכת הכספים במרוקו, והשני הוא הסכם בכתב שנערך עם הנתבע ובו פורט מתי ישיב הנתבע את הכספים לתובעים לאחר העברתם לישראל (עמ' 24 ש' 9 – 11, עדות התובע במשטרה מיום 25.6.2009 – נ/2). שני המסמכים לא נשמרו ע"י התובעים ולא הוצגו בבית המשפט. הנסיבות שבהן נטען כי המסמכים האלה יצאו מחזקת התובעים יפורטו להלן.
  4. הגרסה האמורה אינה עולה בקנה אחד עם גרסה קודמת של התובעים. בתצהיר מיום 22.2.2009 שהוגש ע"י התובע במסגרת דיון בבקשתו לעיכוב יציאת הנתבעים מהארץ אשר נידונה בלשכת ההוצאה לפועל (מוצגים מננ/4, ת/4), הצהיר התובע כי העביר לנתבע כספים אותם הלווה לנתבע בשנת 1998, וכי ההלוואה הייתה למשך 10 שנים בלבד. גרסה קודמת זו תואמת את המפורט על גבי השטר אשר ממנו ניתן ללמוד לכאורה כי השטר ניתן בגין הלוואה שנעשתה בשנת 1998. אולם, עובדות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הגרסה אותה הציג התובע במהלך בירורה של תביעה זו אשר לפיה טען התובע כי מסר לנתבע כספים במרוקו על מנת שהנתבע ישמש כבלדר של כספים אלה לצורך העברתם לישראל מבלי שהנתבעים יחשבו כלל כמי שלוו כספים מהתובעים כ-40 שנים לפני מועד נקיטת ההליך הנוכחי. (השאלה האם נחתם בין הצדדים הסכם בשנת 1998 תידון בסעיפים 51 עד 61 להלן).
  5. במסגרת בירור התובענה דנן עמד התובע על גרסתו לפיה הכספים נמסרו על ידו לנתבעים עוד בשנת 1968 אך לא מצאתי הסבר המניח את הדעת מדוע הציג התובע בתצהירו בהוצל"פ גרסה שונה, דהיינו: שהמועד שנרשם ע"ג השטר כמועד עשייתו הוא מועד כריתתו של הסכם הלוואה שנעשה בינו לבין הנתבע בשנת 1998, מבלי שהעלה שם שום אזכור לעסקת בלדרות משנת 1968 (התובע נשאל על כך בעמ' 41 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012).
  6. יחד עם זאת, נוכח גרסת הנתבעים, כפי שעוד תפורט להלן, וכן בהסתמך על עדויותיהם של התובעים ושל מר הנרי קדוש, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן עסקת היסוד הייתה עסקת בלדרות שהתקיימה בשנת 1968 במרוקו ואשר לפיה בתמורה לתשלום עמלה בשיעור של 1% ביקשו התובעים להעביר כספים לישראל באמצעות הנתבע. אפרט להלן עיקר הנימוקים לקביעתי זו:
  7. בתביעה שלפני טענו הנתבעים כי מעולם לא התקיימה כל עסקה בין הצדדים, וכי לא קיבלו כספים מהתובעים, לא בשנת 1968 ולא בכל מועד אחר. מאידך, בהודעתו במשטרה אמר הנתבע כי הוא ואחיו (אשר היו שותפיו בעסק הטקסטיל במרוקו) קיבלו מהתובעים סך של 60,000 דירהם במרוקו כדי שיעבירו אותו עבורם לישראל תמורת קבלת עמלה בשיעור של 1% שהסתכמה בסך של 600 דירהם. לטענתו, כפי שפורטה באותה הודעה, הכסף הועבר ממרוקו לישראל, נמסר לתובעים כחודש לאחר שעלו לארץ, והעמלה שולמה לשליח (מוצג ת/7). הצדדים אינם חלוקים כי הסכום האמור הועבר לתובעים זמן לא רב לאחר שעלו לארץ, ולאחר שהומרו לסך של 11,000 $ (אחד עשר אלף דולר ארה"ב). דיון בשינוי הגרסה האמור יערך בהמשך הדברים. מכל מקום, טענת הנתבעים בדבר העברת הסך הנ"ל של 11,000 $ לידי התובעים מאששת את טענת התובעים לפיה התקיימה בין הצדדים עסקת בלדרות בשנת 1968 אך מותירה במחלוקת את טענת התובעים לפיה הם מסרו לנתבעים סך של 6,000,000 דירהם לשם העברתו לישראל. לצורך בירור המחלוקת ביחס לסכום ההעברה מן הראוי לבחון תחילה האם לתובעים הייתה יכולת כספית למסור לנתבעים הסך האמור של 6,000,000 דירהם מרוקאי כטענת התובעים, או שמא מדובר בסכום הנמוך מסכום זה באופן משמעותי שאין בינו ובין סכום השטר ולא כלום כפי שפורט בהודעת הנתבע במשטרה.

 

ב. האם לתובע היתה יכולת כלכלית למסור לידי הנתבע הסכום של 6,000,000 דירהם מרוקאי לשם העברתו לישראל?

  1. לפי גרסת התובעים, התובע החל לעבוד למחייתו במרוקו זמן מה לאחר הגיעו לגיל בר-מצווה.

במשך כ-10 שנים עבד התובע כמשלח בחברת יבוא ויצוא. במהלך עבודתו זו קיבל התובע מענקים בשווי מיליוני דירהם מרוקאי (סכום שהוערך בכ-1.5 מיליון דירהם בשנה על ידי התובעת ובכ- 0.5 מיליון דירהם בשנה על ידי התובע), וזאת - בנוסף למשכורתו הרגילה שהוערכה בכמיליון עד מיליון וחצי דירהם מרוקאי בחודש על ידי התובעת, ובעשרת אלפים דירהם בחודש על ידי התובע (עמ' 21 לפרוטוקול בית משפט, עמ' 26 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012).

בשנת 1965 החל התובע לעבוד בבית הקפה בקזבלנקה יחד עם שני שותפיו שנזכרו לעיל (עמ' 22 ש' 8). לגרסת התובעים, התובע ושותפיו קנו את בית הקפה בסכום של 18,000,000 דירהם אשר שולם כדמי מפתח (עמ' 41). ההכנסה החודשית של התובע בבית הקפה נעה בין 5,000  ל- 7,000 דירהם מרוקאי (עמ' 28 – 29 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012).

בשנת 1968, כאשר מלאו לתובע 45 שנים, הוא מכר יחד עם שני שותפיו את בית הקפה. התובע קיבל את חלקו (שליש) שהסתכם בסך של 6,000,000 דירהם מרוקאי ואותו, לטענתו, העביר לנתבע (פרוטוקול בית משפט שלום בעמ' 14). התובע הוסיף כי לאחר מכן הגיע לארץ (בשנת 1968).

  1. התובעים העידו כי לאחר משיכת ה-6,000,000 דירהם מהבנק לא נותר בידיהם סכום כסף משמעותי, והם עלו לארץ עם מעט כסף כאשר החזיקו ברשותם, כ-10,000 פרנק צרפתי בלבד (עמ' 24 – 25 לפרוטוקול בית משפט, עמ' 27 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012). משמעות הדברים היא כי התמורה ממכירת בית הקפה היוותה את המקור הכספי היחידי של התובעים אשר רק ממנו הם היו מסוגלים לגייס סכומי כסף לשם מסירתם הנטענת לנתבע לצורך העברתם לישראל.
  2. אינני נותן אמון בגרסת התובעים בעניין מצבם הכלכלי במרוקו טרם עלייתם לישראל. מעדויותיהם לפני התרשמתי כי התובעים הפריזו מאוד בתיאור גובה הכנסותיהם ועושרם בעת שחיו במרוקו, ובמיוחד הגדילה התובעת לעשות כן.
  3. בית הקפה שכן בבניין שנמצא בבעלות משותפת של שלושת אחי התובעת, וביניהם הנתבע. התובע ושותפיו שכרו למעשה את בית הקפה מהנתבע ושותפיו, ושילמו להם דמי שכירות בגין כך. התובעת לא ידעה לציין מה היה גובה דמי השכירות (עמ' 23). בית הקפה עצמו נמצא בבניין גדול שכלל 4 קומות מגורים מעל קומת מסחר שכללה 11 חנויות לרבות בית הקפה. בנוסף, כלל הבניין גם קומת מרתף. הנכס כולו נמכר בשנת 2007 תמורת סך של 5,000,000 דירהם בלבד (תרגום הסכם המכר צורף כנספח ב' לתצהיר הנתבעת). מחיר זה אינו מתיישב עם סכום המכירה של בית הקפה הנטען ע"י התובע ככזה שהתקבל ממכירת בית הקפה בלבד, דהיינו – סכום של 18,000,000 דירהם, כאשר שליש הימנו - 6,000,000 דירהם, טוענים התובעים כי קיבלו תמורת מכירת חלקו של התובע בבית הקפה.
  4. חוות דעת כלכלית שהוגשה מטעם הנתבעים (מוצג מננ/16) מלמדת כי הסך של 6,000,000 דירהם היה סכום משמעותי ביותר בשנת 1968 השווה לסך של - 1,189,800$ . יצוין, כי בשנת 2008, דהיינו - זמן לא רב לאחר מכירת הבניין בשלמותו - הסכום של 6,000,000 דירהם היה שווה ערך לסך של 776,367 $, אך גם מסכום זה שהתקבל ממכירת הבניין בשלמותו לאחר כ-40 שנים ניתן ללמוד כי שוויו היחסי של בית הקפה היה נמוך במידה רבה מאוד ורחוק משמעותית מהתמורה עליה הצהירו התובעים ככזו שהתקבלה אצל התובע בעת מכירת חלקו בבית הקפה.

בניגוד לממצאי חוות הדעת העיד התובע כי סך של 6,000,000 דירהם בשנת 1968 הסתכם ב"גרושים", כלומר בסכום כסף קטן ולא משמעותי (עמ' 36 ש' 24 - 27). אלא שהתובע גם העיד כי הוא חסך סכום זה במהלך כל שנות עבודתו כשכיר, וכי סכום זה שימש אותו למימון חלקו ברכישת זכות הדיירות המוגנת בבית הקפה, קרי: לתשלום סך של 6,000,000 דירהם מתוך העלות הכוללת הנטענת של בית הקפה בסכום של 18,000,000 דירהם (עמ' 41 ש' 3-1, ש' 9 -13 וש' 16 -28 לפרוטוקול בית משפט). כפי שכבר הובהר לעיל  התובע העיד כי לאחר רכישה זו נותרו בידו חסכונות בסכום קטן שהסתכם בכ – 10,000 פרנקים צרפתיים בלבד (עמ' 38 ש' 20). בהתייחס לעדותו זו של התובע, להתרשמותי השלילית מעדותה של התובעת (כמו למשל מדבריה בעמ' 23 לפרוטוקול בית המשפט), ובהתייחס למחיר המכירה של הבניין הנ"ל בשלמותו אשר הסתכם לימים בסך של 5,000,000 דירהם (ראו הסכם המכר של הבניין - נספח ב' לתצהיר הנתבעת) -  הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי לתת אמון בדברי התובעים בעדותם לפניי לפיה הם היו בעלי הון גדול במרוקו טרם עלייתם לישראל, וזאת - בהתחשב בכך שעדויות התובעים אינן מתיישבות עם חוות הדעת הכלכלית ויתר הממצאים העובדתיים שפורטו לעיל, ובכלל זה גם בכך שאין עדויותיהם מתיישבות עם גובה הכנסותיו החודשיות של התובע מחלקו בבית הקפה שהסתכמו ב – 5,000 עד 7,000 דירהם לחודש בלבד (עמ' 28 – 29 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012).

  1. לא למותר לציין כי אין בידי להתייחס לתוכן דבריו של מר אזרזר אשר הוקלט בדירתו בצרפת ע"י חוקר מטעם הנתבעים, שכן מר אזרזר סירב להעיד בתיק זה, וכל עדות לגבי תוכן הדברים שנאמרו ע"י מר אזרזר מהווה עדות מפי השמועה שאינה קבילה כראיה במיוחד כאשר לתובעים גם לא ניתנה האפשרות לחקור את מר אזרזר על תוכן הדברים שנאמרו על ידו.
  2. כפועל יוצא מהאמור לעיל אני קובע בזאת כי בידי התובעים לא נמצא בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה זו הון גדול כנטען על ידם שהסתכם בסכום של 6,000,000 דירהם מרוקאי ששוויו בשנת 1968 הסתכם בסכום של כ-1.2 מיליון דולר ארה"ב בקירוב. כפי שהובהר, המקור היחידי להונם של התובעים נבע מכספי התמורה שהתקבלה אצל התובעים ממכירת חלקו של התובע בבית הקפה. מהנימוקים שהובאו לעיל, ברי כי תמורה זו הייתה קטנה לאין שעור מהסכום הנטען על ידי התובעים. כפועל יוצא מכך אין אני נותן אמון בגרסתם של התובעים לגבי סכום התמורה שלטענת התובעים התקבלה אצלם בגין מכירת חלקו של התובע בבית הקפה. בהקשר זה ראוי לשוב ולהדגיש כי לימים הבניין נמכר בשלמותו בסכום נמוך מ-6,000,000 דירהם מרוקאי, דהיינו – בתמורה לקבלת סך של 5,000,000 דירהם בלבד.
  3. עם הגשת השטר לביצוע הגישו הנתבעים תלונה במשטרה בגין זיוף השטר, והצדדים מסרו הודעות במשטרה בעניין זה. הקביעה לפיה הועבר לנתבעים סכום קטן בלבד, כמפורט לעיל, עולה בקנה אחד עם הודעת הנתבע במשטרה לפיה נמסר לו על ידי התובעים סך של 60,000 דירהם מרוקאי בלבד לצורך העברתו לארץ (מוצג ת/7 ש' 9 - 10). התובע, לעומת זאת, לא הגיש תלונה במשטרה בדבר גניבת כספו ע"י הנתבעים, כפי שהיה מצופה ממי שטוען שמסר לנתבעים סכום כסף משמעותי כדי שיעבירו אותו עבורו לישראל אך הם לא השיבו לו את כספו במשך עשרות שנים.
  4. ראוי להדגיש כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנתבעים העבירו לארץ עבור התובעים סך של 11,000 $. לטענת התובעים, מדובר באחוז אחד מתוך כל הכספים שנתנו לנתבע אשר שיקף את גובה העמלה ששילמו לו לשם ביצוע ההעברה הכספית של מלוא הסכום של 6,000,000 דירהם. לטענת התובעים, הנתבע הפר התחייבותו זו כלפיהם (עמ' 20 ש' 23 – 31). עוד טוענים התובעים כי מסכום זה ניתן להסיק שאין מדובר בסכום מקרי אלא בסכום שהינו שווה ערך לשיעור העמלה ששולמה על ידם לנתבע, ואשר הסתכמה לדבריהם בסך של 60,000 דירהם בהתייחס להעברת מלוא הסכום של 6,000,000 דירהם. איני מקבל טענה זו. ככל שאכן היה מדובר בסכום העמלה לא היה כל היגיון בכך שהנתבע יחזיר את הסכום הנ"ל לתובעים שהרי עמלה זו הייתה אמורה להישאר בידי הנתבע או בידי השליח מטעמו. לפיכך, הנני סבור כי העברת הסכום הנ"ל לידי התובעים מלמדת דווקא כי מדובר היה בסכום שהוטל על הנתבע להעביר לידי התובעים, וכי אין בסכום זה כדי ללמד על סכום גדול יותר שהנתבעים חבו לתובעים.
  5. מוצא אני לנכון לציין כי על אף שהדברים לא פורטו בסיכומי הנתבעים אלא עלו במסגרת החקירה הנגדית בלבד, הרי שעל פני הדברים לא קיים היגיון עסקי בקביעת שווי לעסק של בית קפה בסכום של 18,000,000 דירהם כאשר סכום המשיכה הכספית השנתי של כל שלושת השותפים בו לא עלה על סכום כולל של 250,000 דירהם בשנה אשר נקל לחשבו נוכח הנתונים לגבי סכומי המשיכה הכספית החודשית של שלושת השותפים בבית הקפה (עמ' 28 – 29 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012). ברי כי בהתאם לחישוב זה החזר ההשקעה בבית הקפה לבעליו היה אמור להתפרס במשך עשרות שנים, וגם בכך יש משום תימוכין לגרסה ששוויו האמיתי של בית הקפה היה נמוך במידה ניכרת מזה הנטען ע"י התובעים.

 

ג. טענת התובעים לפיה אין לתת אמון בגרסת הנתבעים לגבי עסקת היסוד בשל השינוי בטענותיהם:

  1. התובעים טענו בסיכומיהם כי בתצהיר שצורף ע"י הנתבעים להתנגדותם לביצוע השטר בהוצאה לפועל טענת ההגנה של הנתבעים התמצתה בטענת הזיוף של חתימותיהם, קרי: שהשטר לא נחתם על ידם. לדברי התובעים, רק לאחר שהוכח כי השטר לא זויף (טענה שתידון בהמשך) העלו הנתבעים את גרסתם ביחס לעסקת היסוד, וטענו כי העסקה שבין הצדדים הייתה שונה מזו שטענו לה התובעים.

במועד הגשת ההתנגדות לביצוע השטר עדיין לא הוצגה גרסת התובעים בנוגע לעסקת היסוד שהתקיימה בשנת 1968. בשלב זה אכן התמקדו הנתבעים בהתנגדותם לביצוע השטר בטענתם כי "לא נעשה דבר", ובטענתם כי חתימותיהם ע"ג השטר זויפו. אלא שלאורך כל הדרך, וגם לאחר קבלת חוו"ד המומחה להשוואת כתבי-יד, עו"ד נפתלי, נותרו הנתבעים עקביים בעמדתם לפיה תביעת התובעים לוקה בתרמית וכי לא נמצאו בידי התובעים כספים בסכומים לגביהם הם טענו כי ביקשו מהנתבעים להעבירם לישראל. בחקירתה במסגרת הדיון בהתנגדות לביצוע השטר השיבה הנתבעת במענה לשאלה האם התובעים נתנו לנתבע 6 מיליון לירות דירהם כדלקמן "אני לא יודעת על כך שום דבר. מאיפה יש להם 6 מיליון דירהם?" (פרוטוקול בית משפט ברחובות מיום 3.9.2009 עמ' 3 ש' 17).

גם בחקירתו במשטרה חזר הנתבע על גרסתו לפיה התובעים "הם אנשים מעוטי יכולת, לא היה לה [קרי לאחותו ג'יזל, היא התובעת – ב.א] בחיים כסף בסכומים כאלה" (מוצג ת/6, חקירה במשטרה מיום 27.5.2009 בעמ' 2 ש' 24 - 25).

בהתנגדות לביצוע שטר נטען כי "הזוכה הוא חסר כל מאז ומעולם" וכי לא הייתה לו היכולת לתת לנתבעים סכומים מעין אלו (פס' 15 – 17 להתנגדות). הנתבעים חזרו על טענה זו גם בכתב ההגנה המתוקן. (סעיפים 33 ו-36 לכתב ההגנה המתוקן).

  1. אני סבור כי אי – פירוט גרסתם של הנתבעים, בשלב הדיון בהתנגדות לביצוע שטר בבית משפט השלום, ביחס לעסקת היסוד אינו פוגע במהימנות גרסתם כאשר הגרסה היחידה שהוצגה על ידי התובעים באותו שלב ביחס לעסקת היסוד הייתה עסקת ההלוואה שפורטה על גבי השטר, וכאשר כיום אין מחלוקת בין הצדדים עצמם על כך שהשטר אינו מייצג באופן אמיתי ונכון את עסקת היסוד כהוויתה, ואפילו איננו מזכיר כלל את העסקה משנת 1968.
  2. השטר ניתן לאחר השלמת עסקת הבלדרות. בנסיבות אלו, כפרו הנתבעים בחבות על פי השטר. אני סבור כי גרסת הנתבעים נותרה עקבית לאורך כל ההליך מבחינה זו שהנתבעים עמדו כל העת על טענתם כי לא נקשרה בינם לבין התובעים עסקת יסוד במסגרתה ניתנה להם הלוואה, וכי הם לא נותרו חייבים כספים כלשהם לתובעים. כבר במסגרת התנגדותם לבקשה לביצוע השטר טענו הנתבעים כי לא קיבלו כנגד מתן השטר תמורה כלשהי מהתובעים, ובוודאי שלא כנגד הלוואה כפי שמצוין על גבי השטר. ברי כי מאחר שעסקת הבלדרות בוצעה והסתיימה עם העברת 11,000 $ לידי התובעים בישראל, אזי, בנסיבות אלו, אין שום נפקות לחתימת הנתבעים על מסמך אשר רק בדיעבד הובהר להם כי המדובר בשטר. כפי שעוד יובהר להלן, במועד החתימה על השטר הנתבעים לא הבינו את משמעות חתימותיהם עליו. יתרה מזו: אכן אין היגיון ותכלית, מבחינת הנתבעים, במתן שטר שנועד להבטיח עסקת בלדרות שבוצעה או כדי להבטיח פירעון הלוואה שלא ניתנה להם מעולם על ידי התובעים, וכל זאת - במיוחד כאשר הנתבעים ידעו שהתובעים לא היו כלל בעלי יכולת כלכלית לתת להם אותה הלוואה נטענת. לפיכך, לא בכדי כפרו הנתבעים בתוקפו המחייב של שטר החוב.

 

ד. האם נחתם בין הצדדים הסכם בשנת 1998?

  1. אין מחלוקת כי הנתבעים שהו בישראל בין התאריכים 11.8.1998 ועד 3.11.1998, ובכלל זה גם במועד שבו התובעים טענו כי ערכו בשנת 1998 את ההסכם עם הנתבעים, דהיינו - ביום 11.9.1998 (הדברים עולים מפירוט הכניסות והיציאות של הנתבעים מהארץ - מוצגים מננ/6, מננ/7).
  2. הנתבעים ביקרו בארץ מספר רב של פעמים במשך השנים. אלא שלטענת התובעים, בין השנים 1986 עד 1998 הנתבעים לא ביקרו כלל בישראל. התובעת העידה כי בשל כך, כאשר בשנת 1998 הגיעו הנתבעים לארץ, התובע הודיע לנתבע שהוא לא ייתן לו לצאת מהארץ עד שיקיים ההבטחה שנתן לו עוד במרוקו ויחזיר לו ולתובעת את הכסף (עמ' 20 ש' 23). יצוין, כי בניגוד לגרסת התובעים התברר כי הנתבעים ביקרו בארץ מספר פעמים בין השנים 1986 – 1998 כמפורט במוצגים מננ/6 ו-מננ/7 הנ"ל שהוצגו על ידי הנתבעים.
  3. לטענת התובעים על רקע זה נערך בין הצדדים הסכם בכתב בשפה הצרפתית עליו חתמו שני הנתבעים גם יחד. לגרסתם, בהתאם להסכם זה הומר החוב של 6,000,000 דירהם מרוקאי לסך של 6,000,000 ₪ אשר כלל גם חיובים של הפרשי ריבית והצמדה, והוסכם בין הצדדים כי הוא ישולם כאשר הנתבעים יעלו לארץ (עמ' 28 ש' 7, עמ' 12 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012, סעיף 12 לתצהיר התובעת, סעיף 10 לתצהיר התובע). בתוך כך הביאו הצדדים בחשבון גם את הזמן שחלף וקבעו גם פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים. (עמ' 29 ש' 26).
  4. לטענת העדים מטעם הנתבעים, הנתבעת, מר א.א., גב' מ.א. וגב' ס.א., במועד אשר לגביו טענו התובעים כי בו נערך ההסכם - שהו הנתבעים בביתו של בנם, א.א., ולאחר מכן נמצאו הנתבעים בביקור בבית שאן. עם זאת, איני סבור כי העדויות מטעם הנתבעים הסתמכו על עובדה מוצקה או על ידיעה ממשית לפיה הנתבעים לא מצאו זמן לבקר את התובעים באותה העת. העדויות נמסרו 15 שנים לאחר קרות האירועים, ובאופן טבעי לא התקיים רישום של סדר יומם וביקוריהם של הנתבעים אצל קרוביהם בארץ. ברי כי קיים קושי לזכור פרט כזה או אחר לאחר חלוף כל כך הרבה שנים. כך לדוגמא הנתבעת לא זכרה בחקירתה האם הייתה בישראל בשנת 1998 או לא, והעדה מ.א. הסבירה כי אינה "טובה בתאריכים" (עמ' 178 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 16.1.2013, עמ' 86 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012).
  5. אין בידי לתת אמון בגרסת התובעים לפיה ההסכם שבין הצדדים נערך בשנת 1998. אפרט להלן עיקר נימוקי לקביעתי זו:
  6. ההסכם משנת 1998, לא הוצג בפני בית המשפט, וכפי שיפורט להלן - איני נותן אמון בגרסת התובעים לגבי נסיבות יציאת ההסכם מידיהם ונסיבות השמדתו.
  7. לא הוצג בפני שום חישוב מתמטי המסביר ומבהיר כיצד הפך חוב נטען של 6,000,000 דירהם מרוקאי לחוב נטען של 6,000,000 ₪. בחקירתו טען התובע כי הסכום של 6,000,000 דירהם הומר ל-6,000,000 ₪ בשל חיובים בתשלום הפרשי הצמדה וריבית (עמ' 8 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012) אך לא נמצא כל תחשיב לכך. מדובר בסכומים גבוהים מאוד שאין זה סביר שיוסכם על תשלומם ללא כל תחשיב או פירוט עובדתי המבהיר גובה החוב ואופן חישובו. כן נטען שסכום זה כולל גם פיצוי בגין עוגמת נפש ולא הובהר כלל מהו שיעורו של פיצוי זה.
  8. התובעים טענו, כי בעת שנערך השטר נלקחו מספרי הדרכונים של הנתבעים מההסכם שנערך לטענתם בשנת 1998 כאשר מספרי דרכוניהם היו 53341 ו-53350 (עמ' 6 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012). אלא, שמעיון ב"תעודות פרטי נוסע" של הנתבעים  אשר הונפקו ע"י משרד הפנים בישרא עולה כי בעת עריכת ההסכם הנטען בשנת 1998 עשו הנתבעים שימוש במספרי דרכונים אחרים מאלו המופיעים על גבי השטר (ראו מוצגים מננ/6 ו-מננ/7).
  9. הראיה החיצונית, כביכול, היחידה לקיומו של ההסכם משנת 1998 הוא השטר עצמו. אלא, שאני סבור כי אין די בשטר כדי להוכיח קיומו של אותו הסכם נטען כאשר בשטר עצמו נרשם כי הוא נעשה לצורך הבטחת פירעון הלוואה שקיבלו הנתבעים כאשר אף לטענת התובעים לא היה מדובר בהלוואה כי אם בעסקת בלדרות. זאת ועוד: בשטר מפורטים מספרי דרכונים שבהם כבר לא נעשה שימוש ע"י הנתבעים בשנת 1998, (מוצגים מננ/6 ו-מננ/7). כפי שיפורט להלן – הנתבעים גם לא הבינו משמעות הרישומים שנעשו על גבי השטר.
  10. אינני מוצא היגיון בכך שלאחר חלוף כ - 30 שנים אשר במהלכם הנתבעים לא החזירו את החוב לתובעים, וכאשר היה ברור לתובעים כי קיים קושי רב בגביית החוב הנטען ואפילו התעורר אצלם חשש שמא הוא לעולם לא יפרע - יסכימו התובעים לדחייה נוספת של פירעון החוב למועד בלתי מוגדר, דהיינו – לתאריך לא ידוע כאשר הנתבעים יעלו לארץ.
  11. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, אני סבור כי לא נערך בין הצדדים הסכם הלוואה בשנת 1998, ואין אני נותן אמון בגרסת התובעים לפיה נחתם בינם לבין הנתבעים הסכם כזה במועד זה.

 

 

ה. מועד החתימה על השטר

  1. על גבי השטר נרשם כי הוא נעשה ביום 11.9.1998.
  2. בחקירת התובע ביום 27.10.2010 בבית המשפט השלום ברחובות העיד התובע כי השטר נערך בשנת 2008, דהיינו – במועד הנקוב בשטר כמועד הפירעון, וכי העביר לנתבעים את הכסף עוד בשנת 1968 (עמ' 13 - 14 לפרוטוקול שם). התובע הסביר כי המועד שנרשם כמועד הפירעון על השטר הוא המועד שנקבע לביצוע הסכם ההלוואה שבין התובע לבין הנתבע, ולפיו נקבע כי על הנתבע לשלם לתובע במקום חוב של 6,000,000 דירהם מרוקאי שניתנו בשנת 1968 את הסך שנקבע לאחר מכן בשטר, דהיינו - סך של 6,000,000 ₪. לפי גרסה זו החזיק הנתבע בכספי התובע משך כ-40 שנים בטרם נקט התובע בהליכים משפטיים כנגד הנתבע.
  3. לטענת התובעים במועד החתימה על שטר החוב (בשנת 1998) הם מסרו לנתבעים את האסמכתא המקורית בדבר משיכת 6 מיליון דירהם מהבנק במרוקו, וכן את ההסכמים מהשנים 1968 ו-1998, אך הנתבעים גזרו מסמכים אלו לגזרים באותו מעמד (עמ' 32 ש' 28).
  4. אינני נותן אמון בגרסה זו של התובעים.
  5. אין כל היגיון בכך שהתובעים ימסרו לנתבעים את המסמכים המקוריים האלה כאשר מסמכים אלה כלל לא בוטלו באמצעות שטר החוב, שכן שטר החוב נועד להבטיח את ביצועו של ההסכם הנטען.
  6. גם ללא קבלת יעוץ משפטי מוקדם אין זה סביר שהנתבעים חשבו כי יקל עליהם לגבות את החוב הנטען על ידם באמצעות קבלת שטר חוב מהנתבעים מבלי שימשיכו להחזיק במסמכים המקוריים של עסקת היסוד במיוחד כאשר מדובר בסכום של חוב נטען המסתכם במיליוני שקלים, ובכל מקרה – תוך ויתור על כל הראיות המקוריות שנמצאו בידיהם המוכיחות ומבססות את עצם ביצועה של עסקת היסוד.
  7. אוסיף ואציין כי אין בידי לקבל טענת הנתבעים לפיה מהסכום ששולם ע"י התובעים בגין רכישת השטר בסניף הדואר, וכן מנסיבות רכישתו של השטר, ניתן ללמוד על חוסר תוקפו של השטר או על אי - אמינות גרסתם של התובעים שכן אין בכך כדי לתמוך במסקנת הנתבעים.

 

ו. האם הנתבעים חתמו על השטר?

  1. ההלכה הפסוקה קובעת כי כאשר מכחישים הנתבעים את החתימות המופיעות על פני השטר מוטל על התובעים הנטל להוכיח כי אכן הנתבעים התחייבו בחתימות שעל השטר (ע"א 268/56 נוי ואח' נ' עיריית חדרה ואח', פ"ד יב(1) 353, 358 (1953), ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240, בעמ' 262-261 (1993)).
  2. כאמור הנתבעים הכחישו כי חתמו על השטר.
  3. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בבית משפט השלום ביום 15.2.2010 מונה מומחה מטעם בית המשפט, עו"ד יונתן נפתלי, לבחינת זהות החתימות המופיעות על גבי השטר והשוואתן לחתימות הנתבעים. המומחה נתן חוות דעתו ביום 20.5.2010 (מוצג ת/9).
  4. מסקנתו של המומחה, כמפורט בחוות דעתו, ביחס לנתבעת הייתה כי קיימת אפשרות סבירה שהנתבעת היא החתומה על השטר. בחקירתו הסביר המומחה כי משמעות קביעתו זו היא ש"עברנו את מאזן ההסתברות" ולפיכך מסקנתו הינה שבסביבת 60% מדובר בחתימת הנתבעת (עמ' 63 – 64 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012). המומחה הוסיף כי מניתוח מאפייני החתימות שהוצגו בפניו עולה כי קיימות הרבה מאוד תכונות כתב שיש בהן זהות (שם בעמוד 65). לעומת זאת, ביחס לחתימה הנחזית להיות חתימת הנתבע ע"ג השטר - מצא המומחה כי "לא ניתן לשלול את האפשרות" שהחתימה נערכה על ידי הנתבע. נראה איפוא כי גם לדעת המומחה עצמו חתימת התובע על השטר לא הוכחה. יצוין כי מאפייני החתימות לא הגיעו לרמת זהות שאפשרה למומחה לקבוע בצורה מפורשת כי החתימות ע"ג השטר הן קרוב לוודאי חתימותיהם של שני הנתבעים. מסקנת המומחה מצויה ברמת הודאות הנמוכה ביותר בדבר זהות חתימות במסגרת "סולם הזהות" של כתבי יד (בסולם של בין 0 – 4, נמצאת חתימת הנתבעת במדרגה 1, ואילו חתימת הנתבע נמצאת במדרגה 0, כאשר הסולם כולל התייחסות גם להוכחת שונות בין החתימות בסולם שבין 0 ל 4-).
  5. לא מצאתי, כי נפל פגם בחוות דעת המומחה.
  6. חוות דעת המומחה עו"ד נפתלי אמנם אינה קונקלוסיבית אך מצאתי כי יש בה כדי לבסס את הקביעה לפיה הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי הנתבעת היא זו החתומה על השטר. עם זאת, המומחה לא יכול היה לקבוע ממצא פוזיטיבי כלשהו ביחס לנתבע, ובהתאם לכך איני סבור כי עלה בידי התובעים לעמוד בנטל להוכיח כי הנתבע חתם על השטר.

אני מותיר בצריך עיון את השאלה ביחס לתוקף חתימתה של הנתבעת כערבה לעושה שטר שלא הוכחה זהותו. יחד עם זאת - לצורך המשך הדיון אניח כי הנתבעים חתמו על שטר החוב למרות שחתימת הנתבע ע"ג השטר לא הוכחה ברמה הנדרשת.

  1. אני סבור כי מספרי תעודת הזהות והדרכונים של הנתבעים נמסרו לתובעים על ידי הנתבעים. בעניין זה יצוין כי בחקירתה לראשונה מסרה הנתבעת גרסה לפיה בוצעה פריצה לבית הנתבעים לאחר עלייתם לארץ, וכי יתכן שבדרך זו הגיעו פרטי הנתבעים אל התובעים. מאחר שגרסה זו הייתה בבחינת גרסה כבושה שלא הוצגה במועד מוקדם יותר ובהעדר כל סיבה ממשית להניח שדווקא לתובעים היה יד בפריצה הנטענת, סביר יותר לקבוע כי הנתבעים מסרו את פרטיהם לתובעים מרצונם החופשי, אם כי לא הובהר מתי, באילו נסיבות זה נעשה, ולאיזו מטרה. אפשרות אחרת שהעלו הנתבעים הייתה כי התובעים השיגו את מספרי תעודות הזהות והדרכונים שלהם ממסמכים של עסקת מקרקעין שביצעו, אלא שגם טענתם זו לא הוכחה כנדרש ונותרה בגדר השערה בלבד. לפיכך הנני מעדיף לקבל בעניין זה את גרסת התובעים לפיה הפרטים התקבלו מהנתבעים עצמם, למרות שלא ברור מתי וכיצד נעשו הדברים.
  2. ככלל, חזקה על בגיר החותם על מסמך שהוא אכן קרא והבין את תוכנו טרם שחתם עליו (ע"א 359/69 גבי, ניקול ו-קלוד בן-סימון נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ, פ"ד כד (1) 171 (1970)). אולם, כאשר חותם המסמך מוכיח כי אינו יודע קרוא וכתוב, ולא הבין את תוכן המסמך – ניתן לסתור חזקה זו (ה"פ (מחוזי ת"א) 948/06 קובסי חנה נ' בנק לאומי למשכנתאות, פס' 8 (31.03.2009)).
  3. הנתבעים לא טענו שלא הבינו על מה חתמו. טענתם הייתה כי הם לא חתמו כלל על המסמך, קרי על השטר, שכן הם כפרו בעסקת ההלוואה שפורטה ע"ג השטר ובחתימותיהם עליו. אולם, גם אם אניח כי הנתבעים אכן חתמו על השטר, אני קובע כי הם לא הבינו את משמעות חתימתם עליו, ולכן - כאשר הוגש השטר לביצוע סברו הנתבעים כי מעולם לא חתמו עליו. החתימה על השטר נעשתה זמן קצר לאחר שהנתבעים עלו לארץ, כאשר הנתבעים לא ידעו קרוא וכתוב בעברית, לא הבינו את שכתוב בשטר והסתמכו על דברי התובעים ביחס לאמור בו (עמ' 35 ש' 31, עמ' 4 לפרוטוקול סטנוגרמה מיום 11.11.2012). בנוסף לכך ברי כי הרשום בשטר, ובכלל זה מועד עשייתו בשנת 1998 כנגד הלוואה שניתנה לנתבעים ע"י התובעים - אינו משקף את האירועים כהווייתם, ובכלל זאת את מועד עסקת היסוד ואת מהותה האמתית (עסקת בלדרות בשנת 1968).

 

לא למותר לציין כי במהלך חקירתו לא ידע התובע להסביר מהותו של שטר החוב, מהו החוב הנטען, כיצד היה אמור להיפרע, ומתי היה צריך לפרוע אותו לפי ההסכם שנערך, לפי הנטען, בשנת 1998 (עמ' 36 ש' 15-9). מניתוח דברים זה עולה המסקנה כי אף אם מטרתו של השטר הייתה לשמש כמעין בטוחה להבטחת פירעון החוב הנטען של הנתבעים לתובעים הרי שאין בו כדי לסייע לתובעים בהוכחת טענתם בדבר קיומו של חוב בגין מתן הלוואה לנתבעים בשנת 1998.

 

ז. מדוע הגיש התובע בקשה לביצוע השטר על סך של 1,000,000 ₪ בלבד בהוצאה לפועל?

  1. לאחר שהנתבעים סירבו לשלם את החוב לפי השטר פנה התובע להוצאה לפועל וביקש לממש בהוצל"פ רק שישית מהערך הנקוב בשטר, למרות שלגרסתו הנתבעים לא שילמו דבר על חשבון השטר. בבקשה לביצוע השטר ניסח התובע בקשתו באופן שיחשב כי הוא "מבקש לתבוע סך 1,000,000 ₪ ולאחר מכן, את שאר השטר".
  2. לטענת התובע הוא העמיד בקשת הביצוע בהוצאה לפועל על סך של 1,000,000 ₪ בלבד משיקולי אגרה, מכיוון שלא היו בידו האמצעים הנדרשים לתשלום האגרה עבור מלוא סכום השטר (עמ' 16 לפרוטוקול בבית משפט השלום).
  3. כפי שכבר הובהר לעיל, יחד עם הבקשה לתיקון כתב התביעה ולהגדלת סכומה עד למלוא סכום השטר, דהיינו לסך של 6,000,000 ₪ - הגיש התובע גם בקשה לקבלת פטור מתשלום אגרה בשל מצבו הכלכלי.
  4. התובע הסביר אי הגשת בקשה לקבלת פטור מאגרה בלשכת ההוצאה לפועל בכך שלא היה מיוצג על ידי עורך דין. מניסוח הבקשה לביצוע השטר בלשכת ההוצאה לפועל ניתן ללמוד כי התובע גילה דעתו כבר אז כי בכוונתו לתבוע בעתיד את יתרת החוב על פי השטר.
  5. משכך, לא מצאתי כי יש בעובדת הגשת בקשת לביצוע השטר בהוצאה לפועל על סך של מיליון ₪ בלבד כדי לפגוע במהימנות גרסת התובעים בסוגיה זו, על אף שכבר אז יכלו התובעים להגיש בקשה לביצוע מלוא סכום השטר ולצד זאת לבקש פטור מתשלום אגרה.

 

ח. השיהוי בפנייה להליכים משפטיים

  1. לגרסת התובעים כספיהם נמסרו לנתבעים עוד בשנת 1968. לטענתם הנתבע הבטיח להם כבר אז כי יפעל להעברת הכספים לישראל בתוך חודש ימים.
  2. התובעים טוענים כי החודשים נקפו ולאחריהם השנים, אך הכסף לא הושב לידיהם, אף לא לשיעורין.
  3. הנתבעים ביקרו בארץ מספר רב של פעמים במשך אותן השנים. לפי תעודות פרטי נוסע הנ"ל של הנתבעים הם ביקרו בארץ 8 פעמים בין השנים 1989 – 2005 (מוצגים מננ/6 ו-מננ/7).
  4. המסמך הראשון שהוצג ואשר קשור לכאורה לעסקה הנטענת ע"י התובעים הוא שטר החוב משנת 2008, ואולם רק בשנת 2009 פתחו התובעים לראשונה בהליכים משפטיים.
  5. קיים חוסר הלימה בין תיאור התובעת את מעשי הנתבע ("עשה לנו רצח", עמ' 25 ש' 20) לבין עובדת אי נקיטתם של הליכים משפטיים ע"י התובעים כנגד הנתבעים במשך כל השנים שחלפו משנת 1968 ועד למועד תחילת נקיטת ההליכים המשפטיים כנגד הנתבעים בשנת 2009.

התובעת הסבירה כי התובעים לא פנו להליכים משפטיים בשל מקום מושבם של הנתבעים במרוקו אשר לא אפשר לתובעים לתבוע אותם שם. לדבריה, הנתבע אמר לתובע ולה כי אם הם יתבעו אותו במרוקו אזי הכסף יילקח מהם ע"י גורמים מקומיים במרוקו, ולכן עדיף שהתובעים ימתינו לקבל כספם עד שיגיע לישראל כעולה חדש (עמ' 26 ש' 20).

התשובה האמורה נראית תמוהה. הנתבעים ביקרו בארץ מספר רב של פעמים לאורך השנים (עמ' 26 ש' 32). בשנת 1998 חלפו 30 שנים מאז המועד שבו עפ"י הנטען ע"י התובע הוטל על הנתבע להשיב לו את הכספים. אולם, על אף ביקוריהם הרבים של הנתבעים בישראל העדיפו התובעים – לפי גרסתם, שלא לנקוט בהליך משפטי כנגד הנתבעים ובמקום זאת נחתם בינם לבין הנתבעים, לפי טענתם, הסכם שלא הוצג בפני בית משפט.

 אף בשנת 2008, לאחר שהנתבעים עלו לארץ, ועל אף שהתובעים סברו שהנתבעים ממשיכים להפר התחייבויותיהם כלפיהם - לא נקטו התובעים בשום הליך כנגד הנתבעים בהסתמך על ההסכם אשר לגרסתם נמצא באותו זמן ברשותם, והעדיפו, כביכול, להחתים את הנתבעים על שטר החוב, תוך שהם נמנעים מלנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנתבעים לגביית חובם הנטען.

  1. התובעים אף לא שיתפו את בני משפחתם בגרסתם לפיה הנתבעים לא השיבו להם את הכספים שנטלו מהם, אלא שמרו את הדברים בסוד (עמ' 27 ש' 3). הצגת השטר לפתע לאחר 40 שנים יוצרת חשד כבד כי החוב הנטען הינו בגדר בדיה.
  2. מצב דברים זה תמוה במיוחד נוכח מצבם הכלכלי של התובעים מחד, ושל הנתבעים מאידך.

לטענת התובעים הם ניהלו רמת חיים גבוהה במרוקו, אך לארץ הם הגיעו כמעט מחוסרי כל. התובעים ובני משפחתם מנו 6 נפשות אשר התגוררו יחד בדירת 3 חדרים, ועבדו קשה למחייתם. ניתן היה לצפות כי עקב הירידה הקיצונית הנטענת על ידם ביחס לרמת החיים אותה ניהלו במרוקו יפעלו התובעים למימוש זכויותיהם, לקבלת הכספים אשר הנתבעים נותרו חייבים להם, ולו לפחות בזמן שהנתבעים ביקרו בארץ. יתרה מזו: לטענת התובעים, הנתבע רכש 4 – 5 דירות כל פעם שהיה בא לארץ (עמ' 27 ש' 24), כך שניתן היה להיפרע מהנתבעים בקלות יחסית.

  1. ההמתנה של התובעים במשך כ- 40 שנים מבלי לפעול למימוש זכויותיהם כלפי הנתבעים על אף שלטענת התובעים הפרת התחייבויותיהם של הנתבעים כלפיהם פגעה בהם ברמה קשה ביותר וגרמה לאובדן אמונם בנתבעים - יוצרת קושי ממשי המונע מתן אמון בגרסתם.
  2. אציין כי השיהוי הרב בהגשת התביעה גרם לנזק ראייתי לנתבעים. כך למשל עדותו של הנתבע 1, אשר בנו מונה כאפוטרופוס לניהול ההליך בשמו, לא נשמעה לפני בשל מצבו הבריאותי ומחמת גילו (גרסתו נשמעה במסגרת הדיון בהתנגדות הראשונית לביצוע השטר בבית המשפט השלום ברחובות בשנת 2009).

 

ט. סיכום הממצאים העובדתיים:

  1. התובעים הציגו גרסאות סותרות ביחס למועד מסירת כספיהם לנתבעים לשם העברתם לישראל וכן ביחס למועד עשיית שטר החוב.
  2. התובעים לא הציגו כל מסמך בכתב ביחס לעסקת היסוד. טענת התובעים לפיה מסרו לנתבעים את כל שלושת המסמכים המקוריים שנערכו בינם לבין הנתבעים בכתב, וטענתם כי הנתבעים השמידו מסמכים אלה נמצאה על ידי בלתי אמינה ולא סבירה. לא למותר לציין כי לבית המשפט לא הומצאו אפילו עותקים ממסמכים אלה.
  3. הוכח כי בשנת 1968 התובעים ביקשו מהנתבע לבצע העברת כספים לישראל עבור התובעים בתמורה לתשלום עמלה.
  4. לא הוכח כי התובעים היו בעלי יכולת כלכלית אשר אפשרה להם למסור לידי הנתבעים סכום של 6,000,000 דירהם מרוקאי בשנת 1968, או בכל מועד אחר, לשם העברתם לישראל.
  5. לא הוכחה קיומה של עסקה נוספת בין הצדדים בשנת 1998.
  6. לא הוכח ברמה הנדרשת בהליך אזרחי שהנתבע חתם על השטר, אלא רק שהנתבעת חתמה על השטר.
  7. השטר אינו משקף את עסקת היסוד, הן מבחינת מועד עריכת השטר (רשום 1998 בעוד שהשטר נערך בשנת 2008), הן מבחינת מועד עסקת היסוד (שנת 1968 אינה מוזכרת על גבי השטר), הן מבחינת סכום החוב (6,000,000 ₪ הכולל חיובים בגין הפרשי ריבית והצמדה, וכן בגין גרימת עוגמת נפש, לעומת סכום נטען של 6,000,000 דירהם) או מהותו (נרשם שהשטר נעשה בגין הלוואה בעוד שהוכחה עסקת בלדרות אשר אף בוצעה בפועל).
  8. לפי גרסת התובעים, למרות שחיו משך 40 שנים במצוקה כלכלית בעוד שהנתבעים חיו ברווחה כלכלית – הם לא נקטו בהליכים משפטיים כלשהם כנגד הנתבעים לשם גביית החוב, ואף לא סיפרו אודות החוב הנטען לבני משפחתם במשך כל התקופה הזו. גרסה זו נמצאה בעיני בלתי סבירה וככזו שאינה ראויה לאמונו של בית המשפט. בנוסף לכך הוכח כי סכום השטר אינו משקף חוב אמיתי של הנתבעים לתובעים.

 

י. נטל ההוכחה

  1. הצדדים נחלקו בסיכומיהם ביחס לשאלה על מי מוטלים נטלי ההוכחה והשכנוע.
  2. התביעה שלפני היא תביעה שטרית. בהתאם לסעיף 29(א) בפקודת השטרות (נוסח חדש) כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך. אניח לצורך העניין כי התובעים הוכיחו חתימות הנתבעים על השטר, למרות שכאמור לעיל הדבר לא הוכח ביחס לנתבע. הנטל להוכחת פרטי עסקת היסוד אשר לשם הבטחת ביצועה נערך השטר, או, לשם הוכחתה של כל טענת הגנה אחרת, ובכלל זאת טענה בדבר העדר תמורה שיש בה כדי למנוע ביצועו של השטר – מועבר לכתפי הנתבעים ומוטל עליהם (שלום לרנר דיני שטרות עמ' 291 – 292, 301 - 302 (מהדורה שנייה, 2007).
  3. כפועל יוצא מניתוח הדברים המובא לעיל, בהסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי, וכן נוכח התרשמותי מהעדים שהעידו לפניי והאמון שאני נותן בגרסת הנתבעים, אני קובע בזאת כי הנתבעים עמדו בנטל השכנוע הנדרש כדי להוכיח שעסקת היסוד נעשתה בסכום קטן, כי לתובעים לא היה מעולם סכום של 6,000,000 דירהם מרוקאי אותו יכלו למסור לנתבעים לשם העברתו לישראל, וכי לפיכך שטר החוב שהוצג לביצוע בהוצל"פ אינו משקף באופן אמיתי ונכון את המהות והתנאים האמתיים של עסקת היסוד אשר להבטחת ביצועה כביכול הוא ניתן.

 

יא. היחס בין עסקת יסוד לבין תביעה שטרית הנעשית בין צדדים קרובים

  1. במקרה דנן, הן בבקשה לביצוע שטר, והן בכתב התביעה המתוקן - לא פורט מהי עסקת היסוד שנעשתה, עפ"י הנטען, בין הצדדים. מאידך, על גבי שטר החוב נכתב כי הוא ניתן כנגד הלוואה. בנסיבות אלה הנתבעים רשאים להוכיח כי אינם חייבים כספים לתובע בגין "הלוואה", כביכול, שקיבלו ממנו.
  2. הכלל הוא כי בין צדדים קרובים דינו של שטר הוא כדין חוזה. לפיכך עושה השטר רשאי להעלות כנגד הנפרע, בין היתר, גם טענה לפיה סכום החוב המפורט על גבי השטר או העסקה שמכוחה ניתן אינם תקפים. למעשה ההבדלים בין תביעה על בסיס עסקת היסוד לתביעה שטרית בין צדדים קרובים מצטמצמים. יפים לעניין זה דבריו של המלומד פרופ' שלום לרנר "הנתבע בעילה שטרית זכאי להעלות נגד האוחז שעמו כרת חוזה טענות הנובעות מעסקת היסוד שביניהם. נקודת המוצא היא, כאמור, שכל טענת הגנה המועילה נגד תביעה חוזית תועיל גם בין צדדים קרובים" (שלום לרנר דיני שטרות בעמ' 289 (מהדורה שנייה, 2007) וכן ד"נ 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נה(4) 193, 196 (1998), בע"א (מחוזי חי') 3876/06 רמקו בע"מ נ' שטרית (2008).
  3. במקרה הנוכחי, הנתבעים עמדו בנטל השכנוע הנדרש על מנת להוכיח כי לא קיבלו מהתובעים הלוואה על סך של 6,000,000 ש"ח או כל הלוואה בסכום גדול משמעותי אחר. הוכח שהכספים שהתובעים ביקשו להעביר לישראל בעזרת הנתבעים היו בסכום קטן יחסית אשר הסתכם בסך של כ- 11,000 $ (אחד עשר אלף דולר ארה"ב). אני סבור כי לעובדה שאין מחלוקת בין הצדדים על כך שסכום זה הועבר על ידי הנתבעים לתובעים עוד לפני שנים רבות, קרי: כחצי שנה לאחר הפקדתו בידי הנתבעים בשנת 1968 לשם העברתו לישראל, בסמוך לעלייתם של התובעים לישראל, יש משום תימוכין בגרסת הנתבעים לפיה עם העברת הסך האמור קיימו הנתבעים את התחייבותם כלפי התובעים להעברתם לישראל של הכספים שנמסרו להם ע"י התובעים במרוקו. כפועל יוצא מכך אני קובע בזאת כי חתימת השטר בשנת 2008 ולחילופין בשנת 1998 כפי שנרשם בשטר לא נעשתה ע"י הנתבעים כנגד קבלת ערך, קרי כנגד קבלת תמורה כלשהי מאת התובעים באותם מועדים נטענים. בהתייחס לנסיבות מעין אלו נקבע כי: "משבחר המבקש "לחשוף" את התמורה שניתנה, כביכול, עבור השיק, לא ניתן עוד להתעלם מקביעותיהן של הערכאות הדיוניות לפיהן המבקש לא הוכיח כי נתן למשיבה סכום בסך 300,000 ש"ח כהלוואה. משנסתרה חזקת התמורה נראה כי ממילא התייתר הצורך לדון בשאלות הזיוף והגניבה שהעלתה המשיבה" (בע"מ 2126/09 פלוני נ' פלונית, פס' 24 (2009)
  4. התובעים לא הוכיחו קיומם של מסמך, הסכם או כל מקור אחר לחיוב על פי השטר על אף שלפי טענתם היו ברשותם לאורך השנים 3 מסמכים מקוריים שונים התומכים בגרסתם: ההסכם הנטען משנת 1968, ההסכם הנטען משנת 1998 והאסמכתא הנטענת בגין משיכת הכספים מהבנק במרוקו. מנגד, הוכח על ידי הנתבעים כי לא קיבלו הלוואה כלשהי מהתובעים.
  5. הנתבעים לא הבינו כי השטר אינו מבטא בצורה אמתית ונכונה את עסקת היסוד (עסקת הבלדרות) שבוצעה בשל מגבלות של ידע ושפה. בנסיבות אלו, בהעדר גמירות דעת ביחס למפורט בשטר יש לקבוע כי אף אם חתמו הנתבעים על השטר הרי ש"לא נעשה דבר" (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, נד(2) 559, פס' 12 (2000), ת"א (מחוזי ב"ש) 3010-09 בנק מזרחי-טפחות בע"מ נ' מרים בני, פס' 59 (2012)).
  6. השטר נועד לשמש ככלי להבטחת ביצועה של עסקת היסוד. משהתברר כי עסקת היסוד שבין הצדדים שונה מהותית מהמפורט על גבי השטר, והיא אף הושלמה בפועל, מצאתי כי גם מטעם זה יש לקבל התנגדות הנתבעים לביצוע השטר, ולהורות על דחיית התביעה.

 

.VI  סוף דבר

  1. כפועל יוצא מכל האמור לעיל תביעתם של התובעים כנגד הנתבעים נדחית בזאת במלואה, ואילו התנגדותם של הנתבעים לביצוע השטר מתקבלת בזאת.

 

  1. נוכח דחיית התביעה כמפורט לעיל, בהתחשב בנימוקים המפורטים בפסק דין זה אך בהתחשב גם בנסיבות המיוחדות של המקרה הנוכחי ובכלל זה במועד ובנסיבות עריכת עסקת הבלדרות שנעשתה בין הצדדים (שהינם קרובי משפחה) במרוקו וסכומה, קביעותיו של המומחה, עו"ד נפתלי, בנטען לגבי זיוף חתימות הצדדים ע"ג השטר, בסכום התביעה דנן והנזק הראייתי שנגרם לנתבעים עקב הגשת התביעה לאחר חלוף עשרות שנים מקרות האירועים נושא התובענה  – הנני מחייב בזאת את התובעים לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסכום של 60,000 ₪, ובנוסף לכך הנני מחייב אותם לשלם לנתבעים את הוצאות המשפט של הנתבעים.

מאחר שהנתבעים לא המציאו במסגרת סיכומיהם שומת הוצאות בצרוף קבלות מתאימות אך מאידך ביקשו בסיכומיהם לאפשר להם להגיש בקשה נפרדת ביחס להוצאות המשפט שנגרמו להם – הנני מורה בזאת לנתבעים להגיש בתוך 10 ימים אשר ימנו ממועד פסק דין זה בקשה בצרוף אסמכתאות לעניין ההוצאות שנגרמו להם בגין ניהולה של התביעה דנן. בהעדר בקשה כזו בתוך המועד האמור יחשבו הנתבעים כמוותרים על דרישתם לחייב התובעים בתשלום הוצאות המשפט שנגרמו להם בגין ניהולה של תביעה זו.

לתובעים תינתן האפשרות להגיב על בקשה זו, ככל שתוגש ע"י הנתבעים.

 

 

המזכירות תודיע טלפונית לב"כ הצדדים על מתן פסק דין זה ותמצאנו לידיהם באמצעות הפקסימיליה או בדוא"ל.

 

 

 

 

ניתן היום,  ט' כסלו תשע"ח, 27 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.

                                                                                                                         

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ