פס"ד בבקשה להכריז על קטינה כבת אימוץ כלפי הוריה

הרקע העובדתי פורט בהרחבה בבקשה ולמעשה ברובו לא נסתר על ידי המשיבים, ולהלן תובא אך תמציתו.

נשואת הבקשה היא הקטינה שנולדה ביום 23.X.X לאמה, המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") ולאביה, המשיב 2 (להלן: "המשיב").

המשיבה, ילידת שנת 1986, נשואה בשנית למשיב ואם לשני ילדים נוספים (ילידי השנים 2006 ו-2008) מנישואיה הקודמים. המשיבה מוכרת למערכות הרווחה ובריאות הנפש בישוב X משנת 2004 על רקע היותה מתמודדת נפש שאובחנה עם סכיזופרניה ואינטליגנציה גבולית.

שני ילדיה הגדולים הוצאו ממשמורת המשיבה מאז ינקותם וגדלו בבית הוריה בישוב X במסגרת של אמנה טיפולית על רקע חוסר מסוגלותה לגדלם. משך השנים התגלו קשיים בהשמה זו והקשר של המשיבה עם ילדיה אינו תקין ואינו רצוף.

המשיבה לא עבדה במשך שנים רבות ומתקיימת מקצבת נכות מטעם המוסד לביטוח לאומי, וכן זכאית לשירותי סל שיקום. לאחרונה החלה לעבוד כמט"בית, וכן נמצאת במועדון תעסוקתי, אם כי לא באופן רציף.

בשנת 2014 המשיבה אושפזה לראשונה בבית החולים לבריאות הנפש "איתנים", ולאחר מכן התגוררה במסגרת שיקומית למתמודדי נפש עד שנת 2022, שם הכירה את המשיב.

המשיב, יליד שנת 1974, נשוי בשנית למשיבה. המשיב מאובחן כמתמודד עם הפרעה סכיזואפקטיבית שהתפרצה ביום גיוסו לצה"ל, התקפי חרדה לצד אירועים פסיכוטיים המלווים בקולות רדיפה ולו פוסט טראומה. המשיב מוכר כנכה צה"ל בשיעור של 51% בגין הפרעה נפשית עם הגבלה ניכרת בכושר התפקוד וכפיון (ת/2). המשיב מטופל תרופתית באופן כרוני והתמודדותו הנפשית לוותה משך השנים ב- 18 אשפוזים במוסדות פסיכיאטריים. המשיב אינו עובד ומתקיים מקצבת נכות מטעם משרד הביטחון. המשיב נזקק לסיוע אינטנסיבי למתן מענה לצרכיו הסוציאליים הבסיסיים והשיקומיים, נתמך על ידי מתאמת שיקום וחונך אישי לסיוע בהתנהלות הבסיסית ומשולב במועדון תעסוקתי.

המשיבים נישאו זל"ז בשנת 2022 ומאז הם חיים יחד בדירת המשיב בעיר Y (דיור מוגן לו זכאי המשיב מאז שנת 2016 מטעם מחלקת השיקום של משרד הביטחון).

למחלקה לשירותים חברתיים בעיר Y נודע שהמשיבה הרה במהלך הריונה. המשיבה לא הייתה מוכרת להם קודם לכן וסמוך לפני הלידה החל תהליך היכרות של המחלקה עם המשיבים.

הקטינה נולדה ביום 23.X.X ולבקשת המשיבים עברה למחלקה של ביות מלא. כבר סמוך לאחר לידתה התקבלו בבית החולים דיווחים מהצוות הרפואי והסוציאלי על התרשמותם מטיפול לקוי של המשיבים בקטינה וחשש משחרורה עמם לביתם. התקבל דיווח של הצוות הסיעודי במחלקה שהמשיבה אינה מטפלת בקטינה כלל, לא ניגשת אליה, לא מחתלת אותה, לא מתעוררת בלילה לטפל בה, אינה מדברת לעניין ומתנהגת באופן לא מותאם. כן התקבל דיווח שגם המשיב לא ניגש לטפל בקטינה ולא יוזם כל מגע עמה ושהחדר מוזנח ולא נקי.

אמה של המשיבה ואחות המשיבה הגיעו למחלקה לטפל בקטינה אך דווח שהתגלעו חיכוכים ביניהן לבין המשיבה בעקבותיהם עזבו האם והאחות כעבור יומיים והעזרה מצדן הופסקה. פורט שאמה של המשיבה "רוצה לקבל אפוטרופסות על התינוקת ולטפל בה, לא חושבת שהמשיבה יכולה לטפל בתינוקת" (דו"ח עו"ס ביה"ח מיום 4.1.23 צורף בעמ' 212 לנספחי הבקשה).

לאחר הלידה המשיבה לא שיתפה פעולה עם בדיקה פסיכיאטרית שהעלתה ספק סביב יכולתה לטפל בקטינה ובסופה הומלץ שלא להותיר את הקטינה עמה לבד בלי נוכחות של אדם מבוגר נוסף (סיכום ייעוץ פסיכיאטרי מיום 4.1.23 צורף כנספח 13 לבקשה). בעקבות כך נקטה עו"ס חוק הנוער ביום 4.1.23 בצו חירום להשארת הקטינה לאשפוז סוציאלי בבית החולים וכן קבעה שביקורי המשיבים יעשו בהשגחת איש צוות. ביום 5.1.23 נערכה למשיבה בדיקה פסיכיאטרית נוספת שמצאה "קיים ספק משמעותי אם מסוגלת לטפל בתינוקת" (עמ' 217 לנספחי הבקשה).

ביום 8.1.23 התקיימה בבית החולים וועדת תכנון טיפול בעניינה של הקטינה במתכונת חירום ובה הומלץ על העברתה לאמנת חירום למשך 3 חודשים במהלכם גורמי הטיפול בעיר Y יעמיקו את ההיכרות עם המשיבים וייבחנו חלופות אפשריות. עם זאת, הקטינה נותרה באשפוז סוציאלי בבית החולים משך חמישה שבועות בקירוב בעקבות בדיקת האפשרות – ושלילתה – של השמת הקטינה בקלט קרובים בידי אחות המשיבה. רק ביום 2.2.23 הורה בית המשפט לנוער על הוצאת הקטינה ממשמורת המשיבים ואישר את השמתה באמנת חירום (עמ' 286-291 לנספחי הבקשה), בה שהתה כחצי שנה.

ביום 28.3.23 התקיימה וועדת תכנון טיפול שנייה בעניין הקטינה בה נדונה בין היתר הבקשה שאחייניתו של המשיב (ע') תשמש כאומנת קרובים (עמ' 313 לנספחי הבקשה). הגם שנטען שתחילה הסכימו המשיבים שע' האחיינית של המשיב תשמש כאומנת קרובים אין חולק שהם חזרו בהם מהסכמתם וביקשו שוב את השמת הקטינה באמנה בבית אמה של המשיבה, וביום 3.8.23 הורה בית המשפט לנוער על השמת הקטינה באומנה בבית האחיינית של המשיב ובעלה.

ביום 10.8.23 הושמה הקטינה באומנת קרובים אצל אחייניתו של המשיב ובעלה, לאחר שאלו נמצאו מתאימים על ידי שירותי האומנה, וביום 6.9.23, בהסכמת המשיבים הכיר בית המשפט בקטינה כ"קטינה נזקקת" תחת צו הוצאה ממשמורת והורה על השמתה באמנת הקרובים עד ליום 30.6.24 (עמ' 355-357 לנספחי הבקשה).

בתחילת חודש נובמבר 2023 פנו ההורים האומנים בבקשה לסיום מידי של האומנה. תחילה נעתרו להותירה בביתם עד למציאות משפחה חלופית, אך בתאריך 9.11.23 הגיע מצב הדברים לכדי התפרצות של האב האומן שהתבטא "באופן בוטה, אלים וחסר מעצורים" כלפי העו"ס וכן בצורה קשה כלפי הקטינה ובנוכחותה. לא היה מנוס מהוצאתה המידית של הקטינה מהבית, באמצעות צו חירום שננקט על ידי עו"ס חוק הנוער. בהחלטה מיום 13.11.23 אישר בית המשפט את שינוי מקום השמתה והיא הושבה לאומנת החירום החסויה בה שהתה בעבר (עמ' 358 לנספחי הבקשה).

ביום 19.11.23 התכנסה וועדת תכנון טיפול בפעם השלישית בעניינה של הקטינה והומלץ על פתיחה בהליך אימוץ ובקשה להעביר את הקטינה למשפחה עם אופק אימוץ בכפוף למציאת משפחה מתאימה (עמ' 262 לנספחי הבקשה).

לאחר שנמצאה משפחה שהסכימה לאמץ את הקטינה אם תוכרז בת אימוץ, ובטרם הוגשה בקשת אימוץ, עתרה המבקשת ביום 4.2.24 בבקשה בהתאם להוראת סעיף 12 (ג)(1) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (ולהלן: "חוק האימוץ"), בה התבקש בית המשפט לאשר את העברת הקטינה למשפחה אשר הביעה הסכמה לאמצה, אם וכאשר תוכרז בת אימוץ ביחס להוריה המשיבים (להלן: "הבקשה להעברת הקטינה"). הבקשה התקבלה בפני מותב זה בהחלטה מיום 28.2.24. ביום 1.4.24 התקבל בבית המשפט המחוזי ערעור שהגישו המשיבים וההחלטה נהפכה, אך בקשת רשות הערעור שהגיש ב"כ היועמ"ש נתקבלה בבית המשפט העליון וביום 28.5.24 ההחלטה מיום 28.2.24 הושבה על כנה.

ביום 20.6.24 הועברה הקטינה לבית המשפחה האומנת שהביעה הסכמה לאמצה.

עוד קודם לכן, (בחודש 5/24), פנו המשיבים לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירה כנגד משרד הביטחון למתן סיוע למשיב בדרך של מימון עזרות "כמו מטפלת או סומכת למשך 24/7" ועל מנת שיתאפשר למשיבים לגדל את בתם הקטינה (מספר הליך: 3665/24; העתירה צורפה להודעתם מיום 12.5.24). העתירה נדחתה על הסף ביום 2.7.24.

מאז צאת הקטינה מבית החולים והשמתה הראשונה באומנת החירום התקיימו ככלל מפגשים של המשיבים עמה בתדירות של אחת לשבוע במרכז הקשר בפיקוח מלא ובליווי איש צוות מהמרכז. בעקבות העברת הקטינה למשפחה עם אופק אימוץ נדרשה הפסקה של המפגשים, וכעולה מטענות המשיבים בסיכומים עקב קשיי הגעה שלהם למרכז הקשר מתקיימים היום הביקורים בתדירות של אחת לשבועיים.

תמצית טענות הצדדים

לטענת המבקשת יש להכריז על הקטינה כבת אימוץ ביחס למשיבים וזאת מכוח העילה המפורטת בסעיף 13 (א)(7) לחוק האימוץ. לשיטת המבקשת השתלשלות העניינים אשר קדמה ללידת הקטינה וזו שלאחריה, הראיות שהוגשו בתיק, וחוות דעת המומחה מלמדים כי המשיבים אינם מסוגלים לדאוג כראוי לקטינה וכי אין סיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין על אף עזרה שתינתן.

לטענת המשיבים יש לדחות את הבקשה שהוגשה כנגד נכה צה"ל שכן לשיטתם "כמדיניות ציבורית אין מקום לאמץ ילדים של נכי צה"ל ולקטוע את הקשר המשפטי בין הנכה לילדו" (סעיף 2 לסיכומים), וכי "ביחס לנכה צה"ל לא יכול להתקיים סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, משום שמעצם היותו של האב נכה צה"ל הוא זכאי לא רק לעזרה שיקומית סבירה המקובלת בשירותי הרווחה אלא שהוא גם זכאי לעזרה נוספת בהיותו נכה צה"ל "ולדעתנו המדינה צריכה להעמיד לנכה (ככל ועולה הצורך ובמקרה שלפנינו עולה הצורך) מטפלת על חשבונה 24/7 כמו שהייתה מעמידה מטפל סיעודי צמוד לכל נכה צה"ל אחר המרותק למיטתו" (סעיף 5; ההדגשה הוספה – א.ב.ד) ושבכוונתם להיאבק "נגד המדינה שרוצה לפגוע באוטונומיה המשפחתית ובזכות של חיי משפחה" של חייל "שנפגע בזמן ועקב שירותו הצבאי" (סעיף 8).

לגופם של דברים טענו המשיבים בסיכומיהם שהם בעלי מסוגלות לקיים את חובותיהם כלפי בתם הקטינה (סעיף 137), וכי יש להם "יותר מאשר הורות מינימאלית" כנדרש בפסיקה (סעיפים 132-133). לדבריהם טרם ניתנה להם על ידי גורמי הרווחה "אף הזדמנות לשפר תפקודם ולשקם עצמם, לגלות אחריות, מעורבות ודאגה הורית כלפי הקטינה (סעיפים 139, 147) וכי "לא חלף המועד ליתן להם ארגז כלים שיאפשר להם לגדלה" (סעיפים 122, 135).

המסגרת הנורמטיבית

חוק האימוץ הוא המסגרת החקיקתית המסדירה את הליכי אימוץ ילדים בישראל. בהתאם לחוק זה, ועל פי הפסיקה שפירשה אותו, מחולקים הליכי האימוץ לשני שלבים נפרדים: השלב הראשון עניינו בשאלה האם הקטין הוא בר אימוץ, ומשמעותו הינה ניתוק הזיקה המשפטית בין ההורים הביולוגיים לקטין.

השלב השני עניינו במתן צו אימוץ. שלב זה מיועד ליצירת זיקה משפטית בין הקטין לבין ההורים המאמצים אשר יחליפו את ההורים הביולוגיים כבעלי הזכויות והחובות כלפי הקטין [ראו למשל ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241, 258-260 (1999) וההפניות שם].

השלב הראשון להכרזת קטין כבר אימוץ מתקיים רק באין הסכמה של ההורים הביולוגיים לאימוצו. שלב זה מחולק אף הוא לשני שלבי משנה. בשלב המשנה הראשון בוחן בית המשפט האם מתקיימת אחת מעילות האימוץ הקבועות בסעיף 13 לחוק האימוץ. ללא התקיימות אחת מעילות הסעיף בית המשפט אינו קונה סמכות להכריז על הקטין כבר אימוץ. יש לשים לב כי טובת הילד אינה מנויה כאחת מעילות הסעיף, ואולם טובת הילד היא הטעם לקיומן של עילות אלו, ובמובן זה היא מצויה ברקע הדברים בכל עת [דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי נ' פלונית, פ"ד נ(1), 48].

אם התקיימה אחת מעילות האימוץ שבסעיף נרכשה הסמכות ויש לעבור לשלב המשנה השני. בשלב זה מפעיל בית המשפט את שיקול דעתו וקובע האם אימוצו של הקטין הוא אכן לטובתו [בע"מ 6930/04 פלונית ופלוני המיועדים לאמץ הקטין נ' האב הביולוגי, פ"ד נט(1) 596, 611-612 (2004)]. בית המשפט עשוי להגיע למסקנה כי למרות שמתקיימת עילת אימוץ הרי שטובתו של הקטין מחייבת שהזיקה המשפטית בינו לבין הוריו הביולוגיים לא תנותק [בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאמץ הקטין נ' ההורים הביולוגים, פ"ד ס(1) 124 (2005), פסקה 40 לחוות דעתו של הנשיא ברק]. מנגד, אם סבר בית המשפט כי טובתו של הקטין מובילה למסקנה שלפיה יש להכריז עליו כבר אימוץ, הרי שלאחר ההכרזה עובר הליך האימוץ לשלב השני שהוא מתן צו אימוץ.

עניינו של השלב השני הוא יצירת הזיקה המשפטית בין הקטין ובין ההורים המבקשים לאמצו, וסופו במתן צו אימוץ. שלב זה אינו עומד לבחינה בענייננו ועל כן לא אתייחס אליו במסגרת פס"ד זה.

ההפרדה בין השלבים הנ"ל של הליך האימוץ הכרחית כדי להבטיח הגנה מרבית על הזכויות הטבעיות של ההורים על ילדיהם. הדבר אף עומד בקנה אחד עם הרף הגבוה שהציב המחוקק בהליך האימוץ, הנשען על שלושה אדנים. האחד הוא רצונה של המדינה שלא להתערב בקשר הטבע שבין ההורה הביולוגי ובן ילדו, והחשש מפני מדרון חלקלק, ועל כן תעשה ההתערבות רק במצב של מעין "אין ברירה". האדן השני הוא הזכות להורות, והאדן השלישי הוא טובת הקטין.

עילת האימוץ – העדר מסוגלות הורית

המבקשת טוענת כי עילת האימוץ במקרה דנן היא חוסר מסוגלות הורית של המשיבים, כמשמעותו בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, הקובע כדלקמן:

" באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה :

(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו".

עילת האימוץ שבהוראת סעיף 13(א) (7) לחוק האימוץ בנויה על שני צירים מרכזיים - תפקוד ההורה וצרכי הקטין, ומתמקדת בשני מישורי זמן: ההווה והעתיד. על מנת שתתקיים דרישות הסעיף על בית המשפט לבחון האם ההורה אינו מסוגל לעת הזאת לדאוג כראוי לקטין הנובע מהתנהגותו או ממצבו, וכן עליו לבחון האם קיים סיכוי לשינוי בעתיד הנראה לעין במסוגלות ההורה. וכל זאת למרות עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו.

רק אם מתקיימת בחינה כפולה זו, בשני מוקדי הזמן, ניתן להכריז על הקטין כבר אימוץ. הקביעה השיפוטית בדבר מצב ההווה בעת מתן פסק הדין כרוכה לעיתים קרובות בהתלבטויות, אולם ההערכה בדבר הסיכוי לעתיד טומנת בחובה קשיים גדולים יותר, וזאת בשל המגבלות האנושיות בדבר ניבוי העתיד אשר נשענת על נתונים מהעבר ומהווה [ע"א 604/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מה (1), 156]. שאלת המסוגלות ההורית נבחנת בראש ובראשונה על פי מצבו והתנהגותו של ההורה בעבר "שכן ניסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד" [ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ (1) , 13], וכן בעזרת חוות דעת מומחה בעל הכישורים הנדרשים לבחון מסוגלות הורית, לה על דרך הכלל ניתן משקל רב [דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי נ' פלונית, פ"ד סד(3) 356, 454-455 (2011)].

בחינת המסוגלות ההורית אינה עוסקת ביכולת ערטילאית של הורה לתפקד כהורה. לעולם מדובר בילד הספציפי נשוא ההליך לו חייב ההורה לדאוג. הוראת החוק מדברת במסוגלות "לדאוג לילדו כראוי", על כל המשתמע מכך, תוך לקיחת בחשבון של כלל הגורמים והשיקולים הצריכים לעניין בדאגה לאותו ילד ספציפי [דנ"א 7015/94 הנ"ל בעמ' 110-111, וכן נילי מימון, דיני אימוץ ילדים 321 (1994)]. בבחינת המסוגלות ההורית יש לקחת בחשבון את מצבו הקונקרטי של הילד, מגבלותיו ובעיותיו והצרכים המיוחדים להם הוא נזקק.

באשר לאותו ילד, על נתוניו הספציפיים, יש לברר את יכולתו של ההורה לשמש הורה ראוי. אין מניעה עקרונית שהורה לא יהיה מסוגל לדאוג לילד ספציפי אחד, בעוד שכלפי ילד אחר, עם צרכים שונים ונסיבות שונות, יהיה ההורה בעל מסוגלות הורית [דנ"א 7015/94, הנ"ל, בעמ' 123, וכן ע"א 604/89 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה (1) 156].

יישום הדין ביחס למשיבים

השאלה העומדת לפניי ביחס למשיבים היא מסוגלותם לדאוג לקטינה כראוי. ככל שימצא כי מסוגלותם לוקה, יש לבחון את הסיכוי שבעתיד הנראה לעין יחול שינוי בעניין זה, והכל בהינתן אפשרות להסתייע ברשויות הרווחה וכן בסיוע לו הם זכאים ממשרד הביטחון.

עד שאבוא לדון בגופם של דברים אעיר שאהבת המשיבים את הקטינה, כמו גם רצונם לגדלה, אינם מוטלים בספק. עם זאת, בסופו של דבר השאלה אינה אם ההורה רוצה לדאוג לקטין אלא אם הוא מסוגל לכך. היכולת למלא את התפקידים הבסיסיים של הורים, ולספק את הצרכים החיוניים להתפתחות הקטינה, אינה נמדדת על פי ההערכה הסובייקטיבית של המשיבים אלא על פי מבחן אובייקטיבי באשר למסוגלותם. רצון סובייקטיבי חיובי אינו מספיק אפוא אלא נחוצה גם המסוגלות האובייקטיבית לעמוד בחובותיהם כלפי הקטינה.

לאחר העיון בסיכומים, במכלול החומר בתיק זה ובתיק הקשור, סבורתני – כפי שיוסבר להלן - שעלה בידי המבקשת להוכיח שמסוגלותם ההורית של המשיבים לוקה וכי למרבה הצער לא ניתן לקבל שבעתיד הנראה לעין יחול שינוי במסוגלותם לגדל את הקטינה. המשיבים הגישו כתב תשובה בו לא כפרו בעיקר העובדות שנטענו בבקשה, לא שיתפו פעולה עם מומחה בית המשפט, לא הגישו תצהירים, שיתפו פעולה באופן חלקי עם עו"ס האימוץ ולא אפשרו לרשויות הרווחה לבקר בביתם.

המשיבים מתקשים לתפקד ולטפל בעצמם באופן עצמאי ונזקקים לסיוע ולמעטפת רחבה לטיפול בצרכיהם הבסיסיים. המשיבים לא עמדו בטיפול בקטינה לאחר לידתה, ואף כשביקרו אותה במהלך אשפוזה הסוציאלי בבית החולים טיפלו בה באופן חסר. גם במפגשים עמה במרכזי הקשר היו הביקורים דלים והמשיבים לא הצליחו להירתם מהדרכות שניסו להעביר להם.

לאורך ההליכים, בבית המשפט לנוער, בבית משפט זה ואף בבית המשפט העליון, לא חלקו למעשה המשיבים על העדר מסוגלותם בהווה לגדל את הקטינה. כך גם סברו בני משפחותיהם, על כך גם העידה התנהלותם וזו הייתה גם מסקנת המומחה.

השאלה העיקרית אפוא אינה אם המשיבים דאגו כראוי לקטינה בעבר אלא שאלת המפתח היא מה יהא בעתיד, והאם קיים סיכוי שהתנהגותם או מצבם ישתנו בעתיד הנראה לעין. המשיבים שמו יהבם על אפשרות קבלת תמיכה ממשרד הביטחון למימון מטפלת "24/7". אפשרות קבלת עזרה כזו לא הוכחה, וגם אם הייתה מוכחת סבורתני שאין בה כדי ללמד על מסוגלותם של המשיבים לטפל בקטינה.

זוהי תמצית הכרעתי ומכאן להנמקתה, סוגיה אחר סוגיה.

בהליך האימוץ ממלאים המומחים וגורמי הטיפול הרלוונטיים תפקיד מרכזי וחיוני ביותר בהכרעה. שאלת המסוגלות ההורית היא אמנם הכרעה שיפוטית, אך אין היא עניין של ידיעה שיפוטית. לצורך הכרעה בשאלת קיומה של עילת אימוץ מכוח הוראת סעיף 13(א) (7) לחוק האימוץ, נעזר בית המשפט במומחה בתחום על מנת להעריך את יכולת התפקוד של ההורה שמסוגלותו ההורית עומדת לבדיקה ואת צרכיו של הילד המסוים שהכרזתו כבר אימוץ עומדת על הפרק, ואת הממשק בין השניים, וזאת ביחס לשני מוקדי הזמן: הווה ועתיד. חוות הדעת גם מבוססות על תשתית עובדתית ענפה ומפגשים מקצועיים מקיפים עם הצדדים לעניין. הלכה היא שלא בנקל יסטה בית המשפט מחוות דעת הגיונית ומשכנעת של מומחים ומוסמכים בתחום, במיוחד עת המומחים מונו מטעם בית המשפט [ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 145]. נדרש נימוק כבד משקל המצדיק שלא לאמץ את המסקנות של מומחה שמונה מטעם בית המשפט ואת ההמלצות שפירט בחוות דעתו [בע"מ 1179/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 19.08.2013)].

לאחר שלא עלה בידי הצדדים להסכים על זהות המומחה, ולאחר קיום חובת ההיוועצות [המנויה בהוראות תקנה 25(א) ותקנה 63 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א- 2020] מונה ביום 3.4.24 מכון "שלם" כמומחה מטעם בית המשפט למתן חוות דעת בנושא המסוגלות ההורית של המשיבים על אף התנגדותם למינויו. ביום 14.4.24 הודיע מכון "שלם" שלא יוכל לקבל על עצמו את המינוי. מבלי להידרש לטענות הצדדים לסיבה בעטיה סירב מכון "שלם" לקבל על עצמו את המינוי מונה תחתיו ביום 15.5.24 ד"ר וייל (ולהלן: "המומחה") שוב, לאחר קיום חובת ההיוועצות עם הצדדים ועל אף שהמשיבים התנגדו אף למינויו.

כבר שנועץ בית המשפט עם הצדדים בדבר זהות המומחה הודיעו המשיבים (ביום 12.5.25) שלא ישתפו עמו פעולה והבהירו שלא ייתנו הסכמה מדעת לעריכת האבחונים, בלעדיה, כך נטען, ידוע להם שהמומחה שמונה יסרב לקיימם.

לפיכך הובהר בהחלטה מיום 15.5.24 כדלקמן: "משמעות טענת המשיבים לפיה ללא הסכמתם למינוי לא יוכל המומחה לבצע אבחונים היא למעשה מתן זכות וטו לבעל דין לסרב לכל מינוי מומחה שלא יהיה מוסכם עליו, ולא כך נקבע בתקנה 25 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020. בית המשפט מוסמך למנות מומחה גם ללא הסכמת הצדדים. גם מומחה בתחום הטיפול וההערכה וגם כאשר נדרש המומחה לערוך אבחונים לצורך מתן חוות הדעת.

כך נעשה לעיתים קרובות גם בתיקי אימוץ וגם על צד שהתנגד לכתחילה למינוי לשתף פעולה באופן מלא עם המומחה ועם ביצוע האבחונים, וחוסר שיתוף פעולה עם המומחה עלול אף לעמוד בעוכריו ..". 

על אף האמור עמדו המשיבים על סירובם וביום 3.6.24 פנה המומחה לביהמ"ש לבקש הנחיות בעקבות הודעה שקיבל מב"כ המשיבים בה נאמר כי "מרשינו יתייצבו במועד שתקרא להם ויבצעו את כל הנדרש, יחד עם זאת מציין כי מרשינו אינם נותנים הסכמה מדעת לביצוע הבדיקות והאבחון על ידך. יחד עם זאת בשל קביעת בית המשפט מרשינו מודיעים כי הם יתייצבו במרפאתך כפי שיקבע על ידך והם וימלאו את כל ההוראות בהתאם מבלי שיתנו הסכמה מעת לביצוע האבחון על ידך" (ההדגשה במקור – א.ב.ד).

בהחלטה מיום 9.7.24 התבקש המומחה לזמן אליו את המשיבים ולהסביר להם את מהות התהליך והבדיקה, ואם הם יעמדו בסירובם לתת הסכמה מדעת התבקש המומחה לערוך את חוות דעתו על סמך החומר המונח לפניו בלבד. כן הודגש בפני המשיבים פעם נוספת כי "חוסר שיתוף פעולה עם המומחה ועם הליך הבדיקה, ובתוך כך מתן הסכמה לעריכת הבדיקה והאבחונים, יעמוד בעוכריהם לסתירת טענת המדינה להיעדר מסוגלותם ההורית".

בהמשך להחלטה זו מצאו המשיבים להגיש הודעה נוספת לתיק בית המשפט ביום 15.7.24 בה שבו על סירובם ליתן הסכמה מדעת לביצוע הבדיקה.

המומחה פעל בהתאם להחלטה וכעולה מהודעתו מיום 18.7.24 במהלך הפגישה שקיים עם המשיבים הם נועצו בבאי כוחם אשר הכתיבו להם הודעה בכתב יד (שצורפה להודעתו) בזו הלשון: "אנחנו נבצע כל הוראה וכל מבחן שנדרש לו נשתף פעולה באופן מלא ואולם איננו נותנים הסכמה מדעת כאמור בהודעת באי כוחנו".

ביום 30.7.24 ניתנה חוות דעת המומחה על יסוד החומר שבתיק בית המשפט שהועבר לידיו על ידי הצדדים ומבלי שקיים מפגשים מקצועיים עם המשיבים אשר סירבו להסכים לכך. המומחה הגיע למסקנה כי המשיבים נעדרי מסוגלות הורית כלפי הקטינה.

בחוות דעתו עמד המומחה על מצב הקטינה שנולדה עם מטען גנטי משני הורים המתמודדים עם מחלות נפש. כן פירט שלאור הטלטלות שחוותה בשנת חייה הראשונה והפגיעה בהתקשרות לדמות מטפלת אחת "ברור שמעכשיו היא זקוקה ליציבות מירבית" (והפנה לסיכום בנוגע לסוגיית ההתקשרות; עמ' 2). כן עמד המומחה על הטיפול הלקוי של המשיבים בקטינה בימים הראשונים לחייה ובתקופת האשפוז הסוציאלי הממושך בבית החולים: "ההורים בקושי ביקרו אותה, היו ימים רבים שכלל לא הגיעו" (עמוד 3), ועל הקשיים העולים מתיאור המפגשים שלהם עמה במרכזי הקשר: "הם משקיעים אהבה מצד אחד ומצד שני בולטים קשיים מרובים במיומנויות הוריות בסיסיות ופשוטות (במיוחד אצל האב) וזאת למרות ההדרכה שהם קיבלו". (שם).

עוד התייחס המומחה בחוות דעתו לקשר בין המשיבה לבין ילדיה הגדולים, ש"מתוארים כילדים פגועים עם קשיים רגשיים וקוגניטיביים רבים, האם נמצאת איתם בקשר חלקי ולא מוסדר, היא לא הגיעה לוועדות שדנו בעניינם בשירותי הרווחה" והעובדה שעל אף שנטען על ידיה שחל שיפור במצבה מעולם היא לא ביקשה להשיב אליה את ילדיה.

בפרק הסיכום הסביר המומחה "שני ההורים בעלי מסוגלות הורית לקויה לגדל את בתם וזאת בעתיד הנראה לעין. סביר להניח שיש פער ניכר בין יכולותיהם ההוריות לבין צרכי הבת שלהם כפי שתוארו ברישא לא נראה שיש אמצעים טיפוליים שיוכלו לשנות מצב עניינים עצוב זה כי מדובר במצבים מבניים של מחלות הנפש של שני ההורים."

בהחלטה מיום 9.9.24 נעתר בית המשפט לבקשת המבקשת להשלמת חוות הדעת לגבי מצב הקטינה וטובתה. בחוות הדעת המשלימה מיום 29.9.24 פירט המומחה שהמשיבים גם סירבו "להסכים מדעת" שיערוך תצפית לטובת בדיקת האינטראקציה שלהם עם הקטינה.

בעת חקירת המומחה העלו המשיבים טענות על פיהן חוות הדעת אינה מלאה, זאת משום שהיא נעשתה ללא אבחונים ובדיקות והתבססה על החומר הכתוב בלבד, בלשונם, "אנחנו רוצים להראות שחקירת המומחה נעשתה בלא הלימה לסטנדרטים לספרות" (עמ' 26 לפרוטוקול). בסיכומים טענו לפסילת חוות דעת המומחה בשל "צבר פגמים היורדים לשורשו של עניין" (סעיף 165). לדבריהם חוות הדעת אינה עומדת בקווים המנחים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית כמומחה בית המשפט (סעיף 159-161). עוד חזרו המשיבים על טענותיהם (שהועלו כבר בהתנגדותם למינויו) לפיהן עמדות המומחה ארכאיות ומוטות (סעיף 162) ושהוא דורש הורות מעל הממוצע בניגוד לדרישת הדין וההלכה הפסוקה.

כמו כן, לדבריהם הסתמך המומחה בחוות דעתו על תיאוריית ההתקשרות הגם שהמדינה התחייבה בפני בית המשפט העליון שהעברת הקטינה למשפחה בעלת אופק אימוץ לא תשמש נימוק לבקשה (סעיף 164).

הזכות להתנגד לבדיקה רפואית נגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכוחה נהנה כל אדם בישראל מזכות יסודית לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם. כבר נקבע בהקשר זה כי "אין כופין על תובע לעמוד לבדיקה רפואית, וחד הוא לי, אם אותה בדיקה רפואית היא בדיקה שגרתית או חודרנית. יהיו חומרתה או הסיכון הכרוך בביצועה, אשר יהיו" [ברע (חי' 277/96 משה לב נ' דשנים וחומרים כימיים בע"מ, סעיף 7, (פורסם בנבו, 29.4.96)]. בענייננו המשיבים הסכימו לצורך בקבלת חוות דעת לבחינת מסוגלותם ההורית, ובתוך כך לעריכת הבדיקות והאבחונים הנדרשים, ועל כן אין המדובר בבדיקה שנכפתה עליהם תוך פגיעה בזכותם היסודית.

יתרה מכך, כאשר הבדיקה נדרשת לצורך עריכת חוות דעת על ידי מומחה שמונה על ידי בית המשפט להוכחת עניין שברפואה למומחה מטעם בית המשפט יש את הסמכות "לדרוש מבעל דין להעמיד לבדיקה את נושא חוות דעת" כקבוע בהוראת תקנה 90 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. הוראת תקנה 93(ב) קובעת סנקציה בגין אי היענות לדרישת המומחה לבדיקה או להוראות בית המשפט ולפיה יהיה מנוע מלהוכיח דבר שברפואה לעניין הנדון. ובלשונה: "בלי לגרוע מסמכויות בית המשפט לפי תקנות אלה, בעל דין שלא נענה לדרישה או הוראה של בית המשפט לפי פרק זה או שלא נענה במידה מספקת, ואי-ההיענות היתה בלא הצדק סביר, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של עניין שבמומחיות מטעמו לעניין הנדון"..

אמנם בבית המשפט למשפחה חלה מסגרת דיונית שונה במינוי מומחה ואולם בהתאם להוראת סעיף 1 לתקנות בית המשפט למשפחה (סדרי דין) אין מניעה להחיל את הוראות תקנות 90 ו- 93 לתקנות סדר הדין האזרחי אף על הליכים בבית המשפט למשפחה.

איזון בין זכות היסוד של אדם שלא יכפה עליו טיפול או בדיקה רפואית לבין זכות בעל דין להתגונן מפני תביעה המוגשת נגדו, הובהרה בתקנה 93(ב) על פיה הסנקציה על המסרב להיבדק תוטל רק אם סירובו להיבדק נעשה "בלא הצדק סביר" [על השאלה מהו אותו הצדק סביר נדרש ראו בפסיקת בתי המשפט הן בעת שדנו בנוסחן הקודם של תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 והן שדנו בנוסחן הנוכחי: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449 (1981); ת"א (מחוזי י-ם) 5324/03 א. ס. ואח' נ' דר גדעון מן ואח' סע' 138 (פורסם בנבו, 7.9.10); בר"ע 277/96 הנ"ל; ת"א (שלום ת"א) 61697/06 שפיגלר מיכל נ' ד"ר אדריאן אברהם, (פורסם בנבו, 31.5.07)].

עוד נפסק שהפעלת הסנקציה תעשה כאשר סירוב הנבדק "עשוי לפגוע בהכרעתו הצודקת של המשפט לגופו." [בר"ע 305/80 הנ"ל].

הנה כי כן, בית המשפט אינו יכול לכפות על בעל דין לשתף פעולה עם המומחה ואין באפשרותו לחייבו להיבדק. ואולם, סירוב להיבדק ללא צידוק מספיק ימנע ממנו להוכיח עניין שבמומחיות מטעמו לעניין הנדון.

המשיבים הסכימו עם הצורך במינוי מומחה לבחינת מסוגלותם ההורית והסכימו שלצורך כך נדרשת בדיקה הכוללת בין היתר ראיונות ואבחונים (ראו גם טיעוניהם בסיכומים שלא ניתן להעריך את מסוגלתם ההורית מבלי שנבדקו). מתוך מכלול חילופי הדברים בתיק עולה כי היעדר ההסכמה מדעת אין מקורה בהתנגדות כנה מצד המשיבים עצמם לביצוע בדיקה כזו או אחרת, וכי המדובר בטקטיקה משפטית גרידא. בדיון שהתקיים ביום 3.4.24 הבהירו המשיבים מפי באת כוחם שהם יסרבו למתן הסכמה מדעת ככל שמדובר במומחה שבעיניהם עשוי לתת חוות דעת שלא תשרת את עמדתם: "אקח מכון שאני לא אוהבת של טלי וישנה, היא ספק שירותים של הרווחה ומופיעה באתר משרד הרווחה ועושה להם תיקי אימוץ שנים רבות. הם מכוונים לאן שהוא ולשם זה לא ילך כי לא ניתן הסכמה מדעת". בעדותם אישרו המשיבים כי לא נתנו הסכמתם מדעת להיבדק אך בשל אי הסכמה לזהות המומחה (עמ' 122, 141 לפרוטוקול).

אם ירדתי לסוף דעתם של המשיבים טענתם היא שהזכות שלא ליתן הסכמה מדעת לבדיקה רפואית עולה כדי הצדק סביר לסירובם להיבדק. טענה זו אין בידי לקבל שכן הדוקטרינה של הסכמה מדעת אינה רלוונטית לענייננו.

התכלית מאחורי "ההסכמה מדעת" הקבועה בהוראות פרק ד' לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 היא שמירה על האוטונומיה של המטופל ועל זכותו לקבל החלטות באופן חפשי ועצמאי בדבר הטיפול הרפואי שיינתן לו על בסיס המידע הרפואי המלא שיימסר לו על ידי הרופא [ע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם בנבו, 19.12.05)]. האוטונומיה של מטופל למתן הסכמה מדעת לטיפול או לבדיקה לאחר שקיבל מידע אינה מאפשרת לבעל דין לסרב להעמיד את עצמו לבדיקה לדרישת מומחה לצורך הכנת חוות דעת רפואית ולהוראת בית המשפט. שכן בהתאם להוראות הדין בעל דין חייב לשתף פעולה עם מומחה בית המשפט ולהעמיד את עצמו לבדיקה.

יתרה מכך, בענייננו אין חולק שלמשיבים כשרות משפטית ליתן הסכמה מדעת לתהליך הבדיקה, והם מיוצגים היטב. המשיבים מסכימים שיש צורך בעריכת הבדיקה לצורך הערכת מסוגלותם ההורית. המשיבים קיבלו מידע מהמומחה בנוגע למהות התהליך והבדיקה ולא התנגדו לפעולות שפורטו על ידי המומחה לצורך עריכת חוות הדעת. סירובם להסכים מדעת לבדיקה נבע מסירובם לזהות המומחה ואין המדובר בפגיעה באוטונומיה של הנבדק (עליה מבקש להגן חוק זכויות החולה).

המשיבים הדגישו את סירוב המומחה לערוך את הבדיקות במצב דברים זה. ברם, יש להבחין ולהדגיש את ההבדל בין ההסכמה מדעת הנדרשת מנקודת המבט של הרופא (שלצד עיגונה בחקיקה היא הוכרה גם בקודים אתיים של ארגונים רפואיים ובכללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל) לבין נקודת המבט של בית המשפט ביחס לסירוב בעל דין להיבדק.

העדר הרלוונטיות של דוקטרינת ההסכמה מדעת בהליכים כגון זה כבר נדונה על ידי חברתי כבוד השופטת יהלומי בהחלטה מיום 19.9.23 בה נדחתה טענת ב"כ המשיבים (אשר ייצגו גם באותו הליך) שבכוחה של ההסכמה מדעת להכשיר אי שיתף פעולה עם המומחה. נקבע שם שהמונח "הסכמה מדעת" "בוודאי שאינו רלוונטי במינוי מומחה מטעם בית המשפט שנעשה בין היתר מכוח הוראות תקנה 25 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין) התשפ"א-2020, כאשר בית המשפט אינו זקוק להסכמת הצדדים" [(תלה"מ 30939-04-22 פלוני נ' פלונית, (פורסם בנבו, 19.9.23)]. אף על פי כן, עמדו המשיבים על התנגדותם כאמור ליתן הסכמה מדעת לתהליך הבדיקה. בהודעתם מיום 15.7.24 הדגישו המשיבים "אנו מוצאים לנכון להודיע פעם נוספת בצורה המפורשת ביותר כי המשיבים מודיעים כפי שבעבר הודיעו הן לכבוד בית המשפט והן לד"ר וייל, כי הם יתייצבו לכל מועד שד"ר וייל יקבע, ויבצעו כל הוראה שד"ר וייל ייתן וישתפו פעולה באופן מלא, ואולם הם לא נותנים הסכמה מדעת לביצוע הבדיקה." (ההדגשות במקור – א.ב.ד). דבריהם של המשיבים מוציאים את עצמם, וניסיונם להשתמש ב"הסכמה מדעת" כקלף מנצח ריק מכל תוכן, ומנותק ממשמעותו האמתית של המושג.

למרבה הצער דברי בית המשפט נפלו, כמפורט לעיל, על אזנים ערלות. המשיבים לא נתנו הסכמה מדעה לעריכת הבדיקות והאבחונים על ידי המומחה (ואף לא נתנו הסכמתם שיערוך תצפית למפגש אינטראקציה שלהם עם הקטינה), וחוות דעתו ניתנה על יסוד החומר שהובא לפניו. על אף שבמחדלם מנעו המשיבים מהמומחה לבדוק אותם טוענים הם כנגד היות חוות הדעת חסרה בהעדר אבחונים ובדיקה. בית המשפט לא ייתן יד לניסיון המשיבים להיבנות מהחסרים בחוות הדעת, כאשר אלה מקורם בהתנהגותם.

סירוב המשיבים לשתף פעולה עם הבדיקה ועם המומחה פועל לחובתם. על הורה המעוניין שחוות דעת בעניין מסוגלותו תהיה רחבה ומבוססת ככל הניתן לשתף פעולה עם המומחה, להיבדק על ידיו ולספק לו את כל הנתונים הנדרשים. משבחרו המשיבים שלא לעשות כן מנועים הם מלטעון שחוות הדעת אינה שלמה משחסרים בה ראיונות ומבחנים.

כפי שכבר נקבע: "במילים אחרות, בעל דין, הורה במקרה דנן, אינו יכול שלא לשתף פעולה עם מומחה בית משפט, ולצורך זה אינני מבדיל בין מומחה לבין עו"ס לסדרי דין, ובאותה נשימה לבקש לקצור במסגרת ההתדיינות את פירות אי שיתוף הפעולה שלו עם אותו מומחה או עו"ס ולטעון כי זה לא התחשב בטענותיו, או לא שת ליבו לנתונים שניתן היה לקבלם אך באמצעותו של בעל הדין – ההורה" [רמש (חי') 5032-03-15 ר' נ' ח' סעיף 6 (פורסם בנבו, 9.3.15)].

קצרה היריעה מלהרחיב אודות מורכבותם של תיקי אימוץ, ועל החשיבות של דיון בהם בהימצאה של תשתית עובדתית רחבה ככל האפשר. לא נאפשר שימוש ציני וחסר תום לב זה של המשיבים בהעדר הסכמה מדעת, לא כל שכן כאשר שימוש זה נעשה על גבה של הקטינה נשואת ההליך, תינוקת רכה בת שנתיים שחוותה טלטלות רבות.

בהתחשב בכך ששאלת המסוגלות ההורית של המשיבים עומדת בלבת המחלוקת בין הצדדים ניתן לומר גם שסירוב המשיבים להיבדק על ידי מומחה בית המשפט עולה כדי ניסיון להכשילו בביצוע משימתו ואינה מקיימת את עקרונות היסוד הקבועים בחלק א' של תקנות סדר הדין האזרחי. ובכללן: החובה לסייע לבית המשפט לעשות משפט "ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן". (תקנה 3(ב), ולא לעשות כל "...פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו..."

לא מצאתי אפוא צידוק סביר לסירוב המשיבים לעמוד לבדיקה על ידי המומחה. מנגד, יש לקבוע שסירובם להיבדק על ידי המומחה יש בו כדי לפגוע באפשרות של בית המשפט להכריע במחלוקת לגופה.

לא מצאתי ממש גם ביתר טענות המשיבים לפסילת המומחה ולפסילת חוות הדעת. פסילת מומחה רפואי מטעם בית המשפט שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפל פגם היורד לשורש ההליך העלול לגרום עיוות דין או במקרים שבהם פעל המומחה בחוסר תום לב [רע"א 7352/21 פלוני (קטין) נ' קרנית, פסקה 9 (פורסם בנבו, 17.11.21)]. כאשר בקשת פסילה מוגשת לאחר מתן חוות הדעת ולאחר חקירת המומחה, נדרש טעם חזק במיוחד כדי שזו תתקבל [רע"א 6142/16 פלוני נ' מרכז רפואי ע"ש שיבא (פורסם בנבו, 28.9.16)].

לא מצאתי שהמומחה מטעם בית המשפט היה בניגוד עניינים עם מי מהצדדים. לא מצאתי שהמסקנות בחוות הדעת של המומחה הסתמכו על תשתית עובדתית בלתי מהימנה, כי אם ההיפך הוא הנכון, כפי שיפורט להלן מסקנותיו הסתמכו על כל החומר שבתיק בית המשפט שלא נסתר על ידי המשיבים. זאת ועוד, מסקנותיו לעניין העדר מסוגלותם ההורית של המשיבים נתקבלו ע"פ הידע המקצועי ומומחיות המומחה ולא מצאתי שהוא הסיק מן העובדות שהונחו בפניו מסקנה שגויה. לא מצאתי שהמומחה פעל בחריגה מסמכות, שלא בהגינות, בחוסר תום לב, במרמה, תחת השפעה לא הוגנת, או שחוות דעתו הושגה באמצעים לא כשרים – המומחה חווה דעתו על הנושאים שנתבקש לחוות דעתו על ידי בית המשפט, ולאור סירוב המשיבים להיבדק, מבלי שנערכו עמהם ראיונות ואבחונים.

לטענת המשיבים המומחה בעל משוא פנים ועל כן חוות דעתו מוטה כנגד אנשים עם מוגבלויות, וכן שהוא "דורש הורות מעל הממוצע [...] לפיכך טעה מומחה בית המשפט הנכבד. כאשר זו תפיסתו הראשונית של המומחה אין סיכוי להורים בתיק זה, הורים מוגבלים". טענה זו נשללה על ידי המומחה בגוף חוות הדעת: "מחלת נפש כשלעצמה אינה אי מסוגלות הורית. יש הורים המתמודדים עם מחלת נפש אשר מגדלים את ילדיהם בצורה תקינה. הכל תלוי במצב המחלה ובמערך התמיכה (בעיקר הטבעי) העומד לרשות ההורה המתמודד ובתובנה עצמית אודות מחלתם" (עמ' 3 לחוות הדעת). בחקירתו השיב המומחה לטענות המשיבים בעניין זה וכפר בהן מכל וכל "עבדתי 30-32 בבריאות נפש עם הורים חולה נפש. סליחה היום אסור להגיד. הורים שמתמודד עם מחלות נפש. השקעתי שנים לא מעט מאמצים, סיימתי כפסיכולוג ראשי במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע והשקענו לא מעט בפרויקטים לחיזוק, יעוץ והדרכת הורים המתמודדים עם מחלת נפש בתחום ההורות כדי לשמר את ההורות שלהם בתיאום שירותי הרווחה וסומכות וכל מיני כדי לנסות לעזור שהילדים לא יצאו מהבית. להגיד שיש לי דעה מוקדמת ומוחלטת בעניינים האלה זה לא נכון" (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 10.12.2024). עוד הוסיף המומחה "עבדתי שנים בשיקום הורות במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. לא אמרתי שכל מחלת נפש שווה אי מסוגלות הורית. אני חושב הפוך" (עמ' 35 לפרוטוקול).

המומחה הסביר גם בחוות הדעת וגם בחקירתו את המורכבות המיוחדת של המשיבים שנובעת מהפגיעה הקשה של המחלות על כישוריהם ועל תפקודם, ומהעובדה שמדובר במצב שבו שני בני הזוג חולים.

ההתרשמות הישירה של בית המשפט מעדות המומחה היא שחוות דעתו אובייקטיבית וללא הטיה כלשהי. לא עלה חשש שהמומחה בעל דעה קדומה כלפי הורים עם מוגבלות נפשית, באופן שהכתיב מראש את תוצאות חוות הדעת וגזר את דינם של המשיבים בלא בדיקה קונקרטית של החומר שהונח לפניו.

טענה נוספת של המשיבים כנגד חוות דעת המומחה נוגעת לאלמנט ההתקשרות הנסקר בחוות הדעת. לטענתם, "המדינה התחייבה בפני בית המשפט העליון לא לנצל את סוגיית העברת הקטינה למשפחה המיועדת לאמצה כנימוק בחוות דעתו של המומחה הנימוק הזה הוא הנימוק המרכזי לחוות דעתו אין תחולה לחוות דעת המומחה." (סעיף 91 לסיכומים; ההדגשה במקור – א.ב.ד).

בפסק הדין של כבוד השופט גרוסקופף שניתן על ידי ביהמ"ש העליון ביום 2.6.2024 אכן נכתב ש"במהלך הדיון לפנינו הבהירה באת-כוח המערערת כי היענות לבקשתה, והשמת הקטינה בבית המשפחה המעוניינת לאמצה, לא תהווה כל שיקול במסגרת הבקשה להכרזת הקטינה כבת-אימוץ- בקשה אשר תוכרע על פי השיקולים הנוגעים להתקיימות העילה להכרזת הקטינה כבת-אימוץ (במקרה דנן, העדר מסוגלות הורית), ועל פיהם בלבד." (סעיף 13). דבריו קובעים שההחלטה להיענות לבקשה להעברת הקטינה אינה קובעת את תוצאת הבקשה לבר-אימוץ, וממסגרים את הסוגיה בה נתבקש מותב זה לדון- מסוגלותם ההורית של המשיבים.

סוגיית ההתקשרות של הקטינה להורים האומנים לא היוותה הגורם המכריע בחוות דעת המומחה כנטען על ידי המשיבים. חוות הדעת מתייחסת לסלע המחלוקת- מסוגלותם ההורית של המשיבים. כנזכר לעיל, בחינת המסוגלות ההורית נעשית כלפי הילד הקונקרטי. בהתייחס לקטינה, שאת מסוגלות המשיבים לגדלה התבקש לבחון, פירט המומחה את העובדה שהקטינה "עברה מעברים רבים ובוודאי כבר בגילאים שבהם היא התקשרה (ונפרדה) מהדמויות המטפלות בה. היא עכשיו בת שנה וחצי, וסביר להניח שנמצאת במשבר פרידה מהורים האומנים של אומנם החירום כי סביר להניח שנוצרה התקשרות איתם. כלומר כבר זה עתה הילדה טולטלה ועברה פרידה רצינית. ברור שמעכשיו היא זקוקה ליציבות מירבית [...] לאור נתוני פתיחה אלה המטען הגנטי וריבוי הפרידות (פגיעה בהתקשרות) שהילדה ספגה עד עכשיו וכדי לאפשר לה את מיטב הסיכויים של התפתחות וגדילה מיטיבה היא ללא ספק זקוקה להורים בעלי מסוגלות הורית טובה ביותר על מנת לגדל אותם." (עמ' 2 לחוות הדעת).

המומחה לא ביסס את מסקנתו על השמת הקטינה בבית המשפחה שהביעה כוונה לאמצה, על התקשרותה אליה ועל מצבה שם. בחוות הדעת התייחס המומחה למעברים הרבים שהיו מנת חלקה של הקטינה עד להעברתה למשפחה שהביעה כוונה לאמצה, ולמצבה בהעדר דמויות התקשרות בשנות חייה הראשונות והטלטלות הרבות שעברה ביחס למסוגלות ההורית הנדרשת כדי לגדלה.

הרקע המובא אודות התקשרות בחוות דעתו המקורית מתייחס לכך שהקטינה נותקה זה מכבר מדמויות התקשרות קודמות ועל כן מצויה במצב נפשי רגיש המחייב הורות מיטיבה במיוחד, ולא נועד לקבוע כי אין להשיבה להוריה הגנטיים משום שהתקשרה להורים האומנים, כפי שמנסים המשיבים להציג זאת.

רק בחוות דעתו המשלימה מיום 29.9.2024 (בה נתבקש לבחון את מצב הקטינה ואת טובתה וזאת לצורך שאלת אופי האימוץ) סקר המומחה מפגש אינטראקציה בין הקטינה ובין הוריה האומנים וכתב כי "בולט שהילדה חשה בנוח עם דמויות ההורים האומנים, חייכנית ועליזה. בולט שנמצאת בתהליך התקשרות. [...] למרות שהילדה לא כ"כ הרבה זמן אצלם, ברור שהתקשרה אליהם [...], חרדה לכך שייעלמו לה."

במענה לשאלות המשיבים ("מה יש יותר מתיאוריית ההתקשרות בחווה"ד שלך כמצביע על הצורך לאמץ את הקטינה? תפרט" עמ' 29 לפרוטוקול מיום 10.12.24), השיב המומחה ש"כל השאלה אם שמים את הנשוא של התקשרות בצד, האם ההורים האלה במצב שלהם האם הם מסוגלים לגדל ילדה כזו ולעשות לא את המינימום אלא הרבה מאוד כדי להיות יציבים, נמשכים. זה מה שכתבתי. שיש לי ספק רב. לכן זה מה שהמלצתי."

לסיכום הדברים, לא אוכל לקבל את טענת המשיבים על פיה יש לפסול את חוות הדעת על כל מסקנותיה בשל היותה מבוססת על אלמנט ההתקשרות.

בהקשר זה יאמר שהמבקשת לא סמכה את טענותיה על התקשרות הקטינה להורים האומנים גרידא. בסיכומיה התייחסה להתקשרות הקטינה בצורה מצומצמת וממוקדת ביחס לשאלה אם טובתה היא באימוצה באומרה שניתוק ילד מדמויות התקשרות עלולה להיות נקודה מפנה ולהוות סכנה להתפתחותו בעתיד (סעיף 123 לסיכומיה). כבר נפסק שהנזק העשוי להיגרם על-ידי הניתוק מן "ההורים הפסיכולוגיים" מהווה שיקול לגיטימי בהכרעה במסגרת הוראת סעיף 13(7) לחוק האימוץ [רע"א 669/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 13.07.2000)]. ומכאן שהמדינה לא נסמכה על אותם שיקולים מהם התחייבה לכאורה להימנע, אלא מהתייחסות ישירה להתקיימות העילה, דהיינו העדר מסוגלות הורית.

בנוסף חשוב להבחין שטיעונים אלו, המתייחסים לטלטלה הנפשית שתחווה הקטינה אם תנותק מהמשפחה שהביעה כוונה לאמצה, ולעובדה שהמשיבים כשלו מלבסס מסוגלות הורית העומדת ברף הנדרש על מנת לתמוך בטלטלה זו, אינם נובעים במישרין מההחלטה לקבל את הבקשה להעברת הקטינה. טיעונים אלה היו יפים גם למקרה בו הקטינה לא הייתה מועברת להורים שהביעו כוונה לאמצה אלא למסגרת זמנית אחרת כלשהי.

עוד הביאו המשיבים טענות מן היקב ומן הגורן ביחס למומחה, השכלתו, עמדותיו, והיכרותו עם הדין, ואין אני מוצאת להידרש לכל אחת ואחת מהן משלא מצאתי גם בהן טעם של ממש המצדיק לסטות ממצאי חוות הדעת. המומחה ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, עיין בחומר המצוי לפני בית המשפט: כולל דו"חות ותסקירים של העובדים הסוציאליים שטיפולו במקרה, ובהחלטות ותסקירים שניתנו בנוגע למשיבה במסגרת ההליכים הקשורים לילדיה האחרים. כמו כן, בדק המומחה גם את הקטינה ושוחח עם ההורים האומנים. מעיון מעמיק בחוות דעת המומחה ומהתרשמות מעדותו ניתן להסיק כי היא נכתבה במקצועיות, בשיקול דעת רחב וזהיר, תוך העמדת השיקולים והקשיים בדרך להסקת המסקנות.

המומחה מצא שמרכז הכובד בקיומה של העילה בדבר חוסר מסוגלות הורית של המשיבים מצוי במגבלות שלהם הנובעות ממחלותיהם ובקשיי התפקוד המשמעותיים שאינם מאפשרים להם כיום ואף לא בעתיד הנראה לעין לדאוג כראוי לקטינה.

המשיבים מתנגדים למסקנת המומחה, ואולם לא הציגו חוות דעת נגדית שיש בכוחה לשלול את מסקנתו ובחרו שלא לשתף עמו פעולה ומנעו קבלת חוות דעת שתתבסס גם על ראיונות, בדיקות ואבחונים. במעשיהם ובמחדליהם כפו למעשה המשיבים מציאות בה המומחה ערך את חוות דעתו על החומר שהועבר לידיו ואין לי אלא להצר על כך שנעדר ממנה עוד מידע שיכול היה לשפוך אור נוסף על מסוגלותם ההורית של המשיבים, לכאן או לכאן. ניתן לומר, כמפורט לעיל, שסירובם גורר אחריו את הסנקציה שלא יוכלו להוכיח עניין שברפואה הנוגע לבדיקות אלו. כפי שנקבע בהחלטה מיום 9.7.24 העובדה שהמשיבים בחרו שלא להעמיד את עצמם לאבחון ולבדיקה על ידי מומחה בית המשפט עומדת בעוכריהם לסתירת עמדת המבקשת, המבוססת על עמדת גורמי המקצוע, להיעדר מסוגלותם ההורית.

המשיבים לא חלקו על ממצאי חוות הדעת שהמשיבה סובלת מסכיזופרניה ומאינטליגנציה גבולית, "חשיבה דלה קונקרטית וילדותית, שיפוט פגום בצורה ניכרת, וגם תפקוד יומיומי מוגבל בצורה ניכרת", ושהמשיב "מתמודד עם מחלת נפש חמורה אשר משפיעה לרעה על תפקודו, הוא לא יציב (התאשפז מספר רב של פעמים בשנים האחרונות), והוא בעצמו זקוק לעזרה מתמשכת", וגם לא חלקו על מסקנות המומחה באשר למצבם ולהשפעות מחלותיהם על תפקודם וכשירותם.

מהשאלות שהפנו המשיבים למומחה בחקירתו, כמו גם מסיכומיהם, עולה שעיקר טענותיהם כנגד חוות הדעת מתמצה בטענות כנגד זהות המומחה והחסרים הקיימים בחוות הדעת שהוגשה ללא עריכת אבחון – אותן מצאתי לדחות. גם מסיכומיהם ניכר שהם אינם חלוקים על המסקנה שהם נעדרי מסוגלות הורית כלפי הקטינה בהווה וטענתם העיקרית היא שכל העזרות הזמינות להם טרם מוצו, ובהינתן עזרות אלו, תשוקם מסוגלותם ההורית.

מסקנות המומחה גם מסתברות ומעוגנת היטב בחומר הראיות, ועולות מתצהירי ותסקירי עו"ס חוק הנוער, עו"ס המשפחה ועו"ס חוק האימוץ. מחומר הראיות שנערם עולה בבירור שהמשיבים חסרים את היכולת לטפל בעצמם ובצרכיהם כאנשים בוגרים, ובתוך כך ממילא חסרים הם מסוגלות הורית לגדל את הקטינה.

למרבה הצער, חיי המשיבה מתאפיינים בחוסר יציבות כבר משנת 2004 בקירוב. המשיבה מתמודדת כאמור עם סכיזופרניה ולה אינטליגנציה גבולית. בשל חוסר יכולתה לטפל בילדיה מנישואיה הראשונים הם הוצאו ממשמורתה וגדלו מאז ינקותם באומנת קרובים בבית הוריה. בשל מצבה הקשר עמהם משך השנים לא היה רצוף וקבוע והיא מעולם לא ביקשה לקבל חזרה את המשמורת עליהם. גם לאחר נישואיה למשיב ולידת הקטינה וכבר בימי אשפוזה בבית החולים לא עמדה המשיבה בטיפול הבסיסי בקטינה ואמה ואחותה לקחו על עצמן את הטיפול בה עד שהסתכסכו עם המשיבה ועזבו את בית החולים. צוות בית החולים התרשם מחוסר תפקוד של שני המשיבים והתריע שלא ניתן לשחרר את הקטינה עמהם.

המשיבה לא שיתפה פעולה עם בדיקה פסיכיאטרית ביום 4.1.23 (נספח 13). ובסיכום בדיקה פסיכיאטרית שנערכה ביום 5.1.23 נכתב: "בבדיקה ללא מצב פסיכוטי פעיל. סימנים שליליים בולטים ככל הנראה אינטליגנציה גבולית. כאמור, קיים ספק משמעותי אם מסוגלת לטפל בתינוקת" (עמ' 217 לנספחי הבקשה).

בשיחת טלפון שקיימה עו"ס חוק הנוער עם הפסיכיאטרית ד"ר יציב, אצלה נמצאת המשיבה במעקב שוטף, עובר לוועדת תכנון טיפול השנייה שהתקיימה בעניינה של הקטינה (ביום 28.3.23) מסרה ד"ר יציב ש"המשיבה סובלת מסכיזופרניה אשר השפיעה עליה גם מבחינה קוגניטיבית" ולדבריה: "השיפוט של המשיבה הינו לקוי ותפקודה הנוכחי הוא המיטבי אליו ניתן להגיע בעזרת טיפול תרופתי" (עמ' 32 לתסקיר).

ביום 3.12.23 פירטה ד"ר יציב בכתב את מצבה: "התמונה הקלינית בשנים האחרונות וגם לאחרונה, מבטאת בעיקר את הליקוי הנובע מהמחלה. היא לבושה באופן צעקני ולא מותאם, חשיבה דלה, קונקרטית וילדותית. האפקט לבילי ומשתנה במהירות בתגובה למצבים חולפים. היא בדרך כלל משתפת פעולה ויוצרת קשר. בדרך כלל אין עדות למצבים פסיכוטיים פעילים. השיפוט פגום בצורה ניכרת. בבדיקה אחרונה מתאריך 11.10.2023 לא התרשמתי מהחמרה במצבה הנפשי, היא התנהגה באופן לא מותאם ורגרסיבי (בדומה לבדיקות קודמות), מאוד ילדותית ומרוכזת בצרכים הבסיסיים ביותר של עצמה... חסרת שיפוט. ללא עדות לפסיכוזה פעילה. התפקוד היומיומי מוגבל בצורה ניכרת על רקע תמונה כרונית של סכיזופרניה (ולא ניתן לשלול גם רקע של מוגבלות קוגניטיבית בסיסית"(עמ' 183 לנספחי הבקשה).

המשיב מאובחן כסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית שהתפרצה ביום גיוסו לצה"ל, התקפי חרדה לצד אירועים פסיכוטיים המלווים בקולות רדיפה עם הגבלה ניכרת בכושר התפקוד. מצבו אינו יציב ומשך השנים מאז הוא אושפז למצער 18 פעמים. בסיכום אשפוז מיום 25.5.22 פורט: "לאחר שירותו הצבאי ככל הנראה בעקבות פגיעה אורגנית חלה ירידה בתפקודו משפחתי, חברתי, תעסוקתי, לביליות אפקטיבית. מאוד תלותי. מתקשה לתפקד ללא תמיכה חיצונית. קושי רב להסתגל למצבי דחק – אז נוטה לפתח מצבים עם סימני דיכאון, כאשר לרוב האפקט אינו יציב ומשתנה במהירות, קושי בפעילות שיש בה מטרה" (עמ' 195 לנספחי הבקשה).

למשיב קושי גדול בתפקוד במישורים שונים בחייו והוא זקוק לסיוע אינטנסיבי לתמיכה בצרכיו הבסיסיים והשיקומיים: לתיווך בכל הנוגע לטיפול (ביקור אצל רופאים, הזמנת תרופות להן הוא זקוק באופן כרוני ותזכורות לצורך נטילתן), בביצוע מטלות בסיסיות (כביסה, בישול), בתחזוקת הבית ובניקיונו, בטיפול בחשבון הבנק ובכספים. המשיב נתמך על ידי מתאמת שיקום ומתווך שיקום ממשרד הביטחון, ומלווה גם על ידי חברת "ידידי נפש" המעניקה שיקום בקהילה, ובן דודו מטפל בכל ענייניו הכספיים (עמ' 75 לפרוטוקול).

מתאמת השיקום שלו פירטה שבשל מצבו המיוחד הוקמה באופן חריג קבוצת ווטסאפ בשם "מטפלים במשיב" בה חברים כל "הדמויות המטפלות והעוטפות אותו .. הרבה גורמי מקצוע ... לא נהוג לפתוח קבוצה כזו.. למה פה פתחו? הסבירו לי שהמשיב צריך הידוק מעטפת ולפעמים מצב הבית צריך יותר התערבות ולפעמים הוא מאבד טלפונים ואין קשר איתו. הוא יכול להתעלף בדרך ויש לו סחרחורת והוא לא מתפקד מבחינה יום יומית להבדיל ממתמודד נפש אחר וכאן צריך מעקב צמוד והידוק המעטפת" (עמ' 104-105 לפרוטוקול).

כעולה מחומר הראיות מצבם הפיזי והנפשי של המשיבים פוגע ביכולותיהם לתפקד באופן עצמאי והם נזקקים לסיוע נרחב לצורך תפקודם הבסיסי. בן הדוד של המשיב מסייע להם בניהול משק הבית מבחינה כלכלית (ראו דבריו בוועדה הראשונה; עמ' 223 לנספחיה הבקשה), הוא מיופה כח בחשבון הבנק של המשיב ומעביר לידיו כספים במזומן למחיה, ומחזיק ברכב המשיב. מדריך השיקום מסייע בניהול משק הבית על כל היבטיו. בתסקיר משלים מיום 15.4.24 פירטה עו"ס האימוץ שמדובר ב"זוג הורים מתמודדי נפש עם תחלואה כפולה המוכרים ומטופלים למערכת בריאות הנפש ומערכות נוספות בקהילה מזה שנים רבות [...] אשר על מנת להתנהל באופן עצמאי זקוקים לסיוע ותמיכה מרבית ובקושי מסוגלים לתפקד באופן עצמאי. יתרה מכך, עולה כי חרף הסיוע האינטנסיבי לו זכאים, במקרים בהם לא נכח גורם אחראי בסביבתם התגלעו מקרי קצה על ידם עת היוו סכנה לעצמם ולסביבתם, ממש כפי שאירע באירוע של דליפת הגז בביתם וכן במקרים בהם דווח על חיות מתות וחוסר בהיגיינה מסכנת חיים בביתם".

לאחר לידת הקטינה מצבה האישי של המשיבה החמיר. המשיבה התקשתה להתמיד בפגישות עם צוות השיקום והליווי אף הופסק לתקופה מסוימת, הפריזה בהוצאות עד שכילתה את קצבתה ביום בו קיבלה אותה, הפסיקה להגיע למועדון התעסוקתי (בו השתלבה לבקשתה בחודש 9/23) וביקשה להשתלב בעבודה כמט"בית אך גם שם גילתה חסר יציבות. מצבה החמיר גם ביחס לתפקודה בבית, ובשמירה על ההיגיינה (ראו דו"ח עו"ס חוק הנוער מיום 23.6.24).

לאחר לידת הקטינה נצפתה נסיגה גם במצבו הנפשי של המשיב ובחודש 11/23 שונתה התווייה התרופתית ומצבו התייצב. ברם, כבר בחודש 2/24 דווחה מתאמת השיקום על התדרדרות נוספת במצבו (דיווחה מיום 18.2.24; נספח 7 לבקשה). בחקירתה ניסו המשיבים לערער אחר עדותה באשר לנסיגה שחלה במצבו הנפשי של המשיב לאחר הלידה, והדגישו שהחליף פסיכיאטר בכוחות עצמו כדי ללמד על עצמאותו, ואולם המשיב העיד בעצמו שלאחר לידת הקטינה אושפז למשך מספר ימים (עמ' 115, 117 ו- 133 לפרוטוקול).

עדויות על מצב המשיבים עלו גם מסיכום התערבות במרכז קשר והדרכת הורים מיום 23.6.24: "המשיבים מגיעים למרכז כשהם רעבים מאוד, הם פותחים את המקרר של המרכז ומחפשים אוכל. [...] ניכרת הדרדרות במצבה הפיסי של המשיבה. מאז הלידה היא סבלה מבריחות שתן ובגדיה היו נספגים בריח לא טוב [..] היא עברה לשימוש בטיטול. המשיבה משתפת כי היא אינה מחליפה את הטיטול במשך כל היום וכי עושה את כל צרכיה שם. מלבד הטיטול המדיף ריח של צרכים, למשיבה ריח לא טוב של זיעה ופעמים רבות היא מגיעה עם בגדים מלוכלכים משאריות של אוכל." (נספח 3 לתסקיר עדכון מיום 3.7.24).

בסיכומיהם טענו המשיבים כי "מגיעה להם הזדמנות שווה להוכיח שהם יכולים, יובהר ויודגש כי מיד בשעת הלידה ביתם נלקחה מהם ולא ניתנה להם על הזדמנות להוכיח את יכולתם" (ס' 115 לסיכומיהם). כפי שצוין מעלה, אי-שחרור הקטינה והשארתה במסגרת של אשפוז סוציאלי בבית החולים נעשתה משום שכבר מהיום הראשון לחייה עלו חששות ביחס למסוגלות המשיבים לטפל בה ולספק לה סביבת גידול בטוחה. נחה דעתי כי בנסיבות מצערות אלה של המשיבים לא היה מנוס אלא מדרך פעולה זו. בנסיבות אלה מתוך הערכה מסתברת של הנולד, לא היה מקום להסתכן במסירת הקטינה לידיהם, אף לתקופת ניסיון על מנת לברר מסוגלותם במסגרת יחסים קונקרטיים עם הקטינה זאת בשל הסכנה הטמונה לשלומה של הקטינה. ואכן, בזמן אמת המשיבים כלל לא חלקן על כך וביקשו בעצמם שהקטינה תועבר למשפחת אומנה.

מאז לידת הקטינה היו המשיבים לא יציבים בשאלת יכולתם לגדל את הקטינה. כעולה מהחומר שצורף לא אחת הביעו המשיבים בעצמם את הכרתם בחוסר מסוגלותם לטפל בקטינה והסכמתם להשמתה באומנת קרובים, ומנגד התקשו להכיר בספק שעלה ביחס למסוגלותם והביעו תרעומת על כך שלא מאפשרים להם לגדלה.

הגם שבוועדות תכנון טיפול הביעו המשיבים את רצונם לגדל את בתם בעצמם הלכה למעשה מאז שנולדה ועד כה המשיבים לא גידלו את הקטינה, שהוצאה ממשמורתם בהחלטת בית המשפט לנוער בסמוך לאחר לידתה. אף קודם לכן לא טיפלו המשיבים בעצמם בקטינה בבית החולים וגם במהלך תקופת האשפוז הסוציאלי לא היו מעורבים באופן משמעותי בטיפול בה.

אמנם נטען על ידי המשיבים בתצהיריהם שרשויות הרווחה חדלו כלפיהם ומנעו מהם את זכויותיהם הדיוניות והמהותיות ואולם דומה שגם בכך כיוונו בעיקר לטענתם שהרווחה לא בחנה את קרובי המשיבה לשמש כאומנה ולא נטען שנמנעה מהם האפשרות לגדל את הקטינה בעצמם על אף מסוגלותם ועל אף רצונם.

בדיון הראשון שהתקיים ביום 12.1.23 בבית המשפט לנוער היו המשיבים מיוצגים לא טענו שהם מסוגלים לטפל בקטינה ולא ביקשו להשיבה לידיהם אלא ביקשו את השמתה באמנת קרובים ועל כן התנהל הדיון בעיקרו בשאלת חלופות ההשמה "אף ב"כ המשיבים לא טענה כי יש להשיב את הקטינה למשיבים נוכח הבעייתיות האמורה [..] ודאי כי במקרה זה לא נראה לי כי יש חולק על כך שקיימת תשתית ראייתית לעצם הנזקקות ואף לשאלת ההוצאה ממשמורת. שאלת החלופה היא העומדת על הפרק" (עמ' 249 לנספחי הבקשה). ראו גם החלטה מיום 3.8.23 בה נקבע ""עד כה לא עלה כלל האפשרות להחזרה למשמורת המשיבה. דברים אלו לצערי לא לחינם לא הוצעו בעבר" (עמ' 337 לנספחי הבקשה).

לא אך שהמשיבים לא השיגו על החלטות בית המשפט לנוער אשר למעשה קבעו את חוסר מסוגלותם לטפל בקטינה, אלא הסכימו להכריז עליה כקטינה נזקקת בצו הוצאה ממשמורתם (החלטה מיום 6.9.23).

גם בבקשה להעברת הקטינה לא ביקשו המשיבים להשיב את הקטינה למשמורתם ולא טענו שהם מסוגלים לגדלה. המשיבה אף הצהירה שנדרשת לה שהות של "כמה חודשים של שקט נפשי" בהם תהא הקטינה אצל משפחתה ולאחריהם תוכיח שהיא מסוגלת לגדלה (סעיף 7 לתצהירה) וגם בעדותה באותו הליך חזרה על הבקשה שמשפחתה תגדל את הקטינה (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 22.2.24). המשיב העיד שתחילה סבר שהם לא יכולים לגדל את הקטינה, וכי מלכתחילה ביקש שמשפחת המשיבה תטפל בה (שם, עמ' 28).

בדו"ח מתאמת השיקום של המשיב מיום 15.2.24 נכתב שהמשיב: "מעיד על עצמו שלא מסוגל לטפל בבתו ומקבל בהבנה את תהליכי הוצאתה מן הבית לטובת הדאגה לכל צורכה בטיפול בה". כן פורט שעל אף שהוא "בידיעה מוצהרת שזה בדיוק מה שצריך לעשות עמה" הוא עומד "חסר אונים" מול המשיבה ואמה. על דברים אלה חזרה גם בעדותה (עמ' 71, 73, 87 לפרוטוקול).

בהחלטה מיום 9.7.24 נדחתה בקשה לחסות מכתב שנשלח מעו"ס חוק הנוער לעו"ס חוק האימוץ מיום 27.6.24 בו מפרטת עו"ס חוק הנוער אחת משיחותיה עם המשיב: "הוא שיתף שאנחנו צודקים בכך שהם לא מסוגלים לגדל את הקטינה. הוא מודע לכך שהביקורים שלהם לא פשוטים, שהם בקושי מצליחים להחזיק מעמד שעה עם הקטינה והוא יודע שהם לא יכולים לגדל אותה. הוא גם ציין שהמשיבה לא מטפלת בעצמה ובמצבה הרפואי [...] והוא מעלה סימני שאלה האם תטפל בקטינה כפי שצריך. [...] הוא היה מעוניין שהקטינה תעבור למשפחה טובה שתגדל אותה."

גם בני המשפחה של המשיבים שליוו אותם לאחר הלידה במהלך וועדות תכנון טיפול סברו שאין למשיבים את המסוגלות לגדל את הקטינה בעצמם (ראו דו"ח עו"ס מחלקת יולדות מיום 4.1.23, עמ' 212 לנספחי הבקשה). כך בוועדה הראשונה טענה אמה של המשיבה שהמשיבים "צריכים עזרה ותמיכה צמודה 24/7" (עמ' 225 לנספחי הבקשה). גם בן הדוד של המשיב הציע שהקטינה תשהה אצל אחות המשיב כמה ימים עד שימצאו מטפלת בשכר שתשהה עם המשיבים כל שעות היממה "ותשגיח על התינוקת". בוועדה השנייה אמרה אחות המשיב שלהבנתה המשיבים לא יכולים "כרגע" לגדל את הקטינה (עמ' 315 לנספחי הבקשה), וכך אמר (שוב) אף המשיב בעצמו (עמ' 316 לנספחי הבקשה).

בעדותם ביקשו המשיבים להסתייג מאמירות אלו והסבירו שבקשותיהם שאמה של המשיבה ואחותה ישמשו אמנת קרובים לקטינה באו רק כחלופה להשבת הקטינה לידיהם. הסבר זה אינו עולה כלל ועיקר מחומר הראיות בתיק. למעשה במשך כל התקופה שלמן לידת הקטינה ועד הדיון בבקשה דנן המשיבה לא ביקשה לטפל בקטינה בעצמה אלא ביקשה שהקטינה תשולב באומנת קרובים אצל אמה ואחותה. אף בדיון בבקשה להעברת הקטינה (עת הייתה הקטינה בת כ- 13 חודשים בלבד והספיקה כבר להיטלטל בין ארבע מסגרות) ביקשה המשיבה להעבירה למשפחת אומנה זמנית ולא ביקשה לטפל בה בעצמה. ראו גם את סעיף 18 להחלטת בית המשפט העליון בקבלת הבר"ע בה נקבע: "אומנם, באי-כוח המשיבים הצהירו כי המשיבים מעוניינים לגדל את הקטינה, למרות עמדתם בהליכים קודמים, אך גם הם מודים כי אין באפשרותם לעשות כן במצב הדברים הנוכחי, וגם אם משאלתם תתאפשר בעתיד, ככל שעתירת הסיוע תתקבל, בעת הזו אפשרות זו אינה מונחת על השולחן". בהקשר זה יוער שכבר נפסק "טלטולים אלה ממסגרת אחת למשנהּ, גרמו נזק רב לקטין, ואינם מתיישבים עם דאגה ראויה לו" [בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פסקה 18 (פורסם בנבו, 10.8.05)].

בהקשר טענת המשיבה לשהות הנדרשת לה עד שתהיה מסוגלת לגדל את הקטינה קיבל במקרה דומה בית המשפט את עמדת המומחה על פיה במצב שבו טענה האם שרק בעתיד תתאפשר לה מסוגלות לגדל את בתה כלל לא נדרשת הערכת המסוגלות ההורית, וקבע: "אשר על כן מקובלת עלי עמדת המומחה לפיה בנסיבות הקיימות, אין צורך בעריכת מבחני מסוגלות הורית וניתן להסתפק בין היתר בדברי המבקשת עצמה ובדיקת האינטראקציה שנערכה לה עם הקטינים ואני דוחה את הטענה לפיה, יש לפסול את חוות דעת המומחה מטעם זה" [אמצ 47359-06-21 ב"כ היועצת המשפטית לממשלה נ' פלונית, סעיף 26, (פורסם בנבו, 11.1.23)].

מעת לידת הקטינה התגלו קשיים ביכולות המשיבים לטפל בה גם בעת המפגשים עמה, להבין את צרכיה ולשמור על בטיחותה ועל מוגנותה ולאורך כל התקופה עמדת כל הגורמים המקצועיים הייתה שאמנם המשיבים אוהבים את הקטינה ומעניקים לה חום ואהבה וככלל משתפים פעולה עם הצוות ואולם המשיבים זקוקים למעטפת ולסיוע במפגשים ועל כן נדרש ליווי ופיקוח צמוד.

בבקשה למתן החלטת ביניים פירטה עו"ס לחוק הנוער את מצב המשיבים לאחר הלידה: "כבר למחרת עו"ס בית החולים קיבלה דיווחים מהצוות הסיעודי כי המשיבה מדברת לא לעניין, מתנהגת בלילה באופן לא מותאם, לא מטפלת בתינוקת כלל, כלומר לא ניגשת אליה, לא מחליפה חיתול ולא מתעוררת בכדי לטפל בה, החדר מוזנח ולא נקי. כמו כן לפי דיווחי הצוות גם המשיב לא ניגש ולא מטפל בתינוקת." (עמ' 236 לנספחי הבקשה; ראו גם דו"ח עו"ס מחלקת יולדות מיום 4.1.23, עמ' 212 לנספחי הבקשה). לאחר קיומה של ועדת החירום הראשונה דווח כי "המשיבים היו מגויסים יותר, הגיעו בשעות שנאמר להם, החליפו לה חיתול האכילו והתעניינו בשלמה. יחד עם זאת לא נצפה קשר מעבר לכך, חיבוק/החזקה וכד'. עוד נמסר שהמשיבה נצפתה לפחות פעמיים מחפשת בפחי הזבל של ביה"ח בקבוקים למחזור, ומכניסה את השקיות לחדרה כך שעלתה שאלת ההיגיינה בביה"ח ובחדר."

משך כחודש ימים הייתה הקטינה מאושפזת בבית החולים באשפוז סוציאלי במהלכו דווח שהמשיבה מבקרת את הקטינה מספר פעמים בשבוע לזמן קצר בלבד, יוצאת להסתובב בבית החולים וחוזרת אחרי זמן או לא חוזרת כלל. לגבי המשיב דווח שלעיתים הגיע עם המשיבה אך לא טיפל בקטינה (עמ' 273-278 לנספחי הבקשה).

במפגשים במרכז הקשר התגלו קשיים בתפקוד המשיבים הן ביכולת לטפל בקטינה ובהבנת צרכיה (החלפת חיתול, האכלתה, משחק עמה ושמירה על היגיינה ועל בטיחותה), ובהשמת צרכיהם בעדיפות על צרכי הקטינה. כך דרשו שהמפגשים יתקיימו בסביבת מקום מגוריהם ולא בסביבת מקום מגורי הקטינה על מנת להקל עליהם בנסיעות ומבלי להתחשב שכתוצאה מכך נאלצה הקטינה לנסוע שעה וחצי לכל כיוון כדי לקיים את המפגש עמהם. המשיבים גם לא הבינו את ההשפעה של כך על מצב הקטינה והתלוננו שהקטינה מגיעה עייפה למפגש ושאינה מטופלת כראוי על ידי האומנים.

בתסקיר עדכון שהוגש על ידי עו"ס האימוץ בתאריך 21.11.24 תיארה העו"ס את מפגשי האינטראקציה בהם צפתה ופירטה כי "האב מאוד פאסיבי, הוא כמעט ולא ניגש לבתו וגם כשדיבר אליה מעת לעת היה מרוחק ממנה והתקשה ליצור קשר עין, הוא כמעט ולא שיחק עמה ובלט כי התקשה ליצור אינטראקציה משותפת עמה. [...] הוא אחז בה באופן מרוחק למדי [...] ההחזקה מצדו הייתה ללא קרבה אבהית ואישית, ללא קשר עין, מבט או חיבוק." (עמוד 1 לתסקיר). אודות המשיבה נכתב כי היא "לא יודעת כיצד להתנהל בביקור עמה, היא עוברת מגירוי לגירוי ומתקשה להפריד בין צרכיה שלה לאלו של בתה." (עמוד 2 לתסקיר). עו"ס המשפחה פירטה בעדותה "ראינו שדברים מאוד קונקרטיים הם מתקשים להפנים החל מאיך מכינים בקבוק או מחליפים טיטול. רמת מוגנות בסיסית איך להחזיק את התינוקת [...] לצערי הרב ההורים לא תמיד רצו להישאר למפגש, לא היה להם כוח, המשיב היה חלק והמשיבה היתה כועסת. לפעמים ריח של שתן מאוד מאוד חריף או בגדים מאוד מלוכלכים.".

קושי נוסף של המשיבים היה גם בהגעה למפגשים (נדרש תיאום מצד עו"ס המשפחה ומתאמת השיקום של המשיב על מנת שהמפגשים יתקיימו) ובהגעה בזמן למפגשים. דווח שהמשיבים הגיעו עייפים ורעבים למפגשים שהתקיימו במרכז קשר מרוחק מאזור מגוריהם הם "היו מגיעים במצב פיזי ונפשי מאוד קשה, שלא מאפשר להם להתפנות למפגש מטיב עם ביתם באופן מיידי" ונזקקו למנוחה, ולאוכל שהוגש להם על ידי הצוותים. המשיבים התקשו לשמור על התנהגות רגועה במהלך המפגשים (בעיקר המשיב) ודווח שלאחר זמן מה הם ממצים את המפגש ועוברים לעסוק בענייניהם (בטלפון הנייד, בשיחות על ילדותם וכו').

המשיבים הסכימו לצורך שלהם בקבלת הדרכה. לאחר שני מפגשי הדרכה שהתקיימו בעמותת "אור שלום" התרשמה העו"ס שהמשיבים לא הצליחו להפיק תועלת מההדרכה שקדמה למפגש עם הקטינה, ואף התקשו להתארגן ולהגיע אליהם בזמן "ההערכה הייתה שאין עם מי לדבר, הם ישבו שם בניתוק מוחלט מהמציאות, משהו מאוד דל שלא מפיק שום תועלת מזמן ההדרכה". עמדת הגורמים המקצועיים (לרבות עו"ס השיקום של המשיב) הייתה חד משמעית שהמשיבים אינם מסוגלים להירתם מהדרכה תיאורטית בקליניקה וכי על ההדרכה להתבצע במהלך המפגשים עם הקטינה במרכז הקשר (עמ' 7, 9-10, 41, 54 לפרוטוקול). לאור התנהלות המשיבים ומצבם לא הייתה אפוא אפשרות להדריך אותם מלבד הדרכה ספציפית של הטיפול בקטינה (סעיף 124 לבקשה). מתואר שבכל מפגש הייתה חזרה על אותן שאלות שמעלה המשיבה באופן המלמד על העדר תובנה, הפנמה ושינוי. כן תואר שהמשיב פחות פעיל ומעורב בטיפול בקטינה במהלך מפגשים, אינו יוזם אינטראקציה עם הקטינה "בעיקר ומתעד ומצלם, לעיתים יוצא מהחדר". כן תואר שחלק מהמפגשים היו קשים משום שהמשיב הגיע כועס ונסער, התקשה להירגע ואף צעק בנוכחות הקטינה ועזב את החדר (נספח 3 לבקשה; עדכון העו"ס מיום 26.12.23).

אשר להדרכה בתום המפגש העידה העו"ס: "ברוב המקרים הם היו הולכים, שוכחים להישאר, עוזבים אחרי 20 דק', נרדמים תוך כדי" (עמ' 10 לפרוטוקול).

על אף העובדה שהמשיבים נתמכים על ידי מדריכים מסל שיקום ומדריך מטעם משרד הביטחון עובר ללידת הקטינה התקבלו באגף הרווחה דיווחים מדאיגים, בין היתר ממשטרת ישראל, בנוגע לתפקודם ומצב דירת מגוריהם. כך ביום 26.1.21 פונו המשיבים מביתם בשל דליפת גז כתוצאה מכך שהמשיבה שלפה את צינור הגז מהקיר. בדיווח נמסר שמבירור עם השכנים עלה שבעבר היו מקרים מדאיגים של הצפה ותחילתה של שריפה.

ביום 3.1.23 שוטרת עירונית הגיעה לאגף הרווחה על מנת לדווח על המצב העגום בבית המשיבים המוכרים לה מזה כשנתיים בעקבות סיוע שנתן להם בניקיון וצביעה של דירתם ומתוך חשש שאינם מסוגלים לטפל בקטינה העתידה להיוולד וממצבה הירוד של הדירה (עמ' 20 לתסקיר).

תלונות עלו גם ביחס "לשלל בעלי החיים שהם מגדלים ולא מטפלים בהם כראוי היוצר מטרד תברואתי" (בקשה לצו ביניים מיום 8.1.23; עמ' 236 לנספחי הבקשה). בן הדוד של המשיב פירט בוועדה הראשונה: "המשיב אוהב בע"ח ומוכן להוציא אלפי כספים על קניית בע"ח אבל לא ידע לטפל בהם וזה גרר תלונות של שכנים לעיריה" (עמ' 224 לנספחי הבקשה). המשיב העיד בעצמו שגם כיום הוא מגדל ארנבים שמתרבים "כ"כ הרבה שאני פשוט נותן לאנשים" (עמ' 114 לפרוטוקול)

מתאמת השיקום, העדה היחידה שביקרה בעצמה בדירת המשיבים פעמים רבות, פירטה בעדותה "יש המון הזנחה, בגדים שנמצאים על הספה, מעורבבים עם אוכל, עם שתן, עם טונה, עם פשפשים. המטבח הוא מאוד לא היגייני. נניח אני מגיעה ביום רביעי לביקור בית אני יכולה לראות עוד שאריות מזון שנשארו מהשבת. סיר מריח לא טוב, אוכל מקולקל. הרבה פעמים הכיריים היו שרופות מאוכל שגלש. סיר נשרף." (עמוד 99 לפרוטוקול).

על אף ניסיון המשיבים לצייר תמונה שונה בעדויותיהם, נתונים העולים מכלל הגורמים הטיפוליים השונים מעידים על מצב עגום בדירתם. המשיבים גם סירבו לאפשר את ביקור העו"ס בדירה (ראו גם דו" סוציאלי; עמ' 368 לנספחי הבקשה). מצב דברים זה, עת מקבלים המשיבים תוספת שעות של מדריך לסיוע בעבודות אחזקת הבית מעלה ספק משמעותי בנוגע ליכולותיהם לתחזק בית ראוי לגידול הקטינה.

בסיכומיהם טענו המשיבים שהמבקשת הסתירה מבית המשפט מכתב מתאמת השיקום של המשיב מיום 8.1.23 שמלמד על שיפור במצבם, וכן שהסתירה את ההתכתבות שקדמה לו בין עו"ס חוק האימוץ לבין מתאמת השיקום ממנה הם מבקשים ללמוד שהעו"ס "הכתיבה" למתאמת השיקום את תוכן המכתב. בעקבות בקשת המשיבים הוגשו המסמכים לתיק בית המשפט ביום 30.12.24.

אינני מקבלת את הטענה שהמסמכים הוסתרו מבית המשפט ומהמשיבים במתכוון משום שהיו תומכים לכאורה בהוכחת מסוגלותם ההורית של המשיבים.

ראשית, בתסקיר התמיכה בבקשה (מיום 28.2.24) פירטה עו"ס האימוץ שהוא מבוסס בין היתר על שיחות טלפון שקיימה עם מתאמת השיקום (עמ' 1) ועל דו"ח מתאמת השיקום מיום 8.1.23 (עמ' 2) באופן השולל את הטענה שהיה ניסיון מצדה להסתיר את קיומו של הדו"ח מיום 8.1.23.

שנית, אמנם הדו"ח לא צורף כנספח לבקשה ואולם תוכן הדברים פורט בתסקיר באופן השולל את הטענה שהיה ניסיון להסתירם מבית המשפט. נכתב בתסקיר שלקראת הלידה נעשה "ניסיון להתאים את תנאי מצב הבית לקליטת התינוקת" (עמ' 20) וצורף דו"ח סוציאלי מיום 28.3.23 בו פורט "לקראת הלידה הזוג עבר תהליך משמעותי בסיוע צוותי שיקום שלהם והבית עבר שינוי. כיום מצב הבית סביר וראוי למגורים" [עמ' 309 לנספחי הבקשה].

בנוסף, איני סבורה כי חשיבותם של המסמכים הללו לתיק הינה מכרעת ובעלת חשיבות בל תשוער שעשויה להטות את התוצאה כפי שמציגים זאת המשיבים. לא מדובר בעמדה חד משמעית לטובת מסוגלותם ההורית של המשיבים, אלא בתיאור של שיפור מסוים (ומבורך) במצבם שנערך לקראת הלידה.

כמו כן, על אף ההתכתבות בין עו"ס האימוץ למתאמת השיקום לא אקבל את הטענה כי עו"ס האימוץ הכתיבה את תוכנו של המכתב, שבמקור לכאורה היה תומך בהוכחת מסוגלות הורית. לאורך כל ההליך נמנעה מתאמת השיקום מהבעת עמדה לכאן או לכאן בנושא האימוץ. בחקירתה הדגישה במפורש: "הייתי צריכה לתת מידע אינפורמטיבי מאוד נאמן למה שנעשה ולא יכולתי אפילו להביע את העמדה" (עמ' 70 לפרוטוקול) "לא היתה פה שום יד מכוונת. לא מצד אף אחד. לא מצידי ולא במה שהנחו אותי" (עמ' 74).

התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות מתאמת השיקום, היא של עדה מהימנה, קוהרנטית, שדבריה מתיישבים על כלל החומר שהוגש בתיק. בעדותה הזהירה ניסתה מתאמת השיקום להימנע ככל האפשר מפגיעה אפשרית במשיבים, וכן נמנעה מתיאורים שליליים אודות ביתם ומסוגלותם, זאת מתוך מחויבות אמתית לתפקידה ורצון לשמר את הקשר הטיפולי המיטיב שלה עם המשיב. הדברים המובאים במכתבה, המציגים שיפור מסוים בטרם הלידה החל בביתם של המשיבים, אך נמנעים מקביעת מסמרות בשאלת המסוגלות ההורית, עולים בקנה אחד עם עדותה, ועל כן פחות מסתברת בעיניי הטענה שתוכן המכתב הוכתב לה על ידי עו"ס האימוץ. במיוחד לאור העובדה שהמכתב מתאר שיפור בהתנהגותם של המשיבים, מה שלא משרת לפי הטענה את עמדת המבקשת.

בבחינת הראיה לגופה, לא עולות ממנה מסקנות חותכות ביחס לשאלה העומדת על הפרק. המכתב אכן מתאר שיפור מסוים והתגייסות של המשיבים לקראת הלידה: "ניכר שנערך שינוי דרסטי ומיטבי באופן יחסי מכפי שהיה בעבר. על פי התרשמותי מקרוב במסגרת ביקורי בית שוטפים (שכאמור מתקיימים אחת לשבוע). אוכל לדווח ולהעיד שכיום, הבית נראה נקי ומאורגן באופן סביר. הוא שמור כך, באופן מוחזק בעזרת סיוע של המדריך השיקומי והמשך ליווי עקבי שלי בתהליכי העבודה השיקומית." (עמוד 2 לדו"ח תפקוד להחזקת הבית מיום 8.1.23). עם זאת, על אף אותו שיפור והתגייסות של בני הזוג לקראת הלידה (המכתב נחתם ביום 8.1.23, ימים ספורים לאחר לידת הקטינה, ובוודאי מתייחס לביקור בית שנערך בטרם הלידה), נראה לדאבון הלב ששינויים אלה לא החזיקו מעמד זמן רב. כאמור מעלה, עוד בבית החולים כאשר הקטינה שהתה בפגייה המשיבה אספה בקבוקים בבית החולים והתקשתה לשמור על היגיינה בחדר, עד כדי התערבות הצוות הרפואי.

בעדותה בבית המשפט מיום 24.12.2024 העידה מתאמת השיקום על ביקור בית שערכה בחודש 6/24 בקירוב: "אני מעדיפה שלא לפרט. לאחר שבית המשפט הורה לי לפרט אני מפרטת. היתה שם כלבה שלכלכה בצרכיה כרית, על הספה אי אפשר היה לשבת, היתה צואה, פיפי, טונה על השולחן. [...] הבית היה מאוד מלוכלך ולא מריח טוב ולא ניתן היה לשבת, גם לא בחוץ, כי בחוץ היו תוכים. כלובים כלובים של 5-6 תוכים ואוגרים אולי. בעלי חיים מהרבה סוגים. ריח מחניק, אי אפשר לשבת." (עמוד 88 לפרוטוקול). עוד הוסיפה שמצב הדירה היה קשה עד כדי כך שמשך שלושה חודשים לאחר מכן המפגשים השבועיים שלה עם המשיב התקיימו מחוץ לדירה על ספסל ציבורי לבקשתו כי אמר לה ש"אי אפשר לשבת בבית" (עמ' 100 לפרוטוקול).

זוהי, אם כן, תמונת הדברים העדכנית עליה בית המשפט התבסס בקבלו את ההחלטה.

לשני המשיבים גם קושי לעמוד בזמנים. כמפורט בתסקירים השונים הם מקדימים או מאחרים באופן משמעותי, בין היתר, לוועדות תכנון טיפול, לפגישות באגף הרווחה, למפגשים עם הקטינה, ואף כשהם כבר בדרך הם מתקשים ליתן הערכה מותאמת למועד הגעתם הצפוי. להערכת העו"ס "מדובר בחוסר מודעות למקום הימצאותם ולזמן שלוקח להגיע ממנו לביתם" וכי התנהלות זו מעלה תהיה לגבי יכולתם לטפל בקטינה. עוד אציין במאמר מוסגר כי גם במסגרת הדיונים בתיק זה, אירוע קריטי מאין כמוהו בחייו של הורה, המשיבה התקשתה להישאר ערה.

לעומת קשיים ומגבלות אלה של המשיבים, ניצבים צרכיה המוגברים של הקטינה. כנזכר לעיל, בחינת המסוגלות ההורית תעשה ביחס לילד הקונקרטי נשוא הבקשה. מתוך הראיות שהובאו לפני השתכנעתי שהקטינה זקוקה להורות שהיא הרבה מעל הממוצע. הקטינה עברה טלטלות והחלפת דמויות התקשרות רבות במשך חייה הקצרים. נסיבות חייה הקשות של הקטינה כוללות חמישה (!) מעברים קשים ומטלטלים במהלך שנה ומחצה מיום שנולדה, כאשר בכל אחד מהם נאלצה להיפרד מדמויות "ההתקשרות".

נזכיר בקצרה כי הקטינה בילתה את החודש הראשון לחייה (ואף יותר מכך) באשפוז סוציאלי בבית החולים ללא דמות הורית קבועה, לאחר מכן שהתה כחצי שנה באומנת חירום, מסגרת ארעית בה יש תנועה מתמדת, וכניסה ויציאה של תינוקות נוספים. בהמשך שהתה שלושה חודשים באומנת הקרובים אך זו לצערנו לא צלחה וההורים האומנים ביקשו לסיים את האומנה באופן שוודאי היה טראומתי כשלעצמו לקטינה, משם חזרה למשך יותר מחצי שנה לאותה אומנת חירום, ובעשרת החודשים האחרונים היא נמצאת באומנה אצל המשפחה שהביעה כוונה לאמצה וזו לה המסגרת הקבועה הראשונה מאז שנולדה. אם תקבע מסוגלותם ההורית של המשיבים והיא תוחזר לחזקתם היא תיאלץ להתמודד עם פרידה קשה נוספת מההורים האומנים, איתם כבר החלה בתהליך ההתקשרות (עמ' 2 לחוות דעת המומחה המשלימה).

מסתברת בעיני עמדת הגורמים המקצועיים והמומחה, העולה בקנה אחד עם מחקרים בתחום, שמעברים בין דמיות התקשרות והעדרה של דמות התקשרות משמעותית ובטוחה עמה הייתה לקטינה אינטראקציה קבועה היא חוויה טראומתית עבורה. מצב טראומתי זה מחייב לא רק דמות התקשרות בטוחה ויציבה אלא גם תיקון כדי לשקם את הטראומה ולאפשר בסיס איתן להתפתחות בריאות נפשית, רגשית והתנהגותית, וכדי לאפשר יצירת קשרים מטיבים בעתיד.

כמו כן, הקטינה נולדה לשני הורים מתמודדי נפש והיא נושאת מטען גנטי המהווה גורם סיכון לחלות במחלה נפשית. לכך התנגדו המשיבים באמרם כי מחלת הנפש של המשיב התפרצה במהלך שירותו הצבאי ואיננה תורשתית. מחלוקת נסבה בין הצדדים סביב השאלה האם אמו של המשיב הייתה מתמודדת נפש גם היא, כאשר המשיבים טענו בתוקף שלא. הגם שעולה מן המסמכים שצורפו על ידי המדינה, ולא נסתרו באמצעות מסמכים כלשהם על ידי המשיבים, שגם אמו של המשיב הייתה מתמודדת נפש, אינני סבורה שיש הכרח להכריע במחלוקת זו ביחס לאמו של המשיב, אליה גם לא התייחסו המשיבים בסיכומיהם, אלא רק טענו בקצרה כי "המשיב לא נולד עם מטען גנטי נפשי" (ס' 109), שכן לא מצאתי לסטות מעמדתו המסתברת של המומחה לפיה עיתוי התפרצות המחלה אצל המשיב אינו רלוונטי לשאלת היותו נושא מטען גנטי (עמ' 30 לפרוטוקול).

כמו כן, סבורתני ששאלת היותה של מחלת הנפש של המשיב תורשתית או לאו בטלה בשישים. אין חולק שהקטינה נולדה לשני הורים מתמודדי נפש וכי היא חוותה טלטלות רבות מספור בתקופת חייה הקצרה. בראי תחלופת דמויות ההתקשרות הרבות שכבר חוותה הקטינה מסתברת בעיני מסקנת המומחה שמצבה הקונקרטי דורש הורות מיטיבה במיוחד ויציבות (עמ' 2) על מנת לאפשר לה להשתקם ולהתחיל את חייה בצורה חיובית וראויה, גם אם הדבר לא נעוץ בשאלת הגנטיקה.

מצב המשיבים והתנהלותם לאורך כל התקופה שלמן לידת הקטינה מבססים אפוא את המסקנה כי כיום הם נעדרים מסוגלות הורית כלפי הקטינה. חוות דעת המומחה, שסבר כי הם אינם מסוגלים לספק את צרכיה הפיזיים והרגשיים של הקטינה, מחזקת מסקנה זו.

על פי הוראת סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ כעת יש לבחון האם קיים סיכוי לשינוי עתידי במסוגלות ההורים. גם בבחינת המענה לשאלה זו עלינו להיעזר בניסיון העבר, ויש לבחון אם קיימות ראיות שיש בהן להצביע על שינוי באופן שחרף העדר היכולת בעבר קיים סיכוי ליכולת בעתיד [בע"מ 9229/04 היועמ"ש נ' פלוני, (פורסם בנבו, 10.8.05)]. הנחת היסוד בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ היא שההורה הביולוגי יקבל לצורך שיקומו עזרה, וכי גם בעזרה זו לא יהיה כדי להועיל לשינוי מצבו. בעניין זה נקבע:

"בחינת המסוגלות לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ נעשית מתוך הנחה כי ההורה הביולוגי יקבל לצורך שיקומו "עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד". עם זאת, חשוב לתת את הדעת לכך כי בית משפט זה כבר ציין כי לנתון זה יש לייחס משמעות רק כשבעבר לא נעזר ההורה, בכלל או במידה הראויה והמקובלת, ברשויות הסעד (ראו ע"א 3554/91 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 9.10.1991), פסקה 6 לפסק הדין). כן ניתן להתחשב בעזרה ותמיכה אפשריות מצד גורמים אחרים, כגון בני משפחתו של ההורה הביולוגי, "ובלבד שהמדובר בעזרה ובתמיכה שיש בהן כדי להיטיב את רמת מסוגלותו של ההורה עצמו". 

[דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי נ' פלונית (פורסם בנבו, 22.5.11) סעיף 10 לפסה"ד של כב' הנשיאה בייניש. ההדגשה הוספה – א.ב.ד].

המשיבים טענו להעדר תחולה של הוראת סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ על נכי צה"ל, שכן העזרה העומדת להם כדין אין מקורה ברשויות הסעד (קרי, המחלקות לשירותים חברתיים של משרד הרווחה) אלא ממשרד הביטחון. אין בידי לקבל טענה זו.

פרשנות תכליתית של הסעיף, וכפי שאכן פורשה בפסיקה [דנ"א 1892/11, הנ"ל] מעלה שיש לפרש את התיבה "עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד" ככל תמיכה ממוסדת לרשותם של ההורים הנדונים, ואיני רואה טעם להבחנה בין עזרה הניתנת על ידי משרד הרווחה או משרד הביטחון. על בית המשפט להכריע במקרה הקונקרטי הנדון לפיו אם בעזרה ובתמיכה שיקבלו ההורים מכל המקורות, בהתחשב בטיבה ובהיקפה, יהיה כדי להטיב את רמת מסוגלתם.

לאחר בחינת כל העדויות, הראיות וחוות הדעת, נחה דעתי כי על אף עזרה טיפולית וכלכלית סבירה כמקובל ברשויות הסעד, או מצד גורמים אחרים, אין סיכוי לשיקומם של המשיבים כלפי הקטינה בעתיד הנראה לעין.

המשיבים טענו כי "גורמי הרווחה לא נתנו להורים מעולם הדרכה הורית כנדרש", ואף טענו בסיכומיהם כי עו"ס חוק האימוץ "הודתה שלא הפנו את ההורים למרכז הורים וילדים כי סמכו על מענה של סל השיקום" (ס' 44 לסיכומיהם). עוד טענו כי "גם מעדות עו"ס חוק הנוער עלה שלמעשה לא ניתנה כל עזרה למשיבים" (ס' 54 לסיכומיהם). לא אוכל לקבל טענה זו. כמפורט לעיל, עוד קודם ללידת הקטינה היו המשיבים במעקב פסיכיאטרי שוטף וקיבלו מעטפת סל שיקום, כולל מתאמת שיקום לכל אחד מהם. למשיב גם מדריך ממשרד הביטחון ששעות עבודתו הושלשו קודם ללידת הקטינה. כפי שהעידה מתאמת השיקום: "בגלל המצב שהיה נאלצנו לבקש תוספת של שעות בבית ממשרד הביטחון. בעצם שינינו את אופי החונכות לליווי אינטנסיבי יותר מטעם משרד הביטחון כדי להגדיל את שעות המעטפת. לשאלתך, רק כדי לסבר את האוזן אציין את ההשוואה, במקום 3-5 שעות שבועיות הוא מקבל 15 שעות שבועיות. זה פי 3. זה היה אחרי הלידה" (עמ' 93-94 לפרוטוקול). כפי שהעידו עו"ס האימוץ ועו"ס המשפחה המשיבים כבר ממצים את מלוא המענים שניתן להעניק להם במסגרת הקהילה וממשרד הביטחון. "מדובר בהורים שהתפקוד שלהם מאוד מונמך ולכן השירותים שהם יכולים לקבל זה במסגרת טיפול הנפש בקהילה" (עמ' 6). המענה היחיד הנוסף שניתן היה להעניק להם לאחר הלידה הוא הדרכה הורית אשר אין הם חולקים על הצורך בה אך למרבה הצער, וכמפורט לעיל, לא עלה בידם להתמיד בה ולהיתרם ממנה.

מכלול העדויות הקיים בתיק מעיד על ליווי אינטנסיבי וצמוד ביותר של העו"סיות וכלל הגורמים עוסקים במלאכה. כל ניסיון שהוצע על ידי הרווחה לשקם את המשיבים כהורים העלה חרס, והם התקשו לשתף אתו פעולה. כלל הגורמים המעורבים בתיק מעידים על כך שנדרש מאמץ אינטנסיבי מצדם אף על מנת לגייס את המשיבים לקיים את המפגשים עם הקטינה.

המשיבים טענו למניעת קשר ומפגש ביניהם לבין בתם, בין השאר על ידי "סירוב לממן את הסעת הקטינה במונית." (סעיף 142 לסיכומיהם). טענה זו נטענה על ידיהם לראשונה בסיכומיהם, והיא בבחינת הרחבת חזית פסולה. כמו כן הטענה לא הוכחה מהבחינה העובדתית, והיא שגויה ומקוממת.

המציאות מלמדת שהמשיבים לא עמדו בנטל של נסיעה באורך כשעה מביתם בעיר Y למרכז הקשר בעיר Z. המפגשים הועברו למרכז קשר הקרוב לביתם ולא לבית האומנה של הקטינה, דבר חריג למדי, על מנת להקל עליהם, אך גם במצב עניינים זה התקשו המשיבים להגיע באופן סדיר ולהחזיק מעמד כל הפגישה. עו"ס המשפחה העידה ש"התינוקת הוסעה לעיר X כדי שלהורים יהיה יותר קל. אתקן, זה לא רק שיהיה יותר קל אלא שיהיה להם את הכח המינימלי להיות קשובים אליה לצרכים שלה להדרכה שהם מקבלים." (עמ' 42 לפרוטוקול).

בחקירתה סיפרה עו"ס המשפחה שלאחר העברת המפגשים לקרבת מקום מגורי המשיבים, הגורמים המטפלים (הן מטעם הרווחה והן מטעם משרד הביטחון) עשו "הכל מעל ומעבר אפילו פגיעה בנוחות של הילדה עצמה כדי שהם יוכלו להגיע למפגשים ולא יתפספסו מפגשים ואם העו"ס של מרכז קשר לא נמצאים עו"ס חוק נוער ואני מתפנים ולעשות שמיניות באוויר כדי לקבל אותם באגף. היה לפעמים נראה שלנו שהמפגשים זה חשוב יותר מאשר ההורים. הם קיבלו הדרכה צמודה והם לא תמיד רצו בה היה תמיד מישהי שתיתן את ההדרכה בסמוך למפגש. כאשר המפגשים לא התקיימו אצלנו עשינו שמיניות באוויר כדי לדאוג שיהיה רכב ושיהיה מישהו שיסיע וקשר עם משרד הביטחון" (עמ' 41 לפרוטוקול מיום 10.12.24).

עוד טענו המשיבים ש"יבצעו אינטראקציה עם בתם על הירח, על מאדים, ובכל מרכז קשר" (סעיף 13 לתגובת המשיבים מיום 14.11.2024) ועל כך חזרו גם בסיכומים (סעיף 88). חרף לשונם הציורית, גם כאן המציאות מלמדת שהמשיבים סירבו ליתן הסכמתם לתצפית המומחה על פגישתם עם הקטינה לצורך עריכת בדיקת אינטראקציה.

בסיכומים טענו המשיבים "שלא חלף המועד ליתן להם ארגז כלים שיאפשר להם לגדלה" אך לא פירטו מהם "הכלים" הנצרכים להם שבכוחם לחולל שינוי במצבם או בהתנהגותם, כדרישת התנאי המנוי בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ.

כעולה מחומר הראיות וחוות דעת המומחה הקשיים של המשיבים נובעים ממצבם ו"לא נראה שיש אמצעים טיפוליים שיוכלו לשנות מצב עניינים זה כי מדובר במצבים מבניים של מחלות הנפש של שני ההורים" (עמ' 4 לחוות הדעת).

גם דבריה של ד"ר יציב, שלא נסתרו על ידי המשיבים מלמדים שלאור מצבה של המשיבה אין בנמצא עוד אמצעים טיפוליים שישפרו את תפקודה.

בעדותם טענו המשיבים שהם זקוקים לעזרה של מטפלת מספר שעות בצהריים ובערב. בנסיבות מצבם, למרבה הצער ברור שעזרה כזו אינה מספיקה שכן אין המדובר אך במגבלות פיזיות או קשיים מסוימים בלבד שצריכים מענה או בתקופת משבר, אז ניתן להיעזר בסומכת או מטפלת מספר שעות ביום. תפקודם של המשיבים דל. הם מתקשים כאמור לספק את צרכיהם בכוחות עצמם ונזקקים לסיוע בכל האספקטים הבסיסיים ביותר. במפגשים שלהם עם הקטינה בלט תפקוד מאוד בסיסי וקושי לזהות את הצרכים של הקטינה והם לא הצליחו להפנים את ההדרכה שניתנה להם. כפי שהסבירה עו"ס האימוץ בחקירתה: "ההורים לא מסוגלים לצערי להיות נוכחים בהיבט הרגשי. אין מעורבות ואין יכולת לזהות את הצורך ולתווך. זה לא רק מי יבוא וילביש אותה או יתן לה לאכול. שאגב גם בזה יש קשיים" (עמ' 12 לפרוטוקול).

בניגוד לטענתם בעדותם באשר לאופי העזרה לה הם זקוקים, מעתירתם לבג"צ עולה שהמשיבים אינם סבורים שהם מסוגלים לגדל את הקטינה יחד בעצמם (בעזרה של מטפלת מספר שעות ביום כפי שטענו בעדותם) אלא שהם זקוקים לסיוע צמוד קבוע מסביב לשעון 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

טענתם שהם זקוקים לסיוע 24/7 כדי לגדל את הקטינה מלמדת כשלעצמה שגם גבי דידם לא צפוי להתרחש שינוי משמעותי במצבם או בהתנהגותם שיאפשר להם לגדל את הקטינה בעצמם, לא כל שכן בעתיד הנראה לעין.

המשיבים לא הוכיחו שהם זכאים לקבל עזרה בדמות מטפלת צמודה "24/7". המשיבים חזרו על האפשרות במסגרתה ועדת למ"ד של משרד הביטחון תעמיד עבורם סומכת 24/7 שתסייע להם בטיפול השוטף בקטינה. למשיבים הובהר פעמים רבות כי סיוע ממן זה אינו בגדר העזרות שביכולתו של משרד הביטחון להעניק, כפי שעולה בבירור מהדו"ח של מנהלת שירותי השיקום במשרד הביטחון מתאריך 24.3.24, בו נכתב כי "במסגרת הטיפול במשרד הביטחון אין טיפול ייעודי בהורות, ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי או טיפול משפחתי. כמו כן, אין שירות של מטפלת המגיעה לטיפול בילדים".

בסיכומיהם טענו המשיבים כי מדובר ב"גורמת זוטרה באגף השיקום [...] שהיא עו"ס בהכשרתה והציגה מצג שווא כי לכאורה היא הגורם "הבכיר" האחרון והקובע באגף השיקום." (ס' 9 לסיכומיהם) לא אוכל לקבל טענתם זו, שכן מנהלת שירותי השיקום היא אכן הגורם המוסמך לתת מידע אודות העזרות הקיימות באגף.

המשיבים פנו כאמור בעתירה לבג"ץ ודרשו מתן צו לסיוע לעותרים במימון עזרות לגידול בתם "כמו למשל מטפלת או סומכת למשך 24/7". בהחלטה 2.7.24 נדחתה העתירה על הסף ונקבע כי "הסמכות לבחון אותה, מסורה אפוא לוועדת למ"ד, היא המוסמכת להמליץ למנכ"ל משרד הביטחון להעתר לבקשות החורגות מסל הזכאויות הרגיל של אגף השיקום. העותרים, על כך אין מחלוקת, לא מיצו אפשרות זו בטרם הגישו את העתירה."

עוד הטילו המשיבים את האחריות להפניה לוועדת למ"ד על הגורמים המטפלים במשפחה מטעם משרד הביטחון. לא אדרש לטענה זו, ואעיר בקצרה כי חלפו למעלה מעשרה חודשים מיום העלאת המשיבים את האפשרות של ועדת למ"ד לראשונה (במסגרת הדיון אודות הבקשה להעברת הקטינה ועד ליום פנייתם לוועדה, וכן 5 חודשים לאחר דחיית עתירתם). גם אילו אקבל את הטענה שהיה ניתן לצפות מגורמי משרד הביטחון שיבצעו הם את ההפניה לוועדה (ואינני קובעת כה), אין בכך כדי להסביר את השיהוי מצדם לעשות כן בעצמם (כפי שעשו בסופו של דבר), כאשר זה בא על חשבונה של הקטינה נשואת ההליך, הזקוקה להכרעה מהירה ככל האפשר. ודוק. עד כה לא עדכנו המשיבים שפנייתם אושרה.

למעשה המשיבים מבקשים לבצע "מיקור חוץ" להורות שלהם עצמם. ידוע ומקובל על הכל שהורות אינה מתמצה באספקטים הטכניים בלבד, כגון האכלה, החלפת חיתולים וכדומה. תפקידו של הורה כלפי ילדו אינו תפקיד מכני בלבד, ומלבד דאגה לאספקטים הפיזיים והטיפוליים הכרוכים בגידול ילדים, מוטל על ההורה להעניק לילדו דמות התקשרות, להיות זמין נפשית עבורו, ולהעניק לו תשומת לב, חום ואהבה הקריטיים כל כך להתפתחותו, במיוחד בימי חייו המוקדמים, זאת על פי מחקרים רבים מספור. לצערנו, המשיבים לוקים במסוגלותם הן באספקט הפיזי והן באספקט הנפשי, ואין בסיוע שוטף בתחום הפיזי כדי לרפא זאת.

כל זאת אף מבלי להתייחס לקשיים ולמגבלות הצפויים ככל שיתאפשר בפועל סיוע חריג מסוג זה, שלא התקיים בעבר, ואפשרויות המימון שלו לא ברורות. מטפלת או סומכת המקבלת שכר, ועשויה, ככלל העובדים במשק, לממש ימי חופשה, לנצל ימי מחלה מעת לעת, להתפטר או לא לבצע את עבודתה במיומנות הדרושה, אינה מחליפה אהבה הורית.

נדמה אפוא שהמשיבים מטילים את יהבם ומסתמכים על סיוע ספקולטיבי זה של סומכת או מטפלת 24/7 מטעם משרד הביטחון, זאת ללא כל אינדיקציה לכך שסיוע זה קיים ואפשרי בפועל, ועל אף קיומן של אינדיקציות רבות המעידות על ההיפך.

גם אם נפליג בדמיונות ונדמה כי סיוע ממין זה אכן קיים וזמין עבור המשיבים, סבורתני שאין בו כדי לענות על קריטריון השיקום המנוי בסיפא של סעיף 23(א)(7) לחוק האימוץ שנועד "להטיב את רמת מסוגלותו של ההורה עצמו" [ע"א 3554/91 פלונית נ' לשכת העבודה והרווחה, פ"ד לט(2) 570], ומקובלת עלי טענת המבקשת שעזרה כזו מחליפה את ההורות ואם הורה זקוק לעזרה צמודה 24/7 על מנת שיהיה מסוגל לטפל בילדו אין לראותו כמסוגל לדאוג לילדו כראוי.

כפי שכתבה המלומדת נילי מימון, "סיוע אשר ישמש רק כ"קביים" ולא יהיה בו כדי לשקם את ההורה, להעמידו על רגליו ולהביאו למצב שהו יוכל לטפל בילדו באופן עצמאי, לא יהיה בו כדי לשלול את הוכחת העילה. [...] הסתמכות על אחר, כמו בן משפחה, לטווח ארוך אשר יהווה תחליף להורה בתפקודו כהורה, אין בו כדי שיקום ההורה [...]. אם ההורה זקוק לעזרה של 24 שעות ביממה, על מנת שיהיה מסוגל לטפל בילדו, הרי אין לראותו כמסוגל לטפל בילד. רשויות הסעד הן למעשה המטפלות בו, ולכן אין לראות עזרה כזו כ"עזרה סבירה", וגם לא כ"עזרה המקובלת ברשויות הסעד."" [נילי מימון, דיני אימוץ ילדים, עמ' 327]. דברים אלו מתאימים בהחלט לענייננו, וכפי שציינתי איני רואה צורך להבחנה כזו או אחרת בשל המוסד המדיני המעניק את אותה עזרה.

המשיבים הרחיבו אודות הזכות הטבעית של ההורים לגדל את בתם, חרף המוגבלות הנפשית שלהם (ס' 127, 132 לסיכומיהם). מצטרפת אני לעמדתם על פיה נקודת המוצא היא שהורות ביולוגית היא עדיפה, וכן שהורים מולידים המסוגלים לתת לילדיהם רף מינימלי של הורות יהיו עדיפים גם על פני הורים אחרים שהיו יכולים להוסיף מעל ומעבר לרף זה. עם זאת, לא נשתכנעתי במקרה זה שהמשיבים מסוגלים להעניק את אותו רף מינימלי, המותאם כמובן לקטינה הקונקרטית ולצרכיה שלה.

יש להדגיש כי על אף הזכות הטבעית הנתונה להורה לגדל את ילדיו, בהתנגשות בינה לבין טובת הקטינה עולה טובת הקטינה והבטחת זכויותיה לגדול בקרב משפחה שתוכל לספק מענה לצרכיה על כיבוד האוטונומיה של ההורים. רצונם של המשיבים לגדל את בתם, אהבתם אליה, ונסיבות חייהם הקשות לא נסתרים מעיני בית המשפט, אך אין ביכולתם להפוך את מכלול העדויות שנצטבר כנגד קיומה של מסוגלות הורית.

עוד סמכו המשיבים את טענותיהם אודות זכויותיהם ההוריות על האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, וכן על קיומו של אינטרס ציבורי להבטיח זכויות הוריות לנכי צה"ל שנפגעו במהלך שירותם את המדינה.

חרף ההכרה במעמד המיוחד של נכי צה"ל בחברה הישראלית חוק האימוץ אינו מחריג את תחולתו על אוכלוסיות או מגזרים. בטבורו של החוק עומדת טובת הקטין ואינני סבורה ש"כמדיניות ציבורית ראויה" יש לפרשו באופן שונה ביחס לנכי צה"ל.

אכן ישנו אינטרס ציבורי להגנה על הזכות למשפחה של אנשים עם מוגבלויות ונכי צה"ל ביניהם, אך לצדו קיים גם האינטרס הציבורי להגנה על קטינים והבטחת זכויותיהם, ותפקידו של בית המשפט הוא לשמש אביהם של הקטינים.

גם לאור אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, הבטחת זכותם של המשיבים להורות לא תוכל שתעלה על טובת הקטינה, בה אדון במפורט בהמשך, ותובטח כאשר הם אינם עומדים ברף הנדרש בחוק למסוגלות הורות מינימלית. הבטחת זכויותיהם של המשיבים כבעלי מוגבלויות וכן של המשיב כנכה צה"ל באו לידי ביטוי בסיוע האינטנסיבי שפורט אותו מקבלים המשיבים, בין אם מהמחלקה לשירותים חברתיים או מאגף השיקום במשרד הביטחון.

לסיכום הדברים, לא עלה בידי המשיבים להוכיח שקיימות עזרות נוספות שטרם מוצו וכי יש בכוחן לשקם את מסוגלותם ההורית.

הנה כי כן, מסקנתי היא שהמשיבים אינם בעלי מסוגלות הורית לדאוג כראוי לקטינה, ואין סיכוי שהדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין.

טובת הקטינה

משנמצא שהמשיבים נעדרי מסוגלות הורית הנדרשת לגידול הקטינה (כאומר בהוראת סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ) יש לעבור לשלב המשנה השני ולשאול מהי טובת הקטינה בנסיבות הקיימות שכן צו אימוץ יינתן רק אם נוכח בית המשפט שהוא לטובת המאומץ (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ).

שקילת טובת הקטין שמה לנגד עיניה את זכותו לגדול במסגרת משפחתית "רגילה, חמה והרמונית, הרוצה להעניק לו את התנאים החומריים והפסיכולוגיים הדרושים לו לגידולו, והמסוגלת למלא תפקיד זה בהצלחה" [ע"א 522/87 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(4) 436, 442]. טובת הקטין מחייבת בסיס משפחתי קבוע ויציב, אשר יוכל לספק לו תשומת לב, חיבה ודאגה ראויה. עליו ליהנות מתחושת ביטחון, קביעות, שייכות, התמדה ויציבות [מ' ברקאי, מ' מאסס, משמעות המושגים "מסוגלות הורית ו"טובת הילד" בפסקי דין של בית המשפט העליון הדנים באימוץ קטינים 21 (1998); ע"א 451/88 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 330].

חוות הדעת המשלימה של המומחה מיום 29.9.24 מתארת את הקטינה כמתפתחת באופן התואם לגילה. המומחה מצא שהקטינה "נמצאת בתהליך הסתגלותי לדמויות שמטפלות בה יחד עם סימנים קלים של חרדה כי בצורה טבעית ומובנת היא חוששת שיעלמו לה".

בתסקיר עו"ס חוק האימוץ מיום 21.11.24 דווח שהקטינה מטופלת במסירות ובאהבה על ידי הורי האמנה "תוך רגישות למצבה וסיפור חייה המורכב, בעודם מכוונים לצרכיה ולביסוס הקשר עמה". היא זוכה לטיפול מסור, סידור האומנה מטיב עמה ומאפשר לה לקבל את כל המענים הנדרשים. כן פורט שהתפתותה מותאמת לגילה (עמ' 1).

נסבה מחלוקת סביב השאלה האם הקטינה היא בעלת עיכוב התפתחותי קל. בחוות דעתו הראשונה כתב המומחה ש"לילדה כנראה קשיים התפתחותיים קלים (התמונה לא ברורה)." בחוות דעתו המשלימה שנערכה חודשיים לאחר מכן דווח לשמחתנו ש"הקשיים ההתפתחותיים במוטוריקה גסה נראים בהדרגה משתפרים, כל הסימנים מעידים על כך שעומדת להתחיל ללכת". בסיכומיהם טענו המשיבים שבעדותה עו"ס האימוץ "הודתה שאין לקטינה פערים התפתחותיים. לא היה לה מסמך להציג בעניין הטענה לפערים התפתחותיים. הודתה שאין מה לדאוג מההליכה של הקטינה. הודתה שלא היה צריך להפנות את הקטינה למכון להתפתחות הילד." (ס'41 לסיכומיהם). עוד טענו ש"בית המשפט הוטעה באשר למצב ההתפתחותי של הקטינה, בגין טענה זו ניתנה החלטה לפי ס'12(ג) לחוק אימוץ ילדים" (ס'42 לסיכומיהם).

ההחלטה להעברת הקטינה לא ניתנה בשל פערים התפתחותיים, שניכר מעובדות המקרה כי היו קיימים במידה, גם אם מועטה, אך למרבה השמחה הקטינה מצמצמת את הפער בהצלחה באמצעות טיפול. לא מצאתי מקום להידרש מעבר לכך לשאלת העיכוב ההתפתחותי.

בענייננו הדגישו המומחה ועו"ס חוק האימוץ את הטראומה שחוותה הקטינה במעברים הרבים ובדמויות ההתקשרות המתחלפות שהיו מנת חלקה עד השמתה במשפחת האומנה הנוכחית. המומחה הדגיש שניתוקה מהוריה האמנים "עלול לפגוע בה בצורה חמורה מסביב ליכולת ההתקשרות, מה גם שיש לה תורשה עמוסה של מחלות נפש" (עמ' 3).

אם תועבר הקטינה למשיבים ייווצר מפגש של הקטינה, כבעלת צרכים מיוחדים עקב הטראומה שחוותה במעברים הקודמים ובטראומה שתחווה בשל הפרידה מהוריה הפסיכולוגיים, עם הורים ביולוגיים בעלי מוגבלות במסוגלות ההורית שלהם הזקוקים בעצמם לסיוע לצורך תפקוד בסיסי כמעט בכל אספקט בחייהם.

מפגש כזה מצופה שיהיה עמוס קשיים ובעיות ולאור התמונה שהצטיירה קשה להעריך שהמשיבים יוכלו לעמוד בו בהצלחה. לא מצאתי בחוות הדעת או בראיות שהוערמו לפני כי מי מהמשיבים מצויד ביכולת, ידע, הבנה, רגישות, יציבות וסבלנות כדי לטפל במשבר כזה.

שעה שנמצא על ידי המומחה כי כל אחד מהמשיבים אינו מסוגל לדאוג לעצמו ונעדר גם מסוגלות לדאוג לקטינה, ולהעניק לה את התנאים החומריים והפסיכולוגיים הדרושים לגידולה, תוך הענקת תחושת בטחון, יציבות, קביעות והתמדה, ממילא טובתה היא באימוצה.

לטענת המשיבים אין וודאות שהמשפחה שהביעה כוונה לאמצה תוכל לתת לה "יציבות, ודאות, תשומת לב ואהבה. גם משפחות אומנה וגם משפחות מאמצות קרסו" (סעיף 137 לסיכומים). על פי תסקיר עו"ס חוק האימוץ וחוות דעת המומחה על פי הנראה לעין שהיית הקטינה במחצית המשפחה שהביעה רצון לאמצה מבטיחה לה בית חם, טיפול הולם וקשר הורי קבוע ויציב להם היא זקוקה. בהיבט של הקטינה נראה שאימוצה על ידי הוריה האומנים עולה בקנה אחד עם טובתה ויבטיח את התפתחותה התקינה.

השתכנעתי אפוא שטובת הקטינה היא באימוצה.

אופי האימוץ

מודל האימוץ הקבוע בדין הישראלי הוא, ככלל, מודל של אימוץ סגור לפיו מנותק עם מתן צו האימוץ הקשר בין הקטין לבין הוריו הביולוגיים. כך קובע סעיף 16 לחוק האימוץ, כי "[האימוץ] מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו" [ראו: בע"מ 1845/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, (פורסם בנבו, 16.4.2008) פיסקה 19]. עם זאת, מכיר החוק בחריג לכלל האמור. חריג זה קבוע בסעיף 16(1) לחוק האימוץ והוא מאפשר לבית המשפט להורות במקרים מתאימים על אימוץ פתוח. וזו לשון הסעיף: "ואולם - (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות". כביתר הליכי האימוץ, וכפי שקובע סעיף 1(ב) לחוק, השאלה העומדת להכרעה בעניין זה היא האם טובת הילד היא באימוץ סגור או פתוח. בחינת צמצום תוצאות האימוץ נסובה סביב ההנחה לפיה במוקד ההתייחסות נמצא לעולם הקטין, והדגש הוא קידום טובתו של הקטין ורווחתו.

לשם כך, עמדה הפסיקה על שלוש מסגרות של שיקולים לבחינת האפשרות לצמצום תוצאות האימוץ, שיקולים הנוגעים להורים הביולוגיים, מסוגלותם לכבד את מערכת האימוץ של ילדם במשפחה המאמצת, להשלים עם גבולות הקשר המוגבל עמו, ולהתמודד עם הקשיים שקשר חלקי כזה עלול לעורר; שיקולים הנוגעים להורים המאמצים אשר בגדרם נבחנת בעיקר שאלת התייחסותם של אלה לאפשרות שמירת הקשר בין הילד לבין משפחתו הטבעית וההשפעה שעשויה להיות לכך על הגשמת תכליות האימוץ; שיקולים הנוגעים לקטין עצמו אשר במסגרתם נבחנת התועלת העשויה לצמוח לקטין המאומץ מקיום קשר עם הוריו הטבעיים. בין היתר נקבע לעניין זה, כי אימוץ פתוח יישקל כאשר שמירת הקשר עם ההורים הביולוגיים תהא חיובית לילד; כאשר ההורים המאמצים ישתפו פעולה עם כך; וכי ההורים הביולוגיים שלמים עם התהליך [ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד נג(1) 241, 266-261 (1999)]. יחד עם זאת, ברי כי שיקולים כלליים אלה הם כלי עזר בלבד לבחינת הנושא ובסופו של דבר טובתו של הילד הקונקרטי שעניינו נדון בפני בית המשפט על הנתונים הספציפיים המאפיינים אותו, הם המכריעים את הכף [דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד סד(3) 356 (2011)]; ע"א 2169/98, פלוני נ' היועץ המשפט, פ"ד נג(1) 241 בעמ' 264 (1999)].

במרכז הדיון בשאלת צמצום תוצאות האימוץ עומדת טובת הקטין כעקרון על. שאלת טובת הילד אינה עניין של ידיעה שיפוטית ולשם כך נעזר בית המשפט בחוות דעת מומחים בתחום. המומחה קבע בחוות דעתו שבשים לב לנתונים בכללותם טובת הקטינה שישמר הקשר בינה לבין המשיבים בתדירות של פעמיים בשנה: " לצמצם את תוצאות האימוץ ולאפשר ביקורים פעמיים בשנה במסגרת מרכז קשר, וזאת בתנאי ששני ההורים בטיפול פסיכיאטרי ומצבם הנפשי מאוזן." (עמ' 4 לחוות הדעת). הרחיב על כך המומחה בחקירתו: "המדובר בילדה בת שנתיים בקירוב, דמות ההורית מוכרת לה. יש מפגשים במרכז קשר. לכן דמות ההורית קיימת בעולמה הפנימי. זו לא ילדה שיצאה כאשר הייתה מנותקת. היה סוג של קשר. לכן ראוי [...] שהקשר ישמר עם ההורים הביולוגיים. ממילא המדיניות היום היא שלילד מאומץ מסבירים בדיוק והיטב שהוא לא הילד של ההורים, מסבירים על התפתחות הילד וההורים אוהבים אותו ודואגים לו וזו הסיבה של הביקורים." (עמ' 37 לפרוטוקול).

אמנם המלצת המומחה לא נשענה על בדיקת אינטראקציה בין המשיבים לקטינה ואולם בתסקיר העדכון מיום 21.11.24 הצטרפה עו"ס האימוץ להמלצתו לשימור הקשר בין המשיבים לבין הקטינה בתדירות של פעמיים בשנה שיותנו בקבלת חוות דעת פסיכיאטרית מהמשיבים.

מבחינת השיקולים הנוגעים להורים הביולוגיים, וכפי שעולה גם מסיכומי המשיבים, בולט רצונם הרב לשמר את הקשר עם בתם. לא נצפתה מהם מסוכנות מסוג שהוא ביחס לקיום המפגשים, ולמרות שלעתים התקשו להתמיד בהם יש לקוות כי יעלה בידיהם לקיים שני מפגשים בשנה. באשר להורים האומנים, הרי שבענייננו כבר התקיימו מפגשים רבים ותכופים הרבה יותר בין הקטינה להוריה מאז עברה לחזקתם של ההורים האומנים, ולא עלה כל קושי או התנגדות מצדם.

לאור האמור אין אלא לקבוע שתוצאות האימוץ יצומצמו כך שישמר קשר בין המשיבים לבין הקטינה באופן שיתקיימו שני מפגשים בשנה (הראשון בחודש בו חל יום הולדתה של הקטינה והשני כעבור ששה חודשים) בליווי ובפיקוח השירות למען הילד.

על מנת להבטיח את טובת הקטינה שהמפגשים יתקיימו כאשר המשיבים מאוזנים מבחינה נפשית יהיה עליהם להמציא לידי עו"ס חוק האימוץ שבועיים לפני קיום המפגש אישור רפואי פסיכיאטרי שילמד שהם מטופלים תרופתית ושלא היו מאושפזים בחודשיים שקדמו לכך ושמצבם יציב. כמו כן, יפגשו המשיבים עם עו"ס חוק האימוץ מספר ימים קודם למועד המפגש עם הקטינה כהכנה למפגש.

אם לא יהיו המשיבים מאוזנים מבחינה נפשית לא יתקיים המפגש.

טרם סיום אעיר שמודעת אני לכך שהתוצאה אליה הגעתי קשה ביותר עבור המשיבים. אין אלא לייחל לכך שאולי ימצאו לעצמם המשיבים נחמה בעובדה שבתם מצויה אצל משפחה חמה ואוהבת והשתלבותה במשפחה זו היא לטובתה.

סופו של דבר, אני נעתרת לבקשה ומכריזה על הקטינה ל' ת.ל 23.X.X כבת אמוץ כלפי אמה ואביה, המשיבים, בהתאם לסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ.

תוצאות האימוץ יצומצמו כמפורט בסעיף 109 לעיל.

המזכירות תמציא פסה"ד לצדדים ולעו"ס ראשית לחוק האימוץ.

פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום ל' ניסן תשפ"ה, 28 באפריל 2025, בהעדר הצדדים.

___________________

אורית בן-דור ליבל, שופטת