פסק דין 89/13

השופט י' דנציגר:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ר' רונן) בעת"מ 11163-12-11 מיום 3.12.2012, שבו קיבל בית המשפט את עתירת המשיב וביטל את חיוב הארנונה שנשלח לו על-ידי המערערת 1 (להלן: העירייה).  

רקע

1.        המשיב הוא בעליו של נכס המצוי בקרית קריניצי ברמת גן, בשטח של 1,693 מ"ר (להלן: הנכס). המשיב החזיק בנכס במשך עשרות שנים ולא נדרש לשלם ארנונה בגינו. ביום 15.3.2011 בוצעה לראשונה מדידה של הנכס מטעם העירייה.

2.        ביום 15.5.2011 או בסמוך לאחריו פינה המשיב את הנכס וחדל להפעילו ולהחזיק בו, כחלק מפינוי כולל של השטח במסגרת תכנית לשינוי ייעוד הקרקע מחקלאות למגורים. רק לאחר הפינוי שלחה העירייה אל המשיב לראשונה דרישה לתשלום ארנונה בקשר עם הנכס. הודעות החיוב נשלחו בחודשים מאי ויוני 2011 והחיוב התייחס לארנונה שעל המשיב לשלם עבור החזקתו בנכס בשנים 2011-2009, בסך כולל של כ-250,000 ש"ח.

3.        על רקע זה הגיש המשיב עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בעתירה טען המשיב, בין היתר, כי קודם למשלוח הודעות החיוב, הוא ניהל משא ומתן עם העירייה בקשר לפינויו מהנכס, אשר במהלכו לא הודיעה לו העירייה על דרישת התשלום ועל חוב הארנונה. העירייה נמנעה מלחייבו בארנונה במשך עשרות שנים, בין אם לאור מדיניותה שלא לחייב בארנונה נכסים שנמצאו בגוש בו מצוי הנכס (המכונה על-ידי המשיב "המשולש הגדול"), ובין אם לנוכח רשלנותה. המשיב הוסיף וטען כי התנהלות העירייה במהלך השנים יצרה אצלו אינטרס הסתמכות כי אינו חייב בארנונה, וכן כי רק לאחר פינוי המחזיקים מהשטח המדובר, בחרה לשנות את מדיניותה ולדרוש ארנונה כדי להגדיל את היקפי גבייתה. המשיב טען כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול ודינו להתבטל.

4.        העירייה והמערערת 2, מנהלת מחלקת הארנונה בעירייה, טענו מנגד כי יש לדחות את העתירה מאחר שהמשיב עשה שימוש מסחרי בנכס ללא רישיון, בנה עליו מבנים – חלקם ללא היתר – ולא שילם ארנונה בגין השימוש בו. בסופו של דבר חויב המשיב לשלם רק עבור תקופה של שנתיים ולא בגין התקופה כולה. עוד טענו המערערות כי המשיב השתהה בהגשת עתירתו וכי היא הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, באשר הסתיר עובדות מבית המשפט. המערערות דחו את הטענה כי פעלו מתוך מדיניות שלא לחייב בארנונה נכסים בתחום "המשולש הגדול", וגרסו כי לא יכולה להיות מדיניות כזו, שכן כל הנכסים בתחום העירייה מחויבים על-פי דין. עוד טענו כי הן רשאיות לגבות שומה רטרואקטיבית כדי למנוע מחוטא לצאת נשכר. מדובר בתיקון טעות והתאמת השומה למצב בשטח ולפיכך פעלו כדין.

עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים קבע כי אף אם העירייה התחייבה כלפי המשיב כי לא תגבה ממנו ארנונה בגין הנכס (טענה שלא הועלתה), הרי לאחר עשרות שנים בהן לא גבתה ארנונה כאמור, היא היתה רשאית לשוב ולשקול את עמדתה ולהתחיל לגבות ממנו ארנונה. במקרה דנן לא היה כל הסכם בין העירייה לבין המשיב ולכל היותר נמנעה העירייה מלחייב את הנכס בשל טעות. אין מקום לאפשר הנצחה של טעות זו. משהעירייה גילתה את הטעות וביקשה לחזור בה ממנה, יש מקום לאפשר לה לעשות כן.

6.        לצד זאת, התייחס בית המשפט המחוזי לעובדה שמדובר בחיוב רטרואקטיבי, בציינו כי הנטל מוטל על המערערות להוכיח כי ראוי לאשר חיוב זה, כאשר "ידו של בית המשפט תהא 'קפוצה' בהתרתו". בית המשפט קבע כי אין חולק שלעירייה סמכות לגבות ארנונה באורח רטרואקטיבי במקרים מסוימים, והשאלה המרכזית מתמקדת בסבירותו של החיוב הרטרואקטיבי. במקרה דנא מדובר בחיוב ראשוני של ארנונה, דהיינו הקרקע לא חויבה כלל בארנונה קודם לכן. נקבע כי אין צורך להכריע אם השימוש שעשה המשיב בנכס הוא חקלאי כדין כטענתו או מסחרי כטענת העירייה משום שגם לגישת העירייה, המשיב החזיק בנכס שנים רבות ועשה בו שימוש גלוי. אף אם העירייה לא היתה מודעת למכלול המבנים שנבנו בנכס או להיקף השימוש ה"אסור" בו לשיטתה, לא היתה כל מניעה כי תדע על כך שהמשיב מחזיק בנכס ותחייבו בארנונה. בהקשר זה ייחס בית המשפט משמעות רבה למשך ההחזקה בנכס – עשרות שנים בהן נעשה בו כאמור שימוש גלוי וכן לעובדה שמדובר בנכס גדול באופן יחסי. המצב היה אולי שונה אם העירייה היתה דורשת מהמשיב לשלם ארנונה בגין שימוש חקלאי ולא מסחרי או רק על חלק מהשטח. אולם המשיב לא נדרש מעולם לשלם כל תשלום בגין הנכס כולו ובכך נוצר אצלו אינטרס הסתמכות כי אינו חייב בארנונה כלל.