עפ"ת
בית המשפט המחוזי ירושלים
|
25776-01-12
25/04/2012
|
בפני השופט:
אמנון כהן
|
| - נגד - |
התובע:
נאוה ביבר
עו"ד יצחק הומינר
|
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד חיים פס
|
| פסק-דין |
בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופטת מרים קסלסי), אשר הרשיעה את המערערת לאחר שמיעת ראיות בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.
בית המשפט קמא הטיל על המערערת קנס בסך 500 ש"ח,פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים ופסילה על תנאי.
נגד המערערת הוגש כתב אישום לפיו לא צייתה לתמרור עצור שהיה מוצב בכיוון נסיעתה, בכך שלמרות שעצרה את רכבה, לא נתנה זכות קדימה לכלי רכב שנכנס אל הצומת, בניגוד לתקונה 64ד + 22(א).
ב"כ המערערת טען, כי בית המשפט קמא טעה לאחר שעל פי קביעתו לא היה מקום ליתן משקל לעדויות שני עדי התביעה ובכל זאת קבע בית המשפט קמא, כי המסמכים שהוכנו על ידי שני השוטרים מהווים "דבר מה נוסף". בנוסף, נטען, כי בית משפט קמא טעה משלא נתן משקל לגרסת המערערת, כי לא ניתן להבחין בקטנוע עקב מהירותו.
אין מחלוקת, כי המערערת צייתה לתמרור עצור אך, מאידך, במקום עצירתה, לפני הצומת, לא ניתן היה לראות את הקטנוע שחלף במקום.
בית המשפט קמא קבע, כי על המערערת היה להתקדם מעט ולעצור פעם שנייה כדי להטיב את שדה הראיה שלה.
למעשה, נסמכת הכרעת הדין רובה ככולה על עדותה של המערערת בבית המשפט ולפיכך, לא היה כל צורך במסמכים שהוגשו על ידי שני אנשי המשטרה.
נכון הדבר שבית המשפט קמא קבע, כי איננו מוכן ליתן כל משקל לעדויות שני המתנדבים שעסקו באכיפת חוקי התנועה באותה עת וזאת מאחר ושני העדים שוחחו ביניהם מחוץ לאולם בטרם החל הדיון בנושאים הנוגעים לעדות עצמה ואולם, עדיין גם בלי מסמכים אלה ניתן לבסס הרשעה.
בעת שהמערערת נעצרה על ידי המתנדבים, היא ביקש להתחשב בה מכיוון שלדבריה היא הייתה בדרך לבית החולים שם מאושפז בנה. בנוסף, הודתה, כי לא ראתה את רוכב הקטנוע למרות שהסתכלה ימינה ושמאלה ו"
לדבריה היא לא עברה עבירה חמורה" (דבריה נרשמו והוגשו בת/1 ועל כך לא הייתה כל מחלוקת).
קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ובמיוחד הקביעה, כי על המערערת היה לעצור פעם נוספת כדי להטיב את שדה הראיה שלה מקובלים עלי ואיני רואה מקום להתערבות בכך.
העובדה, כי נהג עוצר לפני קו העצירה אינה פוטרת אותו, במידת הצורך, לעצור פעם נוספת כאשר שדה הראיה מוגבל (בעניין זה ראה גם תקנה 52(7) לתקנות התעבורה הקובעת, כי בהתקרב נהג למקום שבו שדה הראיה מוגבל, במידת הצורך עליו אף לעצור את רכבו).
אשר לעניין העונש, בית המשפט הסתפק בענישה המינימאלית הקבועה בחוק וזאת למרות שלמערערת הרשעות קודמות לרבות, אי ציות לתמרור עצור, מהירות מופרזת, פניות לא נכונות ועוד.
אשר על כן, אני דוחה את הערעור.
המערערת תפקיד את רישיונה ותשלם את הקנס עד ולא יאוחר מיום 24.6.12.
העתק פסק הדין יישלח לצדדים בדואר ובפקס.
ניתן היום, ג' אייר תשע"ב, 25 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.