השופטת ורדה וירט-ליבנה
1. המערערת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי לידה עבור שלוש לידות בתאריכים 3.9.01, 14.2.03 ו-26.8.04, ותביעתה נדחתה. המערערת הגישה תביעה לבית הדין האזורי בנצרת, ותביעתה נדחתה (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר יעקב סעדה ומר מוני סגל; בל 1178/04). מכאן הערעור שבפנינו.
עובדות המקרה ופסק דינו של בית הדין האזורי
:
2. בית הדין האזורי נדרש להכריע בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המערערת לבין אביה, מר סאלח עדוי, בעל עסק להובלת ציוד מכני כבד, בתקופות שונות, זאת לצורך חישוב תקופת האכשרה לזכאות לדמי לידה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם
החוק). הצדדים נחלקו בשאלה האם המערערת היא בגדר "עובד" על פי סעיף 1 לחוק, בו עובד מוגדר:
"לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לענין זה, 'בן משפחה' - אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".
באשר לתביעה בגין הלידה מיום 14.2.03, טען בנוסף המוסד לביטוח לאומי כי יש לדחותה משום שהוגשה בשיהוי רב, ביום 13.3.06.
בפני בית הדין האזורי הוגשו תצהיריהם של המערערת, אביה, ומר עלי גבן, יועץ מס שטיפל בעסקו של האב.
3. על פי החוק והפסיקה, הגדרת בן משפחה כ"עובד" לפי החוק דורשת שני תנאים מצטברים: האחד, עבודה במפעל באופן סדיר, והשני - שאלמלא ביצע בן המשפחה את העבודה, היה עובד אחר מבצעה.
לאחר שסקר בפירוט את הראיות והעדויות השונות שנשמעו בפניו, קבע בית הדין האזורי שהמערערת לא הוכיחה שהיא היתה בגדר עובדת של האב במהלך התקופות הנטענות ולכן דחה את תביעתה, גם בלי להתייחס לטענת השיהוי באשר ללידה מיום 14.2.03. קביעתו של בית הדין האזורי התבססה על הממצאים הבאים:
א. אין מדובר ביחסי עובד מעביד "רגילים", אלא במתכונת עבודה מיוחדת בין אב לבת, שהחלה עוד בשנת 1997, כשהיתה המערערת תלמידת תיכון. מתכונת העבודה היתה גמישה והתאפשרה רק בשל היותה של המערערת קרובת משפחה.
ב. על פי הראיות
החד משמעיות בתיק, אלמלא עבדה המערערת בעסק, העבודה לא היתה מתבצעת על ידי עובד אחר - אף עובד לא ביצע את עבודת המערערת לפני שהיא התחילה לעבוד ואף עובד לא החליף אותה בתקופות היעדרותה הארוכות. אמנם המערערת העידה כי נעשה ניסיון להכשיר עובדת אחרת לפני יציאתה לחופשת לידה בשנת 2004 אך הניסיון לא צלח.
ג. עבודתה של המערערת לא התבצעה באופן סדיר - היא עבדה בהפסקות, כאשר במשך מספר חודשים היא עבדה אצל מעסיק אחר, סוכן הביטוח עלי סבאח, היא לא עבדה תקופה לאחר נישואיה, האריכה את חופשות הלידה ובשנת 2003 היא עבדה חודש אחד בלבד. בנוסף נקבע, כי המערערת לא עבדה בימים ושעות קבועים. אין בכך שהמערערת מלאה חשבוניות עבור העסק כדי להעיד על עבודה סדירה שלה בעסק. בנוסף, העיד יועץ המס עלי גבן כי הוא מבקר בעסק כפעם בשנה וראה במהלך התקופה את המערערת פעם פעמיים אך לא יותר מזה.
מהאמור לעיל, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי עבודתה של המערערת נעשתה במסגרת "עזרה משפחתית" לעסק של אביה, ודחה את התביעה.
4. במהלך דיון קדם הערעור שנערך בפניי, הסכימו הצדדים להגיש את סיכומי טענותיהם בכתב וכי פסק הדין יינתן על בסיס הסיכומים וכלל חומר התיק.
טענות הצדדים בערעור בפנינו
:
5. המערערת טוענת כי בית הדין האזורי דחה את תביעתה על בסיס ממצאים שוליים, לאחר שלא הטיל ספק במהימנותה ובמהימנות העדים מטעמה. לטענתה, הממצאים העובדתיים תומכים בהכללתה בהגדרת "עובד" לפי החוק. המערערת מסבירה את העובדה שהיא לא הוחלפה על ידי עובד אחר בתקופת היעדרויותיה מהעבודה בכך שבשל אופיו של העסק אביה יכול היה להסתדר לתקופה מוגבלת, מתוך הנחה שהמערערת תשלים את החסר כשתחזור. כן טוענת, כי תקופת עבודתה הארוכה, משנת 1999, מוכיחה את נחיצותה בעסק.
המוסד לביטוח לאומי, מנגד, תומך בממצאיו ובמסקנותיו של בית הדין האזורי וטוען כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו.
6. כן הגישה המערערת בקשה לצירוף ראיות בערעור (בש"א 251/07) - שישה תלושי שכר עבור עבודתה אצל סוכן הביטוח עלי סבאח בחודשים ינואר 2000 עד יוני 2000, ושלושה מסמכים המעידים לטענתה על מעורבותה בפעילות העסק. לטענת המערערת, המסמכים לא צורפו לכתב התביעה בשל "תקלה", ויש בהם כדי לתמוך בטענותיה.
המוסד לביטוח לאומי מתנגד לבקשה וטוען כי אין היא עומדת בכללים שנקבעו בפסיקה לקבלת בקשה מעין זו. כן נטען, כי מהימנותם של תלושי השכר מוטלת בספק, ובכל מקרה אין בהם כדי ללמד על קיום יחסי עובד ומעביד בין המערערת לבין אביה.
דיון והכרעה
:
7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי
תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991.