1. בפניי תביעה להשבת כספים שנמשכו מחשבונה של התובעת על ידי בנק דיסקונט בע"מ ( להלן "הבנק" ), שלא כדין, על פי הנטען.
2. העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן:
ביום 11.12.97 הקימה התובעת חברה בשם ג'י.סי.קיי פרסום בע"מ ( להלן "החברה" ), כאשר 99% ממניותיה היו בבעלות התובעת, והאחוז הנותר היה בבעלות חב' נאמנות של רואה החשבון שלה.
ביום 14.12.97 פתחה החברה חשבון בבנק שמספרו 671002 ( להלן "חשבון החברה" ). בעלי זכות החתימה בחשבון היו התובעת וחברה לחיים דאז מר גיא קורנפלד ( להלן "מר קורנפלד" ), וחתימת אחד מהם בצירוף חותמת החברה היתה מחייבת את החברה לכל דבר ועניין לרבות עסקיה עם הבנק ( ראה החלטת החברה מיום 14.12.97, נספח ב' לתצהיר מר יצחק מרגלית נ/4 ).
3. לגרסת התובעת, קודם לפתיחת חשבון החברה, היא ניהלה מו"מ עם סגן מנהל הסניף של הבנק מר יצחק מרגלית ( להלן "מר מרגלית" ) בנוגע לתנאי פתיחת החשבון וניהולו. במסגרת אותו מו"מ הביעה התובעת את חששותיה ממתן ערבות אישית לחשבון החברה, ומסרה כי אינה מעוניינת שיינתן אשראי לחשבון זה. בסוף המו"מ סוכם עם מר מרגלית, כי חשבון הבנק יפעל ללא אשראי, וכי התובעת לא תהיה ערבה אישית לחברה.
עם זאת, היות ומר מרגלית הודיע לתובעת כי לא ניתן לפתוח חשבון לחברה ללא ערבות אישית של בעל מניות, הוא הציע לה כי תפתח חשבון אישי באותו סניף ותפקיד בו סכום של 95,000 ש"ח שישמש כערובה לחשבון החברה. זאת כדי שהבנק יאפשר את פתיחת חשבון החברה. באופן זה, כך ייעץ לה לטענתה, לא תהיה ערבה אישית לחשבון החברה.
4. התובעת סמכה על עצתו של מר מרגלית ופתחה ביום 28.12.97 חשבון אישי בבנק שמספרו 671045 ( להלן "החשבון האישי" ), והפקידה בו סך של 95,560 ש"ח בפקדון ריבית ניידת חודשי ( להלן "הפקדון" ).
5. ביום 30.12.97 ביקשה החברה מהבנק באמצעות מר גיא קורנפלד וללא ידיעתה של התובעת על פי הנטען, להקציב לחשבונה קו אשראי מתחדש בדרך של משיכת יתר בחשבון בסך של 50,000 ש"ח. הבקשה אושרה על ידי הבנק.
6. ביום 4.1.98, ללא שידעה על הקצאת האשראי לחברה, וללא שהבנק הודיע לה על השינוי הנ"ל לטענתה, חתמה התובעת על כתב "התראות, ערבות, המחאה, משכון ושעבוד כספים וזכויות" לפיו שעבדה את זכויותיה בפיקדון לטובת הבנק להבטחת חיוביה של החברה כלפי הבנק, וזאת בהתאם לסיכום שהיה בינה לבין סגן המנהל מר מרגלית כפי שפורט בסעיף 3 לעיל.
7. ביום 9.2.98 שוחרר הפיקדון בהוראת התובעת, והכספים שבו על סך 97,500 ש"ח הופקדו בחשבון חיסכון על שמה. בהתאם לכך, חתמה התובעת פעם נוספת על כתב "התראות, ערבות, המחאה, משכון ושעבוד כספים וזכויות" לפיו שעבדה את זכויותיה בחסכון לטובת הבנק להבטחת חיובי החברה כלפי הבנק, בהתאם לסיכום שתואר לעיל. גם הפעם לא נמסר לתובעת לטענתה על מסגרת האשראי שהוקצתה בחשבון החברה.
8. במהלך הזמן התערערו יחסי התובעת ומר קורנפלד אשר ניהל בפועל את החברה והיה בעל זכות החתימה בחשבונה כאמור לעיל.
בדיעבד התברר לתובעת כי זמן מה לאחר פתיחת חשבון החברה, נישל אותה מר קורנפלד ממניותיה בחברה על ידי העברתן לאדם אחר בשם קרולה קובי. ההעברה נעשתה באמצעות שטר העברת מניות ריק חתום על ידה אותו הפקידה התובעת בעבר בידיו של מר קורנפלד. כן התברר כי ביום 4.5.98 קיבלה החברה החלטה על שינוי זכויות החתימה בחשבונה בבנק באופן שמאותו תאריך ואילך חתימתם של ה"ה קורנפלד וקרולה יחדיו בצרוף חותמת החברה תחייבנה את החברה לכל דבר ועניין לרבות עסקיה עם הבנק ( ראה נספח ז' לתצהיר מר מרגלית נ/4 ).
החברה הודיעה על השינויים הנ"ל לבנק, והבנק מצידו דרש ביום 10.5.98 שתועבר לו הודעה מסודרת על גבי טפסי הבנק בעניין שינוי זכויות החתימה של החברה כאמור. החברה מילאה את הטפסים הנ"ל ואישרה את החתימות עליהן על ידי ב"כ ביום 4.6.98 והחזירה אותם לבנק, ובהתאם לכך עודכנו זכויות החתימה בחשבון החברה ( ראה נספחי ז' לכתב התביעה ). אמנם במסמכים הנ"ל נפלו אי דיוקים במועד קבלת ההחלטה בחברה ובמועד אישור החתימות על ידי עורך הדין ( נרשם שנת 97 במקום 98 ), אולם לא שוכנעתי כי הדבר פגע באוטנטיות של המסמכים הנ"ל.
9. ביום 2.6.98 ולאחר שנודע לתובעת באקראי שחשבון החברה מצוי ביתרת חובה, היא שלחה מכתב לבנק באמצעות בא כוחה ובו הודיעה בין היתר על ביטול ערבותה למפרע, ולחילופין על דרישתה להקפאת הערבות, להקפאת אשראי החברה ומימוש ממסרים דחויים בחשבון החברה ( נספח ח/1 לכתב התביעה ).
ביום 4.6.98 דחה הבנק את טענות התובעת במכתב שנשלח על ידו, וציין כי תכנית החסכון שועבדה להבטחת חיובי החברה כלפי הבנק, וכי כתב המשכון בעינו עומד ( ראה נספח י"א לתצהיר אלי בן דוד נ/3 ).
10. ביום 12.7.98 נתקבלה בבנק דרישת החברה לביטול מסגרת האשראי בחשבון. נוכח בקשה זו, ועיקולים שהוטלו על ידי זוכים שונים על שם התובעת, ונוכח מצב חשבון החברה, הוחלט בבנק לדרוש מהחברה סילוק חובה לבנק תוך שימוש בזכות הבנק לממש בטוחות שבידיו. הודעה כאמור נשלחה לתובעת ביום 12.7.98 ( נספח י"ד לתצהיר אלי בן דוד נ/3 )
11. ביום 27.7.98 מימש הבנק את השעבוד שרבץ על כספי החסכון של התובעת, והעביר את הכספים שבו בסך של 98,582 ש"ח לחשבון החברה לכיסוי חובה. בעקבות העברה זו פחתה יתרה החובה בחשבון החברה ועמדה על סך של 361.08 ש"ח. החברה המשיכה בניהול החשבון בבנק עד לסגירתו בחודש 12/98.
12. בשנת 2000 הגיש הבנק תביעה כספית כנגד התובעת ( בת.א 3453/00 ) לסילוק יתרת חוב שנותרה בחשבונה האישי ( להלן "תביעת הבנק" ). בתביעה זו העלתה התובעת לראשונה את מרבית הטענות שהועלו על ידה במסגרת התביעה דנו כגון רשלנות, הטעייה, הפרת חובות אמון מצד הבנק וכו', אולם, לאחר שנשמעו עדויות והובאו ראיות, דחה כב' השופט לבנוני את טענותיה הנ"ל אחת לאחת, בפסק דין מנומק שניתן על ידו ביום 18.10.04. יחד עם זאת, דחה כב' השופט לבנוני את תביעת הבנק שהוגשה כנגד התובעת, וזאת מששוכנע כי היה על הבנק לדאוג תחילה לכסות את החוב בחשבונה האישי של התובעת, מכספי החסכון ששוחררו על ידו, ולאחר מכן לזקוף את היתרה לחשבון החברה.
יובהר כי התביעה דנן הוגשה על ידי התובעת, בטרם ניתן פסק הדין בתביעת הבנק.
