כאמור, מצאתי כי לתובעת נטייה להאדיר את תלונותיה, שמרביתן – נטענו לראשונה רק כשנה ותשעה חודשים לאחר הניתוח. כפי שמצביע הנתבע, נוטה התובעת במקרים רבים לא לזכור או לזכור את שנוח לה, לרבות ייחוסו של האילוץ לעבור בדיקות פולשניות למומחה שמונה מטעם בית המשפט, שמחקירתו עולה כי למיטב זכרונו - לא שלח את התובעת לביצוע בדיקות כאלה ולא המליץ על ביצוען [ס' 37 לתצהיר התובעת; עמ' 111 לפרו']. עוד הפניתי לכך כי הרישומים המתעדים את העלאת התלונות על ידי התובעת - מרוכזים בתקופת שנים מסוימת ומוגבלת, וכי רופאי ה-אא"ג של קופת החולים שטיפלו בתובעת, שרשמו את תלונותיה בשנים 2012 עד 2014, הצטמצמו ב'ממצאים' לרישום, שדומה כי "נותן פרופורציה" לתלונות התובעת: "פנים סימטרים, ללא נפיחויות. מיבנה של אף סימטרי. מחיצה באמצעה, רירית תקינה, מעבר היטב. ללא הפרשה פטולוגית. חלל הפה, לוע-תקינים. צואר –תקין" (פרופ' וימן), "אף מעברים סבירים" ו-"אודם ריריות האף" (רופא נוסף), "אף סטיית המחיצה" ו"נזלת" (עוד רופא), ו-"אף – מצב לאחר ניתוח RHINOSEPTOPLASTY. אף – סטיה מינימלית של מחיצה לימין בצקת ואודם קל של רירית של האף. ללא הפרשה פטולוגית. מ.נזופרינגוסקופיה תקינה" (שוב – פרופ' וימן). כך גם, ב"דו"ח בדיקת השינה "הפסקות הנשימה שנרשמו הן בגדר התקין. כמו כן נחירות", כשהנחירות לפי הדו"ח – נמשכות אך 5% ממשך השינה כולו.
-
ההשתלשלות המיוחדת של הגשת חוות הדעת על ידי הצדדים בנדון תוארה בפרק ב' לסיכומים אלה לעיל. נוצר בענייננו מצב מיוחד בו הנתבע הגיש ראשון חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית, שלכאורה נענתה מטעם התובעת בשתי חוות דעת בתחום ה-אא"ג, שמולן – הוגשה מטעם הנתבע חוות דעת נוגדת באותו תחום.
-
בסופו של דבר, ולסיכום, התובעת הגישה מטעמה שלוש חוות דעת רפואיות אשר הוכנו על רופאים שתחום התמחותם היא נוירולוגיה ואא"ג. ד"ר שופין לודמילה נתנה חוות דעת בתחום הנוירולוגיה. חוות הדעת בתחום ה-אא"ג ניתנו על ידי ד"ר וימן ועל ידי פרופ' יהודה רוט; כאשר, לעמדת התובעת, כל אחד משני המומחים בתחום ה-אא"ג נתן דעתו באספקט שונה; ד"ר וימן נתן את חוות דעתו תוך התייחסות להיבט הפלסטי, ו-פרופ' רוט נתן את חוות דעתו בהיבט הרפואי של המחיצה.
-
הנתבע הגיש מטעמו חוות דעת רפואיות שניתנו על ידי: ד"ר יעקב גולן בתחום הכירורגיה הפלסטית, ד"ר אלי הימן - בתחום הנוירולוגיה, ו-פרופ' יוסף אלידן - בתחום אא"ג. לנוכח הפערים בין חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום הנוירולוגיה, מונה פרופ' יאיר למפל כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה.
-
אזכיר כי הנטל להוכיח את התביעה, ובתוכה את עצם התרשלות הנתבע - הוא על התובעת, ואבהיר כבר עתה, כי אינני מוצא לקבל את טענת התובעת, שבנסיבות יש להעביר את הנטל אל הנתבע בשל הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כפי שעולה מניתוח חוות דעת המומחים, לא מולאו בענייננו התנאים לקיומה של חזקת "הדבר במדבר בעדו", במיוחד לא – התנאי השלישי.
ד.2. אין מחלוקת שבוצע בענייננו ניתוח של "אף מחיצה" ב"שיטה הפתוחה"; שיטה - שלא הוכח שאיננה מתאימה
-
הצדדים אינם חלוקים שמה שנרשם בדו"ח הניתוח בוצע על ידי הנתבע, היינו - ניתוח בשיטה הפתוחה, open rhinoplasty. הנתבע מבהיר בעדותו: "יש שתי דרכים לבצע ניתוח אף. שיטה אחת זו השיטה הסגורה, שבה עושים את מרבית החתכים בתוך חלל האף. והשיטה השנייה היא שיטה פתוחה, שבה מוסיפים חתך קטן בבסיס של החלק הקדמי של האף שנקרא קולומלה. זה החלק הזה. זה ההבדל בין שתי השיטות. יש להן יתרונות וחסרונות. אני אישית משתמש רק בשיטה הפתוחה למעלה מאני חושב שאני עושה את זה מ-93. זה די הרבה שנים. למעלה מ-20 שנים, אולי 25 שנים. מרבית המנתחים הפלסטיים בעולם עברו לנתח בשיטה הפתוחה" [עמ' 212-213 לפרו'].
-
התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, שתיאור הניתוח, כמפורט בדו"ח הניתוח שצוטט בפתח פסק דין זה, איננו משקף את מה שבוצע בפועל. המומחים מטעם התובעת לא מצאו בין ממצאיהם, שמה שנרשם בדו"ח הניתוח לא בוצע. התובעת ביקשה להעלות השערות לגבי אלמנטים בניתוח מסוג זה – שיכול שלא בוצעו, באמצעות חוות דעת שנתן מטעמה פרופ' רוט בתחום אא"ג. בחוות דעתו מציין המומחה כי "...הניתוח, שנעשה תחת סדציה והרדמה מקומית, כלל ספטופלסטיקה ורינופלסטיקה בשיטה פתוחה". בהמשך חוות דעתו תחת תת-הכותרת 'דיון', מציין פרופ' רוט, בין היתר: "... ע"פ דו"ח הניתוח, במהלך הספטופלסטיקה נחשף ונחתך אזור ה nasal spine, פעולה שיכולה לגרום להיפואסטזיה בשפה העליונה. לא מתואר פיסול והסרה של הקריסטה המקסילרית, וזה יכול להסביר את היוותרותה של סטיית המחיצה. תאור האוסטאוטומיות אינו ברור, ונראה כי לא נעשו אוסטאוטומיות לטרליות, וזה יכול להסביר את היוותרות הגשר הרחב. אין תיאור ברור ולא מפורט של הפעולות שבוצעו באזור ה tip בגישה הפתוחה, אך ניתן לקבוע בדיעבד כי הליקויים בנשימה ובמראה באזור השסתום האפי הם תולדה של השימוש בגישה זו, שבהעדר תאור של בעייה בסחוסים הלטרליים התחתונים לא ברורה נחיצותה. הנזלת הכרונית היא ביטוי של ריניטיס וזומוטורית, שלגביה תועדה סברה בספרות הרפואית כי במקרים נדירים היא יכולה להתפתח בעקבות חבלה... במקרה דנן חבלה ניתוחית" (הדגשות בקו – הוספו).
-
מנגד, פרופ' אלידן מטעם הנתבע מפנה בחוות דעתו לפשוטו של תיאור הניתוח: "בניגוד לאמור בחוות דעתו של דר' רוט, דר' כהן מתאר בדיוק ביצוע של אוסטאוטמיה לטרלית (חיתוך או ניסור צדדי עצמות האף, ושבירה של עצמות האף כלפי קו האמצע" (ההדגשה בקו – הוספה) [בעמ' 3 לחוות דעתו]. ואכן, בדו"ח הניתוח נרשם במפורש: "נעשתה אוסטאוטומיה של החתך בנחיר מעמדה נמוכה לגבוהה. נעשה שבר פנימה של העצמות הנזליות". ובהתאם, מחקירת פרופ' רוט בעמ' 154-156 לפרו', עולה כי הוא איננו שולל, שבעצם בוצעה שבירת עצמות שהיא אוסטאוטמיה לטרלית, כאמור בדו"ח הניתוח.
-
כפי שעולה מעיון בדעתו של פרופ' רוט לעיל, פרופ' רוט איננו מצביע על התרשלות או חוסר מקצועיות בעצם ביצוע הניתוח. כל שפרופ' רוט מעלה הוא שלדעתו, הליקויים בנשימה ובמראה באזור השסתום האפי הם תולדה של השימוש בגישה הפתוחה, "שבהעדר תאור של בעייה בסחוסים הלטרליים התחתונים לא ברורה נחיצותה". ודוק. פרופ' רוט איננו מוצא לקבוע כי, בנסיבות, כי הנקיטה בשיטה הפתוחה הוא טעות, וכי היה על הנתבע להשתמש בשיטה הסגורה, שיטה שמעדותו של הנתבע עולה כי כבר 25 שנה איננו משתמש בה.
-
מנגד, עומדת דעת המומחים מטעם הנתבע. בחוות הדעת שנתן בנדון פרופ' גולן מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית הוא מוצא כי הנתבע "הציע לתובעת את הטיפול המקובל במקרים כאלה: ניתוח אסטתי של האף לפי אמות המידה המקובלות", וכי תוצאת הניתוח היתה טובה. זו גם דעתו של פרופ' אלידן בתחום ה-אא"ג.
-
התובעת לא מצאה לחקור את הנתבע בהקשר של הסחוסים הלטרליים התחתונים; זאת למרות קביעת המומחה מטעמה לגבי "העדר תיאור" בענין זה, ולמרות שפרופ' אלידן מבהיר בחוות דעתו כי "בנוסף, כדי לעצב את קצה האף (tip) נהוג לבצע כריתה של חלק מהסחוסים התחתונים (Lower lateral cartilages)". בחקירתו מבהיר פרופ' אלידן לשאלות מטעם התובעת בענין אופן ביצוע הניתוח בענייננו, כי "במקרה הזה הוא הוריד לה חתיכה, כן" (מאותם סחוסים לטרליים תחתונים) (ההדגשה בקו – הוספה) [עמ' 221-222 לפרו']. לשון אחר, המומחה בתחום אא"ג מטעם הנתבע כן מוצא כי היה צורך מעשי בחשיפת הסחוסים התחתונים (בדו"ח הניתוח מתואר גם ביצוע חתכים בסחוסים אלה, אותם מתאר גם פרופ' אלידן בחקירתו), והתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, לפי מבחנה היא – את הערת המומחה מטעמה, שלא ברורה נחיצותה של השיטה הפתוחה בענייננו. הנחיצות הובהרה, כאמור.
ד.3. מצבו הפיזי של האף כיום
-
בכל הקשור למצבו של האף כיום, לבד מהמסכמים הרפואיים מהשנים 2012-2014, שאת העולה מהם ניתחתי לעיל, מצאה התובעת להגיש מטעמה חוות דעת של שני מומחים בתחום ה-אא"ג. תמוה הדבר שהתובעת נקטה "הפרד ומשול" במומחים אלה, כשלפי עדותם – ספק אם בעת מתן חוות הדעת שלהם היו מודעים "בזמן אמת" לפניה הכפולה אליהם; חוות הדעת שנתנו, ניתנו בפער של שבוע ימים זו מזו.
-
לפי עדותו, עד למועד מתן חוות דעתו, בעצם, לא עיין ד"ר וימן - בשום דבר רלוונטי [עמ' 121-123 לפרו']; לא - בטופס ההסכמה לניתוח, לא - בדו"ח הניתוח, ולא – בחוות דעת אחרות שהוגשו בנדון; זאת, למרות שדו"ח הניתוח וחוות דעת ד"ר ליודמילה שופין – מוזכרים בפתח חוות דעתו כמסמכים שעיין בהם לצורך כתיבת חוות הדעת. ד"ר וימן אישר לבית המשפט, שתהה על כך, שאכן - לא עיין בדו"ח הניתוח לצורך כתיבת חוות דעתו. לנוכח האמור, אין לי אלא לקבוע כי חוות דעתו של ד"ר וימן חסרה, באשר היא מתבססת על "תלונות, בדיקה ורינומנומטריה" בלבד [עמ' 123-124 לפרו'].
-
יתר על כן; לאחר עיון בממצאי בדיקה שערך ד"ר וימן לתובעת במסגרת תפקידו כרופא מומחה של קופת החולים בשנים 2012 ו-2014, כפי שתוארו בפרק הקודם, אני מוצא כי קושי ממשי ליתן אמון בדעתו של ד"ר וימן, לפיה - בעקבות הבדיקה שקדמה למתן חוות דעתו הרפואית בתיק זה, כי "השינויים האנטומיים של האף קשים ומשמעותיים" [עמ' 4 לחוות דעתו], כמפורט להלן.
-
ביולי 2012 מצא: "פנים סימטרים, ללא נפיחויות. מיבנה של אף סימטרי. מחיצה באמצעה, רירית תקינה, מעבר היטב. ללא הפרשה פטולוגית. חלל הפה, לוע-תקינים. צואר –תקין";
-
ביוני 2014 מצא: "אף – מצב לאחר ניתוח RHINOSEPTOPLASTY. אף – סטיה מינימלית של מחיצה לימין בצקת ואודם קל של רירית של האף. ללא הפרשה פטולוגית. מ.נזופרינגוסקופיה תקינה";
-
והנה, בבדיקה שערך לצורך חוות הדעת המוזמנת מצא לפי רינוסקופיה "סטייה קלה של מחיצת האף" (כפי שקבע רק ב-2014, לעומת "מחיצה באמצעה" ב-2012), אך גם "היצרות משמעותית בשסתום האף, דו צדדי, תפיחות קלה של רירית המדפים התחתונים" (לעומת "מעבר היטב" ו"מ.נזופרינגוסקופיה תקינה" בעבר), ומנגד - "אנדוסקופיה תקינה" [עמ' 3 לחוות דעתו].
-
לצד ממצאים אלה, מוצא ד"ר וימן לקבוע שורה של ליקויים חיצוניים (הנוגדים את ממצאיו הקודמים לגבי "פנים סימטרים, ללא נפיחויות, מיבנה של האף סימטרי", כאמור), שהם: בליטה גרמית באזור של NAZION; שקע באזור של RHNION; בליטה בקצה האף מימין RT SUPRA – ALAR CREASE; שקע עמוק בקצה האף משמאל LF SUPRA – ALAR CREASE; שקע משמעותי של LOWER LATERAL CARTILAGE; בליטה של הקולומלה בחיבור עם השפה; דפורמציה ניכרת של הקולומלה; חסר סחוסי של הקולומלה; צניחה של עצם האף מימין; בלט של עצם האף משמאל; סטייה של כל מבנה האף; בצורת S; אסימטריה ניכרת של הנחיריים". ד"ר וימן גם צילם את התובעת וצירף תמונות; תמונות ממצבה כיום, ולא השוואתיות לעבר.
-
בהמשך עדותו, מבקש ד"ר וימן לגשר על הפערים בממצאיו, כרופא מן השורה וכמומחה בבית המשפט - כאמור, "בעדות כבושה", לפיה - בחוות דעתו התייחס לתלונות חדשות עליהן הלינה התובעת רק בשנת 2017 [עמ' 128 לפרו']. אך עיון בתלונות התובעת בגיליונות הטיפול של ד"ר וימן משנת 2012 ו-2014 מגלה, שמרבית התלונות הועלו לפניו כבר אז, להוציא - תלונה לגבי עיוות באפה של התובעת, שכפי שכבר פירטתי – לפי המסמכים, עלתה מטעם התובעת רק במקביל להגשת חוות דעתו זו.
-
עוד, כאמור, קיים קושי ממשי בקבלת דעתו של מומחה שרושם בחוות דעתו שעיין בדו"ח הניתוח לצורך כתיבתה, ומצהיר בבית המשפט שלא עיין בו.
-
כמו כן, מחקירתו של ד"ר וימן, עולה כי נועץ עם עו"ד מטעם התובעת באשר לנכות המתאימה מתקנות המל"ל אותה יש לקבוע לתובעת [עמ' 137 לפרו'].
-
היעדר האימון בקביעות מומחה זה מטעם התובעת, עולה גם מעצם העובדה שפרופ' וימן טיפל בתובעת בעבר, ואישר לשאלת בית המשפט כי היה מדובר בטיפול חד-פעמי; והנה מתברר – שלא כך (!?) [עמ' 150 לפרו'; ומסמכים רפואיים משנים 2012 ו-2014].
-
תחת תת-הכותרת 'ממצאים בבדיקה' בחוות דעתו, מתאר המומחה השני מטעם התובעת בתחום ה-אא"ג, פרופ' רוט, את מצב אפה של התובעת כך: "סטיה ימינה של ציר האף בקצה הקאודלי. דפורמציה... גשר האף רחב, באמצע מיגרעות וסביבו חוסר סדירות גרמית. נחיר ימני צר יותר מהשמאלי. בשני הנחיריים, באזור השסתום, יש היצטלקות והיצרות של ה soft triangle. קיימת סטיה קלה של המחיצה ימינה. חלל האף והנזופרינקס ללא ממצאים פתולוגיים. הפרשה סרוטית מועטה. ירידה בתחושה בשפה העליונה. הבדיקה הרינומנומטרית מדגימה הפרעה דו-צדדית בזרימת האוויר בעיקר בחלקו הקדמי של האף (שסתום), על רקע מבני ולא מוקו-וסקולרי" (ההדגשות בקו – הוספו).
-
פרופ' וימן לא ידע להסביר בחקירתו, מה התכוון פרופ' רוט במילים: "ללא ממצאים פתולוגיים" המצוינים (מודגשים בקו) בממצאיו לעיל, וגם לא - איך אמירה זו עומדת למול הממצאים שמנה פרופ' וימן עצמו, כאמור [עמ' 124-125 לפרו']. גם פרופ' רוט נחקר לגבי משמעות מלים אלו בחוות דעתו, ומשיב שמשמעות המלים: "חלל האף והנזופרינקס ללא ממצאים פתולוגיים" היא "שאין בחלל של החלק המרכזי והאחורי של האף, אין ממצא שאיננו תקין" (ההדגשה בקו – הוספה), ש"זה כולל את קרקעית האף, המחיצה, הדפנות הצידיים של האף שיש בהם מדפים, יש קונכיות תחתונות, יש קונכייה תיכונה", שהוא איננו יודע לתת ציונים לפרופ' וימן על חוות דעתו, וש"בחלק הקדמי של האף יש בעיות" [עמ' 161-162 לפרו']. לבד מאישור התקינות של החלקים המרכזי והאחורי של האף, כאמור, מאשר פרופ' רוט כי לא מצא "חוסר סחוסי" של הקולונומה [עמ' 164-165 לפרו'].
-
לעומתו, למעלה משש שנים לאחר הניתוח, מתאר פרופ' אלידן בחוות דעתו מטעם הנתבע, תחת תת-הכותרת 'בדיקה', את מצב האף כפי שמצאו, במלים: "... אף בסה"כ נראה טוב. יש אי סדירות קלה על גב האף שהוא מעט רחב. יש שקעים צדדיים באזור ה- ala של הנחיריים, אך סבירים מבחינה אסתטית. סטייה קלה של מחיצת האף לשמאל. הפרשה מוקואידית דו צדדית קלה. שאר בדיקת א.א. גרון תקינה". תחת תת-הכותרת 'סכום ומסקנות' מציין המומחה, בין היתר: "בבדיקתה של התובעת על ידי התרשמתי גם אני כי מראה האף הוא סה"כ טוב אם סטייה קלה של המחיצה אך ללא הפרעה במעבר האוויר".
-
כחמש שנים לאחר הניתוח נבדקה התובעת גם על ידי ד"ר גולן, המומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית מטעם הנתבע, והתובעת התלוננה בפניו אודות תחושה מופחתת בשפה העליונה ועל נזלת כרונית. בחוות דעתו הוא מוצא: "בבדיקתי מצאתי, כי מראה האף הוא טוב וכצפוי לאחר ניתוח אף. הגבנון הוסר ומראה האף עדין, טבעי וטוב. אין חסימה בדרכי האוויר. לא מצאתי נפיחות בלחי השמאלית ולא אסימטריה בפנים". ד"ר יעקב גולן מציין כי פרופ' וימן אשר בדק את התובעת בזמנו מטעם קופת החולים מצא כי מחיצת האף ישרה.
-
כפי שהרחבתי לעיל, הטענה בהקשר האסתטי של "עיוות באפה של התובעת" עלתה רק בהגשת כתב התביעה המתוקן, שצירף את חוות הדעת של המומחים מטעם התובעת. בחוות דעתו מטעם הנתבע, מוצא ד"ר גולן, בין היתר, כי "התובעת, לעומת זאת, הייתה מרוצה מאד מן הניתוח בתקופה המיידית, והתלוננה על הפרעות בתחושת השפה רק מאוחר יותר. אינני מוצא כל בסיס אנטומי לתלונה על הפרעות בתחושה בשפה העליונה". בסיכום חוות דעתו קבע: "מראה האף הוא טוב מאד וכצפוי לאחר ניתוח אף מוצלח". בחקירתו הבהיר כי לאחר תקופה של כשנה ממועד הניתוח ניתן לראות את תוצאותיו, וכן למרות שהאף משתנה לאורך החיים, ניתן ללמוד על ממצאים גסים גם זמן קצר לאחר ניתוח אף [עמ' 210 לפרו'].
-
כפי שצפוי, חלוקים המומחים מטעם הצדדים לגבי שיעור הנכות שניתן לייחס לתובעת בגין מצבו של אפה כיום.
-
פרופ' רוט מוצא בחוות דעתו מטעם התובעת - לייחס לתובעת נכות בגין חבלה באף, שמתבטאת בשינוי צורת האף עם הפרעות בנשימה בשיעור 20% לפי הוראת סעיף 69(1)ב' לתקנות המל"ל ונכות בגין הפרעה בתחושה הנובעת מפגיעה בעצב הטריגמינלי בשיעור 5% לפי הוראת סעיף 29(5)א(ו) לתקנות המל"ל.
-
המומחה גם קבע בחוות דעתו כי ניתן לשקול התערבות ניתוחית (revision septorhinoplasty), כשעלות ניתוח לתיקון חלק מהליקויים (תוך סיכון להחמרה) נאמדת בסכום של 15,000 ₪ עבור ניתוח ושכר המנתח ועלות נוספת של 4,000 ₪ עבור יום אשפוז ושכרו של מרדים.
-
אף, שכאמור לא עיין בחוות דעתו של פרופ' רוט, מחרה מחזיק ד"ר וימן אחרי פרופ' רוט – בייחוס זהה של נכויות לתובעת. עם זאת, מעדות שני המומחים בעמ' 136, 150 ו-169, עולה כי ד"ר וימן התייעץ עם עורכת הדין לגבי סעיפי הנכות, וכי פרופ' רוט שלח טיוטה של חוות הדעת לעורכת הדין ולא זכור לו שהיו הערות, ולאחר מכן הוא נזכר: "לא היו הערות".
-
לעומתם, פרופ' אלידן מוצא לייחס לתובעת בחוות דעתו מטעם הנתבע - נכות בשיעור 5% - בגין שינוי בצורת האף החיצוני בצורה קלה עם הפרעה קלה לנשימה לפי הוראת סעיף 69 (1) א'-ב' (מותאם) לתקנות המל"ל. כמו כן, קבע בחוות דעתו, בין היתר: "... אך יש להדגיש כי, קרוב לודאי, הייתה קיימת נכות גבוהה יותר לפני הניתוח. לדעתי אין שום נכות בגין פגיעה בעצב טריגמלי ... בכל מקרה – התוצאה של הניתוח איננה מעידה על רשלנות או חוסר מקצועיות של המנתח" (ההדגשה בקו - במקור).
-
כאן המקום להזכיר כי התובעת גילתה בחקירתה כי עברה בעבר חבלת אף ברורה, כשהבהירה שהגבנון הוא תוצאה של חבלה באפה כבר בגיל הגן [עמ' 18-19 לפרו']; ומכאן, שאף שהנתבע לא איתר את התמונות שצילם טרם הניתוח, בחירת התובעת שלא להציג בתמונות שיש ברשותה - את מצב אפה טרם הניתוח, אך מחזקת את ההשערה שנכות התובעת, בשילוב של מחיצה בסטייה שדרשה תיקון יחד עם עיוות שהגיעה עמו לניתוח - היתה קיימת עוד טרם הניתוח.
-
הנתבע מפנה לכך שבדיקת הרינומטריה שביצע רוט איננה יכולה ללמד אלא לגבי מצבה היום, להבדיל – ממצבה טרם הניתוח [עדות פרופ' אלידן בעמ' 223 לפרו']. מכל מקום, אני מוצא כי מעצם פנייתה של התובעת לנתבע גם בשל קשיי נשימה, ולו – קלים, ובקיומו של גבנון ומחיצה שסטתה ממקומה, יש ללמוד כי על סבירות שנכות רפואית באפה של התובעת היתה קיימת טרם הניתוח, אף בשיעור גבוה מזו שנותרה באפה של התובעת כיום.
-
גם בנושא הנזלת, קיימת מחלוקת לגבי קיומה טרם הניתוח, ומחלוקת חילופית, לגבי עצמת הבעיה טרם הניתוח, אך אין מחלוקת כי כבר בשנת 1998 התלוננה התובעת על נזלת, כמפורט להלן. יש לציין, שתלונות לגבי נזלת לאחר הניתוח הופיעו לראשונה במסמכים מודפסים - רק כשנה לאחר הניתוח. ד"ר גולן מפנה בחות דעתו מטעם הנתבע תחת תת-הכותרת 'תולדות המקרה', לכך ש"לא הובטח לתובעת טיפול בנזלת, ממנה סבלה זמן רב טרם הניתוח נשוא התביעה. יצוין, כי כבר בגיליון קופת חולים של התובעת מיום 2.12.1998 נרשם, כי התובעת מתלוננת על אף סתום, נזלת כרונית, כאבי ראש וסימני דם בנזלת". גם בהמשך חוות דעתו, ציין: "התלונה על נזלת כרונית איננה חדשה וכאמור מופיעה בגיליון הרפואי זמן רב לפני הניתוח".
-
התובעת טוענת כי מופרך לייחס לה על בסיס תלונה חד-פעמית מלפני שנים רבות, תלונות לגבי נזלת מתמשכת או כרונית בעברה. מאידך, לא מצאתי כי על פי המומחים מטעם התובעת הנזלת שממנה סובלת התובעת כיום לגרסתה, הינה נזלת כרונית. דר' וימן מאשר בחקירתו כי תלונות של מטופל לגבי נזלת הן סובייקטיביות, שאי-אפשר למדוד אותן, וכי - אם מומחה בתחום אא"ג מצא לרשום לגבי מטופל - "הפרשה סרוטית מועטה" (כפי שמצא פרופ' רוט בחוות דעתו במסגרת ממצאי בדיקתו את התובעת), אזי - מדובר בנזלת מועטה [עמ' 145-146 לפרו'].
-
אם לסכם פרק זה, לתובעת קיימים ליקויים באפה; ליקויים שחלק מהם, לפחות, היו קיימים גם טרם הניתוח באפה. כפי שעולה מחוות הדעת הנוגדות בתחום ה-אא"ג יש לייחס לתובעת נכות רפואית באפה, ולאור כל האמור לעיל, אני מוצע לקבוע אותה בשיעור של 10% - בגין שינוי בצורת האף החיצוני בצורה קלה עם הפרעה קלה לנשימה לפי הוראת סעיף 69 (1) א'-ב' (מותאם) לתקנות המל"ל. לסוגיה הנוירולוגית אתייחס להלן בנפרד.
-
כאמור, נכות רפואית היתה קימת באפה של התובעת גם קודם לניתוח. יובהר, כי הואיל ואין בענייננו הבטחה להצלחת הניתוח - בכל מקרה, והואיל והוכח כי קיים אחוז ניכר של ניתוחים חוזרים, או משלימים בתחום ניתוחי האף, אין בעצם קביעתה של נכות רפואית עכשווית באפה של התובעת כדי ללמד בהכרח על התרשלות מצד הנתבע.
-
כפי שהבהרתי לעיל, אני מוצא כי התובעת מעצימה בעדותה את השפעת הליקויים שמהם היא סובלת ואת הסימפטומים שלהם, כשמדובר בתופעות שבמרביתן הם בתחושתה הסובייקטיבית, ומדידתם בלתי אפשרית או מסובכת.
-
כפי שצוין לעיל, עצם קיומם של הליקויים שנמצאו באפה של התובעת גם לאחר הניתוח, בנסיבות, אין בה לעצמה כדי להצביע על התרשלות בביצוע הניתוח; זאת - הן באשר חלק מהליקויים היה קיים גם טרם הניתוח, הן באשר הליקויים הם חלק מהתופעות הצפויות לאחר ניתוח כזה, כפי שמצוין בהבהרות שבטופס ההסכמה, ובעיקר - באשר התובעת לא הרימה את הנטל להציג במה כשל הנתבע בביצוע הניתוח, וכיצד לטעמה של התובעת היה ניתן לנתח את האף מבלי לגרום או להחמיר את הליקויים- כנטען.
ד.4. אין לקבל את הטענה מטעם התובעת של פגיעה נוירולוגית כתוצאה מהתרשלות בניתוח
-
כפי שיפורט להלן, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הפגיעה של חוסר תחושה שלעדותה היא חשה בשפתה העליונה לאחר הניתוח היא תוצר של הניתוח, ובכל מקרה - שהתרשלות בניתוח היא שגרמה לפגיעה זו.
-
מטעם התובעת הוגשה בנדון חוות דעת רפואית שנתנה ד"ר שופין לודמילה, מומחית בתחום הנוירולוגיה, לפיה - לאחר הניתוח שעברה התובעת מסוג רינופלסטיקה, התובעת סובלת מתסמינים של הפרעת תחושה, שלפי הספרות הרפואית ידועים ככאלה שמופיעים לאחר ניתוח מהסוג שהתובעת עברה. לא הובאה ספרות רפואית שתתמוך באמירתה זו. בחוות דעתה שהיתה אמורה להתרכז בתחום היעדר התחושה בשפה, מצאה המומחית (שאגב, לפי המסמכים הרפואיים שצורפו על ידי הנתבע, טיפלה בתובעת בעברה בהקשר של פגיעותיה בתאונות הדרכים) להביע דעתה גם בתחומי רפואה נוספים בהם למומחית אין מומחיות. המומחית מצאה לייחס לתובעת נכות רפואית בשיעור של 20% לפי הוראת סעיף 69(6)(II-III) לתקנות המל"ל. המומחית לא נחקרה על חוות דעתה.
-
מטעם הנתבע הוגשה חוות דעת שנתן ד"ר אלי הימן, מומחה בתחום הנוירולוגיה. בחוות דעתו מציין המומחה כי רק ביום 3.1.13, למעלה משנה וחצי לאחר הניתוח מושא התביעה, התלוננה התובעת על סימפטומים אשר לא התלוננה עליהם לנתבע בעבר, ובין היתר, התלוננה לראשונה על חוסר תחושה בכל השפה העליונה. אעיר כי קביעה זו איננה מדויקת, באשר תלונות של התובעת לגבי ""רדימות" חלקית בשפה עליונה נרשמו כבר בחלק השני של שנת 2012.
-
מכל מקום, תחת תת-הכותרת 'הערכה ודיון', מבהיר ד"ר אלי הימן בחוות דעתו, בין היתר: "מנקודת המבט של הנוירולוג, מדובר בתלונה סובייקטיבית של רדימות לא אנטומית (כל השפה העליונה) אשר לא דווחה לאחר הניתוח ובפגישות המעקב המקובלות לאחר הניתוח אצל ד"ר כהן. אין כל הגיון רפואי כי לאחר החלמה מלאה... תתפתח הפרעה בתחושה של השפה העליונה ובמיוחד כי מיד לאחר הניתוח, ובתקופת במעקב לאחר הניתוח, אין כל דיווח על הפרעת תחושה... אין כל בסיס אנטומי לתלונותיה של הנדון. ניתוח באזור מחיצת האף לא נמצא בסביבת סיבי התחושה המעצבבים את השפה העליונה". בחוות דעתו לא נקבע כי לתובעת נותרה נכות בתחום הנוירולוגי. בעדותו, הבהיר, על רקע קיומן של תאונות דרכים משנים סמוכות לניתוח, כי חבלות, ניתוחים, תאונות דרכים ונטילת תרופות יש בהם כדי להשפיע על המצב הנוירולוגי [עמ' 231 לפרו'].
-
כאמור, בשל הקוטביות בקביעות חוות הדעת, מונה בנדון פרופ' יאיר למפל, כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה. חוות דעתו מתייחסת לתלונות התובעת בדבר הפרעת התחושה בשפה העליונה. בחוות דעתו ציין פרופ' למפל את עברה של התובעת הכולל תאונות דרכים, את פרטי המקרה מושא התביעה את הניתוח הקוסמטי שעברה, וכן ביקורים שונים לאחר הניתוח עם רופאי אא"ג אשר טיפלו בתובעת. תחת תת-הכותרת 'דיון וסיכום', קבע המומחה, בין היתר: "עם זאת יש לציין כי בביקורים במסגרת רופאי אאג לא נצפו ממצאים של נפיחות מקומית ובהסתמך על מכתבים רפואיים (שלא עמדו בפני) סבלה מהפרשה אפית עוד קודם לכם. ההפרעה התחושתית המתוארת על ידה בבדיקה הנוירולוגית אינה בעלת תבנית של גוף העצב הטריגמינלי האפשרות להסביר תופעות אלו הינה על ידי פגיעה בסיבי העצב השטחיים על ידי לחץ מקומי. בעיון בספרות לא נמצאו פרסומים מקצועיים המחזקים את ההנחה שהתערבות ניתוחית מסוג זה עשוי להוביל להפרעות תחושתיות ממין זה. בשיחות עם רופאי אאג מתוארת תופעה שכיחה יחסית של הפרעה תחושתית קלה לאחר הניתוח שחולפת תוך מספר ימים או שבועות. אפשרות נוספת העשויה להסביר נוכחותן של התלונות התחושתיות עשויות להיות משניות לנפיחות מתמשכת עם לחץ על העצבים השטחיים... בהסתמך על שיקולים אלו לא ניתן ליחס את תלונות הנימול בשפה העליונה לפעילות הכירורגית האמורה" (ההדגשות בקו – הוספו).
-
התובעת מפנה לכך, שבפתח חקירתו בבית המשפט נשאל פרופ' למפל, האם מדובר בענייננו "...על ניתוח משולב, שכולל מלבד הניתוח יישור המחיצה הספטו פלסטי, גם ניתוח אסתטי ארנו פלסטי..."; בתשובתו השיב "כן" [עמ' 100 לפרו']. אעיר כי, בכל הכבוד, לא פרופ' למפל הוא המומחה לקבוע מה הסיווג של הניתוח שבוצע; אך אפנה לכך, כי לא יכולה להשמע טענה מאת התובעת כי חוות דעתו של פרופ' למפל איננה רלוונטית, באשר קביעותיו בתחום הנוירולוגי ממילא נסמכות על התפיסה שהניתוח שבוצע הוא בהיקף ובסווג – של ניתוח "משולב", כגרסתה.
-
בעדותו הבהיר פרופ' למפל לגבי חוות דעתו, בין היתר, כי: "... לכל חלק בגוף יש עצבוב. זאת לא השאלה אם יש עצבוב, זה השאלה אם אותו סעיף מעצבב גם את האף וגם את השפה, זאת השאלה. מאחר ואנחנו כאן מדברים על מקרה שבו קיימת פגיעה שהיא מבחינה היפותטית, לפי מה שאמרת, נפגע האף. האף הסעיף שהוא מביא את הסעיף לאף, את העצב לאף נפגע, מקובל. הירידה, אילו הייתה ירידה בתחושה באזור של האף מקובל. אבל הסעיפים שמביאים לשפה הם יוצאים מוקדם יותר, כלומר צריך שיהיה אחד משתיים או כל העצב של הטריג'מינל או רק העצב של האף. רק העצב של השפה לא מוסבר מבחינה נוירולוגית. האפשרות היחידה שאפשר להסביר את זה, זה במידה ומסיבה כלשהי שאני לא יכול לומר, אני לא מנתח ואני לא יודע, נגרם לחץ עם האצבע, זה פחות מדי, מכשיר כלשהו שאני לא מבין, על האזור..." (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 103-104 לפרו'].
-
פרופ' למפל גם נשאל אודות התמחותם של רופאי אא"ג בניתוחים אלו. בעדותו העיד, בין היתר: "... הרופא אף אוזן גרון הם מתמחים על הטכניקה של ביצוע הניתוח. הם גם אלה שמתמחים מה עושים. לגבי העצב אני לא רוצה חס וחלילה לזלזל, אני לא בטוח שהם בדיוק יודעים את המהלך של הטרג'מינל. וגם לא חושב שהם צריכים לדעת את המהלך של הטרג'מינל" [עמ' 105 לפרו'].
-
בעדותו נשאל המומחה גם כיצד ניתן לבדוק תחושת נימול. הוא השיב כי כאשר כתב את חוות דעתו וציין את תחושת הנימול זה לפי המידע אשר התובעת מסרה למומחה. כמו כן, נשאל המומחה האם יש דרך לבדוק את העצב בצורה חשמלית, ושלל את האפשרות: "לא באזור הזה. יש באופן כללי אפשרויות לבדוק, יש ENG ... יש מספר טכניקות, אבל לא בפנים" [עמ' 111 לפרו'].
-
אעיר כי אינני רואה בעיה משמעותית בכך שהמומחה הזה לא קיבל את "התיק הרפואי" של הנתבע, באשר, כאמור, לא מצאתי ליתן לרישומים בכתב יד שבו משקל. חוות דעתו של המומחה, כפי שהובהרה בעדותו בבית המשפט, חדה וברורה, ונצמדת לעובדה שבניתוח אף לא חותכים את העצבוב שמגיע לאזור השפתיים העליונות מכיוון הלחי והלסת (עוקף את אזור האף). אינני מקבל את טענת התובעת, כי "שיחות עם רופאי אא"ג", שהעיד המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה שקיים לצורך הכנת החוות דעתו, מפקיעים את מומחיותו בתחום עצבוב הפנים והאפשרות לקשר סיבתי בהקשר של נימול השפה העליונה.
-
המומחה מאשר בחוות דעתו, שהרגשת נימול בשפה יכולה להיות כתוצאה משנית לנפיחות מתמשכת לאחר הניתוח. אכן המומחה לא דייק כשמצא בחוות דעתו כי "לא נצפו ממצאים של נפיחות מקומית" על ידי המומחים בתחום אא"ג שבדקו את התובעת לאחר הניתוח; אך הוא מבהיר בחקירתו, כי בשלילה זו - התייחס לנפיחות שמתמשכת לאורך שנים, וכי מתיאור הדברים במסמכים הרפואיים בלוח הזמנים בענייננו, יכול להיות תהליך דלקתי שלא קשור לניתוח: "את לא מדברת על תהליך שהוא פוסט ניתוחי, את אומרת שהוא תהליך דלקתי" [עמ' 105-106 לפרו'].
-
בשורה תחתונה, לא מצאתי כי הוכח בסיס אנטומי לתלונת "הרדימות" בשפה [ר' עדות פרופ' הימן בעמ' 240 לפרו']. בנסיבות, אני מוצא להעדיף את חוות הדעת שמסר המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה בענין היעדר הקשר הסיבתי בין החתכים בניתוח שבוצע (שאין מחלוקת שכולם מצויים באזור האף) לבין פגיעה בעצב המעצבב את השפה - על כל דעה אחרת שהובעה בנדון ואיננה מסכימה עמו.
-
אם כן, אני מוצא כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח קשר סיבתי לפעולה או מחדל של הנתבע ביצירת הנימול בשפה. ד"ר וימן שכאמור לא קרא מסמכים רלוונטיים, וגם לא - את חוות הדעת של פרופ' למפל, טוען בחקירתו כי קיימת ספרות רפואית שמאשרת קשר בין ניתוחי אף לפגיעה בתחושה בשפה העליונה [עמ' 130-131 לפרו']; אך ספרות זו - לא הוצגה.
-
לעומתו, פרופ' אלידן מבהיר בחוות דעתו כי חיפש, ולא מצא מאמרים הקושרים ניתוח אף עם פגיעה בעצבוב של השפה, להוציא ניתוח מסובך של הפנים [עמ' 217-218 לפרו']. המומחה מטעם בית המשפט מסכם: "השאלה היא האם פגיעה באותו סעיף של העצב שנמצא באזור האף, בגדול אני אומר, יכול להתבטא בחסר תחושתי אך ורק בשפה העליונה שני הצדדים. צד ומשהו, צד בעיקר ועוד מעורבות, וזה אין ספרות על זה" (ההדגשה בקו – הוספה) [עמ' 100-101 לפרו].
-
מאידך, יובהר כי לא ניתן לאשר באמצעות המומחה הזה בתחום הנוירולוגיה, כפי שמבקשת התובעת בסיכומיה – לא את כל תלונות התובעת האחרות בגין הניתוח (במיוחד כשבעצם המומחה אך מתאר את האמור בחוות דעת ד"ר שופין), ולא - את השיטה או ההיקף המדויקים של הניתוח.
ד.5. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח התרשלות שגרמה לליקויים שמצויים כיום באפה
-
כאמור בפרק קודם, לא מצאתי שהשיטה שנבחרה לניתוח הוכחה כשגויה, ולא מצאתי טענות ספציפיות של המומחים מטעם התובעת כיצד היה צריך לבצע ניתוח זה אחרת, כדי להימנע מיצירת ליקויים כמו אלה המצויים כיום באפה של התובעת.
-
בהתעלם רגע מסוגית עצם ההתרשלות הנטענת, אפנה לכך שהתובעת מבקשת בטיעוניה להעביר נטל, בבחינת דרישה מלשון: שיוכיח הנתבע - שהליקויים הקיימים היום היו קודם לכן, וככל שנוספו לאחר הניתוח – שלא נגרמו בגין הניתוח!
-
ובכן, עקרונית הנטל הוא על התובעת להוכיח את תביעתה; וודאי, בכל הקשור להוכחה שהליקויים הנטענים – הינם חדשים, וכי גילו עצמם רק לאחר הניתוח. קושי ראשוני בענייננו הוא שהתובעת לא נכנסה לניתוח כ"דף חלק". לבד הליקוי של התחושה בשפה העליונה, שהדיון בעניינו - מוצה לעיל, הרי שהליקויים האחרים היו קיימים אצלה או באפה, ברמה זו או אחרת, כבר טרם הניתוח. קיימת מחלוקת באיזה שיעור היו קיימים, אך אין מחלוקת כי התובעת נחבלה משמעותית באפה בגיל הגן והסתובבה כ-40 שנה עם גבנון באפה, ועם מחיצה שמצויה בסטייה - שנדרשת השבתה למקומה, וכי התלוננה בעבר על נזלת ועל קשיי נשימה.
-
כאמור, מתברר גם כי אותם ליקויים צפויים לגלות עצמם לאחר הניתוח (ללא קשר לטיב ביצוע הניתוח), והתובעת הוזהרה לגביהם.
-
כך, מאשר פרופ' רוט מטעם התובעת כי ניתוח אף יכול לגרום לבעיה של נזלת כרונית, אולם מסתייג, שהבעיה לא שכיחה [עמ' 166-167 לפרו']. בהנחה שהנזלת באפה של התובעת גברה לאחר הניתוח וממשיכה כיום להטריד אותה, נשאלת השאלה - האם די באי-שכיחותה של הבעיה הזאת שנגרמת בניתוחי אף כדי להצביע על כך שהנתבע התרשל? ומה יכול היה הנתבע לעשות כדי להפחית את הסיכון שאירוע פיזי כזה, של התגברות הנזלת - יתממש? בנסיבות כאלה, אני מוצא כי לא די בעצם הטענה שהנזלת מתמשכת (שכאמור – לא הוכח שהיא כרונית) מטרידה את התובעת - כדי למצוא שהנתבע התרשל בניתוח.
-
אינני מקבל את טענת פרופ' רוט לגבי "חבלה ניתוחית" שגרם הנתבע. אני מוצא כי מדובר בבחירת מלים, ולא במה שהוא במהותו - חיווי דעת רפואי. פרופ' רוט אישר בחקירתו כי בניתוח מסוג זה - מצופה מהנתבע גם לשבור עצמות מסוימות ולחתוך סחוסים. טענת פרופ' רוט בענין "חבלה" היא טענה בעלמא, שאיננה מבהירה כיצד היה נכון לבצע את אותו ניתוח "אף מחיצה" (שדורש שבירת עצמות, כאמור) - ללא "חבלה". אעיר, כי לא עלה מחקירת הנתבע שהוא מאשר שגרם "חבלה" באפה של התובעת, כאמר הוא מעיר: "הביטוי "חבלה" הוא מהדין הפלילי למיטב ידיעתי" [עמ' 229 לפרו'].
-
כפי שעולה גם מהמפורט בטופס ה"הסכם למתן טיפול רפואי אסטתי" [בעמ' השלישי והרביעי], ההצלחה בניתוחי אף איננה מובטחת, ולעתים נדרש ניתוח מתקן, שבנסיבות מסוימות הרופא המנתח נושא בעלותו; ו-פרופ' רוט מסכים לקביעה כי במקרים לא מעטים נדרשים ניתוחי תיקון והשלמה, הסכמה שעולה גם מעדות הנתבע עצמו (עם מחלוקת לגבי האחוזים של המקרים בהם מתברר כי המטופלים לא מרוצים או מבקשים ניתוח מתקן). מכל מקום, כמי שהוא מנתח בעצמו, היה על פרופ' רוט להבהיר בחוות דעתו - אלו מהלכים היו מונעים את "החבלה הניתוחית" הנטענת על ידו בענייננו; וזאת – לא עשה.
-
למול דעתו של פרופ' רוט, כאמור, פרופ' אלידן מטעם הנתבע המומחה ציין בחוות דעתו מאמר של Rettinger משנת 2008, לפיו שיעור ניתוחי הרינופלסטיקה החוזרים בחלק מהפרסומים מגיע עד ל-25% מכלל הניתוחים. בחקירתו הוא מבהיר:"... אני אומר, הלוואי שכל הניתוחים הפלסטיים היו כאלה, ואם יש משהו שצריך לתקן, אז אפשר לתקן. כמו שאמרתי, למעלה מ-15 אחוז מהניתוחי (צ"ל מהניתוחים) הפלסטיים עושים ניתוח מתקן. כך שאין פה שום עניין של חוסר מקצועיות או של רשלנות או דבר מעין זה"; בהמשך הבהיר לגבי הנכות שמצא לייחס לתובעת החוות דעתו: "אני נותן לה נכות, לא צמיתה. אני אמרתי שכרגע המצב שלה מתאים למה שכתבתי. אבל אפשר לתקן את זה" [עמ' 216 לפרו'].
-
בהמשך לקביעותי לעיל, גם אינני מקבל את הניסיון של פרופ' רוט להסקת המסקנה מאופי הליקויים שנמצאו אחרי הניתוח כדי להצביע בדיעבד על "חבלה ניתוחית". מבחינה עיונית, מתברר כי התזה שמבקש פרופ' רוט להציב לגבי "חבלה" שנגרמה בענייננו, מתבססת על מאמרים שהסתמך עליהם בכתיבת חוות דעתו, שעניינם בעצם באתלטים, ובפציעות אף שמתרחשות אצל אתלטים בשל פעילותם הספורטיבית, ובמהלך פעילותם - שלא כתוצאה מניתוח [עמ' 182 לפרו'].
-
ועוד, מחקירתו של פרופ' רוט עולה גם כי קיים שלל סיבות, כגון: זיהומיות, חיסוניות, טראומה, אנדוקרינית, הורמונליות, תרופות וגופים זרים, אשר יכולים לגרום לריניטיס שהוא הגורם לנזלת המתמשכת [עמ' 181 לפרו'].
-
מחקירתו של ד"ר וימן, עולה כי התובעת לא סיפרה לו עובר לכתיבת חוות דעתו אודות עברה הרפואי, על התאונות דרכים שעברה ולגבי הניתוחים הפלסטיים שעברה לאחר הניתוח מושא התביעה. מעדותו עולה כי עקרונית - תלונותיה של התובעת יכולות לנבוע גם מחבלות או ניתוחים נוספים [עמ' 133 לפרו'].
-
מנגד בחקירתו מחווה פרופ' אלידן מטעם הנתבע את דעתו לגבי הקשר בין עברה של התובעת ובפרט לתאונות הדרכים שעברה לבין תלונותיה כיום: "... הקשר הזה שלאחר תאונת הדרכים, שתי תאונות הדרכים, היא סבלה מכל מיני בעיות ובין השאר בעיות נפשיות. חרדה, קיבלה טיפולים, לא ישנה בלילה... יש אלמנטים נפשיים שמשפיעים על סימפטומטולוגיה של אף אוזן גרון. היא אישה שהייתה חרדתית והיו לה בעיות וכל מיני דברים כאלה וזה במידה רבה משפיע על ההתייחסות שלה לתוצאות של הניתוח... יש מאמרים בכל הספרות שהצד הנפשי הוא משפיע על היחס של בן אדם שלתוצאות של הניתוח... " [עמ' 217-218 לפרו'].
-
להשלמת התמונה, אציין כי כפי שלא מצאתי קשר סיבתי בין הניתוח או אופן הניתוח לליקויים שהתובעת מפנה אליהם, כך גם לא מצאתי קשר סיבתי בתחום הנפשי. כאמור, בתחום הנפשי התלוננה התובעת בתלונה ספורדית, שלא נתמכת בחוות דעת רפואית, ואין בה להקים נכות צמיתה; וגם לא – כדי לבסס נכות שנגרמה מנסיבות ענייננו, במיוחד על רקע קיומן של תאונות דרכים ואירועים נוספים בחייה שיש בהם להשפיע על מצבה הנפשי.
ד.6. סיווג הניתוח שעברה התובעת – כבסיס לבחינת טענת ההטעיה
-
הצדדים השקיעו מאמצים רבים להוכיח, גם - באמצעות המומחים מטעמם: מה הוסכם בין התובעת לנתבע, מה סוג הניתוח שבוצע, והאם הוא תואם את מה שהוסכם בין הצדדים?
-
הואיל וקבעתי שאין מחלוקת כי בענייננו בוצע ניתוח "אף מחיצה", והואיל והטענה בענייננו היא טענה להטעיה, אני סבור שהשאלה החשובה בענייננו היא: מה היה על הנתבע להבהיר לתובעת – בנסיבות ענייננו - בבואה אליו לייעוץ לקראת קשירת הסכם מסחרי למתן שירותי טיפול אישיים בניתוח שהוא אלקטיבי, ומה היה עליו להבהיר בעת ההתקשרות עצמה?
-
בחקירתו העיד פרופ' רוט כי עיין בטופס ההסכמה מדעת שהתובעת חתמה עליו עובר לניתוח, ואישר כי מדובר בטופס ארוך ומפורט. וכן הביע דעתו, כי לפי הרשומה הרפואית התובעת הגיעה אל הנתבע כדי לבצע את הניתוח בגלל קשיי נשימה ושיש דה פורמציה של המחיצה [עמ' 155-154 לפרו'].
-
עוד העיד בחקירתו כי ביצע לתובעת במהלך בדיקתו עובר לכתיבת חוות הדעת בדיקת רינומנומטריה שבה ניתן לראות הפרעה נשימתית [עמ' 188 לפרו']. כאמור, הנתבע הפנה לכך, שאין בבדיקה זו כדי לשלול, שמצבה של התובעת קודם לניתוח בהקשר של ההפרעה לנשימה – היה גרוע יותר.
-
בחקירתו הבהיר פרופ' רוט, בין היתר: "... תיקון מחיצת האף הופך להיות ניתוח אסתטי כאשר מדובר באיזה שהיא סטייה שרואים אותה בחלק הקדמי של הנחיריים, אבל בדרך כלל תיקון מחיצה זה בעיה לתיקון בהפרעה נשימתית" [עמ' 155 לפרו']. המומחה גם חיווה דעתו כי בניתוח אשר בוצע לתובעת נעשו פעולות כירורגיות - כדי לשפר את נשימתה שאינן חלק מניתוח אסתטי: "נחשף הקצה הקאודלי של המחיצה עד ה- nasal spine, זאת אומרת נחשף הקצה התחתון של המחיצה נעשה מרכוז של הקצה הקאודלי והמרכזי של המחיצה. מה פשר הדבר? שנעשה חתך בחלק התחתון של מחיצת האף, החלק שהולך אחורה, נעשה חתך, הפריד את המחיצה מקרקעית האף והזיז אותה למרכז ושם הוא תפר אותה לאחר מכן, זה החלק של המחיצה" [עמ' 156 לפרו'].
-
ד"ר וימן השיב בחקירתו כי אין ניתוח אף שהוא אסתטי נטו, אלא ניתוחי אף הם בריאותיים ואסתטיים: "בריאותיים ופלסטיים של האף, זה שני דברים שקשורים אחד לשני. כי אין ניתוח פלסטי של אף שלא קשור לתפקוד של האף עצמו". מאידך, בהמשך חקירתו נשאל האם יכולים להיות ניתוחי שהם אסתטיים לחלוטין? ובתשובתו העיד: "נכון. אם לא היתה בעיה בריאותית באותו בן אדם רק באסתטיקה אז עושים רק ניתוח כזה" [עמ' 121 לפרו'].
-
ד"ר יעקב גולן, המומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, מטעם הנתבע, משבח בחקירתו את טופס גיליון ההסכמה, שבו הסברים מפורטים מאוד על הניתוח עצמו, על הסיבוכים ועל תופעות הלוואי האפשריות, לרבות "...דימום, זיהום, הפרעות בחוש הריח, נזלת וקושי בנשימה לתקופה ממושכת" [עמ' 202 לפרו']. בחוות דעתו מביע ד"ר גולן דעתו כי "...ניתוח אף איננו אמור ואיננו יכול לפתור את הבעיה של נזלת כרונית, הנובעת בדרך כלל מתופעות של אלרגיה וליקויים אחרים בתפקוד הרירית המצפה את חללי האף"; ובחקירתו מוסיף: "שהניתוח הזה לא אמור לפתור בעיות נשימה, חסימות, וזה, זה אמור לשפר את המראה" [עמ' 204 לפרו'].
-
בחקירתו נשאל ד"ר גולן אודות ההתוויה של הניתוח. בחקירתו העיד: "אני לא יודע מה זה ניתוח משולב. הניתוח הזה היה ניתוח, למטרות, כמו שאני מבין, למטרות אסתטיות, עם שוב, למטרה אסתטית, יישור חלק הקאודלי, החלק הטרמינלי של המחיצה סוטה. זה לא עושה אותו ניתוח משולב" [עמ' 197 לפרו']. גם בהמשך חקירתו העיד המומחה כי הניתוח שבוצע לתובעת אינו ניתוח משולב רפואי ואסתטי יחדיו: "... כשאני מראה דו"ח רפואי, הכוונה שהמטרה שלו הייתה רפואית, בן אדם הולך לרופא אף אוזן גרון, הוא אומר "אני לא נושם טוב", ואז מסדרים לו את המחיצה, את הכל, לא חשוב, מה שצריך, ומקווים שהוא ינשום יותר טוב. זה ניתוח רגיל, ניתוח אסתטי, זה ניתוח שבו משנים את הצורה של האף... אנחנו מדברים בעצם רק על דבר חיצוני. אם האף, למשל, סוטה הצידה, אז ברור שבשביל לעשות אותו יותר יפה, צריך להביא אותו למקום, אם זה רק הקצה, רק הקצה" [עמ' 200 לפרו'].
-
גם בהמשך חקירתו העיד ד"ר גולן לגבי התווית הניתוח: "אין פה ספר חוקים, יש פרקטיקה מקובלת, אנחנו קוראים לניתוח משולב שהוא רפואי עם אסתטי, וכאן הניתוח היה אסתטי שכלל גם קטע, לכן ההבדל בתשלום של המחיצה" [עמ' 206 לפרו']; ובהמשך, העיד בין היתר: "... עכשיו, אם מיישרים לו את המחיצה, נכון? מוכרחים בשביל לעשות אץ האף הזה, להעביר אותו מהמצב הזה למצב הזה, כי זה, כמובן זה בהגזמה, אבל זה לא עושה את זה ניתוח משולב, זה לא פותר בעיות של נזלת" [עמ' 206 ו-213 לפרו']. עוד העיד המומחה: "קשיי נשימה, קשיי נשימה של בן אדם, הם תלויים בעשרות גורמים, בנוסף למחיצה, שכנראה לא הייתה הסיבה כאן, יש לנו בפנים רירית, שפועלת כך ואחרת, היא גורמת להפרשות, היא גורמת לנפיחויות, יש לנו קונכות, זה מן בליטות עצם בחלק הפנימי. כל הדברים האלה שמתעסקים בהם רופאי אף אוזן גרון, זה, אלה הדברים שקובעים את טיב הנשימה, או לפחות את מעבר האוויר דרך האף. זה לא מה שהוא עשה, הוא, בסך הכל, מה שהוא עשה, את הקטע שהפריע לו. הסטייה של החלק הקאודלי, הוא יישר אותה. לא נגע בקונכות, הוא לא עשה שום דבר רפואי" [עמ' 225 לפרו'] (כל הדגשות בכתב לעיל הוספו).
-
ובכן, דווקא ריבוי המלל הזה, שבו המומחה מטעם הנתבע, מתפתל בין היקף ניתוח שבו כן נוגעים במחיצה, אך רק באיזור הקאודלי, לבין - אי-ביצוע ניתוח מורכב יותר שקובע "את טיב הנשימה, או לפחות את מעבר האוויר דרך האף", רק מדגיש כי היה נדרש בענייננו, הן - בשלב הייעוץ (המו"מ), והן - בשלב של סגירת ההסכם, להבהיר לתובעת שהנגיעה במחיצה – בעצם - איננה נגיעה של ממש, ושיישור של המחיצה, שברור לכולם שיצרה בסטייתה קושי בנשימה של התובעת, איננו מזור אמיתי לבעיית נשימה אצלה.
-
בחוות דעתו פרופ' אלידן מטעם הנתבע, מבקש להסתמך על הסברים שלא נרשמו בטופס גיליון ההסכמה, שכאמור לא מצאתי לייחס להם משקל, גם אם נרשמו בתרשומת פנימית של הנתבע, לפיהם - הובהר לתובעת מה לא יטופל בניתוח זה באפה ואלו ליקויים לא יקבלו מענה. בחקירתו הוא מפנה לטופס גיליון ההסכמה [עמ' 201 לפרו'], אך, כאמור, אין בו הבהרות מסוג זה.
-
מכל מקום, מה שמאוד משמעותי לענייננו הוא הקביעה הבאה שקבע פרופ' אלידן בחקירתו: "... ניתוח רינופלסטיקה מעצם טבעו גורם להצרת האף ולהצרת מעבר האוויר. בניתוח מבצעים כריתה של הגבנון, פתיחה של גב האף, חיתוך ושבירה של עצמות וסחוסי האף וקירובן לקו האמצע. הדבר גורם בהכרח להקטנה בקוטר מעבר האוויר..." (ההדגשה בקו – הוספה). בחקירתו, בעצם מסכים המומחה מטעם הנתבע שהניתוח שביצע הנתבע לתובעת נחזה להיות משולב: "נעשה קיצור וטיפול בקצה הקאודלי של מחיצת האף שהיא סטתה והשפיע גם על התיקון של המרא (צ"ל המראה) של האף. כלומר, נעשה פה איזה צעד שאת יכולה כאילו להגדיר אותו משולב אבל אני אומר לך שוב שזה עניין מלאכותי..." [עמ' 202 לפרו'].
-
בהמשך עדותו, מאשר פרופ' אלידן: "... כשעושים ניתוח של האף תמיד יש שילוב בין הגורמים. השאלה מאיזה סיבה הפציינט הגיע. פציינט יכול להגיע בגלל איזה גבנון על האף שמציק לו ויחד עם זה יש לו משהו קטן באף שמפריע לו בנשימה. ואז עושים ניתוח שקוראים לו "ניתוח משולב". אבל אפשר להגיד שכל ניתוח של האף זה ניתוח משולב מפני שכל ניתוח פלסטי יש לו אלמנט של השפעה על הנשימה. בדרך כלל זה אלמנט של החמרה בנשימה, כי ניתוח פלסטי מעצם טיבו הוא מצר את האף. הוא מצר את האף ולכן, יש השפעה על הנשימה מהבחינה הזאת" (ההדגשה בקו – הוספה) [עמ' 199-200 לפרו']. שוב, המומחה מאשר כי עצם ביצוע ניתוח פלסטי המצר את האף – משפיע לרעה על יכולת הנשימה, ובכל מקרה, יש בו היבט רפואי או תפקודי מסוים.
-
בהמשך עדותו גם מסביר המומחה: "... אני שוב אומר לך שהביטוי "ניתוח משולב" הוא ביטוי מלאכותי. רופא שמנתח את האף, עושה צעדים בכיוון של תיקון העיוות וחלק מהצעדים גם משנה את מעבר האוויר דרך האף. מה שקובע זה למה הבן אדם הגיע, בעיקר מה מטריד אותו. בגלל מה הוא הגיע" [עמ' 202 לפרו'].
-
אשר על כן, אמרות המומחים מטעם הצדדים לעיל, מפנות למורכבות של מיקום "סיווג" הניתוח תחת - "אסטתי בלבד, או - "רפואי" בלבד, ובעצם "שולחות" אותנו לברר מדוע התובעת הגיעה לניתוח; ובענין זה כבר קבעתי שהתובעת הגיעה לניתוח גם בגלל הקושי בנשימה. בנסיבות ענייננו, חוות הדעת מאשרות את החיוניות שהיתה בהבהרה רחבה יותר לתובעת לגבי טיב הניתוח שהיא עומדת לעבור, מגבלותיו והאופציות האחרות שעומדות לרשותה. מדובר בהבהרה שהנתבע לא מסר במסגרת המצג שהציג לתובעת, לפיה - האפשרויות הניתוחיות שהוא מציע לה - אינן ממצות את האפשרויות הקיימות ואינן מבטיחות בהכרח מענה מלא לתיקון שנדרש באפה מהבחינה התפקודית (רפואית).
-
בשורה תחתונה, אני מוצא כי המצג שהוצג לתובעת על ידי הנתבע היה מצג דל, לפיו, הניתוח יתן לה מענה גם לבעיית הנשימה "הקלה", שגם בגינה פנתה לנתבע.
-
סיווג הניתוח היה משולב, הן במהותו והן במצג שהוצג לתובעת, אך המצג לא כלל חלקים נרחבים של מידע וסימון גבולות גזרה, שהיה על הנתבע להבהיר ולהציב, כפי שעולה מדברי המומחים, גם מטעם הנתבע - כאמור לעיל.
ה.הדין ויישומו בענייננו
ה.1. הטענה בענין הפרת חוזה – אינה מתקבלת
-
משקבעתי כי הנתבע לא התרשל בקיום הניתוח, נותרה לדיון המחלוקת ההסכמית, וטענות התובעת בענין ההפרה וההטעיה.
-
התובעת טוענת כי התנהלות הנתבע בענייננו היא הפרה יסודית של ההסכם שנכרת עמה; או - שבנסיבות ענייננו התקשרה התובעת עם הנתבע בהסכם לביצוע ניתוח אלקטיבי – בטעות, שכטענתה - היא תוצאת הטעיה שהטעה אותה הרופא בשל אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה עליו לגלותן לה.
-
הטענה בענין הפרה יסודית לא פורטה בכתב התביעה. בסיכומים מטעמה, טוענת התובעת להחתמתה על ידי הנתבע על חוזה שלא כדין, כשאין בידו לבצע "ניתוח משולב", הכולל טיפול מחיצה בשל קשיי הנשימה, זאת בשל ההוראות עפ"י חוזר הרפואה 41/2012 מיום 13.12.12 שעניינו "כללים לביצוע ניתוחים והרדמות במרפאות כירורגיות בקהילה"; הדורש, לשיטת התובעת, גם נוכחות רופא מומחה בתחום האא"ג בכל ניתוח שבו מעורב טיפול במחיצה באף. התובעת טוענת כי בהתחשב בדרישה זו - בוצע בה ניתוח שהיה אסור לנתבע לבצע, שגרם לה נזקים של ממש.
-
הנתבע מצביע על כך שמדובר בהרחבת חזית אסורה, באשר הטענה לא נטענה בכתב התביעה; הטענה בענין הרחבת חזית נטענה גם בזמן אמת במהלך חקירת הנתבע [עמ' 198-199 לפרו']. הנתבע מצביע בסיכומיו על כך, שממילא בחוזר מינהל הרפואה אין הוראה כזאת.
-
אני מוצא כי אכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. למען הסר ספק, אפנה לכך שהטענה לא הוכחה, כמפורט להלן. ראשית, ממילא מדובר בחוזר שמועדו מאוחר למועד ביצוע הניתוח. שנית, התובעת נחקרה בסוגיה זו ולא ידעה לגבות טענתה זו; והמומחים מטעם התובעת לא מסרו כל עמדה המגבה טענה זו. שלישית, עדי הנתבע סתרו את הנטען; הנתבע נחקר והשיב בענין זה, כי אין לו מומחיות בתחום אף אוזן גרון, אך אין דרישה רגולטורית שמחייבת מנתח פלסטי להזמין מומחה בתחום אף אוזן גרון, כאשר כירורג פלסטי מבצע ניתוח מהסוג שאותו התובעת עברה, והבהיר כי: "... לפי חוזר מנהל רפואה 41/2012, כירורג פלסטי מומחה יכול לעסוק גם בניתוחים שקשורים לפונקציונליות של האף, לרבות ניתוחים של המחיצה. אני אזכיר רק שזה חוזר שבו מנהל רפואה חילק את תחומי העיסוק ברפואה האסתטית בין תחומי המומחיות השונים. זה היה בשנת 2012. חתום עליו ארנון אפק, ראש מנהל רפואה, פרופ' ארנון אפק, ראש מנהל רפואה באותו זמן. יש לי את ההכשרה ואת הידע לטפל גם בבעיות תפקודיות," [עמ' 197 לפרו']. גם פרופ' אלידן מטעם הנתבע, השיב בענין זה בחקירתו לשאלות מטעם התובעת כי "התחום הזה של ניתוחי אף הוא תחום שיש בו חפיפה בין שתי הדיסציפלינות. אף אוזן גרון וכירורגיה פלסטית. יש כירורגים פלסטיים שיותר מנתחים גם את מחיצת האף ואת הקונכיות, יש כאלה שפחות אבל בהחלט יש חפיפה. רופא אף אוזן גרון, גם חלקם עושים ניתוחים פלסטיים. יש כאלו שעושים רק ניתוחים פלסטיים, רופאי אף אוזן גרון. אז הנושא הזה של ניתוח משולב קיים בשתי הדיסציפלינות האלה" [עמ' 202 לפרו'].
ה.2. הטעיה בגין אי-מילוי חובת הגילוי והיידוע של רופא מטפל - בענייננו
-
ובכן, ההסכם – לא הופר. לעומת זאת, מצאתי ממש בטענת ההטעיה ותוצאותיה. אחדד, כי התובעת איננה טוענת מפורשות לפגיעה באוטונומיה או להיעדר הסכמה מדעת. טענתה מתמקדת בפן החוזי, בהקשר של פגמים בכריתת חוזה; היא טוענת כי הוטעתה להסכים בהסכם בגין מצג מטעה, כאשר, הנתבע, הרופא, לא גילה לה עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות - היה עליו לגלותן לה. והתוצאה היא, שהיא עברה אצל הנתבע ניתוח שלא היתה מסכימה לעבור אצלו – לולא ההטעיה, מהלך שלטענתה גרם לה נזק.
-
לנפגע מהטעיה בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), עשויה לעמוד, נוסף על התרופה העיקרית של ביטול החוזה, והשבה מכוח הוראת סעיף 21 לחוק החוזים, גם זכות לפיצויים, מכוח סעיף 12 לחוק החוזים או במסגרת של עילה נזיקית [ע"א 8737/00 "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' ד'אק פ"ד נו(4) 662, בעמ' 671 – 672; וגם בספרם של פרידמן וכהן, עמ' 665 – 666].
-
במבט כולל אני מוצא כי בענייננו היתה פניה של התובעת לנתבע לביצוע ניתוח אלקטיבי – ייעוץ שהסתיים בהסכם. התובעת חייתה עם הגבנון והליקויים באפה כארבעים שנה טרם פנתה לביצוע הניתוח, כך שפניה זו היא בחירה שלה (ולא - צורך חיוני), והנתבע מודע לכך. המחלוקת בין הצדדים האם ניתוח ה"אף-מחיצה" שהוסכם הוא "משולב" (משלב מטרה רפואית עם מטרה אסתטית) או - לא, היא בעצם מחלוקת בשאלה: איזה הסבר ומצג הוצג לתובעת בעת ההתקשרות בהסכם, ואלו ליקויים הוסכם מראש שקיום הניתוח מתעתד ליתן להם מענה?
-
בענין ע"א 4960/04 סידי נ. קופ"ח של ההסתדרות הכללית (פורסם; 19.12.05) (להלן: "ענין סידי"), הורחבה חובת הגילוי של המטפל העולה מחוק זכויות החולה והפסיקה, גם לחובת גילוי כללית ליידע את המטופל בדבר אפשרויות טיפול אחרות [ברוח דעת המיעוט של כב' השופטת דורנר בענין ע"א 434/94 ברמן נ' מור-המכון למידע רפואי בע"מ פ"ד נא(4) 205, 215 (1997)]. כב' השופט ריבלין אף קובע בענין סידי, כי סטנדרט הגילוי ייקבע בהתאם לציפיותיו של החולה הסביר, להבדיל - ממבחן צרכי החולה, שהיה מקובל עד אז, כפי העולה מפסיקתו [פסקה 12 לפסיקתו]: "הרצון הסובייקטיבי של החולה, כפי שהוא מובע במשפט, אינו סוף פסוק בשאלת הגילוי. יש לבדוק את הציפייה הסבירה של החולה הנדרש לקבל החלטה מושכלת עובר לביצוע הטיפול.. ואין להמיר את המבחן הזה במבחן הפרקטיקה המקובלת".
-
עוד מבהיר כב' השופט ריבלין (כתוארו אז) בענין סידי כי המבחן שעניינו צרכי המטופל הסביר צריך לחול לא רק בנוגע לטיפול שנעשה, אלא גם בנוגע לטיפול שאינו נעשה ושניתן לעשותו במסגרת אחרת [פסקה 13 לפסיקתו]: "... אין ספק בלבי כי המבחן שעניינו צורכי המטופל הסביר צריך לחול לא רק בנוגע לטיפול שנעשה, אלא גם בנוגע לטיפול שאינו נעשה ושניתן לעשותו במסגרת אחרת. אינני סבור כי יש להבדיל – מבחינת הגדרת המבחן – בין מידע הקשור בהתערבות פעילה לבין מידע על מגבלות הבדיקה המתבצעת ועל אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות.... מבחינה עקרונית, אותם שיקולים העומדים ביסוד הבחירה במבחן החולה הסביר בנוגע להתערבות פעילה, יפים גם לגילוי מידע בנוגע למגבלות הבדיקה הנעשית והאפשרויות הנוספות הפתוחות בפני החולה".
-
פסיקה נוספת הבהירה, כי לא די בהצטצמצמות בגילוי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת מקום בו קיימות אסכולות רפואיות שונות, היינו - מקום בו קיימת אפשרות נוספת לביצוע הפרוצדורה שאיננו בפרקטיקה הרפואית הנוהגת שבחר הרופא, אפילו הפרוצדורה שלא גולתה אינה נוהגת על ידי חלק מהקהילה הרפואית. נקבע כי "סבירות הגילוי נגזרת מראייתם של צרכי החולה ולא ממנהגיה של הקהיליה הרפואית" [ע"א 2342/09 נ' גי' ואח' נ. ביה"ח משגב לדך (פורסם; 6.4.11) ב-עמ' 12].
-
החובה של המטפל למסור למטופל מידע בענין אסכולה רפואית נוספת חילופית, מובהרת בענין ע"א 6936/09 יהודה נ. קופת חולים כללית (פורסם; 5.3.12)]: "שומה על הצוות הרפואי לשתף את המטופל בבחירתו באסכולה המסוימת דווקא, ואף לגלות לו את דבר קיומה של אסכולה חלופית, וזאת כחלק מחובתו לגלות אמצעי טיפול חלופיים. שאחרת אין להוראה – המחייבת גילוי קיומם של טיפולים רפואיים חלופיים (כלשון החוק) או אלטרנטיבות טיפוליות (כלשון הפסיקה) – כל משמעות" [ר' בפסקה 16 לפסיקת המשנה לנשיאה כב' השופט רבלין].
-
חובת הגילוי והיידוע של רופא בייעוץ לקראת ניתוח אלקטיבי היא חובה מוגברת. באשר לניתוחים שאינם ניתוחים חיוניים נפסק כי "ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר...ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי – שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל – נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת בייחוד בתקופתנו, בה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב- אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואף בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית- ניתוחים אלקטיביים למיניהם..." [ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה פ"ד נו (4) 746, 757]. וכן באותו ענין [בעמ' 768]: "ככל שהניתוח דחוף פחות כך נקפיד יותר עם הרופא ונדרוש ממנו מתן מלוא המידע...כן נדרוש ממנו להציע למטופל אלטרנטיבות לניתוח- ככל שהן קיימות, ונאפשר למטופל לשקול את האלטרנטיבות בשובה ובנחת. הקפדה יתרה נקפיד גם, לדעתי, עם הרפואה הפרטית. ברפואה הפרטית קיים לעיתים ניגוד עניינים מובנה בין השאיפה המסחרית להרבות בניתוחים לבין האינטרס של המטופל...".
-
בענין ההלכה שההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי, שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל, נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, וכולל בנוסף להתייחסות לסיכויי ההצלחה גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם אלה נדירים הם, ראה גם בפסק דין שניתנה בענין ת"א (המחוזי ב-חי') 920/99 שלמה יצחק נ' עמותת בית חולים שערי צדק ירושלים (פורסם; 3.10.06), שערעור עליו נדחה [ע"א 8946/06 עמותת בית החולים שערי צדק נ' שלמה יצחק (פורסם; 8.7.09)].
-
כפי שפורט בפרק הממצאים בענייננו, מצאתי כי התובעת פנתה אל הנתבע כמומחה בכירורגיה פלסטית על מנת לטפל בגבנון שבאפה, אך גם בעניין קשיי נשימה קלים [כעדותה בתצהירה: סבלה טרם הניתוח שנים "מקשיי נשימה קלים ומגבנון קל על גשר אפי"], כשהנתבע מאשר שהצביע על האפשרות לבצע יישור של המחיצה במסגרת הניתוח, לגרסתו - במהלך תיקון הגבנון והאף באספקט האסתטי. עוד מצאתי, כי לא הובהר לתובעת כי הנתבע עומד לטפל בניתוח רק בחלק הקאודלי (החיצוני, המרוחק מהגוף) של המחיצה (ובעיקר – לא הובהר, שיש בכך כדי ללמד על סיווג הניתוח כ"אסטתי", כעמדת הנתבע), לא נמסר לה כי קיימים סוגי טיפולים וניתוחים שמיועדים לטפל באופן יעיל יותר באספקט התפקודי של האף (כמו – ניתוח ה-SMR, שבו היתה המחיצה שהיתה קבועה בסטייה באפה של התובעת, זוכה לטיפול מסיבי יותר בכל חלקיה), ולא הוסבר לה (למרות שהתלוננה על קשיי נשימה) שהניתוח שהיא עומדת לעבור הוא "ניתוח רינופלסטיקה (ש)מעצם טבעו גורם להצרת האף ולהצרת מעבר האוויר" (מה שניתן ללמוד, לראשונה, מחוות דעתו ומעדותו של פרופ' אלידן, מטעם הנתבע).
-
בפסיקה הקיימת, במיוחד בניתוחים מהסוג האלקטיבי, מוזהר הרופא המטפל מהנטייה שעלולה להיות לו - לעשות את חשבון העלות עבור המטופל, ולהימנע מלפרוש לפניו את כל מפת הקשיים והפתרונות, אך מתוך הנחה, שממילא המטופל לא יהיה מעוניין באחד מהפתרונות בשל עלותו. בענין ת"א (חי') 59456-11-14 ע. ק. נ' ד"ר אפרים דביר (פורסם; 24.9.17) נקבע כי: "בכל הקשור לעלות –אין בנתון זה כדי לשנות את חובת הרופא להציג לפני המטופל את כל האפשרויות לכריתת הקעקוע, על חסרונותיהן ויתרונותיהן, והמלצתו לטיפול, בנסיבות. עלות הניתוח יכולה להיות חיסרון למטופל, אך אין היא חלף התוויה הרפואית. אם רופא בדעה שפעולה רפואית מסוימת אינה הפעולה הנכונה לכריתה או שפוטנציאל הנזק שלה גבוה מחלופות אחרות, חובתו לידע את המטופל על כך, ולעיתים, בשים לב לנסיבות, אף להימנע מלפעול ולנתח בדרך זו, גם אם משמעות הדבר אי מתן טיפול לאותו מטופל. מעבר לכך, גם מקום בו הרופא נאות לבקשת מטופל בכל זאת לבצע את ההליך הרפואי שלא בדרך המועדפת עליו, עליו לוודא שהתובע מבין את המשמעות ומסכים לכך לרבות, בכתובים. הדברים אמורים במיוחד עת עסקינן בניתוח אלקטיבי (ראו: ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני [פורסם בנבו] (4.11.14); ע"א 4576/08 בן צבי נ' היס [פורסם בנבו] (7.7.11); ע"א 9936-07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי [פורסם בנבו] (22.2.11))".
-
כאמור, התובעת העידה כי אילו כל זה היה מובהר לה, היתה בוחרת שלא לעבור את הניתוח שהוצע לה על ידי הנתבע. וכאן נשאלת השאלה מה הוראת הדין לענין הנטל ועוצמת הוכחת הקשר הסיבתי בין היעדר היידוע והגילוי, שהתובעת גורסת שהוביל אותה לטעות שלה להסכים לניתוח (היינו - בין עצם ההטעיה), לבין הנזק הנטען. לשון אחר, נשאלת השאלה מה המדדים במקרה כמו בענייננו - לקביעה: מה היה מתרחש "אילו"? אילו הנתבע היה מגלה את המידע במלואו, כנדרש לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות.
-
נפתח בחלק השני - בסוגיית הנזק. אזכיר, כי לא מצאתי שהניתוח בוצע ברשלנות, ולא מצאתי כי הוכח כי הליקויים הנטענים מטעם התובעת נגרמו בשל התרשלות בניתוח; מאידך - מצאתי גם שהליקויים הואדרו בתלונות התובעת. אזכיר עוד, כי לא מצאתי שהוכח שקיים כיום עוות באפה של התובעת, כזה החורג מתוצאה סבירה של ניתוח אסטתי לתיקון אפה של התובעת.
-
אם כן, מה הנזק שניתן לייחס לעצם תוצאת ההטעיה שקבעתי לעיל? על מנת לבחון את הנזק הזה, עלי לבחון ולקבוע מה היה סיפור המעשה בעניינה של התובעת, אילו הנתבע היה מיידע ומגלה לתובעת את מה שקבעתי שהיה חסר במצג שהציג בעת ההתקשרות בהסכם.
-
לצורך מתן תשובה לשאלה לעיל, יש לבחון מהם מבחני הקשר הסיבתי המקובלים, בבחינה וההכרעה שאכן אילו היה הגילוי שלא ניתן – ניתן, היתה החלטת התובעת שונה; מה שקרוי "סיבתיות ההחלטה". לפי העולה מענין ע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (פורסם; 5.3.12), הפסיקה לא קבעה "במשקפיו" של מי נבחנת סיבתיות היפותתית זו: "המטופל הסביר" או "המטופל הספציפי" או "המטופל המעורב/משולב". כב' השופט עמית בדעה כי המבחן הראוי הוא מבחנו של המטופל הספציפי; אך, מאידך, הוא מודע לחיוניות של שמירה על הקורלציה בין מבחני הפרת חובת הגילוי למבחני סיבתיות ההחלטה, מה שיכול לכוון אולי לנקוט במבחן "המטופל הסביר" - בנתוניו של המקרה [פסקה 55 לפסיקתו].
-
אני מוצא כי בנסיבות ענייננו, בהם מדובר בניתוח אלקטיבי, שבחלקו נועד גם לתיקון אסטתי, קיים הגיון בהקלת הנטל המוטל על התובעת להוכיח קשר סיבתי בהקשר של גרימת הנזק כתוצאה מההטעיה. בענין ת"א (השלום ב-ת"א) 16790/04 שלום אורנה נ' ד"ר שפלן מיכאל (פורסם; 21.8.06), מצביעה כב' השופטת ארנה לוי על כך, שמשום שאנו עוסקים בניתוח שמטרתו שיפור המראה האסתטי ומקורו רצון סובייקטיבי של המטופל להרגיש טוב יותר עם מראה גופו, ואין בו דחיפות או הכרח, אדם סביר יעבור ניתוח כזה, עליו הוא משלם במיטב כספו - רק אם הוא כל כולו משוכנע וחדור אמונה ובטחון כי אכן ישיג את התוצאה האסתטית הרצויה לו. וכחיזוק נוסף מצביעה כב' השופטת לוי: "אוסיף ואציין כי במקרים כגון אלו, לטעמי, ובמיוחד כאשר עוסקים ברפואה פרטית, בה קיים ניגוד עניינים מובנה בין שאיפותיו הכלכליות של הרופא ובין הצורך הרפואי האמיתי בניתוח והאפשרות להגשים חלומותיו של הלקוח, יש להקל עם התובע לעניין נטל הוכחת הקשר הסיבתי מקום בו לא נמסר לו מלוא המידע, כך שלמבחן הסובייקטיבי ולעדות התובע יינתן משקל גבוה בבחינת מאזן ההסתברויות הנדרש להוכחת הקשר הסיבתי".
-
לאור כל האמור לעיל, על פי מאזן ההסתברויות ובחינת השאלה במבחן מעורב, לאמור, אובייקטיבי וסובייקטיבי, אני קובעת כי הוכח בענייננו קיומו של קשר סיבתי בין אי-מסירת מלוא המידע הנדרש לתובעת לבין הנזק שנגרם לתובעת. הוכח, במידת ההוכחה הנדרשת, כי התובעת לא הייתה מסכימה לעבור את הניתוח כפי שבוצע בה אם היו בפניה מלוא הנתונים הרלוונטיים.
-
עם זאת, לאור מכלול הראיות, והעובדה שהתובעת עברה לאחר הניתוח הנדון - עוד ניתוחים פלסטיים משמעותיים לשיפור המראה שלה, אינני מוצא לקבוע כי התובעת לא היתה פועלת לעבור ניתוח כלשהו באפה. בנסיבות, בהחלט סביר שהתובעת (לאחר שיודעה וגולה לה הנדרש) היתה מוודאת תחילה שניתוח כזה מתבצע באופן שהוא מכיל התייחסות ישירה וברורה לתפקוד הנשימתי של האף, לרבות - באמצעות טיפול יסודי בהצבת המחיצה כולה במקומה (ולא רק בחלק הקאודלי), כזה שמוגדר כנותן מענה גם לצורך התפקודי.
-
אזכיר כי לא קבעתי כי מדובר בניתוח רשלני, או בניתוח שנכשל באשמו של הנתבע. על כן, לאחר שקבעתי לעיל כי קיימת סבירות רבה שהתובעת היתה בסופו של דבר, פונה לניתוח באפה, בעצם – במהותו - מה שנמנע מהתובעת בשל האופן בו התנהלו הייעוץ, המו"מ (בחירת טיב הניתוח משתי אפשרויות בלבד) וההתקשרות מול הנתבע, הוא ההזדמנות לבצע את הניתוח באפה ב"מכה אחת", ניתוח שיש בו להבטיח התייחסות מליאה וברורה לחלק הרפואי שנדרש בעניינה; אם ניתוח שכולל SMR, ואם כל אופן אחר שמתייחס לקושי הנשמתי.
-
את הכשל שבפעולות או מחדלי הנתבע בגרימת ההטעיה הזאת והנזק בעקבותיה, ניתן לראות כהתרשלות שגרמה לנזקי קיום (מה שהתובעת מכנה בכתב התביעה - התנהגות "לפני הניתוח" שהתבררה כרשלנית), או - כהפרה של הנתבע של חובת תום הלב בניהול מו"מ לכריתת חוזה שגרמו לנזק הסתמכותי יותר באופיו [ע"א 8737/00 "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' ד'אק פ"ד נו(4) 662, בעמ' 671 – 672]. בענייננו אני מוצא כי מדובר בהתרשלות, באשר היה על הנתבע לדעת כי המצג שהציג לתובעת חסר, ומטעה; והיה עליו להבהיר לה את מגבלות השירות שהוא מציע לה, גם אם - האופציה הניתוחית המשלבת מראש גם פתרון תפקודי (רפואי) יקרה יותר משתי האופציות שהציע הנתבע בענייננו.
-
כיצד ניתן לכמת הפיצוי לו זכאית התובעת בגין עגמת הנפש שבידיעה, שתלווה אותה לאורך כל חייה, שהדברים היו יכולים להתנהל אחרת, ואולי להביאה כבר לאחר הניתוח הבודד למצב טוב יותר, ואת הכאב והסבל שבאילוץ העתידי לעבור ניתוח משלים, שקיים סיכוי (של 80-90%, בשל תופעות הניתוח המשלים בתחום זה), שהיה נמנע, אילו התמונה כולה היתה נפרשת על ידי הנתבע מראש לתובעת, כאמור?
-
אזכיר כי פיצוי בשל עוגמת נפש וכאב וסבל הוא פיצוי על נזק לא מוחשי, וניתן לבססו גם על פיצויי הסתמכות בגין נזק שנגרם בגין מו"מ שנוהל שלא בדרך מקובלת או שלא בתום לב, וגם על פיצויי קיום, בגין הטעיה שנגרמה בהתרשלות - כפיצויים המגיעים לתובעת בגין הפרת חוזה על פי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1971 (ולהלן: "חוק התרופות"). הפיצוי החוזי בעניין זה דומה במהותו לפיצוי הנזיקי וכך נפסק: "קיים קשר חוזי בין החולה לבין הרופא שמעניק לו טיפול והמוסד שבמסגרתו ניתן טיפול כזה. חוזה זה כולל תנאי מכללא, שלפיו הטיפול שיינתן לחולה יעמוד באמות המידה הנדרשות של מיומנות וסבירות. מתן טיפול ללא קבלת הסכמתו המודעת של החולה לטיפול מהווה הפרה של חובה זו, ומכאן – הפרה של חובה חוזית כלפי החולה...בגין הפרה זו, עשויה לעמוד לחולה – בין השאר- התרופה הקבועה בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1971...נזקים אלו הם דומים במהותם לנזקים הנגרמים לחולה בגין הפגיעה באוטונומיה" [ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה נג(4) 526 (1999)].
-
הערכת הפיצויים בגין נזק לא ממוני על פי דיני הנזיקין נעשית על בסיס אינדיווידואלי, ולא על בסיס מכני ונוסחאות פיצוי מוגדרות, ואף אינה אמורה להיות מושפעת מנוסחאות כאלו, הקיימות למשל בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975. בשנים האחרונות קיימת מגמה בפסיקה ואף הנחייה, לפסוק סכומים גבוהים יותר בראש הנזק הלא ממוני מאשר בעבר [למשל: ע"א 398/96 קופת חולים כללית נ' דיין פ"ד נה(1) 765, 767- 768; ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית פ"ד נה(1) 920, 930; ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב זאב פ"ד נה(5) 241, 248-249; ע"א 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם; 18/1/15); ת"א 16790/04 שלום נ' ד"ר שפלן (פורסם; 21/8/06)].
-
בהתחשב בכלל האמור לעיל, אני מעמיד את הפיצוי בגין עגמת הנפש הכאב והסבל שנגרמו לתובעת בענייננו על סך של 100,000 ₪.
-
כאמור, התובעת זכאית גם להשבת הסכומים שהוציאה בגין הניתוח, בגין הניתוח. על פי הקבלות שהציגה שילמה לנתבע בגין הניתוח סך של 13,550 ש"ח באפריל 2011, שהוא סכום הכולל מע"מ. בליווית הצמדה וריבית כדין מגיע סכום זה נכון להיום לסך של 15,800 ₪ (בקירוב).
-
התובעת עותרת לפיצוי גם בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד בגין נכות צמיתה. כאמור, לא מצאתי כי הנכות הרפואית שניתן לייחס לתובעת כיום בהקשר של אפה נגרמה בגין התרשלותו או אשמו של הנתבע. עם זאת, בשל הצורך שנותר אצל התובעת ליתן מענה לבעיה תפקודית שנותרה באפה (כשרופאים של קופת החולים מוצאים כי עדיין קיימת סטיה קלה של המחיצה, וגם פרופ' אלידן המומחה מטעם הנתבע מאשר בחוות דעתו: "סטייה קלה של מחיצת האף לשמאל"), אני מוצא כי יש לפצות את התובעת בגין אותו הפסד שכר שייגרם לתובעת בגין ההידרשות לניתוח הנוסף (בתקופת אי-הכושר – בשל הניתוח), לרבות הוצאות נסיעה והוצאות נלוות, בסך של 9,200 ₪.
-
עוד אציין, כי משדחיתי את טענות התובעת לגבי הרשלנות בעצם ביצוע הניתוח והקשר הסיבתי לליקויים שהיא מצביעה עליהם, אני מוצא לשפותה רק בגין מחצית הוצאותיה בגין חוות הדעת ועדויות המומחים.
ה.3. התביעה נגד הנתבע 2 - נדחית
-
מטעם הנתבע 2, המרכז הרפואי, העיד פרופ' זליקובסקי, שהוא מומחה בתחום כלי הדם. הוא הקים את המרכז הרפואי בו בוצע הניתוח בתובעת, והמרכז הרפואי היה בבעלותו עד לשנת 2015.
-
בעדותו העיד כי הנתבע 2 הינו מרכז כירורגי רב-תחומי, המעניק ייעוץ, אבחון וטיפול בתחומי הכירורגיה האמבולטורית, ומתקיימים בו ניתוחים קטנים ובינוניים. הרופאים אשר פועלים במרכז הרפואי עובדים באופן עצמאי ובמסגרת פרטית, ואין למרכז הרפואי כל אחריות לרופאים הפועלים בו, והוא לא משמש מעסיקם או מעורב באבחנות, החלטות רפואיות או בטיפולים אשר נערכים בו.
-
לאחר עיון במכלול הראיות והעדויות, מצאתי כי כי הוכח שתפקידו של המרכז הרפואי הוא לספק שירותי אכסניה בלבד. בחקירתו העיד פרופ' זליקובסקי, בין היתר: "שאין לי יד ורגל בבחירה של החולים, או במה שהרופא אומר, אני משמש אכסניה..." [עמ' 232 לפרו']; בהמשך הוסיף: "... אני פשוט נותן את השירות של אחיות, מרדים, חדר ניתוח... ואשפוז, במידת הצורך, זה מה שאנחנו נותנים לכל רופא ורופא... על זה בנוי גם המרכז הרפואי, כל היתר זה רק הרופא..." [עמ' 238 לפרו']; והבהיר: "... דרך אגב, כל חולה וחולה, הרופא מביא את החולים שלו שבאו ממנו, אני לא בוחר לאף רופא אף חולה, המקום בנוי על רופאים שמביאים את החולים שלהם, והרופא עבד אצלנו, הביא את התעודות וקיבל את ההכשר..." [עמ' 248 לפרו'].
-
מהעדות עולה עוד, כי המרכז הרפואי לא העסיק את הנתבע 1 ולא התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד, וכי הנתבע שכר מהמרכז הרפואי בהתאם לבקשתו חדר ניתוח, צוות מרדימים וסיעוד.
-
אינני מקבל את טענת התובעת כי בנסיבות ענייננו, בהם הטענה היחידה שהתקבלה נגד הרופא הנתבע היא טענת הטעיה, עומדת לה עילה של אחריות שילוחית נגד המרכז הרפואי. ספק בעיני שבהתחשב בטענות התביעה קיימת יריבות בין התובעת לבין המרכז הרפואי. פרופ' זליקובסקי העיד בחקירתו באשר ליחסים בינו לבין התובעת, בעדות שלא נסתרה: "אני לא מכיר אותה, היא לא פנתה אליי, היא הלכה לרופא שהיא בחרה, היא סיכמה איתו את הניתוח, או לא סיכמה, כל מה שקרה ביניהם, אותו רופא, הביא את החולה אליי למלון. במלון היא קיבלה שירותים, איך אני אחראי עליה? לא קבעתי לה את הניתוח, לא בחרתי את סוג הניתוח, לא, אני, אין לי בכלל מגע איתה." [עמ' 250 לפרו'].
-
על אף האמור לעיל, אני מוצא לציין כי המרכז הרפואי כשל בשמירת המסמכים הרפואיים המלאים מהניתוח שבוצע; לפניתה של התובעת – ששילמה על קבלת העתק החומר הרפואי שנשמר באותה אכסניה, כל שנמצא על ידי המרכז הרפואי היה דו"ח הניתוח; היתר – לא אותר. התובעת לא טענה בענין זה גם בכתב התביעה המתוקן, לרבות לא – לנזק ראייתי, והמרכז הרפואי מצביע על כך, שטענות נגדו במישור זה של אובדן המסמכים הינן הרחבת חזית.
-
עם זאת, אני סבור שבקביעת הוצאות משפט לטובת המרכז הרפואי, יש להתחשב בכשל של הנתבע 2 בשמירת מסמכים מהניתוח. יש לקחת בחשבון שהתובעת פנתה למרכז הרפואי טרם הגשת התביעה (וגם לאחריה) בדרישה לקבלת מסמכים, שילמה עמלה, והמסמכים לא נמצאו. מחובתו הבסיסית של המרכז הרפואי, כמי שמשמש אכסניה לניתוחים, לשמור בהתאם להוראות הדין - מסמכים רפואיים של הניתוחים שמתקיימים בין כתליו. בגין היעדרם של המסמכים, כאמור, המצג שהוצג לתובעת מאת המרכז הרפואי טרם הגשת התביעה היה כזה, "שעודד" אותה לנהוג זהירות ולהבטיח את עירובו בתביעה כנתבע, לפחות בשלב הראשון.
סוף דבר
התביעה הנדונה נגד הנתבע 1 מתקבלת בחלקה, כך שהנתבע 1 ישלם לתובעת סך של 125,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום;
כמו כן, יישא הנתבע 1 בתשלומים כדלקמן:
-
במחצית מהוצאות חוות הדעת הרפואיות של התובעת ושכר עדות מומחי התובעת בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום (לפי חשבוניות);
-
בסכום האגרה ששולמה בצירוף ריבית והצמדה מיום התשלום;
-
ובשכר טרחת עורך דין בשיעור 29,250 ₪.
התביעה נגד הנתבע 2 נדחית. התובעת תישא בשכר טרחת עורך דין של הנתבע 2 בשיעור של 8,000 ₪.
51293זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, י"ט אלול תש"פ, 08 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.
