ע"ע 14265-10-15

בשם המבקשת: עו"ד מוטי גנץ

בשם המשיב: עו"ד חמזה חלואני

ה ח ל ט ה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה ברוינר ישרזדה ונציגי הציבור מר נוריאל ממליה ומר חנוך צמיר; סע"ש 436-06-13) מיום 4.8.15, בו חויבה המבקשת לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות כתוצאה מעבודתו וסיום עבודתו. מנגד, התקבלה בחלקה טענת קיזוז שהעלתה המבקשת. סך הכול חויבה המבקשת בסך של 6,485 ₪, ללא צו להוצאות.   

הרקע לבקשה:

2.המשיב, תושב הרשות הפלסטינית, עבד אצל המבקשת כרצף, החל מחודש אוגוסט 2007 ועד פיטוריו בחודש פברואר 2011. תלושי שכרו הונפקו כמקובל על ידי שירות התעסוקה, ומשקפים עבודה לאורך כל תקופת העבודה בהיקף ממוצע של 13 ימי עבודה בחודש. לאחר פיטוריו הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לתשלום פיצויי פיטורים והפרשי זכויות סוציאליות. המבקשת התגוננה, בין היתר, בטענה כי המשיב לא עבד בפועל בכל ימי העבודה שדווחו על ידה לשירות התעסוקה ובגינם קיבל שכר, ולכן עליו להשיב את השכר שקיבל בגין ימים אלה. לטענתה, נאלצה לדווח על מינימום ימי העבודה שדורש שירות התעסוקה על מנת לשמר את היתר ההעסקה של המשיב, וזאת גם בחודשים בהם עבד פחות מכך וגם בחודשים בהם לא עבד כלל.

3.בית הדין האזורי, לאחר שמיעת ראיות, פסק לזכות המשיב הפרש פיצויי פיטורים (מעבר לחלק בשיעור 72% שהופרש לשירות התעסוקה) בסך של 2,216 ₪; חלף הודעה מוקדמת (שכן אמנם ניתנה הודעה מוקדמת אך המשיב לא שובץ במהלכה לעבודה כלשהי ולא קיבל שכר) בסך של 2,483 ₪; הפרש דמי הבראה בסך של 413 ₪; הפרש שכר עבודה עד גובה שכר המינימום היומי בסך של 4,212 ₪; הפרשות לקרן השתלמות בסך של 421 ₪; והפרש דמי נסיעות בסך של 4,098 ₪. שאר התביעות נדחו.

אשר לטענת הקיזוז - בית הדין קיבל את גרסתה העובדתית של המבקשת לגבי כך שדיווחיה לשירות התעסוקה ותלושי השכר שהונפקו למשיב אינם משקפים במדויק את ימי העבודה בפועל. בית הדין הפריד בהקשר זה בין חודשים בהם המשיב לא עבד כלל לבין חודשים בהם עבד בהיקף חלקי. לגבי חודשים בהם המשיב לא עבד כלל (65 ימים) נקבע, כי הדיווח בגינו ותשלום השכר נעשה משיקוליה הכלכליים של המבקשת ולטובתה, על מנת להבטיח כי המשיב יעמוד לרשותה בעת הצורך מיד עם דרישה. מדובר לפיכך בתשלום עבור עצם הנכונות לעבוד, כאשר המבקשת היא זו שלא סיפקה למשיב עבודה הגם שהעמיד עצמו לרשותה, ולכן היא אינה רשאית לדרוש חזרה את התשלום גם אם המשיב עבד בחודשים אלו במקומות אחרים.

מאידך לגבי חודשים בהם סיפקה המבקשת עבודה - קיבל בית הדין כמהימנים את דו"חות הנוכחות שהציגה המבקשת ומלמדים על העסקה בהיקף נמוך מזה שדווח, וקבע כי "בתקופה בה ישנו צורך ברצפים, הרי שהצורך הוא יומיומי ואין טעם מבחינת הנתבעת לכך שהתובע יתייצב לעבודה במשרה חלקית כל כך". לפיכך הדיווח על ימי עבודה ביתר בחודשים אלה "לא שימש את הנתבעת כלל אלא את התובע בלבד", שהשתמש בהיתר העבודה על מנת לעבוד אצל מעסיקים אחרים. מדובר ב - 35 ימים לאורך כל תקופת העבודה ובהתאם הורה בית הדין על קיזוז סך של 6,195 ₪ (גובה השכר בגין ימים אלו) מהסכומים שנפסקו לזכות המשיב.

הבקשה וטענות הצדדים: