א. ח. נ' קצין התגמולים

ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית וקבע שלא נמצאו סימנים להפרעת חרדה בתר-חבלתית או לנכות נפשית כתוצאה מפציעתו בהיותו בחופשה ביום 3.9.1994.

רקע וכתבי הטענות

1.ביום 3.9.1994, בעת היותו של המערער בשירות סדיר, הוא נפגע בראשו וברגליו בתאונת דרכים, כאשר היה בחופשה. עקב הפגיעה הוא הוכר על-ידי המשיב כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), ולאחר הליכים ממושכים בוועדות רפואיות (מחוזית ועליונה) ובבית המשפט המחוזי נקבעה לו נכות משוקללת של 22% בגין חבלת ראש עם איבוד הכרה והפרעה התנהגותית.

2.ביום 30.8.2012, שמונה עשרה שנים לאחר תאונת הדרכים, הגיש המערער למשיב בקשה להכרת זכות [מחלה], בה טען לקיומה של הפרעת חרדה פוסט-טראומתית ( -PTSD Post Traumatic Stress Disorder) בעקבות פגיעת הראש שנגרמה לו באותה תאונה.

3.לאחר הגשת הבקשה, הפנה המשיב את המערער אל הפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר בדק אותו וקבע בחוות דעת מיום 10.7.2013 כי לא אבחן סימנים של PTSD (להלן: חוות דעת ומוש 1). לאור חוות דעת זו דחה המשיב ביום 6.8.2013 את הבקשה. על החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו.

4.בכתב הערעור המתוקן נטען כי המסקנה בחוות דעת ומוש 1 אינה עולה בקנה אחד עם הטיפולים הפסיכיאטריים הממושכים אותם עבר המערער לאורך השנים ועם קביעות פסיכיאטריים שטיפלו בו וקבעו שהוא סובל מפגיעה פוסט-טראומתית. להוכחת טיעון זה הפנה בא-כוח המערער למסמכים הבאים: (1) מכתב מיום 19.2.1996 של פסיכולוגית מהמכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש, בו כתבה ש"ניתן להבין שכיום א' סובל הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה נפשית"; (2) חוות דעת מיום 31.12.1996 של הפסיכיאטר ד"ר גיורא הידש, בה נקבע כי "תלונותיו וממצאי הבדיקות הפסיכולוגיות מתאימים להפרעה פוסט-טראומתית עם נזק מוחי פרונטלי"; (3) מכתב מיום 2.7.1997 של הפסיכיאטרית ד"ר א. כנעני קליין מהמרפאה לבריאות הנפש בנהריה, בו נכתב כי המערער "אובחן כסובל מתסמונת פוסט-טראומתית"; (4) מכתב מיום 4.8.1999 של הפסיכיאטר ד"ר ש. פוקס מהמרכז הרפואי לבריאות הנפש מזרע, בו צוין כי "אובחן במרפאה בנהריה שם טופל כסובל מתסמונת פוסט-טראומתית"; (5) מכתב מיום 24.3.2003 של הפסיכיאטר ד"ר אמיל בירמן מהחטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם, שכתב: "התרשמתי כי (המערער - א"ג) סובל ממצב דכאוני והפרעה פוסט טראומתית, כאשר ברקע כנראה קיימת פגיעת מוח פרונטלית"; (6) מסקנות בדיקה נוירו-פסיכולוגית בחטיבה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם מיום 5.4.2005, לפיהן אצל המערער "התגלו מגוון סימנים הן אמוציונליים והן קוגניטיביים המעידים על קיום דיספונקציה ממוקדת בעיקר ב-Dominant Frontal Lobe"; (7) מכתב מיום 13.3.2012 של הפסיכיאטרית ד"ר מ. לבנשטם מהחטיבה הפסיכיאטרית בבית החולם רמב"ם, בו נכתב:

"לאחרונה נבדק ב-2.8.2012; מצבו הנפשי ללא שינוי. מצב רוחו ירוד, אין הנאה מהחיים, מיואש, חושב על המוות (לפעמים), לא יכול להיות בין אנשים כי עצבני, שולל כוונות אובדניות קונקרטיות, אין תיאבון, לא ישן טוב בלילות כי מתוח .... מאובחן כסובל מ-: Chronic PTSD, Depressive Disorder, Other Organic Personality and Behavioral Disorder due to Brain Damage (Frontal Brain Injury with Defuse Axonal Injury) ".

עוד נכתב כי החל מיום 25.11.2013 המערער טופל במרפאה הפסיכיאטרית בבית החולים. לכתב הערעור המתוקן צורפו תצהירו של המערער מיום 6.7.2014 וחוות דעת מיום 22.6.2014 של הפסיכיאטר ד"ר א. נפתלי, אשר בדק את המערער ביום 30.12.2013 וקבע כי הוא סובל מ-PTSD (להלן: חוות דעת נפתלי).

5.המשיב הגיש כתב תשובה, בו טען כי כל הבקשות שהגיש המערער מאז פציעתו בתאונת הדרכים, ובהן טען להכרה בקשר סיבתי בין PTSD לבין תאונת הדרכים ולהחמרה במצבו, נדחו, וכי קביעת ועדה רפואית מיום 9.11.1997, שהכירה בקשר סיבתי בין התאונה לבין פגיעה ברגליים וחבלת ראש עם איבוד הכרה והפרעת התנהגות, נותרה על כנה. המשיב צרף לכתב התשובה חוות דעת משלימה מיום 12.10.2014 של ד"ר ומוש (להלן: חוות דעת ומוש 2), וטען כי יש להעדיף את מסקנת המומחה מטעמו על פני מסקנתו של ד"ר נפתלי, המומחה מטעם המערער.

6.לאחר שהמומחים הרפואיים נחקרו על-ידי באי-כוח הצדדים והשיבו לשאלותינו, החלטנו ביום 18.6.2018 למנות את הפסיכיאטר פרופ' אבי בלייך כמומחה מטעם הוועדה, על מנת שיחווה דעתו מאיזו פגימה נפשית סובל המערער והאם קיים קשר סיבתי בינה לבין תאונת הדרכים. פרופ' בלייך הגיש את חוות דעתו מיום 9.1.2019, וביום 7.4.2019 השיב לשאלות הבהרה שהופנו אליו על-ידי בא-כוח המערער. באת-כוח המשיב הודיעה כי אינה מבקשת להציג למומחה שאלות הבהרה. אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה.