ערעור על החלטת ביהמ"ש למשפחה שדחה תביעת בעל לדון בעניין רכוש בשל חוסר סמכות

1. המערער והמשיבה היו נשואים זל"ז והתגרשו לאחר דיונים ארוכים וממושכים בביה"ד
הרבני. לאחר שהצדדים התגרשו, הגיש המערער לתביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בנושא רכוש,
ובה ביקש סעד הצהרתי אשר יקבע כי המשיבה, על פי דין, שותפה עם המערער וחבה כפי חלקה
בכל חיובי המערער ושל החברה בה פעל, ביהמ"ש יפסוק כי המערער שותף בחלקים שווים עם
המשיבה בכל זכויותיה הכספיות שהצטברו עמה ממקום עבודתה או כל מקום אחר, וכן ביקש
פירוק שיתוף בזכויות הצדדים בדירת מגורים בתחולת הדירה.

האישה ביקשה לדחות את התביעה מטעמי סמכות, משום שגרסה שכל אותם ענינים המבוקשים
בתביעה, הוקנו לסמכות ביה"ד הרבני ע"י הבעל בעת הגשת תביעת הגירושין ולאחר מכן,
במהלך הדיונים בביה"ד הרבני.

ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל טענת חוסר הסמכות, דחה את התביעה מחוסר סמכות, ועל כך
הוגש הערעור.

2. טענת המערער היא, כי נכון שהגיש תביעת גירושין לביה"ד הרבני עוד בשנת 1990, אולם
באותה תביעה כרך בזהירות פריטים בודדים מעניני הרכוש שאותם הגדיר בס' 14ב של תביעתו
לביה"ד הרבני, ורכוש משותף לצורך זה כולל רק מכונית, תחולת דירה, חסכונות ופקדונות
שעל שם האישה.

זאת ועוד, הוא ציין בס' 10 שבתביעה, שהצדדים שותפים בבעלות בדירה מסוימת, ובתחולת
אותה דירה, אולם הוא ציין זאת לא כדי שהדבר יראה שביה"ד מתבקש לדון בעניין הדירה,