המוסד לביטוח לאומי נ' פלוני

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופט הבכיר אסף הראל ונציגי הציבור גב' עולא מוסא ומר צבי הלפרין, ב"ל 27303-12-20) בגידרו התקבלה תביעת המשיב להכיר באירוע ירי לעברו כתאונת עבודה.

בתקופה הרלוונטית, עבד המשיב כנהג אוטובוס ציבורי להסעות. ביום 24.11.05 נסע ברכבו לעבר נקודת האיסוף הראשונה, ובמהלך נסיעתו, בטרם אסף נוסע כלשהו, נפצע מירי שפגע בו. בעקבות הירי, התנגש רכבו של המשיב ברכב אחר חונה.

בהחלטה מיום 28.1.24 קבע בית הדין האזורי כי המשיב עומד בנטל השכנוע להראות כי נפגע תוך כדי ועקב עבודתו כנהג הסעות בחברה. בית הדין קבע כי בנסיבות העניין חלה חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק). זאת, כיוון שמדובר בנהג הסעות שעבודתו מתחילה מעת יציאתו מביתו, ולא רק בשעת עליית הנוסע הראשון לרכב. בהמשך לכך קבע בית הדין כי החזקה לא נסתרה, תוך שהוא מנמק החלטתו זו כך:

"במקרה כאן, טוען התובע שאין לו אויב ואין לו סכסוך עם אף אחד, וכי נקלע באקראי לירי (עדות התובע בעמוד 10 לפרוטוקול). גרסת התובע לא נסתרה. אף שהמשטרה פתחה בחקירת אירוע הירי, החקירה הופסקה בשל כך שהעבריין אינו ידוע, באופן שהחקירה יכולה להתחדש בכל עת. המדינה סרבה לאפשר לצדדים לעיין בחומרי החקירה מאחר ואלה כוללים חומרי חקירה רגישים. היא אפשרה זאת רק לגבי ארבעה מסמכים, ביניהם שני דו"חות פעולה של המשטרה והודעה שמסר התובע לחוקר המשטרה ביום בו נפגע (מוצגים נ/1-נ/4; עמדת המדינה כפי שהוגשה בהליך בר"ע (ארצי) 4714-12-21). ממסמכים אלו לא ניתן לדעת האם מסתבר יותר שאירוע הירי כוון לתובע, או שמא הוא נקלע אליו באקראי. בהודעה שמסר התובע לחוקר המשטרה, ציין התובע שהוא לא יודע מי ירה בו; אינו יכול לספר מה קרה לו; והוא לא רוצה לשתף פעולה ולספר מה היה בדיוק. ניתן היה לטעון כי חוסר שיתוף פעולה זה של התובע מלמד שהוא מנסה להסתיר מידע, אולי מידע המלמד שהירי כוון אליו. אלא שזו השערה בלבד. התובע מסביר שההודעה נגבתה ממנו ביום בו נפגע, זמן קצר לאחר הירי, והוא לא היה בהכרה מלאה (עדות התובע בעמוד 11 לפרוטוקול). מעבר לגרסה זו של התובע שלא נסתרה, יש לקבוע שהסיבות לאי רצונו של התובע לשתף פעולה עם השוטר במסירת גרסה יכולות להיות מגוונות – למשל חששו שמשפחתו תיפגע. חיזוק לאפשרות זו ניתן ללמוד מדו"חות הפעולה של המשטרה שציינו שבמתחם משפחת XXX בג'סר א זרקא לא היתה נכונות של אף אחד לשתף פעולה עם המשטרה. היינו, לא מדובר בהתנהלות שיוחדה לתובע בלבד. אנו קובעים שהנתבע לא הצליח להראות שמסתבר יותר שהירי כוון לתובע וכי אינו קשור לעבודה".

בית הדין האזורי היה ער לכך שהמדינה הגישה פרפרזה של חומר החקירה מהתיק המשטרתי, לפיה הירי ממנו נפגע המשיב לא היה אקראי או תועה, אולם קבע כי: "איננו מקנים לפרפרזה זו משקל כלשהו עת לא הוצגו לנו המסמכים או הראיות שעמדו בבסיס ניסוחה".

על יסוד ההחלטה מיום 28.1.24 מונה מומחה יועץ רפואי על מנת שיחווה דעתו האם בעקבות הירי נדרש המשיב לטיפול רפואי או שהיה מצוי בתקופת אי כושר. המומחה שמונה קבע כי המשיב נדרש לטיפול רפואי וכי היה מצוי בתקופת אי כושר בעקבות הירי. לאחר היאסף החומר ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר בגדרו קבע, בין היתר, כי אינו מוצא מקום לסטות מקביעותיו בהחלטה מיום 28.1.24 לפיהן לא הוכח כי הירי היה מכוון, כמפורט לעיל.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים בפנינו בכתב ובעל-פה ואת מכלול החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, וננמק.

נקדים ונציין כי לצורך הכרעה בערעור אין מקום להידרש לשאלה אם המשיב היה בדרכו לעבודה, שאז הנטל לשכנע בקיומה של תאונת עבודה מוטל על שכמו, או שהיה במהלך העבודה, שאז הנטל לסתור קיומה של תאונת עבודה מוטל על המוסד, נוכח חזקת הסיבתיות הקבועה בסעיף 83 לחוק. הטעם לכך שאיננו רואים מקום להידרש לשאלה זו, השנויה במחלוקת בין הצדדים, נעוץ בכך שמאזן ההסתברויות נוטה לצד המסקנה כי מדובר בירי שכוון כלפי המשיב באופן אישי, ולא בירי תועה. משההכרעה מושתתת על נטיית מאזן ההסתברויות, הרי שהשאלה מי נושא בנטל השכנוע אינה מעלה ואינה מורידה.

המסקנה כי כף המאזניים הראייתית נוטה לעבר המסקנה העובדתית כי הירי היה ירי מכוון לעבר המשיב מבוססת על הטעמים הבאים: