וילנר נ' אקוויז בע"מ

האם התובע זכאי לפדיון 134.37 ימי חופשה שנתית, שנצברו בתלוש שכרו האחרון? זוהי המחלוקת אשר עלינו להכריע בה.

רקע כללי 

1. הנתבעת הינה חברה העוסקת בטיפול בשפכים באמצעות טכנולוגיות מתקדמות. התובע עבד בנתבעת כסמנכ"ל כספים בתקופה שמיום 01/11/2010 עד ליום 28/02/2022, מועד בו הגיעו יחסי העבודה לסיום לאחר שהתובע התפטר.

    

2. תנאי העסקתו של התובע הוסדרו בהסכם העסקה מיום 17/10/2010 (להלן – הסכם ההעסקה) במסגרתו נקבע, בין היתר, כי התובע זכאי ל- 20 ימי חופשה שנתית בשנה, וכי הוא רשאי לצבור שתי מכסות שנתיות של ימי חופשה ובלבד שניצל 7 ימי חופשה מדי שנה. עוד נקבע בהסכם ההעסקה כי ככל ונבצר מהתובע לנצל את מכסת החופשה הצבורה בשל דרישות התפקיד, רשאית הנתבעת, לפי שיקול דעתה, לאשר בכתב ניצול ימי החופשה שנצברו ככל המוקדם טרם מחיקתם (סעיף 4.4. להסכם ההעסקה, על תתי סעיפיו).

    

3. בשנת 2021, נרכשה הנתבעת על ידי בעלי מניות חדשים, ובעקבות כך הוחלפו חברי הדירקטוריון.

    

4. לאחר סיום העסקתו, התובע פנה לנתבעת, באמצעות בא כוחו, ודרש תשלום "זכויותיו", ובכלל זאת פדיון חופשה (ר' נספחי כתב התביעה). משלא נענה, הוגשה התביעה דנא.

    

5. בכתב התביעה התובע עתר לפדיון 164.37 ימי חופשה, אשר כוללים 30 ימי חופשה שהנתבעת פדתה לטענתו בחודש 11/2020, מבלי שהתובע ניצל ימי חופשה באותו חודש, ו- 134.37 ימי חופשה אשר נצברו בתלוש שכרו האחרון – 02/2022. בכתב ההגנה, אליו צורף הסכם ההעסקה, הנתבעת הכחישה את טענות התובע בכללותן ועתרה לדחיית התביעה.