סמילובצקי ואח' נ' פלאפון תקשורת בע"מ ואח'

פסק דין

לפניי תביעה כספית בסכום של 15,000 ש"ח וכן תביעה שכנגד על סך 7,134 ש"ח.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת וטענות הצדדים:

ביום 22.2.11 וכן במועד נוסף לאחר מכן, נחתמו בין הצדדים הסכמים לקבלת שירותי תקשורת, לרבות רכישת ציוד ו/או מכשירים, במסגרתם התחייבה התובעת/ נתבעת שכנגד (להלן: "הגב' נטליה") לשלם לנתבעת/ תובעת שכנגד (להלן: "החברה") סכומים שונים בהתאם למוסכם ובהתאם לחשבון תקופתי אשר יוגש לה מעת לעת (להלן: "ההסכמים" ו/או הסכם ההתקשרות").

החל ממועד חתימת ההסכמים, שילמה הגב' נטליה את התשלומים החודשיים כמועדם באמצעות כרטיס אשראי של בנק הדואר, אולם, החל מיום 12.12.11 לא כובדה הוראת החיוב על ידי חברת האשראי.

על פי גרסת התובעת, ביום 22.2.12 או במועד סמוך לו, העבירה את ניהול חשבונה לבנק דיסקונט וכפועל יוצא מכך חתמה והחתימה את סניף הבנק על הוראת קבע חדשה לטובת החברה. לטענתה, על אף שהעבירה מסמך זה לחברה, המשיכה האחרונה לשלוח אליה התראות בגין חוב שלא שולם, אף הגדילה לעשות כאשר במהלך חודש 03/2012 ניתקה אותה החברה משירותיה. הגב' נטליה מיהרה, לדבריה, להסדיר את החוב, אלא שלמרות הבטחות החברה לפיהן תכובד הוראת הקבע שנמסרה לה, לא פעלה החברה כאמור.

לטענת התובעת, לאור התנהלות החברה, נגרמו לה נזקים ממוניים ושאינם ממוניים, לפיכך עותרת התובעת לתשלום סך של 15,000 ש"ח בגין הנזקים וכן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה.

החברה מתכחשת בכתב הגנתה לאחריות כלשהי המוטלת עליה, כמו כן מתכחשת לנזקים הנטענים בכתב התביעה. לדבריה, נענתה לכל פניותיה של התובעת ונקטה בכל האמצעים העומדים לרשותה לצורך כך, אלא שהגב' נטליה היא שהביאה להפרת ההסכמים ולניתוק השירותים כתוצאה מחוב שצברה בשל שלא הסדירה אמצעי תשלום תקין שיהא מקובל על החברה.

על פי גרסת החברה, ניתוק התובעת משירותיה נעשה לאחר שמשך מספר חודשים לא עדכנה אמצעי תשלום חלופי. לדבריה, רק כעבור למעלה מחודשיים, ביקשה התובעת לעדכן אמצעי תשלום חלופי באמצעות חשבון בבנק דיסקונט, אלא שהיות וחשבון זה נמצא "מוגבל" (בהתאם להערה שהופיעה אצל החברה וכן בהתאם לרישומי בנק ישראל), סירבה החברה לכבד אמצעי תשלום זה. לדברי החברה, גם לאחר ניתוק השירותים, חזרה והבהירה לגב' נטליה כי, כל עוד לא תעדכן אמצעי תשלום לא ניתן יהיה לחבר אותה לשירותי החברה מחדש, אלא שהגב' נטליה לא פעלה כאמור, ובמקום זאת צברה חוב על סך של 7,133.62 ש"ח.

לאור ההפרות הנטענות בכתב ההגנה, הגישה החברה כתב תביעה שכנגד בסך של 7,133.62 ש"ח המורכב משימוש בשירותים וכן בגין יתרת התשלום בגין רכישת ציוד.

הגב' נטליה חזרה בכתב ההגנה שכנגד על גרסתה ולטענתה, משסירבה החברה לקבל את אמצעי התשלום שהוצע לה, הוראה לחיוב חשבון אשר נחתמה כדין על ידי בנק דיסקונט, אין לה להלין אלא על עצמה. לדבריה, התנהלותה הבלתי סבירה של החברה גרמה להפרת ההסכם בין הצדדים, הפרה אשר הייתה נמנעת אילו הייתה פועלת החברה בכפוף להוראות הדין.

דיון והכרעה:

ביום 7.11.13 התקיים בפניי דיון. התובעת/ הנתבעת שכנגד העידה בעצמה ואילו מטעם הנתבעת/ התובעת שכנגד העיד מר עוז מיכאלי, נציג צוות טיפול משפטי אצל החברה. שני העדים נחקרו בחקירה נגדית על ידי ב"כ הצד שכנגד, אשר הגישו סיכומיהם בכתב.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים על כלל נספחיהם, וכן לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, הגעתי למסקנה לפיה, דין התביעה להידחות ודינה של התביעה שכנגד להתקבל.

התביעה העיקרית:

כלל בהליך אזרחי כי, המוציא מחברו עליו הראיה, היינו- התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל דין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה וכי, גרסת הנתבעת סבירה יותר ומתקבלת יותר על פני גרסת התובעת.

אין חולק כי, הנתבעת סירבה לעדכן את אמצעי התשלום החלופי שמסרה לה הגב' נטליה, אלא שאינני סבור כי בשל כך בלבד ביססה התובעת עילת תביעה כלשהי כנגד הנתבעת.

בהתאם לגרסת הנתבעת, הימנעותה מלאשר לגב' נטליה את אמצעי התשלום (הוראה לחיוב החשבון בבנק דיסקונט) נבעה בשל כך שמצאה כי חשבון זה "מוגבל" (טענה שהתובעת אישרה במהלך הדיון בפניי). על אף שהתובעת לא הייתה מוכנה לקבל טענה זו, מצאתי כי, הנתבעת עדכנה אותה פעם ועוד פעם כי, לא תוכל לאשר לה אמצעי תשלום זה. כפי שעולה מתרשומת פנימית אותה צירפה הנתבעת לכתבי טענותיה, נציגי החברה שוחחו עם הגב' נטליה ועדכנו אותה כי אין הם רשאים לקבל את הוראת הקבע כאמצעי תשלום חלופי שכן חשבונה מוגדר כ"מוגבל". נציג הנתבעת העיד בפניי כי, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שמצב זה מעמיד אותה בפני סיכון גביה גבוה.

מעבר לכך שגרסה זו מתיישבת עם ההיגיון ונשמעה סבירה בעיניי, מצאתי כי בהסכם ההתקשרות עליו חתומה התובעת נכתב במפורש כי, על התובעת לספק אמצעי תשלום שיהא מקובל על החברה (ראה נספח א'2 ונספח ז לתצהיר נציג החברה), משכך, היות והנתבעת בחרה שלא לקבל אמצעי תשלום זה, היה על התובעת לספק לה אלטרנטיבה אחרת שתהא מקובלת על שני הצדדים. משלא הוכיחה התובעת כי, פעלה כאמור, אין מקום לקבל את טענותיה.