סלמן נ' הראל בע"מ - חברה לבטוח

החלטה

לפני בקשה של הנתבעת לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ביום 1 מאי 2011 עד למתן החלטה בערעור אשר הוגש על ידה לבית המשפט המחוזי.

הבקשה הוגשה ביום 15 יוני 2011, לאחר הדיון שהתקיים בבקשה ביום 18 יולי 2011, הודיעה הנתבעת כי אינה מקבלת את הצעתי להסדר ושבה על בקשה זו. המשיב התייחס לבקשה במסגרת הודעה מיום 31 יולי 2011. בשל פגרת הקיץ ושהייתי בחופשה ניתנת החלטתי רק היום.

רקע עובדתי:

ראשיתו של הליך בתביעה לפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה. המשיב עזרא סלמן (להלן: "המשיב") יליד 21 נובמבר 1944 נהג מונית, תבע פיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו עקב אירוע מיום 10.06.2005. במסגרת הארוע, המשיב לקה בליבו בשל התנהגות אלימה פיזית ומילולית מצד נוסעים שהסיע במונית בה נהג. בהחלטת כבוד השופט אליהו בכר, מיום 28.01.2009, הוגדר האירוע כתאונת דרכים כמשמעה בחוק. במסגרת בר"ע שהוגשה על ידי המבקשת, הוסכם כי למבקשת שמורה הזכות לערער על החלטה זו במסגרת ערעור על פסה"ד ככל שיוגש.

פסק הדין, שניתן על ידי, עסק בשאלת נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה וגובה הפיצוי שיש לפסוק לו בהתאם. בפסק הדין קבעתי כי המבקשת תשלם לתובע סך של 243,255 ₪ אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין. כן תישא המבקשת בהוצאותיו של התובע בסך של 3,640 ₪, בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ כדין ותשיב לו את האגרה ששולמה על ידו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום.

ביום 15 יוני 2011 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין בכל הנוגע לניכוי המוסד לביטוח לאומי וכן ערעור על החלטתו של כב' השופט בכר בשאלת החבות מיום 28 ינואר 2009.

תמצית טענות המבקשת:

המבקשת טוענת לעניין החבות כי אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. המבקשת טוענת במסגרת הערעור כי לאחר שניתנה החלטתו של כב' השופט בכר, במסגרתה קבע כי הארוע נשוא התביעה הינו תאונת דרכים כהגדרתו בחוק ניתנו בביהמ"ש העליון מספר פסקי דין אשר קבעו הלכה שונה ולפיה אין המדובר בנסיבות בתאונת דרכים. עוד הוסיפה המבקשת וטענה כי ביהמ"ש זה שגה באופן חישוב ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

המבקשת טוענת כי במידה ופסק הדין לא יעוכב קיים סיכון ממשי שבמידה ויתקבלו טענותיה לא ניתן יהא לגבות בחזרה מהמשיב את סכום פסק הדין. המבקשת מציינת כי נכון למועד שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים המשיב לא עבד והכנסתו הסתכמה בתשלומי קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי.

לסיכום מציינת המבקשת כי לו יתקבלו טענותיה בערעור,לאור מגמת הפסיקה, לא יהא זכאי המשיב לפיצוי כלל.

תמצית טענות המשיב:

המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה, עיכוב ביצוע פסה"ד עד להכרעה סופית יהווה עיוות דין וחוסר צדק כלפי המשיב. לענין זה טוען ב"כ המשיב כי בהעדר תשלום לתובע יקשה עליו להמשיל ולנהל את הגנתו גם בערעור. לענין מצבו הכלכלי של המשיב נטען כי בבעלותו דירה וכי המבקשת תוכל להפרע, ככל שתזכה בערעור מנכס זה.

עוד טוען ב"כ המשיב כי לגופו של ענין ולנושא החבות דין הערעור להדחות.

דיון

המדובר בעיכוב ביצועו של סעד כספי.

"הכלל הוא, כי פסק-דין יש לבצע עם הינתנו בערכאה ראשונה ; ועל-מנת להצדיק עיכוב ביצועו, על המבקש זאת להצביע - ולשכנע - על קיומם של שני תנאים מצטברים : ראשית, כי קיימים סיכויים טובים להצליח בערעור ; שנית, כי אם יזכה בערעור יהא מן הנמנע או קשה להחזיר את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון"

(ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד), 661-659)

השיקולים להם נדרש בית המשפט בעת בחינת בקשה לעיכוב ביצוע הם, בעיקר שנים: סיכויי הערעור להתקבל ו"מאזן הנוחות". היינו, האיזון בין הנזק שייגרם לצד הזוכה אם יעוכב הביצוע לעומת זה שייגרם לצד המפסיד אם יחויב לבצע את פסק הדין ללא דיחוי. (ע"א 811/07 מכבי שירותי בריאות נ' גולובי, (מיום 15.2.07) פסקה 5 להחלטה ).

"יש לזכור כי נקודת המוצא של בית המשפט ביישום השיקולים האמורים היא כי גם הגשת-ערעור אינה מצדיקה את עיכוב ביצועה של ההחלטה (תקנה 466 לתקנות), ולפיכך, עיכוב ביצועו של פסק דין, ובייחוד פסק דין כספי, הוא החריג ולא הכלל"