מדינת ישראל נ' ברנד - פסקדין

פסק דין

רקע

1.הנאשם הודה בביצוע עבירה של הסעת תושב זר השוהה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א (ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). בהתאם להודאתו נקבע כי הנאשם ביצע את העבירה האמורה.

2.על-פי המתואר בעובדות כתב האישום, ביום 6.2.09, בשעה 16:16, בכביש 444 לכיוון צפון, הסיע הנאשם תושב האזור, אשר שהה בישראל שלא כדין.

3.המחלוקת בין הצדדים סבה סביב סוגיית הרשעתו או אי-הרשעתו של הנאשם.

טענות הצדדים

4.לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד נדב רייכמן, מדובר בהסעה של שוהה בלתי חוקי מיום 6.2.09. התיק המתין לתוצאותיו של הליך בבית-המשפט העליון, שדן בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, טרם התיקון להנחיות פרקליט המדינה. הנאשם ביצע את העבירה בעת שעבד כנהג מונית. לטענת המאשימה, הואיל ומדובר במי שזו פרנסתו, היה עליו להיזהר שבעתיים. חלוף הזמן נבע מהמתנה עד למתן ההלכה בבית המשפט העליון, ולא ניתן לזקוף את הדבר לחובת המאשימה. עתירת המאשימה היא להרשעת הנאשם ולהטלת מאסר על תנאי, קנס ופסילה על תנאי.

5.לטענת ב"כ הנאשם, עו"ד אופיר כתבי, מדובר בנאשם בן 42, ללא עבר פלילי, שזו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק. מדובר במקרה שנופל לגדרה של הנחיית פרקליט המדינה, ורק בשל מועד ביצוע העבירה, התיק לא נגנז.

6.הנאשם עצמו טען כי כבר נגרם לו נזק כלכלי.

7.שירות המבחן בחן ומצא כי הנאשם מודה בביצוע העבירה, נוטל אחריות מלאה על קיומה, וניכר כי מצר על תוצאותיה. שירות המבחן המליץ על הטלת צו של"צ בהיקף של 100 שעות בהתאם להחלטה מיום 17.4.13.

דיון והכרעה

8.לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי מן הראוי להורות על סיום ההליך באי-הרשעתו של הנאשם.

9.הלכה היא כי הימנעות מהרשעה תהא במצבים חריגים ויוצאי דופן, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם לבין התועלת של ההרשעה לאינטרס הציבורי. כך למשל, נקבע על-ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.07):

"החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה, תוך הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, מהווה, ביסודה, חריג לכלל הרחב הנטוע בתורת הענישה לפיו, מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין. הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית, היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא מהווה חוליה טבעית הנגזרת מהוכחת האשמה הפלילית. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את תכלית ההליך הפלילי, ומשלימה את שלביו השונים; היא מגשימה את ערך השוויון בין נאשמים בהליך הפלילי, ומונעת הפלייה בדרך החלתו...

במצבים חריגים, מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי, נתון בידי בית המשפט הכוח להחליט כי חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין".

10.בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) נקבע כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים מרכזיים: ראשית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, ושנית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם (ר' גם עפ"ג (מח' מרכז-לוד) 44065-04-12 מדינת ישראל נ' דאנו (15.7.12). כפי שיובהר להלן, סבורני כי התנאים האמורים מתמלאים במקרה דנן.

11.מבחינת סוג העבירה ונסיבותיה, הרי שיש בכך כדי לאפשר בנסיבות המקרה המסוים להימנע מהרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. הנאשם הסיע ביום 6.2.09 שוהה בלתי חוקי אחד. על-פי הנחיה מס' 2.15 של פרקליט המדינה, שעניינה "מדיניות האכיפה של מעסיקים, מסיעים ומלינים של שוהים בלתי חוקיים בישראל", אילו העבירה הייתה מבוצעת במועד מאוחר יותר, לאחר כניסתה לתוקף של ההנחיה החדשה, ביום 23.3.10, הרי שכלל לא היה מוגש נגד הנאשם כתב אישום. בית-המשפט העליון קבע ברע"פ 4562/11 מוחתסב נ' מדינת ישראל (7.3.13) כי הנחייה זו אינה חלה למפרע. בהקשר זה מן הראוי ליתן את הדעת לדברי כב' השופטת דפנה ברק-ארז בהלכת מוחתסב:

"במידה מסוימת, דווקא החלטת הפרקליטות לבקש כי ייגזר עונש מקל בעניינם של מי שיועמדו לדין בכל זאת, בשל כך שעברו את העבירה לפני מועד חקיקתו של תיקון מס' 13, מחזקת את השאלה בכל הנוגע לאינטרס הציבורי באכיפה. היא מעידה כאלף עדים על כך שאף לשיטת הפרקליטות עצמה, האינטרס הציבורי באכיפה לגבי התקופה הקודמת הוא חלש יחסית...

גם אם ההנחיה תעמוד בעינה – ולשיטתי, כפי שהבהרתי היה ראוי לשקול את עידונה של הוראת המעבר שבה – ייתכן שמענה חלקי לבעיה הכרוכה בהבחנה החדה בין תיקים שהורתם בפעולות שנעשו לפני "המועד הקובע" לבין תיקים שהורתם בפעולות מאוחרות יותר, יימצא ביישום גמיש של ההנחיה. ההנחיה אמנם מבטאת את מדיניותה העקרונית של התביעה, אך כשמה כן היא – הנחייה. ראוי שבמקרים מתאימים תשקול הפרקליטות אם מכלול נסיבותיו של המקרה, כמו גם קרבתו היחסית למועד הקובע, מצדיקים הימנעות מניהולו של המשפט כנגד הנוגע בדבר".

12.כלומר, כתב האישום הוגש נגד הנאשם אך בשל מועד ביצוע העבירה, כאשר אילו העבירה הייתה מבוצעת במועד מאוחר יותר, לאחר "המועד הקובע", כלל לא היה מוגש נגדו כתב אישום. על-פי הלכת בית-המשפט העליון, מובן הדבר שאין בכך כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום. ברם, יש בכך כדי להוות אינדיקציה לכך שמבחינת חומרת העבירה, אין המדובר ברף חומרה, אשר אינו מאפשר הימנעות מהרשעה. ככל שהאינטרס הציבורי מצדיק אי-הגשת כתב אישום לגבי מי שביצע את העבירה לאחר המועד הקובע, הרי שהאינטרס הציבורי מאפשר, בנסיבות מסוימות, הימנעות מהרשעה לגבי מי שביצע את העבירה לפני המועד הקובע (ר' גם ת"פ (פ"ת) 14453-12-09 מדינת ישראל נ' קלינר (25.4.13)).