כתובה

הצדדים נישאו כדמו"י ביום ח' בתמוז תשמ"ט (11.7.1989).

האיש עזב את דירת הצדדים ביום ח' בתמוז תש"ע (20.6.2010), וביום י"ז באב תש"ע (28.7.2010) הגיש תביעת גירושין. לדבריו עבר לגור אצל אמו, ולאחר מיכן הכיר אישה שחי איתה והיא הרה ממנו, לדברי הנתבעת האישה אינה יהודיה. בדיון ההוכחות הוזמנה בת זוגו שהצהירה שהכירה את האיש בהיותו נשוי בסוף שנת 2010 ובספטמבר 2011 נולד להם ילד.

הצדדים התגרשו בתאריך י"ט בתמוז תשע"ה (6.7.2015).

כתובת אישה היא 3 מיליון ש''ח.

בתאריך כ' בטבת תשע"ה (11.1.2015) ניתן פסק דין המחייב את האיש בכתובת אשתו, ואעתיק את מסקנות פסק הדין בעניין הכתובה והגירושין.

מסקנות:

א. על הצדדים להתגרש כהסכמתם.

ב. על הצדדים לפתוח תיק לסדור הגט.

ג. הבעל חייב עקרונית בכתובת אשתו.

ד. הבעל יעביר את חלקו בדירה על שם האישה כחלק מתשלום הכתובה.

ה. בנוסף הבעל ישלם לאישה סך 2,000 ₪ כל חודש למשך 30 חודשים, תשלום ראשון החל מתאריך 1.2.2015.

ו. שאר התשלומים שהזכרנו לעיל (בגוף הפסק) מגולמים גם כן כתשלום הכתובה.

על פסק דין זה הגיש האיש ובא כוחו ערעור לבית הדין הגדול בתאריך י' באדר תשע"ה (1.3.2015) וזה תוכן הערעור:

לאור האמור והמקובץ, מבוקש בזאת כי כבוד ביה"ד יקבל את הערעור ויקבע:

א. כי האישה – המשיבה אינה זכאית לכתובתה כלל.

ב. אף אילו היא זכאית הרי שיש לקבוע את סך הכתובה המוגזמת, לכל היותר, על סך של 120,000 ש''ח.

ג. אף אם ייקבעו דמי כתובה לאישה כאמור לעיל, הרי שיש לקזז מסכום זה את דמי השימוש הראויים בגין מגורי האישה לבדה משך השנים בדירת הצדדים, וכן את סך ה-18,000 ש''ח שנקבעו לה בערכאות האזרחיות במסגרת תביעתה למזונות משקמים.

פסק הדין מבית הדין הגדול ניתן בתאריך כ"ח בתשרי תשע"ז (30.10.2016) ואעתיק את עיקר פסק הדין: