המ"ש 8772-07-14 אבו גאמע נ' מדינת ישראל

בפני בקשה להאריך המועד להגשת בקשה להישפט , על פי סעיף 230 לחסד"פ [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

לטענת ב"כ המבקש, המדובר בדו"ח מצלמה מסוג ברירת משפט, שמספרו 38501195549 אשר ניתן לו בגין עבירת נהיגה במהירות מופרזת.

לטענת ב"כ המבקש, המבקש לא קיבל כל הודעה על דבר דואר רשום ולא חתם על הודעה כזו.

כמו כן, המבקש לא ביצע את העבירה ומי שקיבל ככל הנראה את הודעת התשלום הינו אבו ג'אמע נאיף, אשר שילם את הקנס היות והוא ביצע את העבירה. לבקשה צורף תצהיר מטעמו של נאיף ומטעם אחיו נעים.

ב"כ המשיבה, הביעה התנגדותה לבקשה וזאת מהנימוק, שהעבירה בוצעה בשנת 2011 ועברו כ-3 שנים מאז ועד להגשת בקשה זו ולא ברור כיצד נאיף זוכר שנהג במועד ספציפי זה. מה עוד, שאין כל הסבר לכך בתצהיר ולא מוסבר מהם הצרכים האישיים אשר בגינם לקח את הרכב.

עוד ציינה ב"כ המשיבה כי הפסיקה קבעה לא פעם שאין מקום ומשקל לתצהירים סתמיים שלא מספקים הסבר מניח את הדעת באשר למה שאירע.

לאחר בחינת הבקשה ונספחיה, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקש וזאת מהטעמים הבאים:

1. אכן לא ברור מדוע המבקש הגיש בקשה זו כעבור 3 שנים מיום ביצוע העבירה ולא דאג להגיש את הבקשה בהקדם.

2. יתרה מכך, המבקש העלה טענה לפיה, אח שלו, אשר לכאורה נהג ברכב ביום ביצוע העבירה, קיבל לידיו את הודעת הקנס ודאג לשלמה. כך שאם הדו"ח היה רשום על שם המבקש, ונשלח אליו בדואר רשום, סימן כי ה- דו"ח כן הגיע אליו, אחרת אין אפשרות כי "אחר" ישלם את הקנס ומשמעות התשלום הינה שהמבקש הורשע וריצה את העונש ולכן, אין מקום לפתוח את התיק למשפט מחדש.