החלטה בתיק ת.א 1256/01

          האם יש למבטח בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"), פתחון פה לטעון כי התאונה מהווה גם תאונת עבודה, מקום בו תביעתו של העובד נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל")? והאם יש מקום לצירופו של המל"ל כנתבע נוסף, כך שקביעתו של בית המשפט בשאלה אם מדובר בתאונת עבודה אם לאו, תחייב את המל"ל? על כך נסבה  הבקשה שלפנינו.

1.       התובע-המשיב מס' 1, יליד 24.3.79, נפגע ביום 10.10.2001 במה שנחזה להיות תאונת דרכים מינורית (להלן: " התאונה"). ברם, מאז התאונה ועד עצם היום הזה, התובע משותק בשתי גפיו התחתונות, ורתוק לכיסא גלגלים, מבלי שעלה בידי הרופאים לזהות את המקור האורגני לפגיעה.

בעת התאונה, נהג התובע ברכבו של מעבידו, הנתבע מס' 1 (להלן: " המעביד") שהיה מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעות-המבקשות מס' 2-3 (להלן: " המבטחות"). לתובע השתלמו ומשתלמים תשלומים תכופים בסכומים של 9,000-10,000 ש"ח לחודש.

2.       בכתב התביעה, טען התובע כי עובר לתאונה עבד אצל המעביד כמחלק פיתות, וביום התאונה, עודנו נוהג באיזור התעשיה בנתניה, ארעה התאונה. התובע הגיש למל"ל תביעה לדמי פגיעה, ובטופס התביעה טען כי נפגע במהלך עבודתו בעת חלוקת הפיתות. ברם, נוכח טענת המעביד כי התאונה ארעה שעה שהתובע סטה ממסלול עבודתו, דחה המל"ל את התביעה, מן הטעם שהתאונה לא ארעה תוך כדי ועקב העבודה כאמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן:" חוק הביטוח הלאומי").

התובע השלים עם החלטת המל"ל ולא ערער לבית הדין לעבודה על ההחלטה. בקשת המבטחות מהמעביד, שייפה את כוחן להגיש תובענה בשמו לבית הדין לעבודה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, נדחתה על ידי המעביד.

לאור זאת, נקטו המבטחות בשני קוי פעולה. בהליך שבפני, הגישו המבטחות את הבקשה דכאן ובה עתרו לצרף את המל"ל כנתבע. בד בבד, פעלו המבטחות גם במסגרת חוק הביטוח הלאומי כפי שיפורט להלן.

3.       המבטחות הגישו בשמן תביעה לבית הדין לעבודה, באשר לטענתן, הן בעלות האינטרס האמיתי שהתביעה תוכר כתאונת עבודה, שאז ישא המל"ל בתגמולים המגיעים לתובע, מבלי שיהא זכאי לחזור עליהן. תביעת המבטחות בבית הדין לעבודה, להכיר בתאונה כתאונת עבודה, הוגשה מכוח סעיף 392 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כלהלן:

392.(א)     בעלי הדין לפני בית הדין לעבודה יכולים להיות -

(1)         הזכאי לגמלה או האדם אשר לידיו ניתנת הגמלה;

(2)         המוסד;

(3)         מבוטח, מי שהיה מבוטח, האדם הנתבע לשלם דמי ביטוח, או

הטוען שהוא מבוטח;

(4)         מעביד;

(5)         שירות רפואי מוסמך;

(6)         אדם כאמור בסעיף 391(א)(6) או (7);

(7)         שירות התעסוקה.

המבטחות טענו כי יש לפרש הוראות חוק הביטוח הלאומי, כך שיתאפשר לגורמים הנושאים בנטל פיצויו של הנפגע, לתבוע את המגיע לנפגע מהמל"ל, ולכן יש לפרש את המילה " מעביד" בס"ק (4), ככוללת גם את המבטח של המעביד. למיצער, טענו המבטחות, שיש לראותן כמי שהגמלה משולמת לידיהן לפי ס"ק (1), משום שהגמלה שמשלם המל"ל תופחת מסכום הפיצוי שתשלמנה המבטחות בתביעה על פי חוק הפיצויים.

          בית הדין האיזורי לעבודה דחה את תביעת המבטחות על הסף, וקבע שלפי סעיף 392 לחוק הביטוח הלאומי, אין למבטחות מעמד להגיש תובענה בשם העובד או בשם המעביד.

4.       המבטחות הגישו ערעור על פסק הדין, ובית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור בפסק דינו מיום 28.3.2005 (עבל 1366/04). בפסק הדין, קבע בית הדין הארצי כי סעיף 392 לחוק מונה את מי שיכולים להיות בעלי דין בבית הדין לעבודה בתובענות לפי חוק הביטוח הלאומי, ובהם הזכאי לגמלה, המוסד, מבוטח, מעביד, שירות רפואי מוסמך ועוד. ברשימה זו, לא ניתן מעמד לחברת ביטוח של מבוטח או של מעביד. חברת הביטוח זרה לחוק הביטוח הלאומי, והאינטרס הכלכלי שלה, לנכות את סכום הפיצוי שהמל"ל משלם לנפגע, לא מקנה לה מעמד לריב את ריבו של העובד או המעביד עם המל"ל, שעה שהם עצמם נמנעים מלעשות כן. אינטרס זה, גם לא הופך את המבטחת של המעביד ל"אדם אשר לידיו ניתנה הגמלה".